הריסון שפרד, ילד שקט וחולמני, מגיע עם אמו לאי מקסיקני אקזוטי ומאיים. האם, יפהפייה ממוצא מקסיקני, נטשה בוושינגטון את אביו, פקיד ממשלתי אפור, לטובת איש עסקים מחוספס ויהיר המתגורר באי. בעוד כל מעייניה של האם קלת הדעת נתונים לאהבהביה, נעזב הנער לנפשו. את זמנו הוא מעביר בצלילה למערות תת־קרקעיות בים, בקריאה, כתיבה ולימוד רזי הבישול מטַבח שלוקח אותו תחת חסותו.
כל המיומנויות שהוא רוכש באי ישמשו אותו לאחר מכן, במסעו האפי מן האי למקסיקו סיטי, שם יזמן לו הגורל קשר משמעותי עם האמן האגדי דייגו ריברה, עם אשתו הסוערת פרידה קאלו ועם טרוצקי.
דרך יומניו וקטעי עיתונות שנגנזו לפני 50 שנה וקובצו עתה על ידי מזכירתו הנאמנה, משורטטת דמותו הנוגעת ללב של אדם הלכוד בין שתי אומות המנסות לגבש את זהותן המודרנית, לא פעם על חשבון זכויותיהם וכבודם של אזרחיהן.
ספרה עטור התשבחות וזוכה פרס ה"אורנג'" של ברברה קינגסולבר, משופע בחללים סימבוליים, בלקונות: מערות תת־קרקעיות, מעמקי הנפש, מחברות שאבדו ותקופות חשוכות בהיסטוריה האנושית, שהיינו מעדיפים לשכוח. כל החורים השחורים האלו טעונים במשמעות, שהאמנות והכתיבה מבקשות לבחון ולכבוש מחדש; אך מהו המחיר שאותה צלילה למעמקים שחורים תובעת ממי שמבקש לצלול לתוכם ולעלות חזרה?
"כמו אותו נער שמבקש לעצור את נשימתו כשהוא צולל, כך גם הרומן הזה הוא עוצר נשימה." ניו־יורק טיימס בוק ריויו.
"מדי כמה שנים מזדמן לקרוא ספר שלעומתו החיים הממשיים של הקורא הופכים להיות משניים לספר. כזה הוא הספר 'הלָקוּנָה'. לראשונה מזה זמן רב זנחתי את הרכיבה על אופניים לעבודה לטובת תחבורה ציבורית על מנת שאוכל להמשיך ולקרוא בו." אינדיפנדנט.
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
96.00 ₪
מקט: 4-20-52596
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
איסְלה פּיקסוֹל, מקסיקו, 1929
בראשית היו המייללים. תמיד הם פצחו בגעיותיהם בשעה הראשונה של הזריחה, בדיוק בעת שאִמרת השמיים החלה להלבין. זה התחיל במיילל אחד בלבד: בגניחותיו הכפויות, הקצביות, הפולחות את האוויר כלהב של מסור. קריאותיו עוררו אחרים לידו, דחקו בהם להצטרף אל שירתו המפלצתית. עד מהרה הידהדו היללות הגרוניות מעצים אחרים, רחוקים יותר בחוף, עד שהג’ונגל כולו נמלא בעצים שואגים. כך זה היה בראשית, כך זה בכל בוקר של העולם.
הנער ואמו האמינו ששדים פעורי עיניים הם שצווחים בין העצים הללו, ונלחמים על זכותם הטריטוריאלית לצרוך בשר אדם. בשנה הראשונה לאחר שעקרו למקסיקו כדי לגור בביתו של אֶנריקֶה הם התעוררו בבעתה מדי בוקר לקול יללות השחר. לפעמים היא רצה במסדרון המרוצף אל חדרו של בנה, הופיעה בפתח הדלת בשיער פזור, כפות רגליה כדגים קפואים במיטה, ואחר כך משכה מעל שניהם את שמיכת הקרושֶׁה, הידקה אותה סביב שניהם כרשת קורים וכרתה אוזניים לשמוע.
זה אמור היה להיות כמו בספרים, המקום הזה כאן. זה מה שהבטיחה לו, בחדר הקטן והקר שם בווירג’יניה בצפון אמריקה: אם הם יברחו למקסיקו עם אנריקֶה, היא תוכל להיות כלה של איש עשיר ובנה יהיה האדון הצעיר בהַסיֶינדָה טובלת בשדות אננס. האי יהיה מוקף רצועת ים בוהקת כטבעת נישואים, ואי־שם ביבשה יבהיק היהלום שבה: שדות הנפט שאנריקֶה עשה מהם את הונו.
אבל הספר היה ‘השבוי מזֶנדָה’. הוא לא היה אדון צעיר, ואמו, אחרי חודשים רבים, עדיין לא היתה כלה. אנריקֶה היה שוֹבם, סקר את אֵימתם בעיניים צוננות בעת שסעד את ארוחת הבוקר. “היללה הזאת היא אַאוּייארוֹס,” הוא היה אומר, ומושך בתוך כך את המפית הלבנה מתוך טבעת הכסף, אוחז בה באצבעותיו העדויות טבעות כסף, מניחהּ על ברכיו ומסתער על ארוחת הבוקר שלו בסכין ומזלג. “הם מייללים זה אל זה כדי לקבוע את הטריטוריות שלהם, לפני שהם יוצאים ליום של ציד מזון.”
המזון שלהם זה כנראה אנחנו, הסכימו האם ובנה כשהתכרבלו יחד מתחת לשמיכת רשת קורי העכביש והאזינו לנחשול הגואה של שאגות רעבתניות. כדאי שתכתוב את כל זה במחברת שלך, היא אמרה, את הסיפור של מה שקרה לנו במקסיקו. כדי שאחרי שכל מה שיישאר מאיתנו יהיה רק עצמות, מישהו יידע לאן הלכנו. היא אמרה להתחיל כך: בראשית היו האַאוּייארוֹס, שזעקו לדמנו.
אנריקֶה חי כל חייו בהסיינדה הזאת, מאז שאביו בנה אותה ואילץ בהצלפות שוט את האינדִיוֹס לשתול את שדות האננס שלו. הוא חונך להבין את התועלת שבפחד. ולפיכך כמעט שנה עברה קודם שאמר להם את האמת: המייללים הם רק קופים. הוא אפילו לא הביט אל מעבר לשולחן כשאמר זאת, רק בביצים החשובות שעל צלחתו. הוא הסתיר חיוך מלגלג מתחת לשפמו, שאינו מקום מסתור טוב. “כל אינדיאני נבער בכפר יודע מה הם. וגם אתם הייתם יודעים אילו יצאתם בבוקר במקום להסתתר במיטה כמו שני בטלנים.”
זה היה נכון: היצורים היו קופים ארוכי זנב, אוכלי עלים. איך יכולה יללה כזאת לבקוע מיצור רגיל כל כך? אבל זו היתה עובדה. הנער התגנב החוצה השכם בבוקר ולמד לגלות אותם, גבוה תחת כסות הענפים, על רקע שמיים לבנים. גופים מגובננים וצמריריים, מתנדנדים הנה והנה על זרועותיהם ורגליהם, זנבותיהם שלוחים ללטף ענפים כאילו היו מיתרי גיטרה. לפעמים עירסלו הקופות־האמהות את עולליהן, שנולדו בגבהים מסוכנים, ונצמדו אליהן בכל כוחם.
אם כך לא היו שום שֵדי עצים. ואנריקֶה לא היה באמת מלך רשע, הוא היה רק בן־אדם. הוא נראה כמו האיש הזעיר שעל עוגת כלולות: אותו ראש עגול עם שיער מפוסק בוהק, ואותו שפם קטן. אבל אמו של הנער לא היתה הכלה הזעירה, וברור שעל העוגה הזאת אין מקום לילד.
אחרי כן, כשרצה ללעוג לו, אנריקֶה אפילו לא היה צריך להזכיר שדים, הוא רק גילגל את עיניו מעלה בכיוון העצים. “השד פה הוא נער עם דמיון רב מדי,” הוא נהג לומר. זה היה כמו בעיה במתמטיקה, הנער שבר עליה את הראש כי הוא לא הצליח להבין באיזה מאיברי המשוואה היתה הטעות: בלהיות נער או בלהיות בעל דמיון. אנריקֶה סבר שגבר מצליח אינו זקוק כלל לדמיון.
הנה עוד דרך להתחיל את הסיפור, וגם היא נכונה.
חוק הדגים הוא כחוק בני־האדם: אם הכריש בא, הם יימלטו כולם, וישאירו אותך להיטרף. לכולם לב קופצני אחד שדוחף אותם לנוע יחד, להימלט מסכנה ממש לפני שהיא מגיעה. איכשהו הם יודעים.
מתחת לאוקיינוס יש עולם בלי אנשים. גג הים מתנדנד ממעל כשאתה נע בין העצים הסגולים של יער האלמוגים, מוקף בגוף שמיימי של אור שעשוי מדגים בוהקים. השמש חודרת מטה דרך המים כחיצים בוערים, נוגעת בגופים הקשקשיים ומציתה כל סנפיר בלהבות. אלף דגים יוצרים להקה, אבל הם תמיד נעים ביחד: יחד אחד גדול, זוהר ושברירי.
עולם מושלם הוא העולם שם למטה, רק לא למי מהם שאינו יכול לנשום מים. הוא סותם את אפו, משתלשל מן התקרה הכסופה כבובה גדולה ומכוערת. פלומות שיער מכסות את זרועותיו כעשב. הוא חיוור, מואר באור מימי על עור מעקצץ של נער, לא עלם־הים החלקלק בעל קשקשי הכסף שהוא רוצה להיות. הדגים מתרוצצים סביבו והוא מרגיש בדידות. הוא יודע שזה טיפשי להרגיש בדידות כי הוא אינו דג, אבל כך הוא מרגיש. ולמרות זאת הוא נשאר שם, לכוד בחיים שמתחת, מצר על שאינו יכול לדור בעירם, להיות מוקף בחיים הזוהרים, הצלולים האלה הזורמים סביבו מכל העברים. הלהקה הנוצצת מושכת פנימה בצד אחד ודוחפת החוצה בצד אחר, המון כתמים נעים פנימה והחוצה כיצור נושם גדול אחד. כשצל מגיע, מזנק גוש הדגים מייד אל מרכזו שלו, קורס פנימה אל תוך ליבה סמיכה ובטוחה, ומשאיר את הנער בחוץ.
איך הם יכולים לדעת להציל את עצמם, ולהשאיר אותו להיטרף? יש להם אלוהים משלהם, בובנאי השולט במוח הדג האחד שלהם, מחזיק חוט שמחובר אל כל לב בעולמם הצפוף. אל כל הלבבות חוץ מאחד.
הנער גילה את עולם הדגים לאחר שליאנדרוֹ נתן לו משקפי צלילה. ליאנדרוֹ, הטבח, ריחם על הנער המסכן מאמריקה, שלא היה לו מה לעשות כל היום חוץ מלשוטט בין הצוקים לאורך החוף כאילו הוא מחפש דבר־מה. במשקפי הצלילה היו עדשות זכוכית, והם היו עשויים גומי ומורכבים ברובם מחלקים של משקפי טייסים. ליאנדרוֹ אמר שאחיו השתמש בהם כשהיה בחיים. הוא הראה לו איך לירוק בפנים לפני שהוא מרכיב אותם, כדי שלא יתכסו באדים.
“אַנדֶלִי, קדימה, תיכנס למים,” הוא אמר. “אתה תופתע.”
הנער חיוור העור עמד רועד במים שהגיעו לו עד מותניו ואמר בליבו שאלה הן המילים הכי איומות בכל שפה: אתה תופתע. הרגע שבו הכול עומד להשתנות. כמו אז, כשאמא עזבה את אבא (בקול גדול, עם כוסות מתנפצות על הקיר), לקחה את הנער למקסיקו, והוא לא יכול לעשות כלום חוץ מלעמוד במסדרון שבבית הקטן והקר ולחכות שיגידו לו. החילופים אף פעם לא היו טובים: נסיעה ברכבת, אבא ואחר כך בלי אבא. דון אנריקֶה מהקונסוליה בוושינגטון, אחר כך אנריקֶה בחדר השינה של אמא. הכול משתנה עכשיו, בזמן שאתה עומד ורועד במסדרון ומחכה לחמוק מעולם אחד אל הבא אחריו.
ועכשיו, בסופו של כל זה: לעמוד בים עד גובה המותניים עם משקפי הצלילה על הפנים, לעיני ליאנדרוֹ המתבונן. באו לשם גם כמה נערים מהכפר, בלהקה, ידיהם הכהות מתנפנפות ואוחזות בסכינים הארוכות שבהן השתמשו לאיסוף צדפות. חול לבן התמצק לצידי כפות רגליהם כמוקסינים בהירים. הם נעמדו כדי להסתכל, כל הידיים המתנפנפות נעצרו, קפאו במקומן, בציפייה. לא נותר לו עתה אלא לנשום עמוק ולצלול אל תוך המקום הכחול ההוא.
הו, אלוהים, ושם לפניו, ההבטחה מקוימת, עולם. דגים בטירוף של צבע, מפוספסים ומנוקדים, גופים מוזהבים, ראשים כחולים. חֶברות של דגים, ציבור, תלוי בעולמו המימי, תוחב אפים מחודדים אל תוך אלמוגים. הם ניקרו בצמד גזעי עצים שעירים, רגליו, המבנים הללו שלא היו לדידם אלא עוד נוף. הנער קיבל זקפה קלה, כזה היה הפחד שאחז בו, וכזה היה האושר. לא עוד השתכשכויות ריקות מתוכן בים, אחרי הדבר הזה. לא עוד מחשבות על אוקיינוס שאין בו דבר זולת מים כחולים.
הוא סירב לצאת מהים כל היום, עד שהצבעים החלו להתכהות. למרבה המזל אמו ואנריקֶה שתו הרבה כשישבו במרפסת עם איש מאמריקה שהכחיל את האוויר בסיגרים שלו, ודנו בהתנקשות בחיי אובּרֶגוֹן1 ומה יעצור עתה את הרפורמות בחלוקת האדמות לפני שהאינדִיוֹס ייקחו הכול. אילולא המֶסקאל2 ולימֶטה שלגמו לרוב, היתה אמו מתחילה ודאי להשתעמם משיחת הגברים ולתהות שמא בנה טבע.
ליאנדרוֹ לבדו הוא שתהה. למחרת בבוקר, כשהנער יצא לביתן המטבח כדי לצפות בבישול ארוחת הבוקר, אמר ליאנדרו, “פּיקארוֹ, אתה תשלם. אדם חייב לשלם על כל פשע.” ליאנדרו חשש כל שעות אחר הצהריים שמשקפי הצלילה שהוא הביא לבית הזה היו למכשיר של מוות. העונש היה יקיצה עם כוויית שמש בגודל טוֹרטייה, יוקדת כאש. כשהפושע הרים את בגד הלילה שלו כדי להראות את העור הצרוב שעל גבו, ליאנדרו צחק. הוא עצמו היה חום כאגוזי קוקוס ולא חשב על כוויות שמש. אך בזו הפעם הוא לא אמר usted pagará, בשפה הרשמית שמשרתים פונים בה אל אדונים. הוא אמר tú pagarás, אתה תשלם, בשפה של חברים.
הפושע לא הביע חרטה: “אתה נתת לי את משקפי הצלילה, אז אתה אשם.” ונכנס שוב לים למשך רוב שעות היום, וגבו נחרך כמו קרומים פריכים ועבים בקומקום. ליאנדרו נדרש לעסות את המקום בשומן חזיר באותו לילה, ואמר, “פּיקארוֹ, שובב קטן, למה אתה עושה דברים מטופשים כאלה?” no seas malo, הוא אמר, בלשון “אתה” אינטימית, לשונם של חברים, או נאהבים, או של מבוגרים אל ילדים. איזו מהן אין לדעת.
בשבת בערב, לפני השבוע הקדוש שלפני הפסחא רצתה סַלומֶה ללכת העירה לשמוע את המוזיקה. בנה היה צריך ללכת גם הוא, כי היא נזקקה למרפק להישען עליו בזמן הטיול סביב הכיכר. היא העדיפה לקרוא לו בשמו האמצעי, ויליאם או פשוט ויל – Will – המילה המורה באנגלית על מאורעות עתידיים. אם כי בפיה זה נשמע כמובן כמו wheel, שזה גלגל, כלומר, כלי עזר, אבל רק כשהוא בתנועה. סַלוֹמֶה אוּאֶרטָה היה שמה. היא ברחה בגיל צעיר והיתה לסאלי האמריקאית ואחר כך לסאלי שֶפֶרד למשך זמן־מה, אבל שום דבר לא ארך זמן רב. סאלי האמריקאית כבר לא קיימת.
זאת היתה לסלוֹמֶה שנה של החמצת פנים, השנה האחרונה שלה בהַסיֶינדָה שבאיסְלָה פּיקסוֹל, אם כי איש עדיין לא ידע זאת. באותו יום היא החמיצה פנים כי לאנריקֶה לא היתה שום כוונה להסתובב איתה בסוֹקאלוֹ, כיכר העיר, רק כדי שתוכל להציג לראווה את שמלתה. הוא היה עסוק מדי בעבודה. ועבודה פירושה לשבת בספרייה שלו, להעביר שתי ידיים בשערו החלק, לשתות מֶסקאל ולהזיע בצווארונו תוך שהוא מחשב טורים של מספרים. בדרך זו הוא למד אם השבוע הכסף הגיע לו עד לשפם שלו או רק עד לביצים.
סלוֹמה לבשה את השמלה החדשה, משחה קשת של אודם על פיה, לקחה את בנה בזרועו והלכה העירה. קודם עלו באפם ריחות הסוֹקאלוֹ: פולי שנף קלויים, ממתקי חלב קוקוס, קפה מורתח. הכיכר המתה זוגות שטיילו חבוקים, וזרועותיהם התלפפו זה סביב זה כקנוקנות גפן שחונקות גזעי עצים. הבנות עטו חצאיות צמר מפוספסות, חולצות תחרה ואת החברים צרי המותן שלהן. אווירת הפייסטה היתה מתוחמת בכיכר רבועה מושלמת: ארבעה קווים ארוכים של נורות חשמל תלויות על חוטים שנמתחו מעמוד לעמוד בפינות וגידרו פיסת לילה בהיר שריחפה ממש מעל ראשי הכול.
המלון והבניינים האחרים סביב הכיכר, שהוארו מלמטה, הטילו צללים בצורת גבות עיניים מעל מרפסות הברזל שלהם. הקתדרלה הקטנה נראתה גבוהה מכפי שהיא באמת, ומאיימת, כאדם שנכנס לחדר שינה ובידו נר. הנגנים עמדו בסוכה העגולה הקטנה שגגהּ המחודד ומעקי הברזל המעוצב שלה נצבעו זה לא כבר בלבן, יחד עם כל דבר אחר, לרבות עצי התאנה הענקיים, הזקנים, שהקיפו את הכיכר. גזעיהם בהקו בחושך, אבל רק עד לנקודה מסוימת, כאילו שיטפון של סיד הציף לאחרונה את העיר והותיר סימן־גובה־המים.
דומה שסלומה שמחה לזרום עם נהר האדם המקיף את הכיכר, אף על פי שבנעלי עור הלטאה האלגנטיות שלה ובאריג הקרפ הגמיש שחשף את רגליה היא נראתה שונה מכל אדם אחר שם. אנשים פינו לה דרך. והיא מן הסתם התענגה על היותה הספרדייה ירוקת העין בין האינדיאנים, או ליתר דיוק הקְריאוֹלה: ילידת מקסיקו, אך בכל זאת טהורה בלי שום טיפת דם אינדיאני בעורקיה. בנה כחול העיניים והאמריקאי למחצה היה מרוצה פחות ממעמדו, עשב שוטה גבוה שצומח בין אנשי העיר רחבי הפנים. הם היו מהווים איור נאה לספר על “מעמדות האומה”, כפי שהורו ספרי הלימוד באותם ימים.
“בשנה הבאה,” אמרה סלומה באנגלית, וצבטה את מרפקו בצבתות הסרטן הפראיות והאוהבות שלה, “תהיה כאן עם בחורה משלך. זה הנוֹצֶ’ה פַּלמאס3 האחרון שתרצה לטייל בו כאן עם הגרוטאה הזקנה שלך.” היא אהבה להשתמש בסלנג אמריקני, בייחוד בקרב קהל רב. “וזה הכי טוב שיכול להיות,” היא היתה מכריזה, ובמילותיה מכניסה את שניהם לחדר בלתי נראה וסוגרת את הדלת.
“לא תהיה לי בחורה.”
“בשנה הבאה תהיה בן ארבע־עשרה. אתה כבר יותר גבוה מהנשיא פּוֹרטֶס חִיל. למה שלא תהיה לך בחורה?”
“פּוֹרטס חִיל הוא אפילו לא נשיא אמיתי. הוא נכנס לתפקיד רק בגלל שאוֹבּרֶגוֹן נרצח.”
“ואולי גם אתה תעלה לשלטון אחרי שמישהי תזרוק את הנוֹבְיוֹ הראשון שלה. לא משנה איך אתה משיג את התפקיד, מותק. היא עדיין תהיה שלך.”
“בשנה הבאה אולי כל העיר הזאת תהיה שלך, אם תרצי.”
“אבל לך תהיה בחורה. זה כל מה שאני אומרת. אתה תסתלק ותשאיר אותי לבד.” זה היה משחק שהיא שיחקה. משחק שקשה מאוד לנצח בו.
“או שאם את לא אוהבת להיות פה, אמא, תוכלי ללכת למקום אחר. לאיזו עיר מעניינת שלאנשים בה יש בילויים מוצלחים יותר מלהסתובב במעגלים סביב הסוֹקאלוֹ.”
“ולך,” היא המשיכה להתעקש, “בכל זאת תהיה הבחורה.” לא סתם בחורה, אלא ה־בחורה, שהיא כבר אויב.
“מה אכפת לך בכלל? יש לך את אנריקֶה.”
“מהפה שלך הוא נשמע כמו מחלה, כמו אבעבועות שחורות.”
בחזית בימת התזמורת עם מעקה הברזל המעוצב פינה הקהל מקום לריקודים. זקנים בסנדלים הניחו זרועות קשויות סביב גזרות החבית של נשותיהם.
“בשנה הבאה, אמא, לא משנה מה, את לא תהיי זקנה.”
היא הניחה את ידה על כתפו אגב הליכה. הוא ניצח.
העובדה שבנה היה עכשיו גבוה ממנה הטרידה את סלוֹמֶה: בפעם הראשונה שהבחינה בכך היא זעמה, ואחר כך שקעה בדכדוך. בנוסחת החיים שלה, פירוש הדבר הוא ששני שלישים ממנה כבר מתו. “החלק הראשון בחיים הוא הילדות. השני הוא הילדוּת של ילדך. ואחר כך השלישי, הזִקנה.” עוד בעיה מתמטית בלי שום פתרון מעשי, בייחוד לא לילד. לגדול לאחור, לחזור למצב של טרם־לידה: זה בדיוק העניין.
