נינה בלום היא עורכת דין ניו־יורקית מצליחה. יש לה בת מקסימה, דירה נוחה ומשרה מתגמלת, והיא מוכנה לעשות הכול כדי להגן על החיים האלה. הכול. כולל לשקר לכולם בנוגע לזהותה האמיתית ובנוגע לעברה. כי נינה זוכרת תמיד שהסכנה אורבת לה מעבר לפינה. לה, או בעצם למי שהיתה, כשעוד נקראה ג'נין. זה היה לפני כמעט עשרים שנה, בעיירת חוף בדרום פלורידה בה התגוררה ג'נין בבקתת נופש קסומה עם בעלה השוטר והיריון חדש ומרגש. שלווה פסטורלית שהופרה באחת כשג'נין חשפה סוד אפל שגילויו מסכן את חייה. ג'נין הבינה שאין לה ברירה אלא לעזוב בפתאומיות, מבלי להשאיר עקבות ולהתחיל שוב את חייה תחת זהות חדשה. נינה. נינה בלום. אבל חיים חדשים יש רק באגדות- ואילו חייה של נינה מתערערים מחדש כאשר במסגרת עבודתה כעורכת דין היא נאלצת לשוב לעיירה הדרומית ממנה ברחה, ולהתעמת עם הסכנה שבחשיפתה. הפעם מעורב אדם נוסף, שעומד לשלם בחייו על חטא שלא ביצע. נינה מסכנת את כל מה שיש לה בתקווה להשיב את הביטחון לחייה, והפעם לתמיד. בלי להשאיר עקבות הוא מותחן שנקרא בנשימה אחת. עלילתו עשירה, מתפתלת ובלתי צפויה עד העמוד האחרון. "ג'יימס פטרסון מביא לשיא את יכולת הכתיבה שלו ומצדיק שוב את מעמדו כגדול כותבי רבי־המכר." (ניו־יורק טיימס)
בלי להשאיר עקבות
מאת: ג'יימס פטרסון, מייקל לדוויג'
מאנגלית: רוני שרי-פרייז | הוצאה: מודן | 2013 | 341 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה, סיפורת מתורגמת
88.00 ₪
1
הספקתי כבר להשליך לעבר הנהג שטר של עשרים דולר והתנועעתי בחוסר מנוחה כמו ילדה בגן בתור לשירותים כשהמונית עצרה סוף־סוף מול מלון הדסון ברחוב 58 מערב. לא חיכיתי לעודף, אבל כמעט נדרסתי על ידי אוטובוס מהיר כשיצאתי מהמונית בצד הכביש ודהרתי לאורך השדרה השמינית.
לא הבטתי אפילו באייפון כשהוא רטט כאילו ניסה לצאת מכיס הז'קט. בשלב זה, באמצע יום עבודה מלא ותוך כדי תכנון מסיבת־המסיבות לערב, התפלאתי יותר כשהוא לא צילצל.
שאון מחריש אוזניים, אפילו יחסית ללב מנהטן, הידהד באוזניי כשהגעתי לפינה.
פטיש אוויר? מכונת קידוח?
ברור שלא, חשבתי כשהבחנתי בנער שחור כורע על המדרכה ומתופף על דלי טיח ריק.
למזלי הרב הבחנתי גם באיידן בק, מי שהיה אמור לפגוש אותי לארוחת הצהריים, בשולי הקהל הרב שצפה במופע הרחוב.
ללא הקדמות שילבתי את זרועי בזרועו של הצעיר הבהיר, הנאה בדרכו המרושלת, ומשכתי אותו לתוך מלון הדסון המהודר. בראש הדרגנוע המואר באור ניאון, מאחורי דלפק משיש קררה, חייך פקיד קבלה שנראה כאחד מצוות השחקנים העליזים והנוצצים של 'היי־סקול מיוזיקל'.
"היי. התקשרתי לפני עשרים דקות," אמרתי. "אני גברת סמית. זה מר סמית. אנחנו רוצים חדר עם מיטה זוגית גדולה. הקומה והנוף לא חשובים. אני משלמת במזומן. אני ממש ממהרת."
הפקיד הבחין בפניי המיוזעות ובניגוד שבין החליפה הסקסית שלי למכנסי הג'ינס הדהויים וז'קט הזמש של בן לווייתי הצעיר ממני בהרבה, ועטה על פניו הבעת אישור.
"אז קדימה, ניקח אתכם אל החדר," אמר הפקיד המאושר־מדי ללא שהיות.
רוח קרה טפחה עלי כשיצאתי מהמלון עם איידן שעה לאחר מכן. הבטתי למעלה באור האביבי של ניו יורק, שזהר מהמגדלים הכחלחלים של מרכז טיים וורנר בהמשך הרחוב. חייכתי כשנזכרתי שבתי אמה כינתה אותו שער הפוטבול הגדול בעולם.
הבטתי באיידן ותהיתי אם מה שעשינו עכשיו היה ראוי. אבל זה לא משנה, נכון? הירהרתי וטפחתי על עיניי בשרוול ז'קט הבארברי המזויף שלי. זה כבר נעשה.
"היית מדהים, באמת." הושטתי לו את המעטפה ונשקתי על לחיו.
הוא קד קידה תיאטרלית קטנה ותחב את האלפייה לתוך הכיס הפנימי בז'קט הזמש שלו.
"היי, זאת העבודה שלי, נינה בלום," הוא נופף בידו והתרחק.
"גברת סמית בשבילך," קראתי, ועצרתי מונית כדי לחזור לעבודה.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בלי להשאיר עקבות”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות