רייצ'ל בורחת על נפשה. היא לא יודעת ממי או לאן, אבל ברור לה שקבוצת האנשים החמושים שדולקת בעקבותיה תדאג לכך שזה יהיה הלילה האחרון בחייה. למזלה, היא נתקלת בסם דריידן, לשעבר איש יחידת עילית של הכוחות המיוחדים שיצא לריצה על הטיילת. לדריידן יש אינסטינקטים טובים. הוא רואה את מבטה הנואש והמבועת של הנערה הצעירה ומחליט לעזור לה לברוח. הוא לא משער כמה מסוכנת יכולה להיות נערה צעירה, וכמה נואשים רודפיה לעצור אותה.
אבל מרטין גאול יודע. לכן ברור לו שאסור לאפשר לסודהּ של רייצ'ל להיחשף. כשכל המשאבים הטכנולוגיים של ארצות־הברית לרשותו, כולל רשת הלוויינים המקדמת ביותר בעולם, הוא משוכנע שלכידתה היא עניין של זמן בלבד. הרי מדובר בביטחון המדינה.
מה שהחל כריצה על הטיילת הופך מהר מאוד למרדף מכוניות על כבישים מהירים, תרגילים מבריקים של התחמקות ממכ"ם הלוויין, ומשחק מוחות מתוחכם.
"הָרץ" הוא מותחן חכם ומפתיע, המיועד לאוהבי סיפורי קונספירציה משובחים.
“מותחן סוחף, שמייחדים אותו אינטליגנציה רעננה, ודמויות מורכבות ומפתיעות." יו־אס־אי טודיי
“פעולה בלתי פוסקת ועונג מתמשך מציבים את ‘הָרץ' בראש ערימת ספרי החובה שלכם." פרובידנס ג'ורנל
קטגוריות: מתח ופעולה
88.00 ₪
מקט: 4-20-203050
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
1
קצת אחרי שלוש לפנות בוקר נכנע סם דריידן לנדודי השינה שלו ויצא לריצה על הטיילת. לחות קרירה עטפה אותו, הסתננה מבעד לאורות אֶל־סֶדֶרו שלשמאלו, והעיר החליקה לאחור כמו מכלית בערפל. מימינו היה האוקיינוס השקט, שחור וחרישי כקצהו של העולם הלילה. קול צעדיו על העץ הישן הידהד מתוך החשכה.
דווקא היה טוב לא לישון. השינה הביאה עימה חלומות על זמנים שמחים יותר, חלומות שהיו, בדרכם שלהם, גרועים מסיוטים.
פנסי הכספית על הטיילת שלחו את אורם אל תוך הערפל. הם התפתלו בשרשרת דרומה, עד אשר האחרונים שבהם כמעט שאבדו באפלה במקום שבו הטיילת הסתיימה, על יד המנהרה. דריידן חלף על פני מדורות קטנות לאורך החוף וקלט שברי שיחות שעלו מתוך הערפל. קולות רכים, צחוק, צלליות מצטופפות אפופות בהילת אור המדורות. הצצות חטופות על מה שיכלו החיים להיות. דריידן הרגיש כמו פורץ כשראה אותם; כמו רוח רפאים החולפת על פניהם בחושך.
הריצות הליליות האלה היו דבר חדש, אף על פי שהוא חי באל־סדרו זה שנים. הוא התחיל בריצות האלה שבועות ספורים קודם לכן ונהג לרוץ בכל שעות הלילה. הן באו כמו התקפים – התקפים כפייתיים שהוא לא הצליח להתנגד להם. עד עכשיו הוא גם לא ניסה. הוא מצא שהמאמץ והאוויר הקר מרעננים, ואפילו מהנים ממש. אין ספק שההתעמלות גם הועילה לו, אם כי כלפי חוץ הוא לא נראה כמי שזקוק לה. הוא היה רזה ביחס לקומתו שהתנשאה לגובה מטר ושמונים, ולא נראה מבוגר יותר משלושים ושש שנותיו. אולי הריצות היו רק ניסיון של תודעתו להתניע אותו לפעולה מכוח האינרציה.