הם נעצרו כדי להתבונן במַריאצ’יס שעל הבמה, גברים נאים למראה עם שפתיים מכווצות שנישקו ארוכות את כלי הנשיפה שלהם. שורות כפתורי כסף נמתחו לאורך צידי מכנסיהם השחורים הצמודים. הסוֹקאלוֹ היתה עכשיו מלאה מפה לפה; עוד ועוד גברים ונשים הגיעו משדות האננס כשאבק היום עדיין דבוק לרגליהם, הגיחו בלאות מתוך החושך אל ריבוע אורות חשמל. על הקרקע החשופה שלפני חזה האבן השטוח של הכנסייה התמקמו כמה מהם במעין מחנות קטנים, פרשו שמיכות שעליהן יכלו אם ואב להתיישב ולהשעין את גבם על האבנים הצוננות בעוד העוללים ישנים מכורבלים בערימה. אלה היו המוכרים שבאו לכאן ברגל לשבוע שלפני הפסחא, כל אישה היתה לבושה בשמלה המיוחדת לכפר שלה. אלה מהדרום לבשו חצאיות משונות כמו שמיכות כבדות מהודקות לגוף בקפלים, וחולצות עדינות מעוטרות בסרטים ורקמה. הן לבשו את הבגדים האלה הערב ובחג הפסחא ובכל יום אחר, בין שנכחו בטקס כלולות ובין שהאכילו חזירים.
הם באו לכאן עם צרורות ענפי דקל וישבו עכשיו ופירקו אותם ותלשו את העלים. כל הלילה נעו ידיהם בחושך כדי לארוג את רצועות העלים לצורות מפתיעות של תחיית ישו: צלבים, זרי חבצלות, יונים של רוח הקודש, אפילו ישו עצמו. את הדברים האלה היה הכרח לעשות בעבודת יד ובלילה אחד, לכבוד המיסה האסורה של יום ראשון של הדקלים, ולשרוף אותם אחר כך, כי איקוניות היו בלתי חוקיים. כמרים היו בלתי חוקיים, קיום המיסה היה בלתי חוקי, על כל אלה חל איסור מטעם המהפכה.
קודם לכן במהלך השנה רכבו הקְריסטֶרוֹס4 העירה עדויי רצועות כדורי רובים כמו תכשיטים על חזותיהם, ודהרו סביב הכיכר כדי למחות על החוק שאסר את פעילות הכמרים. הבנות הריעו והשליכו פרחים, כאילו פַּנצ’וֹ וִייה5 עצמו עלה מהקבר ומצא את סוסו. זקנות התנדנדו על ברכיהן בעיניים עצומות, חיבקו את הצלבים שבידיהן ונישקו אותם כאילו היו תינוקות. למחרת נשאו הכפריים האלה את איקוניותיהם החבויים לתוך הכנסייה בלי שום כומר, והדליקו את הנרות בעצמם, כשהם נעים יחד בחן ומתוך דבקות במטרה. כמו להקת הדגים, מוּנעים היו בכוח צדקתם עד כי יכלו לזלזל בחוק, להכריז על ביטחון נשמותיהם, ואחר כך ללכת הביתה ולהשמיד את הראיות.
היה מאוחר עכשיו, הזוגות הנשואים החלו לפנות מקום לריקודים לטובת חבורה צעירה יותר: נערות שסרטים אדומים שזורים בשערן ומלופפים סביב ראשיהן לכתרים עבים. שמלותיהן הלבנות התערבלו כקצף, עם חצאיות רחבות כל כך שהן יכלו לאחוז את האמרות באצבעותיהן ולהרימן למעין כנפיים פתאומיות, כמו פרפרים שמרפרפים בכל סיבוב. מגפיהם גבוהי העקב של הגברים ננעצו חזק בקרקע, והם תופפו כסוסי הרבעה כלואים. כשהמוזיקה נפסקה לזמן־מה, הם נשענו על בנות זוגם כמנהג בעלי החיים שמתכוננים להזדווגות. קדימה, אחורה, כישכשו הנערות בכתפיהן. הגברים תחבו ממחטות מתחת לזרועותיהם ואחר כך נופפו בהן מתחת לסנטרי הנערות.
סלוֹמה החליטה שהיא רוצה ללכת הביתה מייד.
“נצטרך ללכת ברגל, אמא. נַטיווידאד יבוא לקחת אותנו רק באחת־עשרה, כי זה מה שאמרת לו.”
“אז נלך ברגל,” היא אמרה.
“חכי רק עוד חצי שעה. אחרת נצטרך ללכת בחושך. שודדים עלולים לרצוח אותנו.”
“אף אחד לא ירצח אותנו. כל השודדים נמצאים עכשיו בסוֹקאלוֹ, הם מנסים לגנוב ארנקים.” סלומה היתה מעשית, אפילו כשהיתה היסטרית.
“את שונאת ללכת ברגל.”
“מה שאני שונאת זה להסתכל איך הפרימיטיביים האלה מנסים לעשות רושם. עֵז בשמלה היא עדיין עֵז.”
חושך ירד אז על הכול, כמסך. מישהו כנראה כיבה את האורות. ההמון התנשם כאיש אחד. נערות הפרפר העמידו כוסות עם נרות דולקים על ראשיהן העטורים בכתרי הצמות. בעת שהן רקדו, צפו נרותיהן על פני משטח בלתי נראה, כמו השתקפויות של הירח על פני אגם.
סלומה היתה כה נחושה ללכת הביתה, שהיא כבר יצאה בכיוון הלא־נכון. לא היה קל להדביקה. “הנערות האינדיאניות,” היא אמרה בבוז. “איזה מין גבר ירדוף אחרי דבר כזה? אוכלת תירס אף פעם לא תהיה יותר ממה שהיא.”
הרוקדים היו פרפרים. ממרחק מאה צעדים יכלה סלומה לראות את הלכלוך שמתחת לציפורני הנערות האלה, אבל לא את כנפיהן.
אנריקֶה היה בטוח שאנשי הנפט יגיעו לכלל הסכמה. אבל זה עלול להימשך זמן־מה. אנשי הנפט באו לאיסְלָה פּיקסוֹל עם נשותיהם; כולם שכרו חדרים בעיר. אנריקֶה ניסה לשכנע אותם להתארח בהסיינדה, כי היתרונות שבהכנסת האורחים שלו יכלו לפעול לטובתו במשא ומתן. “המלון נבנה לפני המבול. ראית את המעלית? כלוב ציפורים שתלוי על מטוטלת של שעון. והחדרים קטנים יותר מקופסת סיגרים.”
סלומה ירתה בו מבט: איך הוא יכול לדעת זאת?
הנשים התהדרו בתסרוקות קצרות ובשמלות אופנתיות, אבל כולן נכנסו לשלישית מבּין מה שסלומה כינתה “שלוש מנות החיים”, ואולי לרביעית. אחרי סעודת הערב, בזמן שהגברים עישנו סיגרים טוּקְסטְלאניים בספרייה, עמדו הנשים בחוץ, במרפסת המרוצפת, בנעלי עקבים מחודדים. הכובעים הקטנים שלראשיהן היו מוצמדים לשיער בסיכה מפני הרוח ותלתלי הלחיים מודבקים לשני צידי הפנים. עם כוסות וינוֹ טינטוֹ בידיהן הן השקיפו על המפרץ, ודנו בדממה השוררת מתחת לפני הים. “אצות מתנדנדות כמו דקלים,” הסכימו כולן, “כמעט כמו הקבר.”
הנער שישב על גדר אבן נמוכה בקצה הטֶראסה חשב: התוכיות האלה יתאכזבו לדעת שרועש שם למטה, ועוד איך. מוזר, אבל לא שקט. כמו אחד העולמות המסתוריים בספרים של ז’ול ורן, שמלא בדברים מסוגו, ולא שם לב בכלל לעולם שלנו. לא אחת הוא ניער מאוזניו את הבועות ורק האזין, נסחף בזרם והיטה אוזן לשמוע את המקהלה האינסופית של נקישות וציוצים זעירים. הוא התבונן בדג אחד בכל פעם, בעת שעשה את דרכו סביב האלמוג, הוא ראה שהדג מדבר אל האחרים. או על כל פנים, משמיע להם רעשים.
