אפקט האחים

האחים שלנו הם אלה שמשפיעים עלינו בצורה העמוקה ביותר במהלך חיינו. הם אנשי סודנו, מודלים לחיקוי, לקנאה ולתחרות. לעיתים הם מלמדים אותנו איך לפתור סכסוכים ואיך לא להיכנס אליהם, לעיתים הסכסוך איתם הוא פנימי, רב־שכבתי. לפעמים הקירבה אליהם מסוכנת, אך דרכם נדע ליצור חברות וגם מתי להתרחק ממנה. הם השותפים שלנו לכל החיים, והקשרים איתם דינמיים, משתנים בהתאם לנסיבות. בספר פורץ הדרך הזה, בודק הכתב המדעי הנודע ג'פרי קלוגר את עולמם המורכב של אחים ואחיות מבחינת תפקידם באבולוציה, בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה שלנו, ומביט על יחסיו שלו עם אחיו ועם אחיו למחצה. הספר מתעמק בנושאים כמו סדר הלידה והגֶנים, הילד המועדף והמשפחה המתפרקת, תחרותיות, מגדר, מיניות, מה קורה אצל תאומים וגם אצל ילדים יחידים. כל אלה משליכים על יחסינו עם האחים והאחיות שלנו ועם האנשים שסביבנו. הקשרים האלה, בדרכם המיוחדת, מעצבים אותנו מילדות ועד זיקנה. ג'פרי קלוגר הוא עורך בכיר ועיתונאי במגזין ׳טיים׳. "ספר מרתק…לכל מי שמתעניין ביחסי אנוש." אסושייטד פרס "הספר יצא רק לפני כמה שבועות, והוא להיט גדול שזכה לסיקור עיתונאי נרחב, פשוט כי הוא מפרק לעומק פצע רגיש שכולל את הקנאה, המריבות, האהבה, הנאמנות, הדמעות, הצחוק, ההגנה, הבכי, הגאווה וכל מה שחווינו – ושאם יש לנו מזל, אנחנו עדיין חווים – עם האחים שלנו." מוסף כלכליסט, ידיעות אחרונות

מקט: 4-20-52776

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

האחים שלנו הם אלה שמשפיעים עלינו בצורה העמוקה ביותר במהלך חיינו. הם אנשי סודנו, מודלים לחיקוי, לקנאה ולתחרות. לעיתים הם […]

---

1. כנופיה של אחים – ואחיות

הרעיון דווקא נראה מוצלח, בשעתו, להכניס את אחי התינוק ברוס לארון החשמל שלנו, שהיה גדול במקצת מארון תרופות אך עמוק יותר, ועשוי מאותו עץ אורן מסוקס בסגנון שנות החמישים, שחיפה את חדר המשחקים שלנו. אחי לא היה בדיוק תינוק. הוא היה בן ארבע – אבל בעיניי, המבוגר ממנו בשנתיים, הוא נראה לי כדבר הכי קרוב לתינוק.

על כל פנים, ברוס היה קטן במידה מספקת להידחס לארון החשמל, ואם הייתי מועך אותו היטב, היה אפשר לסגור ולנעול את הדלת מאחוריו. למען האמת, לא הקדשתי מחשבה רבה לשאלה האם זה חכם לנעול ילד בן ארבע בארון בסמוך ללוח של נתיכי מתח־גבוה מהסוג הישן שלא ניתנים להברגה. כפי שראיתי את זה אז, הוא היה בטוח יותר בתוך הארון מאשר מחוצה לו.

לא הייתי היחיד שחשב שהכנסתו של ברוס לתוך ארון החשמל היא רעיון מחוכם. זו היתה גם דעתם של שני אחיי האחרים; למעשה, אחינו הבכור סטיב הוא זה שהגה את הרעיון. סטיב היה בעל התושייה שבינינו.

