סרן גדי גולן וסרן דייויד אברבוך הם שני טייסי קרב במילואים, בטייסת מסוקי "בל 205", בשני בסיסים שונים של חיל […]
34 – ג‘וליה
17.07.1992 – 19 שנה לאחר המלחמה
17.07.1992 – מסיבת ההפתעה לרגל יום הולדתו ה-54 של ג‘ק הייתה בעיצומה, השעה הייתה קרובה לחצות והפאב של פרנקי היה מלא מפה לפה, סואן ואפוף ענני עשן. קרוב למאה איש ואישה הצטופפו בפאב, שמחים, חוגגים ושתויים בדרגות שכרות שונות, כולם חברים טובים של ג‘ק, פרנקי ושון ורובם משתייכים לחבורת המכורים למשחק המלכים.
במהלך השנתיים שחלפו מאז שהגיע לפורט לודרדייל ועבר לגור עם ג‘ק בבקתה על החוף הלכה וגדלה קבוצת השחמטאים, הכפילה וכמעט שילשה את עצמה. התאקלם והתערה ביניהם במהירות תוך שהוא מציב רף גבוה חדש ברמת המשחק שכה אהבו ושהיווה עבור רבים מהם את תכלית ימיהם. הוסיף להדהים את יריביו במהלכים מפתיעים, ניצח אותם בזה אחר זה ורוקן את כיסיהם, גם את אלה שנחשבו לאלופי המשחק הבלתי מעורערים. השמועות על כישרונו, מהלכיו המבריקים, רצף ניצחונותיו ויחס ההימורים הגבוה של 1 ל-10 שג‘ק ופרנקי קבעו והימרו עליו בכספם עשו להם כנפיים בקרב חובבי המשחק ברחבי חצי האי. "הגיע בחור חדש שהצית את אש המשחק בעיר, קוסם, רב־אמן, כוכב, תותח בלתי מנוצח", עברה השמועה מפה לאוזן, אתגרה שחמטאים בפורט לודרדייל ובערים הסמוכות להגיע לרחבת הטיילת, לשחק נגדו ולנסות לנצחו. הימרו נגדו במיטב כספם, קיוו לזכות בחופן הדולרים המפתה ובכבוד השמור לראשון שיצליח, חלום מתוק שחלמו ושעד כה לא עלה בידי איש מהם להגשימו.
במהלך תקופה רבת תמורות זו בחייו נרקמה בינו ובין ג‘ק חברות אמיצה. יחד הפכו להיות צמד חמד בלתי נפרד, נוף קבוע על רצועת חוף ימה של פורט לודרדייל. השלימו זה את זה בחברות אישית ואינטלקטואלית כשג‘ק עוזר לו לשקם את הריסות חייו, תומך בו נפשית וכלכלית, מסדר לו עבודה כברמן בפאב של פרנקי והופך אותו לאדם מאושר, בעוד הוא גומל לו בעזרה בתפעול חוף הרחצה, בתחזוקה שוטפת של הבקתה ובמשימות אחרות שהצריכו מאמץ פיזי. עד מהרה הפכה הבקתה למוקד החיים החברתיים של המשתייכים לחבורת אנשים מיוחדת זו, שאהבתם המשותפת למשחק השחמט ליכדה וגיבשה אותם. פעם בשבוע בשעות הערב נהגו להתקבץ יחד סביב הבקתה, על רחבת העץ שנשקה למים, ולהעביר את זמנם בשיחות רעים, העלו דגים על האש, שרו שירים שכוחים ונידחים ושתו לשוכרה. בלילות כנשאר עם ג‘ק לבד בבקתה העשירו זה את זה מעולמם, מחוויותיהם ומניסיון חייהם וניהלו שיחות נפש שגלשו עמוק אל תוך הלילה. שתה בצמא את דבריו ואת סיפוריו המאלפים על דת, אלוהים, פוליטיקה, נשים, סקס ואהבה ונהנה לחלוק עמו את ידיעותיו ובקיאותו באסטרטגיות ובמהלכי הגנה והתקפה על לוח השחמט. אהב והעריץ את הגבר המדהים הזה שהעניק לו קורת גג וחיים חדשים מלאי תוכן ועניין וששם קץ לבדידותו הארוכה והמעיקה. כשנה לאחר שהגיע לפלורידה זכה גם לחוות אהבת אישה, כשהכיר את ג‘וליה, חברתו לחיים, ולראשונה מזה זמן רב חזר לחייך ולצחוק.
בתקופה יפה זו בחייו השתפר גם מצבו הכלכלי לבלי הכר, כאשר בנוסף לשכר עבודתו בפאב נהנה מהכנסה משמעותית, כשחלק עם ג‘ק את רווחי משחקי השחמט שבהם השתתף והתמיד לנצח. בעצתו של ג‘ק הפסיק למשוך את תגמולי הנכות החודשיים שהופקדו לחשבונו בבנק בניו יורק, הורה לבנק להפקיד את הכספים בחשבון חיסכון והתקיים ממשכורתו בפאב ומרווחי ניצחונותיו. בכל בוקר כשפקח את עיניו וקלט היכן הוא נמצא הודה לאלוהים על שהחזיר את הטעם לחייו, לימי הדיכאון שחווה לא היה זכר וגם לא לכדורים שנהג ליטול.