אינרציה. כך חבר אחד קרא לזה לפני כמה חודשים; מהמעטים שעדיין המשיכו לבוא. לפני חמש שנים, מייד לאחר שהכול קרה, היו סביבו המון חברים. הם תמכו בו כשהיו אמורים לתמוך, ולאחר מכן הם התעקשו ודחפו אותו כמו שעושים אנשים שאכפת להם; דחפו אותו לפתוח דף חדש. הוא אמר שהוא מעריך מאוד את דאגתם, אמר שהצדק איתם – ברור שחייבים להמשיך הלאה. הוא הסכים והינהן, וראה איך עיניהם מתעצבות כשהבינו שהוא אומר את הדברים האלה רק כדי לצאת ידי חובה. הוא לא ניסה להסביר את הצד שלו. לא אמר להם שהגעגועים למישהו דומים לפעמים למשמרת שהוטל עליך להתייצב בה; שהוא מרגיש בעיקר חובה.
הוא חלף על פני אחרונת המדורות. החוף שמתחת לטיילת נעשה לפתע מסולע ולח, והלחות קלטה את הזוהר שקרן מכל פנס. החוף השתרע ריק לאורך כמה מאות מטרים משם. כעבור דקה, בעודו רץ בקטע הריק, הגיע דריידן לצומת בטיילת; הסתעפות שנייה הובילה פנימה לתוך היבשה.
הוא האט ועצר. הוא כמעט תמיד עצר בנקודה הזאת. הוא לא היה בטוח מה הניע אותו לעשות זאת – אולי הריקנות של השטח. הצומת היה ממוקם בחושך שבין הפנסים, ואף פעם לא היה בו איש. בלילות כמו זה, ללא ירח וללא גלים נשברים, המקום היה המקבילה הממשית למכל חסך־חושי.
הוא נשען במרפקיו על מעקה העץ ופניו אל הים. כשהואטה נשימתו הגיעו לאוזניו קולות קלושים. אוושת צמיגים על הכביש המהיר, כקילומטר מעבר לדיונות. בעלי חיים זעירים נעים בין עשבי החוף מאחורי הטיילת. דריידן עמד שם יותר מדקה ואז שמע רחש נוסף: צעדי ריצה על לוחות העץ של הטיילת.
לרגע הוא חשב שזה רץ אחר. ואז ידע שלא – המקצב היה מהיר מדי. זאת היתה דהרה בכל הכוח. באוויר הרווי היה קשה להתחקות אחר מקור הקול. הוא הביט שמאלה ואחר כך ימינה לאורך הטיילת, אבל מול בוהק האור הוא לא ראה דבר. הוא התנתק מהמעקה ופנה להביט אל הנתיב שבצד היבשה, כשלפתע התנגשה בו הדמות הרצה.
הוא שמע השתנקות – קול של ילדה. היא מייד התחילה להיאבק, הדפה אותו ממנה בבהלה וכבר פנתה להימלט בריצה לאורך קו החוף.
״היי,״ אמר דריידן. ״את בסדר?״
היא עצרה ופנתה אליו. דריידן היה יכול לראות שהיא מבועתת ממשהו, אפילו באור הקלוש. היא הביטה בו בחשש והיתה דרוכה, מוכנה לפתוח שוב בריצה בכל רגע, אם כי נראה היה שהיא חסרת נשימה וספק אם תוכל להמשיך לאורך זמן. היא לבשה ג׳ינס וחולצת טריקו אבל היתה יחפה. שערה, שהיה חום כהה וירד עד מתחת לכתפיה, היה נקי אך לא מסורק. היא לא היתה בת יותר משתים־עשרה. עיניה התמקדו בו לרגע קל שבקלים ודריידן ראה שהיא מחשבת משהו.