סטיב היה אז בן קצת למעלה משמונה; אני הייתי בן שש וגרי בן חמש. המרווחים בין הילדים התקצרו ככל שהוריי התקדמו, עד שבסוף היה מרווח של שלושה־עשר חודשים בין גרי לברוס. אבל שלושה־עשר החודשים האלה היו משמעותיים. גרי היה ילד יפה בצורה לא רגילה, עם ריסים ארוכים להפליא ותווי פנים מושלמים ממש. על הופעתו האלגנטית הוא מצא דרך לכפר בקשיחות של חתול רחוב, שעמדה בסתירה למראהו – קשיחות שהייתי בטוח שהוא לא יהסס להשתמש בה בשעת הצורך. ברוס היה משהו אחר. כשהיה בן שלוש הוא כבר היה קצר־רואי והתחיל להרכיב משקפיים; משקפיים במסגרת שריון־צב, שהלמה יפה את עורו הבהיר ושערו האדמוני, ושיוותה לו מראה אקדמי חריג. הוא לא איבד לגמרי את כרסו התינוקית, ולכן הרים לעיתים קרובות את מכנסיו גבוה מעל המותניים, כמו גמלאי שחגורתו אינה יכולה עוד להכיל את גזרתו. כמו כולנו, שערו היה גזוז בתספורת צבאית קצרה, אבל זו שלו הודגשה בצרור קטן של תלתלים אדומים מעל המצח. אמנם אני עצמי הייתי רק ילד, אבל כבר יכולתי לזהות מה זה חמוד ומה זה פגיע, והבנתי שהוא היה גם וגם. זאת היתה הסיבה שהוא, יותר מכל אחד מאיתנו, היה זקוק להגנה של ארון החשמל.

אמנו לא היתה מודעת למזימה שלנו כשהחלטנו להחביא את ברוס. גם אבינו לא ידע – ובעצם, אי־הידיעה של אבינו היתה בדיוק עצם העניין. אחיי ואני בשום אופן לא היינו ילדים מוכים. מעולם לא סבלנו מהמכות הקשות והסדירות שיכולות להרוס נפש ולצלק גוף ולהשחית ילדות שלמה, אבל קיבלנו מכות – לעיתים קרובות מספיק וחזקות מספיק, עד שאפילו בתקופות שלום היינו מודעים תמיד לקיומה של סכנה האורבת מרחוק. זאת היתה סכנה שנשקפה בעיקר מצד אבינו.

אבינו, פיקח, מצחיק וחמום־מוח, היה בן עשרים ושתיים בלבד כשהתחתן, ובן עשרים וארבע בהולדת בנו הראשון. חשבתי שהוא גבוה, אם כי קומתו היתה מטר שבעים בסך הכול. הוא הרכיב משקפיים שחורי מסגרת, על פניו היה צל תמידי של זקן, והוא עישן סיגריות L&M – המון המון L&M – כמות שהספיקה כדי להרוג אותו כשהיה בן שישים ושבע בלבד, אם כי, כילד, לא היתה לי כל דרך לחשוד בכך. זמן רב לפני שהסיגריות גזלו את בריאותו, הן גזלו את צלילות קולו, ואפילו כגבר צעיר הוא דיבר בקול חורק. כשמשהו הצחיק אותו, מה שקרה לעיתים קרובות, החריקה הזאת נתנה לקולו צליל מלא, שמח במיוחד. כשכעס וצעק – מה שגם קרה לעיתים קרובות – החריקה נהפכה לשאגה.

לא ידעתי מה המקור להתלקחותו של אבי, ועדיין אינני יודע. חלק מזה, אני חושב, נבע מתסכול. אבי, בנו של איש עסקים אמיד ממנהטן שעשה את הונו במלחמת העולם השנייה, למד באוניברסיטת פנסילבניה מתוך הבנה שבגמר לימודיו יצטרף לניהול עסקיו המגוונים של אביו. אולם זמן קצר לפני סיום הלימודים, סבי מכר את כל נכסיו, רשם את הכסף בתיקי ההשקעות על שמו, והכריז שמעתה ואילך יתרכז בהשקעות והשקעות־מחדש של הכסף.

תוכנית ב' של אבי היתה בלי ספק זוהרת פחות: הוא התחתן, עבר לבולטימור, עיר הולדתה של אמי, ופתח עסק סיטונאי לצעצועים. אחיי ואני – שלעיתים קרובות יצאנו נשכרים מעודפי השלל שהביא הביתה מהמחסן שלו – לא יכולנו לדמיין משלח־יד טוב יותר לבן־אדם, והנחנו כמובן שאבא שלנו נהנה מעבודתו. אבל נראה לי שהוא היה ממורמר גם שם.