עכשיו, במסיבת יום הולדתו של ג‘ק, הילך נרגש בין קהל החוגגים והמתין בקוצר רוח לשעת חצות כדי לגמול ולו במעט למיטיבו ולחברו הטוב ביותר. במהלך החודש האחרון הקדישו הוא וג‘וליה את מרבית זמנם לארגון מסיבת יום ההולדת וגם הכינו לג‘ק מתנה מפתיעה, שאותה הם עמדו להעניק לו בדקות הקרובות.
נעזר בקשריו של פרנקי עם משרד חקירות במיאמי וביקש מהם לאתר את רוקי, בנו של ג‘ק, שאיתו ג‘ק לא היה בקשר כבר יותר מ-12 שנה. כשהביאו לידיעתו שאיתרו אותו בלוס אנג‘לס מיהר להתקשר אליו ושכנע אותו להגיע למסיבה ובמקביל ערך מגבית בקרב חבריו של ג‘ק ושלח לו כרטיס טיסה. עם הגעתו שיכן אותו בבית מלון בעיר והטיל על ג‘וליה להתלוות אליו בזמן שהייתו בפלורידה ולהבטיח את הגעתו למסיבת יום ההולדת בפאב לקראת חצות. מהיכרותו את ג‘וליה ידע שהוא יכול לסמוך עליה בעיניים עצומות ושהיא תדייק ותגיע בזמן.
הציץ בשעונו ונדרך כקפיץ כשקלט שהגיעה השעה. ביקש מהתקליטן להפסיק את המוזיקה ועלה על הבמה שפרנקי התקין במרכז הפאב במיוחד לרגל האירוע. שקט השתרר בפאב כשצלילי המוזיקה נדמו באחת, נטל את המיקרופון ופנה אל החוגגים, בירך אותם ועורר גלי צחוק כשהכריז שאף אחד לא עוזב את הפאב על שתי רגליו לפני אור ראשון. המתין עד שקולות הצחוק שככו ואז פנה לג‘ק שעמד ליד דלפק הבר ונהנה מההמולה לכבודו והזמין אותו לעלות על הבמה לקול קריאות הידד ושריקות עידוד של חבריו השתויים והעליזים. בזמן שג‘ק פילס את דרכו לעבר הבמה שמח לראות את ג‘וליה מסמנת לו בניד ראש שהיא מוכנה ושרוקי ממתין מחוץ לפאב. כשג‘ק עלה לבמה אימץ אותו אליו וריגש את הנוכחים כשסיפר להם על ימיו הראשונים בפלורידה, על הדרך שבה הוא וג‘ק הכירו וכיצד ג‘ק עזר לו לשקם את חייו.
"ג‘ק חברי הטוב והיקר, במהלך השנתיים שאני איתך היית לי אורים ותומים ומורה דרך, תמכת בי, ריפאת וחיזקת אותי, למדתי ממך אורחות חיים והדבקת אותי באופטימיות שלך. בזכותך למדתי להגיע לנקודות הכי עמוקות שבי, אפשרת לי להתחבר לייחודיות שלי ולהשתמש בה והקנית לי ידע, ביטחון וכלים שימושיים שהעצימו את יכולותיי בנתיבי החיים. אך בעיקר הוקסמתי מהאנרגיה הטובה, שמחת החיים, האהבה, הצניעות והיושרה שקורנים ממך, מיחסך המיוחד לבריות ומיכולתך לראות את מצוקת האחרים סביבך ולשפוך אור באפלת חייהם. לי אין ספק שמי שהמציא את הפסוק המקראי ‘ואהבת לרעך כמוך‘ התכוון יותר מכול אליך ולמעשיך. במחיצתך למדתי מהי חברות אמיתית בין בני אנוש ומה פירוש המילה לתת. אתה הראשון לעזור ולתמוך בחבר בעת צרה, בעצה טובה, במילת עידוד, בחוכמתך ובנדיבותך ואין כאן איש בפאב שלא אוהב ומוקיר אותך על כך. ג‘ק, באהבה ובהערכה הרבה שכולנו כאן רוחשים לך, הכנו לך מתנה מיוחדת ליום הולדתך והנה מכניסים ומביאים לך אותה מבעד לדלת הכניסה לפאב".
סימן לתקליטן להשמיע את קטע הפתיחה מתוך פסקול הסרט "רוקי", כפי שתיאמו עוד קודם, וכשהצלילים הראשונים של הנעימה נשמעו פתחה ג‘וליה את דלת הכניסה לרווחה והזמינה את רוקי בנו של ג‘ק להיכנס לפאב. דממה מוחלטת השתררה בפאב כשרוקי עשה את דרכו לעבר הבמה לצלילי הנעימה המרגשת, עד שנעצר למרגלותיה אל מול אביו הנדהם, ביקש אליו את המיקרופון ופנה במילים נרגשות לאביו ההמום.
"אבא זה אני רוקי… הבן שלך… ואני רוצה לומר לך שאני אוהב אותך, גאה להיות הבן שלך ועוד יותר גאה שאתה אבא שלי".