בבת אחת השתנתה תנוחתה המתגוננת. היא נותרה מפוחדת, אך לא ממנו. היא הפנתה את מבטה אל פנים היבשה, בחזרה לכיוון שממנו באה, והתאמצה להביט לתוך החשכה. גם דריידן הביט, אבל לא ראה שום דבר יוצא מגדר הרגיל. החלק היבשתי של הטיילת הוביל אל כביש הגישה לנמל, שמעבר לו השתרע רכס הדיונות, מחותל בלילה הסמיך. הכול נראה שלֵו ושקט.
״אתה גר כאן קרוב?״ שאלה הילדה.
״מי רודף אחרייך?״
היא פנתה אליו שוב והתקרבה מעט.
״אני צריכה איזה מקום להתחבא,״ היא אמרה. ״אני אספר לך הכול, אבל בבקשה תוציא אותי מפה קודם.״
״אני אקח אותך לתחנת המשטרה, ילדה, אבל אני לא יכול–״
״לא למשטרה,״ היא אמרה, באופן נחרץ כל כך שדריידן הרגיש דחף להסתובב ולהמשיך לרוץ. הוא לא ידע מהי הצרה שהילדה נקלעה אליה, אבל המעורבות שלו בדבר הזה בוודאי לא תשפר את הלילה שלו.
כשראתה את השינוי בהבעת פניו, היא התקרבה אליו במהירות ותפסה את כף ידו. עיניה התחננו. ״אני לא בורחת מהמשטרה. זה לא זה.״
מבטה שוב נשלח במהירות הצידה, בו ברגע שדריידן חש תנועה בזווית עינו. הוא עקב אחר מבטה, ולרגע לא הצליח להבין מה הוא רואה. איכשהו עכשיו הוא הצליח להבחין בצורתן של הדיונות, שאך לפני רגעים ספורים לא נראו בחשכה. בשוליהן הבליחה הילת אור קלוש. נשימתה של הילדה נרעדה.
״כן או לא,״ היא אמרה. ״אני לא יכולה לחכות עוד.״
דריידן ידע איך נשמעת אימה אמיתית בקולו של אדם. הילדה הזאת לא פחדה שיעצרו אותה בגלל איזו עבירה קלה; היא פחדה על חייה.
האור מסביב לדיונות התחדד, ודריידן הבין פתאום מה הוא רואה: אנשים אוחזים בפנסים עמדו להופיע מצידה המרוחק של פסגת הרכס. הדחף להרחיק את עצמו מהילדה נעלם והתחלף בתחושה שמשהו כאן מאוד לא בסדר, ושהיא לא משקרת.
״בואי,״ הוא אמר.
הוא המשיך לאחוז בידה ורץ צפונה לאורך הטיילת, לכיוון ביתו. היה עליו להאט את הקצב רק במעט בגללה. בעודם רצים המשיך דריידן להביט אל הדיונות. הוא והילדה עברו לא יותר מחמישים מטרים כאשר חנית חדה של אור הופיעה בקצה העליון של הרכס. בתוך שניות הופיעו שלוש נוספות. הוא הופתע לגלות כמה קרובים הם היו; הלילה תיעתע באומדן המרחק שלו.
על הטיילת לפניהם התקרב לעברם אחד מפנסי הכספית במהירות. דריידן עצר והילדה כמעט תלשה את זרועו כשעצרה איתו.
״מה אתה עושה?״ היא שאלה. גם היא, כמו דריידן, עקבה אחר הרודפים בדריכות.
הוא הינהן לעבר חרוט האור שעל הטיילת. ״הם יראו אותנו אם נרוץ דרך האור.״
״אנחנו לא יכולים להישאר כאן,״ אמרה הילדה.
האנשים עם הפנסים – שישה מהם עכשיו – ירדו על צלע הדיונה במהירות.