כעס כזה, שביעבע שבוע ימים בסיר לחץ, היה חייב להתפוצץ בשלב כלשהו, ובדרך כלל התפוצץ בסופי השבוע. אני לא יודע איך ראה אבי בעיני רוחו את בוקרי שבת וראשון שלו אחרי שנולד הרביעי בארבעת בניו הרעשניים, אבל הוא לא היה יכול להניח באמת שהם יעברו בשקט. אחיי ואני שיחקנו בקולניות, התקוטטנו לעיתים תכופות ושברנו דברים כל הזמן. היינו קופצים על מיטות עד שהמסגרות התפרקו. היינו נחלקים לזוגות ומטפסים על שידות כדי לשחק משחק שקראנו לו "מתעטפים ונופלים", וכמו ששמו מעיד עליו, לא היה בו שום דבר חוץ מהתעטפות בשמיכה משותפת ונפילה – ברעש – על הרצפה. קסמו של המשחק נעלם ממני היום; אבל לא אז.

ברוב הבקרים בסופי השבוע הגבלנו את עצמנו לחדר המשחקים בקומת הקרקע, בחירה הולמת לגמרי, חוץ מהעובדה שהוא היה ממוקם בדיוק מתחת לחדר השינה של הוריי. אמי ישנה שינה עמוקה – אולי הודות לשלבים המוקדמים של התמכרות לתרופות מרשם, הרגל שאז לא ידענו עליו דבר אבל למדנו להכיר היטב בבוא הזמן – והרעש שעלה תמיד מלמטה לא הפריע לה. אבי היה סיפור אחר. הוא היה מתעורר בקלות – ונמלא כעס במהירות, וכשכעס הוא היה מפחיד.

הסימן הראשון לסכנה המתקרבת היה קול צעדים כבדים מלמעלה. אף על פי שהלמות הצעדים התחילה ממש מעל ראשינו, הדרך היחידה שבה אבינו היה יכול להגיע אלינו, היתה לאורך המסדרון שמחוץ לחדרי השינה, ואז היה עליו לרדת בגרם מדרגות קצר אל הסלון, לעבור דרך המטבח ולרדת במדרגות אל המפלס של חדר המשחקים. זה היה צריך לקחת דקה למבוגר שפסע בקצב רגיל – ופחות מזה למבוגר כועס. לנו היה נדמה שזה לוקח הרבה יותר זמן.

כשאבי היה מגיע סוף סוף לחדר המשחקים, כולנו כבר היינו קפואים פחות או יותר באותם המקומות שבהם עמדנו כשרק שמענו את הצעדים. לא היה שום דבר מתוכנן או שיטתי במכות שהיכה. הוא היה מתנפל על כל מי שהיה שם, מנחית מהלומות אקראיות בלי שום תכנון. הוא לא כיוון אל פנינו עד כמה שידעתי, אבל אני גם לא זוכר שהוא השתדל להימנע מזה. אני כן זוכר שהוא הרים אותי פעם אחת בחולצת הפיג'מה שלי, ידו המאוגרפת מחזיקה גוש של בד מתחת לסנטרי, והייתי מודע במעומעם שראיתי את הצעד הזה פעמים רבות בסרטים מצוירים, ושזה תמיד נראה חסר מאמץ על המסך. במציאות, זה היה לא נוח ומפחיד ביותר. כמו כן אני זוכר שהרמתי את ידי פעם אחת להגן על עצמי, ואז נחתה המכה ישר על השעון החדש שלי שהוא נתן לי לפני זמן קצר. נראה לי אירוני שהוא זה שישבור את המתנה שהוא עצמו קנה, אבל זה היה שעון טיימקס, והוא נשא בעונש.

המכות אף פעם לא נמשכו זמן רב, ובדרך כלל היינו נרגעים לאחר מכן. אבל זיכרון האפיזודה והפחד מפני הפעם הבאה הותירו בנו חרדה, עד כדי כך שהחלטנו – סטיב, בעצם – שאנחנו זקוקים לתוכנית. מעתה ואילך, בארבעים וחמש השניות עד להגעתו של אבינו לחדר המשחקים, כולנו נתחבא בפינות שונות של החדר. גרי יצלול לתוך תיבת הצעצועים שבגומחת החלון ויסגור את המכסה. סטיב יחליק מתחת לספה. אני אדחף לארון ואטפס למדף האמצעי. ברוס ייכנס לארון החשמל. בהתחלה, כשהצענו את התוכנית, הוא נרתע אבל אנחנו עודדנו אותו.