עוד דקה קצרה השתהה ג‘ק על הבמה, מנסה לעכל את ההפתעה הגדולה והמרגשת, עד שהתעשת וירד בקפיצה אל בנו. נפל על צווארו, חיבק ונישק אותו על כל טפח בפניו, מלמל שוב ושוב את שמו, בכה וצחק לחלופין וסחט דמעות אושר והתרגשות מהסובבים אותם. עד מהרה התחלפו ההתרגשות והדמעות בפרץ צהלות שמחה, מחיאות כפיים ושירה אדירה, "ג‘ק הוא בחור כארז", שהושר בקולי קולות מגרונותיהם הרטובים של כל החוגגים בפאב.
עם אור ראשון, כשאחרוני האורחים עזבו מתנדנדים את הפאב, ביקש מג‘וליה להזמין מונית, נפרדו מפרנקי וליוו את ג‘ק ובנו השתויים כלוט לבית המלון. תמכו בהם עד לחדרם, עזרו להם לעלות על מיטותיהם, חלצו את נעליהם והחשיכו את החדר ורק אז נפרדו מהם ונסעו לדירתה של ג‘וליה שבשכונת הוואנה הקטנה, תשושים, מאושרים ואוהבים.
כשנה קודם לכן, באחד הלילות המסויטים שבהם נדדה שנתו, קלט שכבר לא יצליח להירדם, נזהר שלא להעיר את ג‘ק, קם ויצא חרש את הבקתה. בחוץ החל להפציע אור ראשון, מאיר באור ורדרד כלחי של עולל את רחבת העץ מסביב לבקתה וחושף ים סוער שמתנפל שוב ושוב על החוף בגלים גדולים ושוצפים. מצא מסתור מאחורי הבקתה, הרכין ראש מפני הרוח הקרה שהצליפה בפניו וניסה להצית סיגריה. כשהצליח לבסוף שאף בהנאה שאיפה גדולה לריאותיו ואז הבחין בה. ישבה לבדה על החוף לא רחוק מהבקתה, סנטרה שעון על ברכיה וידיה חופנות את רגליה, מבטה נעוץ במרחבי הים לפניה ושיערה מתבדר ברוח. מהמקום שבו עמד היה יכול להבחין שהיא רועדת מקור. מיהר ונכנס לבקתה, משך שמיכה ממיטתו ויצא אליה. נשאה אליו את ראשה, וכשמבטיהם נפגשו הופתע לגלות שעיניה השחורות והאקזוטיות דומעות. חייך אליה והציע לה ללא מילים את השמיכה.
"תודה", לחשה בקול רפה והחזירה לו חיוך מעט מבויש.
התקרב אליה, כיסה את גבה ונשאר לעמוד לצדה, שאף את עשן הסיגריה לריאותיו, האזין לרחש גלי הים המתנפצים אל החוף ותהה מה היא עושה לבדה על החוף בשעה זו.
"ג‘וליה"… שמע אותה אומרת לפתע, ניחש שאמרה לו את שמה.
"שון", מיהר להציג את עצמו וכרע על ברכיו במרחק מה ממנה.
בזווית עיניו הבחין בנצנוץ הדמעות שזלגו במסלול מפותל במורד תווי פניה היפים ולבו התמלא חמלה מהולה בסקרנות. הפסיקה לרעוד, זזה מעט והתקרבה אליו.
"אתה גר כאן על החוף?", שאלה מופתעת בזמן שאספה וקלעה את שיערה השחור והחלק כמשי שגלש כאשד מים לאורך גבה עד למותניה.
"כן, אני וחברי ג‘ק גרים כאן בבקתה, אנחנו אחראים על האחזקה והתפעול של חוף הרחצה הזה", שמח לענות על שאלתה והצביע על הבקתה.
"ומה מוציא אותך מהמיטה בשעת בוקר מוקדמת זו?", הסתקרנה לדעת.
"השדים שבקופסה", השיב והצביע על רקותיו, נבוך מעט ממראה קימורי גופה הגבעולי והחטוב בשעה שקמה על רגליה והיטיבה את השמיכה על גופה.
"אפשר להציע לך משהו לשתות?", שאל כשחזרה לשבת.
"כן שון, תה חזק אבל בלי סוכר בבקשה, תודה", אמרה והאיצה את פעימות לבו כשקראה בשמו, רק עכשיו קלט שהאנגלית מתנגנת בפיה במבטא לטיני.
שמח להיענות לבקשתה, קם ממקומו ונכנס לבקתה, הכין ספל תה עבורה וכוס קפה לעצמו ומיהר לחזור אליה ולהתיישב לצדה.
"תודה שון", הודתה לו, לקחה את כף ידו האחת בידה, קירבה אותה לשפתיה ונשקה לה בחום.
"ספר לי על השדים בקופסה", ביקשה לפתע.
שמע את בקשתה ונאנח, לגם מהקפה, הציע לה סיגריה והדליק גם אחת לעצמו, פלט את העשן והחל מספר לה. השעינה את ראשה ברכות על כתפו, האזינה עצובה לדבריו ולא הוציאה הגה עד שסיים לספר. כשהשתתק חשה קרבה אליו, העבירה אצבעות מנחמות בשיער ראשו וליטפה ברכות את פניו. עוד שעה ארוכה ישבו צמודים ומכונסים זה בזה בעידון, שתקו והאזינו לאוושת הגלים הקצובה ונתנו למחשבותיהם לנדוד. כשקמו מהחול הרטוב חשו עמוק בלבם שניצנים של קשר יפה ומיוחד החלו ללבלב ביניהם, אחז בידה ויחד החלו לצעוד לאורך החוף. שמש חורפית עלתה בשמים האפורים, מפלסת את דרכה בין העננים, מופיעה ונעלמת לסירוגין כשעברו כברת דרך, הרחיקו עד לקצה רצועת החוף והחליטו לשוב על עקבותיהם.
"ומה את עושה כל הלילה לבד על החוף?", שאל והפר את השתיקה הארוכה שהשתררה ביניהם. "ג‘וליה, את לא חייבת לענות אם זה אישי מדי", מיהר להוסיף ותהה אם עשה נכון ששאל.
"הלילה הוא לילה מאוד מיוחד ועצוב עבורי, אני נוהגת להגיע לכאן אחת לשנה בתאריך הזה", אמרה והידקה את אחיזתה בכף ידו.
סקרנה אותו בתשובתה, צעד לצדה והקשיב, ועד שהגיעו לבקתה קיבל תשובה מדהימה לשאלתו, שמע סיפור חיים קשה, רצוף ייסורים ועצוב עד מאוד. כשסיימה לספר לקחה והקיפה את שניהם בשמיכה, חיבקה אותו, הניחה את ראשה על חזהו והתייפחה חרישית.
"אתה יודע שון, אתה ואני… אנחנו כמו שתי דמעות בשיר עצוב", לחשה בקול חנוק ונשקה על לחיו. עטף אותה בזרועותיו ואימץ אותה אליו, מחה בעדינות את הדמעות מלחייה ונשק ברוך למצחה, נסחף בתשוקה, וכשמצא את שפתיה שתה מהן בשקיקה.
"שון, קח אותי הביתה בבקשה, תכננתי לחזור באוטובוס אבל עכשיו אין עדיין אוטובוסים ואין לי מספיק כסף למונית", ביקשה והתנצלה נבוכה.
"ג‘וליה, תמתיני לי פה, אני כבר חוזר", נטל ממנה את השמיכה ונבלע בתוך הבקתה, לקח את ארנקו, הוציא מהארון שני מעילים, יצא אליה ומיהר לעטוף אותה באחד מהם. עלו יחד לשדרת הטיילת ועצרו מונית, ביקש מהנהג להסיעם לכתובת ביתה בהוואנה הקטנה, אסף אותה לחיקו במושב האחורי והודה בלבו לאלוהים על שפגש בה. כשהגיעו מיהרה ואחזה בידו ומשכה אותו בעקבותיה במעלה גרם המדרגות של בניין מגוריה, טיפסו שתי קומות עד שעצרו מול דלת ביתה.
"ג‘וליה, את לא מתארת לעצמך עד כמה אני רוצה להישאר איתך, אבל אני חייב לחזור לחוף", התנצל כשקלט שהיא מתכוונת להזמינו לדירתה.
"שון, אני גרה כאן עם חברתי הטובה אניטה, זאת שסיפרתי לך עליה, אז בוא נשמור על שקט", לחשה על אוזנו והתעלמה מדבריו.
"ג‘וליה, אני לא יכול להיש…" ניסה לחזור על דבריו, אך היא היסתה אותו ופתחה את הדלת.
"ששש… היא עדיין ישנה", לחשה והניחה את אצבעה על פיו, כשצעדו על קצות אצבעותיהם פנימה. "שון, שב פה בבקשה ותן לי עשר דקות, אני ניגשת למטבח להכין לנו ארוחת בוקר טעימה", ביקשה כשנכנסו לדירה.
"לא ג‘וליה, אני ממש לא יכול", חזר והתנצל לאחר שהציץ בשעונו ונלחץ מכך שהוא מאחר. אימץ אותה אליו בחום תוך שהוא סוקר מעל לראשה את סלון דירתה הקטנה והמטופחת. התרשם מסגנון הריהוט הצנוע והמיוחד, מפינות הישיבה המעוצבות ממזרנים ומכריות צבעוניות, מהצמחייה המגוונת ששלטה בכל פינה ומעשרות הציורים שכיסו כל טפח קיר ויצרו אווירה חמה.
"ג‘וליה מתוקה אני חייב לזוז עכשיו, אני צריך לעזור לג‘ק לתפעל את החוף וכבר ממש מאוחר", לחש על אוזנה ולבו נצבט בקרבו כשקלט את הבעת האכזבה הגדולה שנסוכה על פניה היפות. "אבל ג‘וליה, בואי ניפגש היום בערב, אבוא לאסוף אותך בשע…".
"בשעה שמונה, לא בשבע", קטעה אותו עוד לפני שהספיק לסיים את דבריו וצחקקה מאושרת.
"אוקיי שובבה, אני אהיה פה בשעה שבע", לחש וחייך מלוא פיו כשהחלה לקפץ מולו בשמחה. עוד דקה ארוכה עמדו ליד הדלת, התחבקו והתגפפו, שקעו בנשיקה לוהטת והתקשו להיפרד, עד שניתק עצמו ממנה, נשק על מצחה ויצא את דירתה.