דריידן הביט מעבר למעקה אל צד הים של הטיילת. החוף היה במרחק מטרים מעטים בלבד. הוא החווה בידו על החוף והילדה הבינה. היא החליקה מתחת למעקה שהיה בגובה המותניים; הוא עשה כמותה וכפות רגליו נגעו באבנים שנערמו מתחת לטיילת. מעבר לאבנים נמתח החוף – מסולע אבל עדיין חולי ברובו – לרוחב שלושים מטרים עד לקו המים. דריידן כרע ונגע במשטח; הוא היה חלק ושטוח, רווי לחות מהערפל, ועד כמה שהוא היה יכול לראות באפלה, לא נשא עליו ולוּ טביעת רגל אחת. אם הוא והילדה יעשו תנועה כלשהי על החוף, הרודפים יוכלו בקלות להבחין בטביעות רגליהם ולבוא אחריהם.
הוא הפנה את תשומת ליבו לחלל שמתחת לטיילת. זה לא נראה מבטיח. האבנים שנערמו שם היו בגודל כדורעף; ההליכה הזהירה מעליהן תאט את התקדמותם, בייחוד בצללים העמוקים שהיו שם. וגרועה מכך היתה העובדה שקורות תמיכה חצו את החלל כל כמה מטרים. הם יספיקו להתקדם מעט מאוד בטרם יגיעו האנשים, וקרוב לוודאי שלפחות אחד מהשישה ירד עוד מעט אל החוף ויאיר בפנס מתחת לטיילת. זה היה מקום מסתור חסר ערך לגמרי.
דריידן הרים את ראשו מעל הקרשים וראה את האנשים מגיעים לבסיס הדיונה. הכול קרה מהר מדי. בדומיית הלילה הוא שמע את צעדיהם הרצים על האספלט של כביש הנמל, ואז על קורות העץ של הטיילת. בתוך פחות משלושים שניות הם יגיעו אל המעקה בדיוק מעל הנקודה הזאת.
דריידן הסתכל על הצטלבות קורות התמיכה מתחת לטיילת וראה את הפתרון היחיד האפשרי. הוא הוביל את הילדה אל מתחת לטיילת. היא רעדה אבל נראה ששמחה להסתתר. מתחת למשטח הקרשים נמתחו קורות כבדות לאורכה של הטיילת; והקורות האלה נתמכו בקורות עבות הרבה יותר, שנמתחו לצדדים, בכיוון לוחות העץ. מעל לקורות הנמוכות יותר היו חללים, לא גדולים מספיק להכיל גוף אדם, אבל גדולים מספיק לזוג כפות רגליים או ידיים.
״היצמדי אלי,״ אמר דריידן ומשך את הילדה אל חזהו. היא צייתה ללא היסוס; צעדי האנשים המתקרבים התחילו להרעיד את הטיילת.
בעוד הילדה צמודה אליו הרים דריידן את זרועותיו ולפת את אחת הקורות הנמוכות בקצות אצבעותיו – הן היו גדולות מדי וידיו לא יכלו להקיף אותן – ואז הניף את כפות רגליו למעלה ותקע אותן ברווח שמעל הקורה הבאה, במרחק מטר וחצי. הוא הקשית את גופו לערסל, בעוד הילדה מעליו, ונצמד בכל כוחו אל תחתית הטיילת. זה היה כמו לעשות שכיבות סמיכה במהופך.
היה ברור לגמרי שהוא לא יוכל להתמיד בתנוחה הזאת לאורך זמן. הכול היה בה לא נכון. לקצות אצבעותיו לא היתה נקודת אחיזה בקורה הענקית, וזה דרש ממנו להפעיל לחץ כדי להחזיק מעמד. שרירי זרועותיו בערו כעבור שניות. עם זאת, כדי לשמור על גוף ישר היה עליו לכווץ מחצית משריריו באופן שלא היה טבעי להם.