"זאת ספינת חלל!" אמרנו. "בדיוק כמו של אלן שפרד!" כולנו ראינו בטלוויזיה את טיסתו של שפרד, האמריקאי הראשון שטס לחלל לפני זמן לא רב, והתלהבנו ממנה. לאחר ששמע את ההשוואה ברוס נכנס לארון ברצון.

חזרנו על תרגיל הפיזור מדי פעם בפעם כדי לשפר את כושר ההתגנבות והתזמון. כשהפעלנו אותו בפעם הראשונה במצב חירום אמיתי ביום ראשון אחד, אני לא זוכר באיזו יעילות זה עבד, אבל נראה לי שהזיכרונות שיש לי עכשיו מושפעים מהאופן שרצינו שזה יעבוד. על פי זיכרוני – ובוודאי על פי הסיפורים שלי ושל אחיי – אבינו היה מופיע בפתח חדר המשחקים, מביט סביב בבלבול, מתחיל לקרוא בשמותינו, ונמלא עוד ועוד רוגז ותסכול מהשקט שקידם את פניו. אנחנו, כמובן, המשכנו לשמור על שקט מוחלט, והוא, משתאה, היה מסתובב בסופו של דבר והולך, ממלמל ומגרד בראשו. בסיפורים שלנו, זה גם עבד שבוע אחרי שבוע.

אני מסופק אם הדברים באמת התנהלו אי־פעם בצורה כזו. נראה לי שאבינו תפס מהר מאוד מה עשינו או שאנחנו הסגרנו את עצמנו במהירות, והמכות כנראה באו בעקבות זאת. כפי הנראה לא ניסינו את התעלול הזה יותר מפעמים ספורות – ולמרבה המזל, תמיד הוצאנו את ברוס בשלום מארון החשמל. רק כעבור שנים התחלתי להצטמרר מעט כשחשבתי על הסכנה הקטלנית שהתגרינו בה בבקרים ההם, כשדחסנו יחד ילד קטן ומתח גבוה קרובים כל כך זה לזה.

אבל גם אם הזיכרונות מהאפיזודות האלה עכורים, אחיי ואני לקחנו מהם משהו צלול וקשה ומזוקק: הערכה עמוקה ויסודית של הקשר המפיח חיים – והמציל חיים – המאחד אותנו. ארבעתנו, כך למדנו לדעת ברמה עמוקה מאוד, היינו יחידה אחת – יחידה קולנית, פרועה, מתקוטטת, נאמנה, אוהבת ומתמדת. בדרך זו הרגשנו חזקים הרבה יותר ביחד מאשר כל אחד בנפרד. ובכל פעם שהתעורר הצורך, ידענו שנוכל להסתמך על הכוח הזה. אפילו עכשיו, כעבור כמה עשורים, אנחנו עדיין יכולים.

היקום של יחסי אנוש מגוון עד אינסוף. יחסים בין נשים לבעלים; בין ילדים להורים; בין אוהבים ובין חברים. יש דודנים ודודניות, דודות ודודים, סבים וסבתות, חברים לכיתה, עמיתים בעבודה, יריבים ובני אותו גיל או מעמד. כל אחת ממערכת היחסים הזאת מתנהלת על פי מערכת חוקים וטקסים משלה, כל אחת מיוחדת במינה, כל אחת מורכבת. אולם עם כל העושר והמורכבות, אולי אין בכלל יחסים שיכולים להגיע לעומק רב כל כך או לשרוד זמן רב כל כך כמו היחסים בין אחאים1. אתם יודעים זאת אם גדלתם עם אח או אחות. אתם יודעים זאת אם אתם מגדלים אותם. אתם יודעים זאת אם רק צפיתם בקבוצה כזו ובאינטראקציה ביניהם.