כשחזר לחוף שמח לראות את ג‘ק יוצא לקראתו מהים, מקפץ על רגלו האחת ומשתרע על החול.
"הלו גפרור, לאן נעלמת לי הבוקר? הדאגת אותי", שאל כשהוא מתנשף עדיין ממאמץ השחייה.
"ג‘ק, אני ניגש להחליף בגדים, וכשאסיים לארגן את החוף אצטרף אליך ואספר לך סיפור יפה", הפטיר לעברו ונכנס לבקתה.
מיהר לעלות על מכנס קצר וכשיצא מהבקתה התנפל במשנה מרץ על המשימות הקבועות בחוף. עבר ואסף את הפסולת המגוונת שהים הסוער פלט מתוכו במהלך הלילה ולבו גאה משמחה, חשב על ג‘וליה ועשה את עבודתו כשחיוך גדול נסוך על פניו. סידר את שורות כיסאות הנוח ושרק בעליזות, חיזק את השמשיות כנגד הרוח ופצח בשירה, פתח והציב את השולחנות המתקפלים במקומם והחל לרקד סביבם.
"היי גפרור, מה קורה לך היום? מה זיכרונך שב אליך וגילית פתאום שמישהו חייב לך כסף?", שמע את ג‘ק מנסה לעקוץ אותו וצוחק את צחוקו הרועם.
חייך וענה לו בשיר, To All The Girls I‘ve Loved Before… Who Travel In And Out My Door… שר וזייף את הלהיט המרגש של הזמר הספרדי וצחק בהנאה למראה חברו שהתפוצץ מסקרנות. I‘m Glad They Came Along… הוסיף לשיר ולהקניט אותו וצחק למראה הבעת המבוכה על פניו. שרוי במצב רוח מרומם נהנה להשאיר אותו במתח עד שסיים לנקות ולסדר את כל מתקני החוף לטובת כמה מתרחצים בודדים שהגיעו לרחוץ בים במזג האוויר הסגרירי. לאחר שטבל בים התיישב לצדו, הצית לשניהם סיגריות ושיתף אותו בקורות הלילה המיוחד שחווה. סיפר לו על ג‘וליה, על המפגש הנדיר והמופלא ביניהם ועל השעות הקסומות שבילה בחברתה, וגולל בפניו את סיפור חייה המרתק והעצוב שאותו סיפרה לו בזמן שצעדו יחד לאורך רצועת החוף.
"האישה היפהפייה והמדהימה הזאת רק בת 30, אבל משא החיים שהיא נושאת על כתפיה הוא כשל ישישה באה בימים. נולדה למשפחת איכרים מרובת ילדים בעיר סנטיאגו דה קובה, עיר הנמל השנייה בגודלה בקובה אחרי עיר הבירה הוואנה. גדלה בשכונת עוני מוכת פשע בתנאי מחייה קשים לתיאור והחלה לעבוד כשמלאו לה חמש שנים. רתמה לעזרתה ילד בן גילה ויחד עסקו בכל עבודה שאפשר להעלות על הדעת כדי להתקיים ולשרוד. ניצלו את קרבת מקום מגוריהם לשכונות של עשירי סנטיאגו ומכרו להם מכל הבא ליד. כל בוקר השכימו קום ויצאו אל השדות שליד ביתם, שם עסקו במשך שעות בקטיף סברס, כשגופם הקטן כואב וזב דם מחמת הקוצים שפצעו את בשרם. את פרי הצבר שקטפו העבירו לדליים מלאים בקרח שהונחו על עגלת עץ פרימיטיבית שאותה בנו במו ידיהם ויחד עברו ברחובות השכונות היוקרתיות, כשהם מכריזים על מרכולתם ומוכרים אותה. כמו כן הציעו שירותי כביסה, כיבסו בעצמם ונשאו את חבילות הכביסה הכבדות והרטובות על גבם עד לקומות הגבוהות של בתי העשירים, כאשר לא אחת הצטננו ואף חלו בדלקת ריאות עקב כך.
בימי הקיץ המאובקים שטפו מכוניות והתמחו בבניית קורקינטים מאולתרים ועפיפונים צבעוניים שאותם מכרו לילדי העשירים. ואם לא די בכך, אז בלילות נהגו לפרק את עופרות הנחושת מארונות החשמל בבנייני העשירים, התיכו אותן בתבניות לגושים גדולים בצורות שונות ומכרו אותן לסוחרי מתכת בשוק המקומי. ועוד, ועוד, ועוד, וזה רק הפרומו ג‘ק, עד עכשיו סיפרתי לך רק את הפרומו של מסע ייסוריה", סינן במרירות והתיז את בדל הסיגריה מבין אצבעותיו. עשה אתנחתה בשטף דיבורו, לגם את יתרת הבירה מהבקבוק שאחז, הצית עוד סיגריה והמשיך.
"בגיל 13 נחטפה על ידי כנופיית נערים, הוכתה ונאנסה באכזריות במשך כמה ימים עד שלבסוף נמכרה על ידיהם לסרסור. הסרסור כלא אותה במרתף ביתו ביחד עם עוד נערה בת גילה בשם אניטה אשר גם נחטפה ואילץ את שתיהן לעסוק בזנות. ג‘ק, קשה לי מאוד לחזור על תיאוריה המזוויעים, ארבע שנים הן היו כלואות במרתף ביתו בתנאי מחיה מחפירים ונאלצו לספק את יצריהם וסטיותיהם של חיות אדם, חלאות המין האנושי. הסרסור, שלדבריה לקה בנפשו, נהג להתעלל בהן בקביעות, וכששתה לשוכרה היה אונס אותן, עד ששתיהן החליטו לשים קץ לסבלן ולנסות לברוח".
"באחד הלילות הצליחו לממש את תוכניתן, סיממו אותו, חבטו בראשו באמצעות מכשיר קהה וברחו לעיר הבירה הוואנה. במשך כמה שבועות מצאו מקום מסתור במבנה נטוש והתקיימו מעיסוק בזנות בסמטאות העיר, עד שנעצרו על ידי סיור משטרתי, הואשמו בניסיון רצח, נשפטו ונידונו לשמונה שנות מאסר. מיד עם הגעתן לכלא הופרדו ונכלאו באגפים שונים ולא ראו זו את זו במשך שבע שנים, ורק בשנה האחרונה לריצוי תקופת עונשן נפגשו שוב וישבו באותו תא. יחד חיזקו זו את זו ברגעי משבר, הפכו לחברות בלב ובנפש ונדרו נדר לא להיפרד יותר לעולם ולא לעסוק יותר בזנות. עוד החליטו שמיד עם שחרורן מהכלא יעשו כל מאמץ להגשים את החלום המשותף לשתיהן, לעזוב את קובה ולנסות להגיע לארצות הברית".
"עם יציאתן לחופשי יצרה ג‘וליה קשר עם בני משפחתה, עמם לא הייתה בקשר מאז שנחטפה, ושכנעה את שני אחיה התאומים והצעירים ממנה להצטרף אליהן ויחד החלו לתכנן את בריחתם. עבדו בכל עבודה שהזדמנה להם, חסכו פרוטה לפרוטה בקופת חסכונות משותפת לארבעתם ואספו מידע לגבי ספינות המבריחות מהגרים לפלורידה.
כשהגיע היום המיוחל נשקו לאדמת מולדתם ועלו עם מעט מיטלטליהם על ספינת דייגים רעועה, שלמראית עין עסקה בדיג ויותר בהברחת פליטים ליבשת הגדולה, והפליגו לעבר חופי פלורידה. באותו לילה חורפי, קר וסוער, עזבו את קובה לנצח, ביכו את הניתוק ממשפחותיהם וממולדתם והתפללו לעתיד טוב יותר מעבר לים. עם אור ראשון גנבו את קו הגבול הימי של ארצות הברית, לאחר שכל הלילה היטלטלו בים הסוער וחלו במחלת ים, וכשכבר ראו את חופי פלורידה פגע גל גדול בדופן הספינה הקטנה והטביע אותה. במשך שעות ארוכות שהתה לבדה במים הקרים, נאבקה בגלי הים העצומים שאיימו להטביעה, עד שנאספה מחוסרת הכרה על ידי ספינת משמר החופים. כשפקחה את עיניה בבית החולים נחרדה לשמוע שהיא ואניטה הן הניצולות היחידות מהספינה וקלטה באימה שהים לקח אליו את שני אחיה האהובים".
"וואו… וואו… וואו"… פלט ג‘ק שלוש קריאות תדהמה כאשר הוא סיים את דבריו והשתתק. "גפרור, סיפורי החיים של ג‘וליה ושלך עצובים יותר מכל טרגדיה יוונית שקראתי בחיי".
"כן ג‘ק, סיפור עצוב מאוד שמעורר בי המון מחשבות על מהות החיים והייעוד שלנו בעולם הזה, האם הכול מקרי בחיינו או מכוון מלמעלה", אמר וקם ממקומו, הצית עוד סיגריה וגיחך במרירות.
"אני לא מבין גפרור, למה אתה שוב מריר? מה פתאום המחשבות האלה? מדבריך אני מתרשם שגלי הים נשאו אליך אדווה נאווה, אני לא יורד לסוף דעתך".
"ג‘ק, ג‘וליה נוהגת להגיע אחת לשנה לאחד מחופי פלורידה להתאבל כל הלילה על שני אחיה, ואתמול ביום השנה הרביעי למותם היא בחרה במקרה בחוף שלנו".
"כן, עצוב ומרגש מאוד, אבל מה לא בסדר בכך?".
"ג‘ק, אני לא יכול להימלט מהמחשבה שהאסון הגדול והנורא שלה הוא הגורל שלי להכיר אותה", אמר ונאנח בעצב.
"גפרור, נסתרות הן דרכי האל, למה אתה נובר במזלך הטוב, אני מבין שנדלקת על הבחורה".
"כן, היא מדהימה ועמוק בתוך תוכי אני מרגיש שמצאתי את הנשמה התאומה שלי בעולם הזה".
"אז מה בדיוק הבעיה שלך גפרור?", שאל ג‘ק מופתע, כשראה את חברו נע הלוך ושוב בחוסר מנוחה על החוף.
"אתה יודע ג‘ק, יש לי תחושת דז‘ה וו שכבר חוויתי פעם תחושה דומה לזו שאני מרגיש עכשיו. בזמן שסיפרתי לך על ג‘וליה עלה וצף בי לפתע זיכרון, דמות ופנים של מישהי מאוד מוכרת לי, אישה צעירה שעומדת על מדרכה ברחוב כלשהו, לבושה בשמלה לבנה ומנופפת לי בידה לשלום. אבל אני לא מצליח להיזכר מי זאת הייתה ואיפה זה היה ותוהה אם אחרי שהתגרשתי ולפני שנפצעתי אם הייתי במערכת יחסים עם אישה ואולי גם ידעתי אהבה, וזה שוב גורם לי להרגיש כמו אורח בתוך הגוף שלי. ג‘ק אני מתנצל, אני חייב להיות קצת לבד עם עצמי, אחזור לבקתה בעוד שעתיים בערך", אמר לפתע, חש צורך לעשות סדר במחשבותיו, פנה ממנו ופתח בריצה לאורך החוף.
בשעות הערב הגיע במונית לאסוף את ג‘וליה ולבו עלץ כשראה אותה עומדת על שפת המדרכה, מנופפת לו בידה, שמחה לקראתו וכל כך יפה. בילו יחד ליל אהבה קסום, תחילה בארוחה רומנטית במסעדה קובנית בהוואנה הקטנה ולאחר מכן בדירתה, וכשחזר עם אור ראשון לבקתה נעמד נרגש על שפת המים ונשא תפילת תודה לבורא עולם.
"ברוך אתה אלוהים המיטיב ורב החסד, תודה לך על הלילה הנפלא הזה, תודה לך על ג‘וליה", לחש אל הרקיע מעליו והרגיש שאש החיים בוערת בו שוב.
לי יניני – :
ביקורת של סוקרת הספרים לי יניני על הספר / רומן:
"גפרור" – מישהו שיחבק אותי…
את הספר סיימתי לקרוא אמש, לאחר מספר ימים קרים מאוד, שנחתו על פיסת המדינה הזו. אני לא זוכרת שאי פעם הנעתי את המכונית, כשמד הטמפרטורה החיצונית עמד על שתי מעלות צלזיוס. בלילות הקרים האחרונים זה הספר שחיבקתי, ואתו יצאתי למסע של 562 עמודים.
בדרך-כלל כשאני מסיימת ספר, אני לוקחת לעצמי הפסקה ב"קטנה" ויושבת עם עצמי לכתוב. אחרי הספר הנוכחי, הייתי זקוקה להפסקה ארוכה יותר. סיימתי לקרוא ויצאתי לטיול קצרצר חמושה בכלבי הנאמן, להביט על השמים הבהירים, שהיו זרועים בכוכבים כיהלומים קורצים.
כל כוכב הוא אות… האם אלה האותיות של אלוהים? האם זה כתב-ידו?
לא יודעת, אבל בטוח אלה אותם הכוכבים ששני הטייסים גיבורי הספר שוחים בהם בלילות…
הרבה אוויר נחוץ בשביל לכתוב על הספר עב הכרס הזה. אני מודה שבחלק האחרון, ניראה כאילו לבי דילג על כמה פעימות ועצר מלכת… WOW !!!!!!!
הספר נע על שני צירי זמן כשסרן גדי גולן וסרן דיוויד אברבוך במרכז העלילה. שניהם טייסי קרב במילואים. שניהם כריזמטיים, גבוהים, יפים ובני 27. דיוויד וגדי מעולם לא נפגשו לפני המלחמה הזו, אך הגורל של שניהם לרבות זהותם מצטלבים כצמה קלועה. לשני הגברים הללו מצטרפות דמויות נוספות: סיגל (חברה של גדי גולן), תמר (אחותו של גדי גולן), ד"ר ג'ודי סטון מנתחת הראש המדהימה, ד"ר אייב קנולר, ארנולד, גברי בעל לב הזהב, ג'ניפר, ראסל, ג'ק המקסים והאופטימיסט, פרנקי, ג'וליה, אמיר ועוד…
גדי הכיר את סיגל בטכניון בלימודי ההסמכה להנדסאות אווירונאוטיקה. סיגל בת 24 ילידת קיבוץ גבעת חיים. עבדה כרכזת אווירונאוטיקה ואסיסטנטית של דיקן הפקולטה. שניהם תוארו כזוג יונים. היא יפיפייה, חטובה, שזופה, עם עיניים ירוקות, חכמה וגם עקשנית… הוא ספורטאי, גבוה, עם עיניים ירוקות ונבונות. שניהם יחדיו היו כפרח וגבעולו. סיגל הייתה אהבתו הגדולה של גדי וחברתו לחיים, במשך שנתיים ונשאה ברחמה את פרי אהבתם… את "ע-ת-ל-י-ה".
דיוויד אברבוך יהודי שנולד במינסוטה שבארצות הברית, גרוש, יתום מגיל 15, פטריוט שבגיל 17 החליט לעלות לארץ. סיים את לימודיו בפנימייה צבאית בבית-הספר הריאלי בחיפה, ומשם ישירות לצה"ל. דיוויד התקבל לקורס טייס, והפך לטייס מסוקים בבסיס חיל האוויר ברמת דוד. בתום השרות שב לארצות הברית ללימודי משפטים, נישא, התגרש והקפיד לחזור לארץ לשרות מילואים. לאחר גירושיו הוא קבע את מגוריו בישראל.
גדי ודיוויד שני מלאכים שדמו אחד לשני, לא רק במראם החיצוני, אלא גם בסוג הדם שלהם: סוג דם אציל "O".
ב-6.10.1973 בשעה 14:00 האדמה רעדה… גדי ודיוויד מוזעקים לבסיס חיל האוויר תל-נוף, ונשלחים לתעלת סואץ אל מול כוחות הצבא המצרי. מהמשימה הזו חוזר רק אחד מהם… פצוע אנוש, ללא הכרה, שרוף כגפרור שכל זיכרונותיו נמחקו כלא היו, והוא מתעורר במרכז הרפואי ע"ש פרנקלין דלאנו רוזוולט בוושינגטון, במחלקה הנאורולוגית…האם זה דיוויד? האם זה גדי?…
מכאן גדי/דיוויד ואנחנו יוצאים למסע לא קל, ברחבי ארצות-הברית בליווי דמויות נוספות שונות וססגוניות.
ובארץ, מה קרה בינתיים? ב-17.4.1974 נולדה עתליה, סיגל המשיכה בעבודתה בטכניון עד שכוחותיה שבו אליה, והחליטה לפנות לדרך עצמאית משלה… הנאמנות לגדי נשמרת לאורך כל הדרך, ועתליה יפת התואר ונחושת הדעת, גדלה לצד האם, ללא אבא עם ביקורים בבית העלמין… עמוד 207: "אמא, את אמרת לי שנוסעים לאבא, אבא נמצא שם למעלה בשמים, אז איך נגיע אליו? זה לא מספיק גבוה פה. אמא, בפעם הבאה שנבוא לבקר כאן אז ניקח איתנו סולם גדול ורמקול ונוכל לדבר עם אבא"…
חייהם של דמויות הרקע שהוזכרו נשזרו באומנות לתוך השאלה: מי מהשניים חזר מהמלחמה… תמר לא שקטה עד ש… סיגל התעקשה… ועתליה הקסימה אותי בנחישות דעתה.
קל להתאהב בדמויות אני התאהבתי בכולם ובמיוחד בג'ק האופטימיסט הבלתי נלאה. קסם של איש שראה מה שלפעמים אנחנו גם לא רואים… עמוד 484: "שון חברי היקר, שים את מבטחך באלוהים שאתה כל כך מאמין בו, אבל זכור לעזור לו לעזור לך, כי אנייה בתוך בקבוק לא תפליג לשום מקום."
לכל המסע הזה משה גל טווה אירועים היסטוריים רבים כמו: ביקורו של אנוואר סאדאת, הסכם השלום עם מצרים לצד אירועים פרטיים ואישיים.
זהו סיפור אהבה מטלטל, מותח, מרתק, סוחף, מלא בחמלה ומגוון רגשות שמתחיל באוקטובר 1973 ומסתיים בשלהי 2014 בפלורידה.
הספר הזה מספר על אנשים בודדים שאפילו מנורה בתקרה משמשת להם חברה (עמוד 489). אין כאן רוע… יש כאן רק טעות, המפגישה אותנו עם דמויות עם לב ענק, מלאי בחמלה אנושית, נדיבות ונגיעות רבות של חכמת חיים, משולבות באינטואיציה חדה כסכין. תמצאו כאן הרבה אהבה ורסיסים ממנה חולפים כמטאורים, במיוחד בראשו של הלום קרב. הלומיי הקרב לעיתים לא מכירים ברגש שנקרא אהבה…
לספר הזה צריך נשימה עמוקה. כתולעת ספרים, אני מודה שמזמן זה לא קרה לי. משה גל כותב בגובה העיניים ומצליח בכישרון ייחודי, לקלף את השכבות שהאדם עוטה על עצמו, כדי לא להסתנוור מהאמת שעומדת מולו.
יש קוראים/ות שאולי התכווצו עקב עוביו. אזי אל תיבהלו, הספר שווה את המסע. ממליצה בחום. יכולתי להמשיך להרקיד את אצבעותיי על המקלדת עוד ועוד, אבל אני אתן לכם/לכן לצאת למסע החוויתי הזה עצמאית, לא תצטערו. כשתסיימו אנא קראו בשנית את הפרולוג שמופיע בתחילת הספר.
לסיום, חבקו את הספר לחיקכם והכינו לעצמכם כוס קפה…
מזהירה שייתכן ויהיו כאלה שעיניהם ידמעו…
משה גל, תודה על הספר וההקדשה האישית…ואין ראוי ממך למילותיי אלה.
נ.ב.
עתליה שייכת לאותם הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש…
("חורף 73'" שיר שאני מאוד אוהבת שנכתב ע"י שמואל הספרי, והולחן ע"י אורי וידיסלבסקי).
לי יניני