הילדה הבינה כמדומה, ואולי הרגישה את רטט שריריו. כשהצעדים הרעימו לקראתם היא קירבה את פיה אל אוזנו ולחשה: ״יש להם רובים. הם יהרגו אותנו.״
כעבור רגע נמלאו המרווחים בטיילת מעליהם בוהק של פנסים. האנשים הגיעו לצד החוף של הטיילת והתחילו לסרוק את המקום.
אחד מהם דיבר וקולו צילצל ברור וחזק; קול שנשמע מורגל בנתינת פקודות.
״תבדקו את החוף. תבדקו מתחת להגבהה.״
נעליים גבוהות השתרכו על העץ ואחר כך נחתו בכבדות על הסלעים הסמוכים. אור הפנסים מילא את שדה הראייה של דריידן, אם כי לרגע נותרו אלומות האור מכוונות אל הים. הילדה הידקה את חיבוקה; הוא הרגיש כאילו היא עצמה את עיניה כשקברה את פניה בכתפו. הכאב בשריריו התחזק, אבל לא זו היתה הבעיה. היו דרכים להתעלם מייסורים – דריידן למד אותן מזמן – אבל בנקודה מסוימת שריריו פשוט לא יחזיקו מעמד. כוח הרצון אינו יכול להתגבר על הפיזיקה לנצח.
הוא הצליח להפנות קצת את ראשו לעבר החוף. אלומות האור של הפנסים סיימו לסרוק את החול, ואז, בזו אחר זו, פנו אל החלל שמתחת לטיילת. דריידן שוב הביט למעלה כדי לא להסתנוור. כשהביט אל לוחות העץ שמעל פניו, הוא ראה את הקרינה המתפזרת של אלומות האור שחלפו ישירות מתחתיו. אם אפילו רק אחד מהמחפשים יהיה חכם מספיק או חשדן מספיק וירים את הפנס בחצי מטר, הכול ייגמר מייד. דריידן חיכה לבוהק המסמא שיסמן את הדבר הזה בדיוק.
הוא לא בא.
המריחה המטושטשת של האור פסקה. חשכה. דריידן ספר עד עשר והסתכן בשליחת מבט נוסף אל החוף. המחפשים נעו צפונה ובדקו את הטיילת בעודם מתקדמים. זה היה הזמן לרדת ולנסות דרך מילוט שקטה יותר, למרות הסיכון. כל רגע שהוא השתהה הגביר את הסיכון שהוא פשוט ייפול, וזה לא יהיה שקט בכלל. הוא התחיל למשוך את כפות רגליו מתוך החלל ואז שמע רעש שעצר בעדו.
צעדים. כבדים ואיטיים, על הטיילת למעלה. הם הגיעו מדרום, הכיוון שממנו באו המחפשים. דריידן נשאר קפוא. האיש על הטיילת עצר ממש מעליו; גרגירי חול נפלו על פניו של דריידן.
״קלֵיי,״ צעק האיש. זה היה המנהיג. המְדַבֵּר. הוא נשאר על הטיילת בזמן שהאחרים חיפשו.
אחד האנשים על החוף, קליי מן הסתם, הסתובב והתקרב, פנסו נע באקראי על הקרקע. הוא עצר בשולי הטיילת והרים את מבטו אל המנהיג. אילו הוריד את מבטו והיה מביט ישר לפניו, היו עיניו מצטלבות עם עיניו של דריידן, במרחק שלא עלה על ארבעים וחמישה סנטימטרים. דריידן לא העז אפילו להפנות שוב את ראשו למעלה; התנועה הקלה ביותר עלולה להסגיר אותו. הוא קיווה שהרעד החזק של שריריו לא ניכר בו.
דריידן לא הצליח לראות כמעט דבר מתווי פניו של קליי. האיש היה צללית בלבד על רקע האוקיינוס השחור והשמיים השחורים. רק החזר האור מהפנס חשף קצת פרטים: שיער לא ארוך ולא קצר, בגדים כהים, נשק תלוי מרצועת כתף. תת־מקלע – 5- MPבעל משתיק קול כבד.
