אדם זר יכול להופיע משום מקום. בחניה, בסופרמרקט, בבר. זהותו אינה ידועה, מניעיו אינם ברורים. הוא לוחש משהו באוזנך ונעלם, […]
פרק 1
הזר לא ניפץ את עולמו של אדם בבת אחת.
כך יאמר לעצמו אדם פרייס לאחר מכן, אבל זה לא היה נכון. איכשהו אדם ידע מיד, החל מהמשפט הראשון, שחייו כתושב הפרוורים, נשוי ואב לשניים, נעלמו לבלי שוב. על פניו, האיש אמר משפט פשוט, אבל משהו בנימת הקול, מעין ידענות ואכפתיות אפילו, גרם לאדם להבין כי דבר לא יהיה עוד כפי שהיה.
“לא היית מוכרח להישאר איתה,” אמר הזר.
הם היו בבניין איגוד החיילים המשוחררים בסידֶרפילד, ניו ג’רזי. סידרפילד היתה עיירה גדושה במנהלי קרנות גידור, בנקאים עשירים ושאר אדוני היקום הפיננסי. הם אהבו לשתות בירה בבניין האיגוד כי זו היתה דרך נוחה לרדת אל העם, להעמיד פנים שהם סתם חבר’ה טובים, מלח הארץ, כמו בפרסומת של דודג’ ראם, בעוד דבר לא היה רחוק יותר מן האמת.
אדם עמד ליד דלפק הבר הדביק. מאחוריו היה לוח קליעה למטרה. שלטי ניאון פירסמו מילר לייט אבל לאדם היה בקבוק באדווייזר ביד ימין. הוא פנה אל האיש שזה עתה נעמד לידו, ואף שכבר ידע את התשובה שאל אותו, “אתה מדבר אלי?”
הבחור היה צעיר הרבה יותר מרוב האבות, רזה יותר, כחוש כמעט, עם עיניים כחולות גדולות ומבט חודר. זרועותיו היו לבנות ומקלוניות וחשפו רמז לקעקוע תחת אחד השרוולים הקצרים. הוא חבש כובע מצחייה. הוא לא היה היפסטר בדיוק, אבל הקרין מין חנוניות של מנהל מחלקה טכנית שאף פעם לא רואה אור שמש.
המבט הכחול החודר ננעץ באדם ברצינות כזו שעוררה בו רצון להסב את הגב. “היא אמרה לך שהיא בהיריון, נכון?”
אדם חש שאחיזתו בבקבוק מתהדקת.
“בגלל זה נשארתָ. קורין אמרה לך שהיא בהיריון.”
ואז הרגיש אדם כאילו מישהו לחץ על מתג בחזהו, הפעיל את הספרות האדומות בשעון עצר דיגיטלי בסרט אימה, והספירה לאחור לקראת ההתפוצצות החלה. טיק, טיק, טיק, טיק.
“אני מכיר אותך?” שאל אדם.
“היא אמרה לך שהיא בהיריון,” המשיך הזר. “קורין, זאת אומרת. היא אמרה לך שהיא בהיריון ואז שהיא עברה הפלה טבעית.”
האולם היה מלא עד אפס מקום באבות עירוניים שהתהדרו בחולצות בייסבול לבנות עם שרוול שלושה־רבעים ודגמ”ח קצר או ג’ינס חסר צורה ותחת. רבים מהם חבשו כובעי בייסבול. הלילה נערך הדראפט לתלמידי כיתות ד’, ה’, ו’ בלקרוס, וכן המיונים לנבחרת שתשתתף בליגה. אם מישהו רוצה לחזות בטיפוסי A מצדיקים את שמם בסביבתם הטבעית, חשב אדם, הוא צריך רק להסתכל על הורים שמתערבים במיוני הנבחרת של צאצאיהם. ערוץ דיסקברי צריך לצלם את זה.
“חשת מחויב להישאר, אני צודק?” שאל האיש.
“אין לי מושג על מה —”
“היא שיקרה, אדם.” הצעיר דיבר בשכנוע מוחלט, לא רק כאילו ידע בוודאות, אלא גם כאילו טובתו של אדם בעצם נמצאת בראש מעייניו. “קורין המציאה הכול. היא לא היתה בהיריון בכלל.”
המילים הלמו באדם כמו אגרופים, סיחררו אותו, גזלו ממנו את כושר ההתנגדות, הותירו אותו רועד ומבולבל ומוכן לספירה עד שמונה משופט בקרב אגרוף. הוא רצה להשיב מלחמה, לתפוס את הבחור בחולצה, לזרוק אותו לקצה השני של החדר משום שעלב באשתו. אבל הוא לא עשה זאת משתי סיבות.
האחת, הוא כאמור, היה מסוחרר ומשולל כל כושר התנגדות.
השנייה, משהו באופן הדיבור של האיש, בנימה המשכנעת, בביטחון העצמי הארור, גרם לאדם לחשוב שאולי מוטב להקשיב לו.
“מי אתה?” שאל אדם.
“זה משנה?”
“כן.”
“אני הזר,” הוא אמר. “הזר שיודע משהו חשוב. היא שיקרה לך, אדם. קורין. היא לא היתה בהיריון. זה היה סתם תכסיס כדי להחזיר אותך.”
אדם הניד בראשו לשלילה. הוא זרם, ניסה לשמור על היגיון וקור רוח. “ראיתי את בדיקת ההיריון.”
“מזויפת.”
“ראיתי את צילום האולטרסאונד.”
“גם הוא מזויף.” הוא הרים יד לפני שאדם הספיק לומר מילה נוספת. “וכן, גם הבטן. ואולי מוטב לומר בטנים. מרגע שהבטן יצאה לא ראית אותה עירומה, נכון? מה היא עשתה, אמרה שיש לה בחילות כדי שלא תשכב איתה? זה מה שקורה בדרך כלל. ואז, כשההפלה מתרחשת אתה מסתכל בדיעבד על כל הסיפור ומבין שההיריון היה קשה מהרגע הראשון.”
קול רועם קרא מעברו השני של האולם, “או־קיי, חבר’ה, קחו לכם פחית ובואו נתחיל.”
זה היה קולו של טריפ אוונס, נשיא דירקטוריון הלקרוס, מנהל תיקי לקוחות לשעבר במשרד פרסום במדיסון אווניו ובחור טוב למדי. האבות האחרים התחילו להוריד מהמתלים כיסאות אלומיניום מהסוג שמשמש ילדים בקונצרט של בית ספר, ולסדר אותם במעגל סביב החדר. טריפ אוונס הביט אל אדם, הבחין בחיוורון שאחז בו וקימט את מצחו בדאגה. אדם הסיט את מבטו ופנה חזרה אל הזר.
“מי אתה לעזאזל?”
“תקרא לי המושיע שלך. או החבר שזה עתה שיחרר אותך מהכלא.”
“אתה מזיין את השכל.”
כל השיחות הסתיימו פחות או יותר. הקולות היו מהוסים עכשיו, צלילי כיסאות נגררים הידהדו באולם הדומם. האבות עטו את מסכת המשחק שלהם לקראת הדראפט. אדם שנא את זה. הוא אפילו לא היה אמור להיות כאן, אלא קורין. היא היתה הגזברית של דירקטוריון הלקרוס, אבל בית הספר שלה שינה את המועד של כנס המורים באטלנטיק סיטי, ואף שזה היה היום הגדול של ליגת הלקרוס בסידרפילד — ובעצם הסיבה המרכזית לכך שקורין היתה פעילה בה כל כך — אדם נאלץ למלא את מקומה.
“אתה צריך להודות לי,” אמר האיש.
“על מה אתה מדבר?”
לראשונה האיש חייך. אדם לא יכול שלא להבחין שהחיוך היה אדיב, חיוך של הילֶר, של איש שרוצה רק להיטיב.
“אתה משוחרר,” אמר הזר.
“אתה שקרן.”
“אתה יודע שלא, נכון, אדם?”
טריפ אוונס קרא מקצה החדר, “אדם?”
הוא פנה לעברם. כולם ישבו כעת מלבד אדם והזר.
“אני צריך ללכת,” לחש הזר. “אבל אם אתה באמת צריך הוכחה, תבדוק בפירוט החיובים של הוויזה שלך. תחפש חיוב מ’נובלטי פאנזי’.”
“רגע —”
“עוד דבר אחד.” האיש רכן לעברו. “אני במקומך הייתי עושה בדיקת דנ”א לשני הבנים שלכם.”
טיק, טיק, טיק… בום. “מה?”
“לזה אין לי ראיות, אבל כשאישה מוכנה לשקר על דבר כזה, סביר להניח שזאת לא הפעם הראשונה.”
ואז, בעוד הערפל שב ומכסה את אדם לשמע שורת המחץ, הזר מיהר לצאת.
אין עדיין תגובות