מרגע היוולדנו, אחינו ואחיותינו הם משתפי הפעולה שלנו ושותפינו לסוד ולדבר עבירה, מודלים לחיקוי ולהרתעה. הם הגוערים, המגוננים, המדרבנים, המציקים, החברים למשחק, היועצים, המקור לקנאה, המקור לגאווה. הם עוזרים לנו ללמוד כיצד לפתור סכסוכים ואיך לא לעשות זאת; איך להתנהג עם חברים ואיך להתרחק מהם. אחיות מלמדות אחים על מסתרי הבנות; אחים מלמדים אחיות על תעלומות הבנים. אחיות ואחים גדולים יותר לומדים לגדל, לטפל ולהדריך את הקטנים; הקטנים לומדים באמצעות שימת לב לגדולים. בני הזוג שלנו וילדינו נכנסים מאוחר יחסית לחיינו; הורינו עוזבים אותנו מוקדם מדי. "אחינו ואחיותינו," אומרת הסוציולוגית קתרין קונגר ((Konger מאוניברסיטת קליפורניה בעיר דיוויס, "נמצאים איתנו לאורך כל המסע."

במובן מסוים, הקשר בין אחים לא אמור לרדת לעומק כזה כמו קשרינו המשפחתיים האחרים, ולו רק מפני שאחים ואחיות הם בין שארי הבשר השכיחים ביותר. יש לנו רק אם אחת; יש לנו רק אב אחד; אם יש לנו מזל, יהיה לנו בן זוג אחד לכל החיים. אבל אחאים אינם יכולים לטעון לייחודיות כזו. הם בני חילוף – מעין מצרך גנטי. ההורים פותחים חנות ואז מתחילים לצייד אותה, לייצר כמה ילדים שהם רוצים, עד שהם מחליטים שהמדפים מלאים. גודלה המדויק של הקבוצה מוגבל רק על ידי הזרעונים, הביציות והכלכלה. כל עוד אבא ואמא מסוגלים להוליד ולכלכל עוד צאצאים, הם יכולים להמשיך להביא אותם לעולם. גם במשפחות מיוחדות מאוד – כמו, למשל, משפחות מלוכה – יש אופי של פס־ייצור לילדים שהן מולידות. לא לחינם מכונים הנסיכים הבריטים ויליאם והארי “an heir and a spare”, כלומר "יורש וחלק־חילוף". לא לחינם בכל פעם שמת אחד מבני קנדי, הוריו – ואחר כך האומה כולה – מתחילים לפנות אל הבא בתור שימלא את הפרצה, כאילו לא היה אלא חלק־חילוף משפחתי, שפשוט ניתן להכניס למקום המיועד לו.

מבחינתם של מדענים החוקרים את תקופת הילדות ואת ההתפתחות האנושית, ההיבט הזה של ייצור־המוני תמיד הציב את האחאים במעין מעמד משני. לקבוצה רעשנית של ילדים בגיל קרוב יחסית, שמפעילים עלינו סמכות מועטה או בכלל לא, לא יהיה לכאורה אותו כוח שיכול לעצב אותנו כמו שעושים זאת הורינו או מורינו או – בצורה יסודית אף יותר – הגנים שלנו. גם אם היו נתונים מועילים שמחקר על אחאים היה יכול לחשוף, הניסיון לגלות אותם הוא עסק לא פשוט בכלל.

"ישנם כל כך הרבה משתנים שצריך להביא בחשבון," אומרת לורי קריימר ((Kramer, פרופסור למחקר משפחתי מעשי באוניברסיטת אילינוי באורבאנה־שמפיין. "ישנם הבדלי גיל, הבדלי מגדר ומספר הילדים; יש הכנסה, תרבות וחינוך. המורכבות פשוט מרתיעה מהעיסוק בזה."

אבל גם אם המדענים מעולם לא גילו עניין רב לחקור את היחסים בין אחאים, נראה שיתר האנושות תמיד הבינה שהקשרים האלה כרוכים במשהו מיוחד – לפחות על פי המקום הגבוה שדימויי האחים והאחיות תופסים בשפה ובאמנות. יש סיבה שדוסטוייבסקי לא כתב רומן על החברים קרמזוב. יש סיבה שהשיר המסמל את השפל הכלכלי הגדול לא נקרא "אדוני, אתה יכול לתת דַיים?" נשים במאה העשרים מצאו כוח לא באמצעות הסולידריות או האחדות אלא דרך sisterhood, האחווה הנשית. חיילים צועדים לקרב לא כחברים לפלוגה אלא כחבורות של אחים. האחווה מסמלת את כל הטוב שבאמריקה; מלחמת האזרחים מקוללת כאקט של מלחמת־אחים.

אפילו עכשיו, עם התפצלותן המצערת של משפחות רבות כל כך, אחים ואחיות מרתקים אותנו. יכולה להיות אצילות־נפש בקשר בין אחים: חשבו על קופר מאנינג – שחלומות הפוטבול שלו עצמו הוחנקו בעודם באיבם בגלל הצֵרוּת מוּלדת של עמוד השדרה – שעמד מחוץ למגרש והריע בשמחה אמיתית לאחיו הקטנים פייטון ואלי ועודד אותם לנצח במשחקי האליפות. יכול להיות גם רוגז: חשבו על ניל בוש, אחיהם של נשיא ומושל, שהיה מעורב בשערורייה כספית ובגירושים פומביים מכוערים, ועל תלונתו המפורסמת, "נמאס לי שמשווים אותי לאחים שלי." יכולה להיות גם גדלות־נפש: השלם של האחים רייט היה מוכשר יותר מסכום חלקיו. השלם של האחים מארקס היה מצחיק יותר מסכום חלקיו. האם הגרשווינים, עם ההתאמה המושלמת שלהם בין המוזיקה למילים, היו מי שהם היו לו לאחד מהם קראו ג'ונס? האם האחיות ויליאמס היו נעשות לספורטאיות מצטיינות כל כך לולא היתה ונוס שתדחף את סרינה, ולא היתה סרינה שתדחף את ונוס?

רובנו התנסינו ביחסים עם אחינו ואחיותינו באופן הרבה יותר פרטי ופחות ראוותני, אבל אנו חשים בהם בחריפות לא פחותה. משק בית עם אחים רבּים הוא פרלמנט של אנשים עם אישיות שונה, נתונים בתנועה מתמדת – ולעיתים רבות בקונפליקט. יש בריתות ויש ריבים מרים מתמשכים, נאמנויות ובגידות. יש עלבונות לא נשכחים ויש חסדים זכורים לטוב. מלחמות יומיומיות פורצות בחדר המשחקים, ובעקבותיהן משא ומתן להשגתן של פשרות ועסקות פיוס. עסקות שנמשכות עד לפריצת מעשי האיבה הבאים, שיכולים בקלות לקרות בתוך שעה. "להסתדר עם אח או אחות," אומרת קריימר בלשון המעטה, "עשויה להיות חוויה מסובכת."

אבל זו יכולה להיות גם חוויה חינוכית: בגרות, בסופו של דבר, מוגדרת בעצם על ידי יחסינו עם השווים לנו, אנשים כמונו – במקום העבודה, בנישואים, בקהילה. כאחאים אולי נתקוטט, נשתוק ונרתח, אבל בלילה נחזור לאותן מיטות סמוכות באותו חדר ילדים. שלום מושג כאשר אחד האחים או האחיות מציע צעצוע, מעז להביע דעה או זורק כרית בהתגרות היתולית שמשחררת את המתח הנצבר בפרץ של המולה וצחוק. זהו מעין תרגול מקדים לבדיחת הדוא"ל ששוברת את המבוכה במשרד או את שתיקתו של הבעל, שמאותת שהמריבה הסתיימה כשהוא שואל את אשתו לאן היא חושבת שכדאי להם לנסוע בחופשתם המתקרבת.

כל המורכבות הזאת באה היישר מתוך מלחמות האזרחים בין האחאים עצמם. ישנה גם תחרות להשגת המשאב היקר, אהבתם ותשומת ליבם של ההורים, שכל ילד נאבק עליו בעצם מיום היוולדו, כדי לכונן זהות שתלכוד באופן הטוב ביותר את עינם של אמא ואבא: אני החכם! אני המצחיק! אני הספורטאי! אני היפה! אם עמדה אחת תפוסה, הילד יעבור לאחרת. להורים באופן בלתי נמנע יש חולשות, והילדים, בפיקחות, לומדים לתמרן את הוריהם – שולחים את הבכור המוערך לבקש טובה מאמא, שולחים את בת הזקונים המקסימה לסחוט צ'ופר מאבא. אמא ואבא עצמם אמנם לכודים ברשת הזאת, אבל איכשהו גם נמצאים מעבר לה, עסוקים בחשבונות וארוחות והסעות מכדי לזכור באופן מלא את ילדותם שלהם ואת משמעותן של הדרמות היומיומיות האלה עבור ילדים. הילדים, לעומת זאת, מוגדרים באמצעותן.

"ברוב משקי הבית," אומר הפסיכולוג דניאל שו ((Shaw מאוניברסיטת פיטסבורג, "ההורים ממלאים תפקיד דומה לזה של הרופאים בסבב הרופאים היומי בבית־החולים. האחאים דומים לאחיות במחלקה; הם שם כל הזמן."

טבעם המדויק של החיים במחלקות האלה יכול להיקבע על פי אינספור גורמים אחרים, ולהשפיע על האחים והאחיות באינספור דרכים אחרות. ישנו סדר הלידה, הכולל את הרעיונות המוכרים על הבכור הפיקח והשקדן, האמצעי – ילד הסנדוויץ' המחפש את זהותו – והבן הצעיר השובב. האם מי שאנחנו ומה שאנחנו נשלטים באמת על ידי משהו קפריזי כל כך כמו סדר הגחתנו מהרחם? ישנם גירושים – כאשר הבית מתפרק פתאום לרסיסים והמשפחה נהפכת למשהו דו־קוטבי, אמא בבית אחד ואבא בבית אחר, והילדים נמשכים כמו נסורת ברזל בין שני מגנטים אמוציונאליים. ישנו גם הבית המעורב, שבו יסודות משתי משפחות שבורות ושתי מערכות של אחאים מתחברים למכלול לכיד תחת קורת גג אחת. האם הביולוגיה של קבוצת הלידה שלנו מנצחת את הקירבה הפיזית של הקבוצה החדשה, או אולי ילדים שגדלו יחד יכולים להיות אחים ואחיות גם בלי שמץ של דנ"א משותף?

גם אם נוכל לחשב את כל המשתנים האלה, תמיד יהיו נוספים שמחכים בתור. מה באשר להתנהגות של נטילת־סיכונים – איך עישון, שימוש בסמים, שתייה, היריון נעורים ואפילו פשיעה, יכולים לעבור מאחים מבוגרים לצעירים באותה קלות שבה הם מעבירים את הסוודר מהשנה שעברה? מה בדבר הקשר המיוחד במינו בין תאומים ושלישיות, או ההשפעה החזקה של התרבות – איך אחאים אסיאתים שונים מאחאים אמריקאים, והאמריקאים שונים מאפריקאים ואירופים? ולבסוף, החידתי מכול, תעלומת הבן היחיד הנהנה מאהבתם של שני ההורים אבל רעב תמיד לחברתם של אח או אחות. האם חדר המשחקים של הבן היחיד הוא באמת המקום הבודד כמו שאולי נדמה, או שיש תגמולים שקטים שאיש חוץ מהבנים היחידים אינו יודע עליהם באמת?

אף על פי כן, מחקרים משפחתיים עוקפים רבות מהשאלות האלה זה עשרות שנים, ומתמקדים בעיקר בקשרי בעל־אישה והורה־ילד. אבל גם לאחר שהמדענים העלו את כל הממצאים מהעבודה הזאת, עדיין נותרו בידיהם שאלות רבות לא פחות מתשובות. אי שם היה מעין חומר אפל הפכפך, שהפעיל משיכה גרביטציונית סמויה משל עצמו. הכוח הזה, כך נוכחו החוקרים לדעת בסופו של דבר, לא היה יכול להיות אלא אחינו ואחיותינו.

עם ההכרה הזאת נפרץ הסכר סוף סוף. בחמש־עשרה השנים האחרונות, פחות או יותר, פסיכולוגים, סוציולוגים, אנתרופולוגים ואפילו ביולוגים וזואולוגים, התחילו לחקור אחים ואחיות כפי שלא עשו לפני כן – הפרידו בין החוטים הגנטיים, הסוציולוגיים והפסיכולוגיים של יחסי אחאים. הם מצלמים בווידיאו אחים ואחיות בזמן אינטראקציה ואחר כך מנתחים את הסרטים כמו שמאמני כדורגל לומדים משחקים. הם מתחקים אחרי גנים של אחאים ורואים איך התוכנה הביולוגית המשותפת, שעושה אותם למה שהם, מקרבת אותם זה לזה או מרחיקה אותם. הם יוצאים לשטח כדי לחקור אחים ואחיות בבתי הגידול המשפחתיים הטבעיים שלהם – משפחות שלמות, משפחות חד־הוריות, משפחות עם הורים צעירים, משפחות עם הורים זקנים, משפחות עם סבים וסבתות או קרובי משפחה אחרים הממלאים את תפקיד ההורים. ב-2005, ה-Journal of Family Psychology, אחד מכתבי־העת היוקרתיים ביותר בתחום הפסיכולוגיה, הקדיש גיליון מיוחד לאחאים בלבד, ובעקבותיו הוצף בלחצים של חוקרים לפרסם בו את מאמריהם.

"מחקר אחאים היה אחד התחומים היותר מוזנחים עד לאחרונה," אומרת קימברלי אפדיגרף ((Updegraff, פרופסור להתפתחות המשפחה והאדם באוניברסיטת אריזונה. "אבל במשך הזמן הוא צמח במהירות, ויותר ויותר חוקרים נעשו מעורבים והגיעו לממצאים עקביים על חשיבות ההשפעה שיש לאחאים זה על זה."

"אחאים," מוסיפה קתרין קונגר בפשטות, "הם הטריטוריה הנחקרת האחרונה ביחסי המשפחה."

הספר הזה צמח מתוך שתי כתבות שער שכתבתי למגזין טיים ב-2006 ו-2007, ובהן סקרתי את התחום המתפתח הזה. הכתבה הראשונה עסקה ביחסי אחאים בכלל, והשנייה התמקדה בכוחו של סדר הלידה. אבל התעניינותי צמחה מתוך משהו ראשוני הרבה יותר. חיי שלי הם במובנים מסוימים סיור שנמשך כמה עשורים בחוויה האחאית. יש לי אחים מלאים, יש לי חצאי אחים, ובמשך זמן מה היו לי גם אחיות חורגות. משפחתי עברה גירושים ונישואים שניים וגם בית מעורב – ואז ראתה גם את הבית הזה מתפוצץ. אחיי ואני נלחמנו את מלחמות סדר הלידה ונאבקנו בתחרויות מתמשכות על תשומת הלב ההורית שמגדירה אחאים רבים כל כך. חיִינו בסביבה רווית טסטוסטרון של בית שכולו בנים, ואז ראינו איך דברים מבעבעים כאשר אחיות הוטלו פתאום לתוך התערובת. התאחדנו כאשר התמכרות לסמים החריבה את המשפחה; למדנו לקבל – ואחר כך לחגוג – את מה שלפני עשורים היתה יכולה להיות הכרזה טראומטית: שאחד מחבורת הבנים המובהקת שלנו נמשך לבנים אחרים, מחוץ לבית; והכי חשוב, אני, כמו אחיי ואחיותיי, מגדל עכשיו ילדים משלי – שתי בנות בבית־ספר יסודי, במקרה שלי – ומוצא את עצמי מתבונן ושופט באותן תחרויות שחמט בין אחים ששיחקתי כל ימי חיי.

אם מאחורי ההתפעמות שלי מהקשר בין אחים עומדת גם תועלת אישית, אני בוודאי לא לבד. האוניברסליות של החוויה האחאית עושה אותה למשהו שמשפיע בצורה חזקה על כל המשפחות. יתר על כן, ההשפעה הזאת ממשיכה לתת את אותותיה בהמשך חיינו. עכשיו, כשאמריקאים רבים מאריכים ימים יותר מתמיד, רבים יותר מבינינו יגיעו לזקנה ויאריכו ימים אחרי חברינו, הורינו ואפילו בני זוגנו, ואילו ילדינו ונכדינו יהיו מפוזרים בערים רחוקות. לרבים מאיתנו, אלה שיישארו לנו בסופו של הריקוד, הם שליוו אותנו – האחים והאחיות שהיו איתנו הכי הרבה זמן, שאהבו אותנו אהבת אמת, ובוודאי מכירים אותנו הכי טוב.

1 המונח "אחאים", siblings, הוא שם כולל לצאצאים של הורים משותפים, וחל על אחים ואחיות כאחד (כל ההערות בספר הן הערות המתרגמת).