למעלה, על הטיילת, אמר המנהיג: ״זה כבר יצא משליטה. תחזרו לרכב, תעקבו אחרי דיווחי המשטרה ברדיוס של שלושים קילומטר. תתקשר לצ׳רנין, תגיד לו לעבוד על טלפונים ניידים של שוטרים ושל כל הסוכנים הפדרליים באזור. תחפשו בכל השיחות מילות מפתח כמו ילדה ואבודה. תחפשו גם מחלקה פסיכיאטרית באותה הזדמנות.״
״אתה חושב שאם היא תדבר עם מישהו,״ אמר קליי, ״הוא יחשוב שהיא ברחה מבית־חולים לחולי נפש?״
דריידן הרגיש פתאום שקצות אצבעותיו מחליקים מאחיזתם בעץ ספוג־הערפל. שום מאמץ לא יוכל לעצור זאת; הוא עומד לאבד את אחיזתו בתוך שניות.
״סיכוי טוב,״ אמר המנהיג.
״ואם נאבד את העקבות בכל זאת?״ שאל קליי.
לשנייה אחת המנהיג לא ענה, ואז אמר: ״או שהיא תהיה קבורה במחצבה, או שאנחנו.״
דריידן הרגיש שהוא על סף נפילה ונמתח לקראתה, מנסה לדמות איך יוכל לנחות על רגליו ולהימלט עם הילדה.
פתאום הוא הרגיש שהיא זזה. בלי להוציא הגה, היא הרחיקה את זרועותיה מחזהו, מתחה אותן מעבר לראשו אל הקורה, ולחצה את כפות ידיה חזק ככל שיכלה על קצות אצבעותיו. הכוח הקטן שהיא הצליחה להפעיל חולל את ההבדל; הוא הצליח להמשיך לאחוז בקורות.
מעל המולת המחשבות שהצריכו את תשומת ליבו של דריידן, התנשאה לזמן קצר מחשבה אחת: איך לעזאזל היא ידעה?
כעבור שנייה החזיר קליי את הפנס לכיסו, עלה לטיילת, ופתח בריצה לכיוון שממנו באה הקבוצה. דריידן חיכה שגם המנהיג יסתלק, אבל הלה נשאר לעמוד שם, וקול נשימתו חתך את החשכה. רק לאחר רגעים ספורים הוא הסתובב והתרחק בצעדים כבדים צפונה, בעקבות המחפשים. כשנחלש קול צעדיו, דריידן חילץ סוף־סוף את כפות רגליו מהקורה וקפץ למטה. הדם גאה לתוך שריריו כמו מי קרח. הילדה התייצבה על הסלעים, נשענה על דריידן והעבירה את מבטה לאורך החוף. גם הוא הביט: המחפשים היו במרחק מאה מטר מהם.
הילדה משכה בחוטמה. דריידן הבין שהיא בוכה.
״תודה רבה,״ היא לחשה. קולה נסדק במילה הראשונה. ״אני מצטערת שהיית צריך לעשות את זה בשבילי.״
היו לדריידן אלף שאלות, אך כולן יכלו לחכות כמה דקות.
הוא הסתובב וסקר את השטח בחיפוש אחר הדרך הטובה ביותר להסתלק מהמקום. בין הטיילת לבין כביש הנמל נפרשה חשכה מנחמת. במרחק גוש בניינים אחד צפונה, הסתעפו הרחובות הצדדיים של אל־סדרו עמוק יותר אל תוך מעטה הלילה. הוא והילדה יוכלו ללכת בדרך עוקפת ארוכה יותר בחזרה אל ביתו, קילומטר אחד צפונה על החוף.
לאחר שהעיף מבט אחרון לוודא שהמחפשים ממשיכים להתרחק, דריידן הוליך את הילדה מתחת לטיילת ואל תוך העשב הארוך שמעבר לה.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הָרץ”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות