כשפקד פול יֵלֶם ירה בראשו של שודד במהלך משא ומתן לשחרור בני ערובה, הוא הפך לגיבור מקומי, אך הסתבך עם […]
1
משהו ניסה לחדור מבעד למעטה החורפי.
הוא לא ידע בבירור מה, אבל היה שם משהו. משב רוח חמים יותר, קרע בהיר באמצע חופת העננים האפורה שכיסתה את השמים, ואולי רק העובדה שכאשר דרכה רגלו בשלולית המים שתחמה בחודשים האחרונים את מקום החניה שלו, זה ששמו עדיין התנוסס מעליו, לא נשמע קול חריקה, אלא דשדוש.
הוא עצר לרגע והביט אל חופת ענני הבוקר. היא נראתה כרגיל, פרושה מעל הבנק שכמו חסה תחת כנפיה, מברכת אותו לשלום.
אותה השלווה כתמיד.
במרחק קצר משם ניצבה העיירה הבתולית והפיצה אותות חיים יחידים בדמות תימרות העשן שהסתלסלו מבעד לכמה ארובות. הוא שמע את ציוציו החדגוניים של הירגזי המצוי וראה את הציפור מציצה מן הקן שמתחת לגג. הוא נעל את המכונית וחצה את המטרים הספורים עד לְדלת הכניסה הצדדית ששימשה את העובדים, שלף את צרור המפתחות הגדול ופתח את שלושת המנעולים בזה אחר זה.
בחלל הבנק עמד הריח המוכר של יום שני בבוקר, ריח מעט מחניק שליזבֶּט תכף תאוורר לאחר שכהרגלה תגיע שנייה לבנק, מפטפטת וטובת מזג.
הוא הגיע ראשון תמיד.
הכול היה ממש כרגיל.
הכול בדיוק אותו דבר, הוא חזר ואמר לעצמו פעמים אחדות.
אולי פעם אחת יותר מדי.
הוא ניגש אל האשנב שלו ופתח את המגירה. הוא הוציא נרתיק ארוך מוזהב ושקל בזהירות את אחד החצים הארוכים שלו. הנשק המיוחד שלו.
מעטים, שלא נמנו עם מביני הדבר, באמת ידעו כיצד צריך להיראות חץ אמיתי. החצים שלו היו ארוכים, מעוצבים, בעלי מוט שאורכו שנים־עשר סנטימטרים, וקרוב לשבעה סנטימטרים היוו ראש חץ שתמיד הדהים את יריביו, וכנפיים קצרות יחסית.
הוא נטל את שלושת החצים וחצה את המחיצה אל החלל הפנימי של הבנק, שם היה תלוי לוח הקליעה למטרה. בלי להשפיל את מבטו הוא נעמד על הקו השחור הדק שסומן במרחק 273 סנטימטרים בדיוק מהלוח והטיל את שלושת החצים בזה אחר זה. שלושתם פגעו בטבעת החיצונית.
זה היה החימום.
הכול היה כרגיל.
הוא שילב את אצבעותיו, מתח את ידיו עד ששמע את פקיקת המפרקים, ואז ניער את אצבעותיו במשך כמה רגעים. אחר כך שלף את צרור המפתחות מכיס המקטורן, חזר אל אולם הבנק, ניגש אל הכספת ופתח אותה. דלת הכספת נפתחה לאטה בקול עמום.
זה נשמע בדיוק כמו תמיד.
הוא נטל שקית מלאה בחבילות של שטרות, ניגש לאשנב וזרק אותן על השולחן. הוא בהה בהן כמה רגעים, כרגיל.
תכף תיכנס ליזבט דרך כניסת העובדים ותתחיל בפטפטת המייגעת על משפחתה, אחר כך ייכנס אלברט, יכחכח בהתנשאות קלה ויניד בראשו לעברם בנוקשות, ולבסוף תיכנס מִיָה, קודרת, שקטה ומסוגרת, עיניה חבויות תחת הפוני.
תכף יתפשט במקום ניחוח הקפה של ליזבט, יעלים את הריח שעמד בחלל הסגור ויעניק למשרד הילה של אנושיות שלווה.
לאחר מכן ייכנסו הלקוחות שחיכו עד כה מול הבנק, החקלאים המפשפשים בפנקסי החשבונות שלהם, עקרות הבית המתעדות בקפדנות את משיכותיהן המזעריות, הגמלאים הנאבקים כדי להתקיים בכבוד.
היה לו טוב כאן במשך זמן כה רב.
אבל העיירה הלכה וקטנה, ומספר הלקוחות הלך והצטמצם.
הכול כרגיל, חשב.
הוא חזר אל החלל שמעבר למחיצה כדי להספיק עוד סיבוב של משחק 501.
מ־501 עד אפס — כמה הטלות לטבעת הירוקה הקטנה שבמרכז לוח הקליעה ועוד כמה קליעות בול לטבעת הפנימית האדומה שיאיצו את הספירה לאחור. בדיוק כרגיל.
החצים ננעצו במקומם. הרעד הנלווה להטלות שהפך לסימן ההיכר של חִציו הארוכים שיגר אותם תמיד למקום הנכון. נותרו עוד 8 נקודות כשנשמע צלצול הפעמון.
תשע וחצי.
הוא ניגש אל דלת הכניסה ופתח אותה, שקוע כולו בתכנון ההטלה האחרונה.
הכול היה בדיוק כרגיל.
זה לא צריך להיות מסובך, חשב לעצמו, קליעה ששווה 15 נקודות, אחר כך קליעה ששווה 20, לקינוח קליעת בול יחידה לבוקר זה, 50 נקודות, ולסיום, קליעת בול כפולה. שום בעיה. הדבר הכי קשה היה לנעוץ את החץ השלישי במרכז המטרה.
התחלה טובה של היום.
התחלה טובה של יום רגיל לחלוטין. הוא קלע 15 נקודות בטבעת החיצונית. 20 בטבעת הפנימית. החץ התנודד ליד חוט הברזל הדק שתחם את מרכז הלוח, אך התייצב ונשאר במקומו. חוט הברזל נרעד קלות מעצם החיכוך. נותרה רק הטבעת השחורה הקטנה במרכז, בול פגיעה. הוא התרכז, הניף את החץ, התמקד במטרה ומשך את החץ המוארך כעשרה סנטימטרים לאחור, בדיוק בגובה העיניים.
לפתע נטרקה הדלת.
משהו לא בסדר.
הוא הוריד את החץ ויצא לכיוון האשנבים.
גבר מסיבי, ענק, כיוון לעברו אקדח גדול.
הוא קפא במקומו. הכול נהרס. זו טעות, טעות גדולה. רק לא עכשיו. הקרקע נשמטה תחת רגליו.
הענק התקדם לכיוון הכספת והושיט לו תיק נסיעות ריק.
הוא הניח את החץ, פתח את הכספת ולקח את התיק.
"תמלא אותו," אמר האיש באנגלית רצוצה.
בזו אחר זו הוא הכניס את חבילות השטרות לתיק הנסיעות. החץ המוארך מונח ליד התיק.
המחשבות התרוצצו במוחו. נותרה רק קליעת הבול, הוא חשב, ואז חשב על ליזבט, הוא חשב שהשעה תשע ושלושים, ושדלת הבנק פתוחה כרגיל, הוא חשב על קליעת הבול ועל המעטפה החומה עם המכתב מההנהלה ועל האגרופים על רקע הסירנות ועל גופה הרך של לֵנה ועל שיניו השבורות מתחת ללשונו ושוב על קליעת הבול.
הענק הנמיך לרגע את האקדח והציץ סביבו בדריכות.
הוא חשב על היכולת שלו לתת את המיטב במצבי דחק.
"תזדרז," אמר הענק והמשיך להביט בעצבנות בדלתות הזכוכית.
עיניו היו שחורות כפחם, ואישוניו מוקפים אדמומיות.
בול פגיעה, הוא חשב והרים את החץ.
לא נותרה אלא הקליעה הכפולה לסיום.
אין עדיין תגובות