“מה ההבדל,” הוא שאל את ליאנדרוֹ למחרת, “בין לדבּר ובין להשמיע רעש?”
סלומה עדיין לא למדה את שמו של ליאנדרוֹ, היא קראה לו “העובד החדש במטבח”. הגַלוֹפּינָה האחרונה היתה נערה יפה, אופליה, שאנריקֶה התפעל ממנה מדי, וסלומה הראתה לה את הדרך החוצה. ליאנדרו תפס יותר מקום כשעמד ברגליים יחפות ופשוקות, יציב כמו העמודים המטויחים שתומכים בגגות הרעפים שמעל שבילי הבית הצהוב־אוֹכְרָה הזה. שורה של עצי לימֶטה בעציצי טרה־קוטה גדולים ניצבה לאורך הדרך המקורה שבין הבית לביתן המטבח. וכמו עץ, היה ליאנדרו נטוע שם רוב היום, חתך צ’איוֹטֶס במאשֶׁטה שלו על שולחן העבודה הגדול. כשקילף סרטנים או הכין סוֹפָּה דֶה מילפָּה: מרק גרעיני תירס עם פרחי קישוא ואבוקדו קצוצים. מרק סוֹצ’יטֶה, שהוא מרק עוף וירקות. סלטים מקקטוס נוֹפּאלֶס עם אבוקדו וכוסברה. את האורז הכין עם רמז של משהו מתוק.
כל יום הוא אמר, אתה יכול לקחת את הסכין הזאת ולהפסיק להיות פה מטרד. אבל בחיוך, לא כמו ה”מטרד” שסלומה אמרה. לא כמו שהיא אמרה, “אם אתה נכנס לכאן עם כל החול הזה ברגליים, אז השם שלך בוץ.”
ליאנדרו שקל את ההבדל בין דיבור לרעש ואמר, “זה תלוי.”
“תלוי במה?”
“בכוונה. אם הוא רוצה שדג אחר יבין למה הוא מתכוון.” ליאנדרו סקר את ערימת הסרטנים שלו בכובד ראש, כאילו יש להם משאלה אחרונה לפני ההוצאה להורג. “אם הדג רוצה רק להראות שהוא שם, זה רעש. אבל אולי הנקישות של הדג אומרות, ‘לך מכאן,’ או ‘האוכל שלי, לא שלך.'”
“או ‘השם שלך בוץ.'”
ליאנדרו צחק, כי בספרדית זה נשמע מצחיק: Su nombre es lodo.
“בדיוק,” אמר ליאנדרו.
“אז לדג אחר זה דיבור,” אמר הנער. “אבל לי זה רק רעש.”
ליאנדרו היה זקוק לעזרה – פיות רבים מדי היה צריך להאכיל בבית הזה, האמריקאים אוהבים לאכול. וזה גם יום ההולדת של סלומה, והיא רצתה דיונון. כשיראו דיונון א־לה וֶראקרוּסאנה, העיניים של נשות אנשי הנפט יתנדנדו מצד אל צד כמו מטוטלת של שעון מתחת לכובעי הפעמון שלהן. אבל הגברים יאכלו את הזרועות בלי לשים לב, כל כך מרותקים הם יהיו לסיפורים של עצמם. איך הרובים השכורים שלהם דיכאו את המרידה בסוֹנוֹרָה והניסו את אֶסקוֹבַּר כמו כלב. ככל שנמזג עוד מֶסקאל לכוסותיהם, כן ברח אסקוֹבּר מהר יותר.
אחרי ארוחת הערב אמר ליאנדרו, El flojo trabaja doble , העצלן צריך לעבוד כפליים, כי הנער ניסה לשאת את כל הכלים למטבח בבת־אחת. הוא הפיל שתי צלחות לבנות על אריחי הרצפה, וניתץ אותן לרסיסים. ליאנדרו צדק אפוא – הטאטוא ארך כפליים זמן מכפי שהיה נדרש לסיבוב נוסף. אבל ליאנדרו יצא ועזר לאסוף את השברים, כרע על ברכיו תחת מבטם של האמריקאים שהביעו את תנחומיהם על השלומיאליות של המשרתים – הנה דבר אחד שמשותף לכל ארץ וארץ.
אחר כך ניסתה סלומה לשכנע את כולם לרקוד. היא סובבה והפעילה את ארכובת הוויקטרוֹלָה ונופפה בבקבוק מֶסקאל לעבר הגברים, אבל הם הלכו לישון והשאירו אותה מרחפת בסלון כמו בלון מלא אוויר שהניחו לו לעוף. זה היה יום הולדתה ואפילו בנה, שהיא נתנה לו חיים, לא היה מוכן לרקוד איתה. “בשם אלוהים, ויליאם, אתה כזה משעמם,” היא קבעה. עם האף תקוע בספרים, אתה לא יותר מבול פסול. מפונק, תפוח בוסר, משבית שמחות, וזוהי רק דוגמה קטנה לכינויים שעלו על הדעת כשסלומה רתחה עד למעלה מהראש. הוא דווקא ניסה לרקוד איתה אחרי כן, אבל כבר היה מאוחר מדי. היא לא היתה מסוגלת להישאר זקופה על עקביה הגבוהים.
סלומה נהדרת, אוהבים הגברים לומר, פצצה אמיתית, קוסמת. וגם פעמון אזהרה. אחד מאנשי הנפט אמר את זה לאשתו, כשהאחרים היו בחוץ. הוא הסביר את המצב. פעמון אזהרה פירושו שהיא עדיין נשואה, לבעל שבאמריקה. אחרי כל הזמן שעבר עדיין לא גרושה, והוא איזה מסכן אחד בוושינגטון. רואה חשבון בממשל. היה לה רומן ממש מתחת לאף שלו עם הנספח המקסיקני הזה, היא לא יכלה להיות בת יותר מעשרים וחמש בשעתה, וכבר עם הילד. עזבה את הבחור לאנחות. היזהרי מסלומה המהודרת הזאת, הוא הזהיר את אשתו. היא מאלה שנעלמות פתאום.
ביום סינקוֹ דֶה מאיוֹ חגג הכפר בזיקוקין די־נור לזכר הניצחון על צבא הפלישה של נפוליאון בקרב פּוּאֶבּלָה. לסלומה היה כאב ראש, מתנה אחת אחרונה מליל אמש, והיא עשתה את היום בחדרה הקטן שבקצה המסדרון. היא קראה לו אֶלבָּה, מקום הגלות שלה. לאחרונה נהג אנריקֶה לפרוש לשנת הלילה בשעה מוקדמת וסגר את הדלת הכבדה של חדרו. היום היא לא יכלה לשאת שום רעש. היום, היא התלוננה, הם פוצצו יותר חומרי נפץ בקאמפּוֹ מכפי שוודאי נדרשו כדי להבריח את נפוליאון.
הנער לא הלך לכפר לחגיגות. הוא ידע כי בסופו של דבר הגנרלים של נפוליאון בכל זאת חזרו והתגברו על סַנטָה אַנָה6 והשתלטו על מקסיקו לתקופה ממושכת דיה להפיץ את השפה הצרפתית בפי כול ואת המכנסיים ההדוקים עד 1867, או משהו קרוב לזה. הוא היה אמור לסיים לקרוא את הספר על הקיסר מקסימיליאנוֹ, מהספרייה של אנריקֶה. זו היתה התוכנית של סלוֹמה בשבילו, לקרוא ספרים עבשים, כי באיסְלָה פּיקסוֹל לא היה שום בית־ספר הולם לנער שכבר היה גבוה מהנשיא פּוֹרטֶס חִיל. אבל המקום הטוב ביותר לקריאה היה ביער, לא בבית. מתחת לעץ ליד שפך הנהר, מרחק של עשרים דקות הליכה במורד השביל. והספר על מקסימיליאנוֹ היה ענקי. לכן היה רק הגיוני לשאת במקום זאת את ‘התעלומה באחוזת סְטַיילס’.
לעץ האַמאטֶה הגדול ביותר היו תמוכות שנשלחו מהגזע כמפרשים והתחלקו כחדרים קטנים עם וילונות של שרכים ושיחי פַּצ’וּלי. העץ היה אכסניה לגחליליות וציפורי נמלה, ופעם לנחש סלילי קטן. עצים רבים בג’ונגל ההוא היו רחבים בבסיסיהם כמו הבקתות בכפר של ליאנדרוֹ, וענפיהם גבוהים עד כי לא ניתן לראותם. לא היה אפשר לדעת מה חי שם למעלה. פעם ייללו משם השדים פעורי העיניים, ביקשו דם, אבל אולי הענפים האלה היו רק המרפסות של מלון הקופים, ומקום הקינון של ציפורי אוֹרוֹפֶּנדוֹלָה ששירן המגורגר נשמע כמים מפכים ממימייה.
בספרייה של אנריקֶה היה כל קיר מכוסה בארונות עץ. בחדר לא היו חלונות, רק מדפים, ואת כל ארונות הספרים כיסו סורגי ברזל כמו בחלונות של אסירים, ונעלו מדפים עמוסי ספרים. הפתחים המרובעים בין הסורגים המרותכים היו מספיק גדולים כך שילד דק עצמות וארך אצבעות יכול להעביר בעדם את ידו, כאילו החליק עליה צמיד ברזל. הוא הצליח להגיע אל שִדרות הספרים ולגעת בהן, בדיוק כשם שהרוזן דאנטֶה, מ’הרוזן ממונטה כריסטו’, הושיט את ידו לגעת בפניה של כלתו כשהיא באה לבקרו בכלא. בזהירות הוא יכול להזיז ספר אחד ממקומו במדף העמוס לעייפה, ובשתי ידיו השלוחות דרך הסורגים לסובב אותו ולעיין בו, ולפעמים אפילו לפתוח אותו, אם המדף היה עמוק דיו. אך לא להוציאו. הסורגים היו נעולים במנעולי ברזל.
כל יום ראשון שלף אנריקֶה את מפתח האב, פתח את הארון, הוציא מתוכו ארבעה ספרים בדיוק והשאירם בערימה על השולחן בלי שום דיבורים. היו אלה תמיד ספרי היסטוריה מצחינים מעובש, ספרים שאמורים להקנות השכלה לנער. כמה מהם היו בסדר, ‘סוֹסוֹבּרָה’ וגם ‘רוֹמנסֶרוֹ ג’יטאנוֹ’, שירים מאת צעיר שאהב צוענים. סֶרוונטֶס נשמע מבטיח, אך נדרש מאמץ לפענח ספרדית עתיקה מסוג כלשהו. שבוע אחד בלבד עם דוֹן קיחוֹטֶה, לפני שהוסגר שוב אל כלאו והוחלף בערימה שבועית חדשה, היה כהצצה מבעד לחור מנעול.
ועל כל פנים אף לא אחד מהספרים הללו לא יכול להתמודד עם אגתה כּריסטי או הספרים האחרים שהוא הביא איתו קודם לכן, כאשר הגיעו לכאן ברכבת. אמו הרשתה לו לקחת שתי מזוודות: אחת לספרים ואחת לבגדים. הבגדים היו בזבוז, כי הוא גדל מהר מאוד. הוא היה צריך למלא את שתיהן בספרים. ‘התעלומה באחוזת סטיילס’, ‘הרוזן ממונטה כריסטו’, ‘סביב העולם בשמונים יום’, ‘עשרים אלף מיל מתחת למים’, ספרים באנגלית שלא הדיפו ריח עובש. הוא כבר קרא את רובם עכשיו, יותר מפעם אחת. שלושת המוסקטרים עדיין קראו אליו, נופפו בחרבותיהם, אך הוא תמיד תחב אותם במזוודה. כי מה יישאר כשכל הספרים הללו יהיה נחלת העבר? הוא שכב ער בלילות ונחרד מהמחשבה על כך.
התוכנית ללמוד בבית־ספר אמיתי היתה מעורפלת בהשקפותיה של סלומה, ולמען האמת גם בשלו: זיכרונות טחובים של מעילי צמר ובנים פרועים, וספורט, דבר נורא, שנאכף מדי יום. גברת אחת בסוודר חום נהגה לתת לו ספרים במתנה, וזה היה הדבר הכי טוב שהוא זכר מהבית. אבל זה לא מה שאנחנו קוראים לו עכשיו בית, אמרה סלומה. “אנחנו כאן ואין כאן בית־ספר, אז תצטרך פשוט לקרוא כל ספר בספרייה הארורה הזאת, אם ירשו לנו להישאר.” אם לא, היתה תוכניתה נעשית ודאית פחות.
הספרייה הסריחה לרוב, מאנשי הנפט ומעשן הסיגרים הטוּקְסטְלאניים שהם עישנו כל הלילה. סלומה שנאה את כל זה; סיגרים, גברים מדברים. וגם ספרים נעולים, או ספרים מכל סוג כמדומה, ונערים מפונקים שקוראים יותר מדי. למרות זאת, היא קנתה לו מחברת בחנות שליד רציף המעבורות, ביום שהם ניסו לברוח מאנריקֶה ובכו כי לא היה להם לאן ללכת. היא ישבה רפוית איברים על ספסל הברזל בשמלת הקרפ־משי שלה, וכתפיה רעדו זמן רב כל כך, שהוא ניגש לאיטו אל חלון דוכן הטבק ועילעל בכתבי העת. שם הוא מצא את המחברת בכריכה קשה: מחברת יפהפייה שיכלה להיות כל דבר.
היא באה ונעמדה מאחוריו שעה שהוא הסתכל במחברת. הניחה את סנטרה על כתפו, מחתה את לחיה בגב ידה ואמרה, “אז נקנה את זה.” האיש עטף את המחברת בזהירות בנייר חום וקשר בחוט.
זה היה הסיפור שהיא רצתה שהוא יתחיל בו, שיספר מה קרה במקסיקו לפני שהמייללים בלעו אותם בלי להשאיר זכר. אחרי כן, פעמים רבות, היא שינתה את דעתה ואמרה לו להפסיק לכתוב. זה עיצבן אותה.
בסוף אותו יום, לאחר שברחו, וקנו מחברת, ואכלו סרטנים מבושלים מחרוט נייר כשעמדו על הרציף והתבוננו במעבורות המפליגות, הם חזרו לאנריקֶה, כמובן. הם היו אסירים באי, כמו הרוזן ממונטה כריסטו. להסיינדה היו דלתות כבדות וקירות עבים שנשארו צוננים כל היום, וחלונות שקולות הים חדרו בעדם כל הלילה: הַשש, הַשש, כמו פעימות לב. עור ועצמות הוא יהיה כאן, במקום הזה, ולאחר שיסיים לקרוא את כל הספרים, הוא יגווע ברעב.
אבל לא, לא עכשיו. המחברת מדוכן הטבק היתה ראשיתה של תקווה: תוכנית בריחה של אסיר. דפיה הריקים יהיו ספר על הכול, פלאי ואינסופי כמו הים בלילה, פעימת לב שלעולם אינה פוסקת.
את סלומה מצידה לא הדאיגה האפשרות שמלאי הספרים יאזל, אלא רק שבגדיה ייצאו מן האופנה. אי אפשר לקנות פה שום דבר, באי הזה. אלא אם כן הוא רוצה שאהיה בהמה ואלבש חצאיות ארוכות עד הרצפה. ארגז מלא בבגדיה הטובים נשלח מוושינגטון בשנה שעברה, לדברי הפרקליט שהיה אמור לטפל בעניינים אלה. אבל גם הארגז וגם הגירושים איבדו כמדומה את דרכם. אנריקֶה אמר שאולי הם יראו את הארגז יום אחד, אוֹחאלָה, אם זה רצונו של האל. כלומר, אם לא, סימן שהסַפַּטיסטים7 עצרו את הרכבת ולקחו הכול. והנער קרא, “כן, תארו לעצמכם! הסַפַּטיסטים עם חגורות הרובים שלהם, קוראים את אגתה כריסטי ליד המדורה במחנה. אוכלים מכלי חרסינה ‘אמא לימוֹז” ולובשים את החלוקים שלה.”
אנריקֶה משך בשפמו ואמר, “תארו לעצמכם! חבל שאתה לא יכול למכור חלומות בהקיץ כאלה בכסף.”
* * *
“מהפכה במקסיקו היא עניין של אופנה,” הוא הכריז באוזני אנשי הנפט בסעודת הערב ביום האחרון לביקורם. “כמו הכובעים המטופשים שחובשות הרעיות שלנו. לא מעניין אותי מה אמרו לכם בוושינגטון, הארץ הזאת תעבוד קשה בעד הדולר הזר.” הוא הרים את כוסו. “הלב של מקסיקו הוא כמו לב של אישה נאמנה, נשואה לנצח לפּוֹרפיריוֹ דיאַס.”
העסקה בוצעה, אנשי הנפט נסעו לדרכם. למחרת בבוקר הִרשה אנריקֶה לסלוֹמֶה לשבת על ברכיו בשעת ארוחת הבוקר ולתת לו נשיקה כמו נגן חצוצרה. סימן של התקדמות, היא הכריזה לאחר שהוא הלך לסקור בית אריזה חדש. “שמעת אותו אומר את זה, כובעים שחובשות הרעיות שלנו?” הפרויקט הראשון שלה עכשיו היה להחזיר את עצמה לחדר השינה שלו. השני היה לפטר את המשרתת שלו.
התוכנית הטובה ביותר של הנער בכל יום ויום היתה להעלים את עצמו. לצאת מהדלת האחורית במטבח, ללכת בשדרה הארוכה של עצי המוּלאטָה עם הקליפה האדומה המתקלפת מגזעיהם וחושפת קליפה שחורה חלקה מתחת. להמשיך בשביל החול דרך שדה האננס, לעבור את גדר האבן הנמוכה ומשם אל הים, עם תרמיל גב ובו ספר וחבילת טורטיות לארוחת צהריים, משקפי הצלילה ובגד ים. איש לא יראה חוץ מליאנדרו, שעוקב אחריו בעיניו לאורך שביל החול ושגורם לו להרגיש עירום כאשר אין הוא מביט בו. ליאנדרוֹ, שבא יחף במעלה השביל מדי בוקר ונושא איתו את הריח העשֵן של מדורות ארוחת בוקר מהכפר שלו, אבל לובש חולצה נקייה שאשתו כיבסה. סלוֹמה אמרה שלליאנדרו כבר יש אישה, ילד ותינוק. כל כך צעיר, היא אמרה וציחקקה, שמחה שמישהו הרס את חייו אפילו מהר יותר מכפי שהיא הרסה את חייה. אם ליאנדרו היה כבר במנה השנייה של החיים (החלק עם הילדים), היא תהיה קצרה.
בשונית באו הדגים כל יום להתכבד בפיסות הטורטייה שהנער הביא מהמטבח וקרע לחתיכות ושלח את לחמו על פני המים. לדג אחד היו פה כמו מקור של תוכי ובטן אדומה כאש, והוא היה תמיד הראשון שבא לדרוש את נדבת היום. לכן הוא בעצם לא היה ידיד. הוא היה כמו האנשים שבאו לבקר בשביל ארוחות חינם ועיניהם מלאות בסלוֹמה בשמלת סאטן עם מחשוף וי.
* * *
סלוֹמה גיבשה את תוכנית ההתקפה שלה. ראשית, היא אמרה לליאנדרו, נכין כל יום רק את האוכל שאנריקֶה אוהב. מארוחת הבוקר: קפה בטעם קינמון, טורטיות חמות ישר מהתנור, אננס עם קותלי חזיר, ומה שהיא כינתה “ביצים גרושות”, שתי ביצים דחוסות בצלחת, אחת ברוטב סלסה אדום רגיל ואחת ברוטב סלסה ירוק חריף. סלוֹמה שמרה על מה שנחשב אצלה לרומנטיקה.
המטבח היה מחובר לבית בשביל צר עם שורת עצי לימֶטה. היו בו קירות אבן נמוכים, לוחות עץ למשטחי עבודה והוא היה פתוח מכל צדדיו לאוויר הים כך שעשן יוכל להסתנן החוצה מחלל תנור הלבֵנים. עמודים בפינות המטבח החזיקו את הגג, ותנור הלבֵנים לאפיית לחם ניצב מגובנן בפינה אחת. נַטיווידאד, המשרת הזקן ביותר, שהיה כמעט עיוור, יצא כל יום עם שחר לטאטא את חלל התנור ולהבעירו שוב, תוך שהוא מגשש את דרכו אל הלהבה ומניח את הענפים זה לצד זה, כאילו השכיב ילדים במיטה.
כשליאנדרו בא הוא היה דוחף את האש לצדדים, מרחיק את החום מאמצע משטח הצלייה הכבד מברזל. הוא ניגב את המשטח במטלית טבולה בצנצנת שומן החזיר כדי שהטורטיות לא יידבקו. ליד צנצנת שומן החזיר הוא החזיק קערה גדולה של בצק תירס דביק, צר ממנו כדורים ושיטח אותם בין כפות ידיו. החום יצר מחרוזת של פנינים שחורות על כל טורטייה לבנה בעת שנאפתה. בעבות יותר, בגוֹרדיטאס, הוא יצר חריצים בעת האפייה, כדי לתת בהם את מחית השעועית, אבל בשביל האֶמפַּנַדאס הוא עשה את הטורטיות דקות, קיפל אותן מעל המילוי והחליקן לתוך מחבת של שומן חם.
יותר מכול אהב אנריקֶה פּאן דוּלסֶס – לחמניות מתוקות עשויות מבצק של קמח חיטה. לחמניות תפוחות ורכות עם סוכר גס בזוק מעל, וממולאות באננס, מתוק ונוקב מעשן העצים של התנור. טבחים רבים פיטר אנריקֶה לפני שליאנדרו הזה הגיע מהשמיים. פּאן דוּלסֶס אינן עניין קל להכנה. השנף חייב להיות מפַּפַּאנטְלָה. הקמח נטחן באבני רחיים. לא כמו הבצק של הטורטיות, תירס מושרה במי סיד ואחר נטחן גס ורטוב. את זה יכול כל מקסיקני לעשות, אמר ליאנדרו. קמח יבש ללחם אירופי זה עניין אחר. יש לטחון אותו לגרגרים דקים כל כך שהם יעלו לאוויר בעננים. החלק הקשה הוא הערבוב עם המים, שלא ייעשה מהר מדי. יציקת מים על הבצק בפרץ קר גורמת לאסון של גושים.
“דִיוֹס מִיוֹ, מה עשית שם?”
התירוץ של הנער: הדלי היה כבד מדי.
“פְלוֹחוֹ, בטלן, אתה גבוה כמוני, אתה יכול להרים את הדלי.”
את הבצק היה צורך להשליך, ולהתחיל הכול מהתחלה. ליאנדרו מהשמיים, מלאך של סבלנות, התעכב לרחוץ את ידיו בדלי הרחצה ולייבש אותן במכנסיו הלבנים. בוא, אראה לך איך עושים את זה. תתחיל בשני קילו קמח. תעשה גבעה על משטח העבודה. אל תוך הגבעה, באצבעות, תפורר חמאה לשבבים, עם המלח והסודה. אחר כך תרחיק את זה החוצה כמו טבעת של הרי געש סביב המכתש. תיצוק אגם של מים קרים אל תוך המרכז. ואחר כך, לאט לאט, תמשוך את הגבעות אל תוך האגם, מים וחוף ביחד, לבִּיצה. בהדרגה. בלי איים. העיסה תתפח עד שלא יישארו שום הרים, ושום אגם, רק בועה גדולה של לבה.
“זהו. לא כל מקסיקני יכול לעשות את זה, מוּצ’אצ’וֹ.”
ליאנדרו הפך והפך את הבצק בעדינות על משטח העבודה עד שהוא היה חלק, נוזלי ומוצק בו זמנית. הוא יישן כל הלילה בקערה, מכוסה. בבוקר ירדד אותו ליאנדרו לעלה, יחתוך אותו במאשֶׁטה לריבועים, ייתן כפית של מילוי אננס על כל ריבוע, יקפל אותו למשולש ויבזוק עליו גרגרי סוכר שהושרו בשנף. “עכשיו אתה יודע את הסוד, איך עושים שהבוס יהיה מרוצה,” אמר ליאנדרו. “בישול בבית הזה הוא כמו מלחמה. אני קפיטן הלחם ואתה הרב־סמל שלי. אם הוא יזרוק את אמא שלך, אולי עדיין תהיה לך עבודה. אם תוכל להכין פּאן דוּלסֶה ובְּלַנדאס.”
“איזה הם הבְּלנדאס?”
“רב־סמל, אסור לך לעשות טעות כזאת. בְּלנדאס הם הגדולים והרכים שהוא משוגע אחריהם. טורטיות כל כך גדולות שאפשר לעטוף בהן תינוק, ורכות כמו כנפיים של מלאכים.”
“סי, סניוֹר!” אמר הנער הגבוה והצדיע. “גדולות כל כך שאפשר לעטוף בהן מלאכים, ורכות כמו תחת של תינוק.”
ליאנדרו צחק. “מלאכים קטנים,” הוא אמר. “רק מלאכים תינוקות.”
ב-21 ביוני 1929 טיפסה איגואנה ענקית על עץ המנגו שליד הפאטיו, והקפיצה את סלוֹמה ממקומה ליד שולחן ארוחת הצהריים בצווחה. ובאותו יום תמו שלוש־שנות־השתיקה, אם כי לאיגואנה לא היה שום קשר לכך.
זו היתה הצהרה חתומה בידי הנשיא, ששמה קץ לשלוש שנות האיסור על קיום המיסה. המלחמה עם הכּריסטֶרוֹס הסתיימה. פעמוני הכנסיות צילצלו במשך כל יום ראשון וקראו לכמרים לחזור עם טבעות הזהב שלהם, קרקעותיהם וריבונותם, ולהשיבן ללא פגע. אנריקֶה ראה בכך הוכחה: מקסיקו נופלת על ברכיה לפני המזבח, מוכנה לחזור לימיו של פּוֹרפיריוֹ דיאַס. מקסיקנים אמיתיים יבינו תמיד את המידות הטובות של ענווה, יראת שמיים ופטריוטיות. “ונשים הגונות,” הוא הוסיף לאוזניה של סלוֹמה, וציטט את דיאס: “רק בביתה פנימה, כמו פרפר בצנצנת זכוכית, יכולה אישה להתקדם לרמה הגבוהה ביותר של הגינות.” הוא ציפה שהיא תיקח את עצמה ואת בנה העירה למיסת הפיוס.
“אם הוא רוצה פרפר, הוא היה צריך לתת לי להישאר בבית בצנצנת הזכוכית המחורבנת שלו,” היא אמרה בזעם בכרכרה בדרך לכנסייה. סלוֹמה היתה כולה בעד שלוש־שנות־השתיקה. לפי דעתה יכולה המיסה להיות רק יותר מייגעת אם מאלצים אותך ללבוש גרבי כותנה. גם היא חיה תחת שלטונו של פוֹרפיריוֹ דיאס, תחת עליונות אפלה של נזירות שלא גילו שום רחמים כלפי בתו החצופה של איש העסקים שבאה לבית־הספר בקרסוליים חשופים. סלוֹמה הצליחה לארגן לעצמה בריחה בדרך פלא, כמו הרוזן ממונטה כריסטו: נסיעת לימודים לאמריקה, שם גייסה חַשב־תביעות שעבד בחברה של אביה ועמד חסר אונים מול קסמיה. היא פתרה את הבעיה המתמטית של גיל שש־עשרה בכך שאמרה שהיא בת עשרים. בגיל עשרים וארבע היא אמרה שוב אותו דבר, ואיזנה את המשוואה. היא היתה לסאלי, עם אישור מטעם כנסיית התועלתיוּת. אפילו עכשיו, כשהם התקרבו אל הקתדרלה בעיר, היא גילגלה את עיניה ואמרה, “אופיום להמונים,” בחיקוי של האיש בממשלה שניסה להביס את הכמרים. אבל היא לא אמרה זאת בספרדית, שהנהג לא יבין.
הקתדרלה היתה מלאה מפה לפה בילדים לבושים חגיגית, איכרים ונשים זקנות על רגליים של גזעי עצים. היו שפילסו את דרכם בין תחנות הצלב, וחגו במסלולו של הקהל בתנועות מכוּונות ומדודות כמו תנועת כוכבי לכת. תור ארוך של אנשי העיר חיכה לקבלת לחם הקודש, אבל סלומה צעדה לראש התור, קיבלה את פיסת לחם הקודש שהונחה על לשונה, כאילו היה זה תור למאפייה ולפניה עוד המון סידורים אחרים.
הכומר היה לבוש בגדי ברוקד זהב וחבוש בכובע מחודד. הוא הצליח לשמור יפה על בגדיו בשלוש שנות ההסתתרות. כל העיניים עקבו אחריו כמו צמחים מול אור, פרט לאלה של סלוֹמה. היא הסתלקה בהקדם האפשרי והלכה ישר לכרכרה שלה, נבחה על נַטיווידאד שייצא לדרך, ופישפשה בכעס בתיק החרוזים שלה בחיפוש אחרי אספירין. כל מה שנגע לסלוֹמה יצא מצנצנת או מבקבוק: ראשית הפודרה והבושם, שמן השיער לתסרוקת הגלים. אחריו כאב הראש, שבא אחרי מֶסקאל. אחרי כן סם המרפא, מבקבוק הטיפול במים חמים של ‘בֶּלאן’. אולי בקבוק אחר כלשהו הרקיד והקפיץ אותה לקצב הוויקטרוֹלה והבריח אותה במהירות. משהו שהיה מוחבא מתחת למפת שולחן בחדרה ועזר לה לעמוד בקצב.
אם אנריקֶה אינו אוהב אותה, היא הכריזה עכשיו בכרכרה, אין זה באשמתה. היא לא ראתה איך אלוהים יכול לעזור בכל זה. אמו של אנריקֶה התנגדה לקשר עם גרושה, ומכאן שהיה אדם אחד שאפשר להאשים. וגם המשרתים, שבכל דבר פעלו שלא כשורה. היא היתה רוצה להאשים את ליאנדרו, אך לא יכלה. הבצק מקמח לבן שהוא הכין לעוגות היה מושלם, משיי כשמלתה הלבנה של סלוֹמה שהיה אפשר ליצוק אותה מתוך כד, ושהיא עדיין קיוותה להינשא בה עוד פעם אחת.
הבעיה היא כנראה הבן ארך הרגליים הזה, שמיטלטל במהמורות שבדרך, מרחיק שיער מעיניו, משקיף על הים. בראש עוגת כלולות אין מקום לנער שהוא כבר גבוה כמו הנשיא, שהוא בעצמו לא נבחר.
כדי להגיע אל שדות הנפט באזור אַסטֶקָה אנריקֶה היה צריך לעלות על מעבורת לחוף, אחר כך על פַּנגָה, ספינה, לוֶוראקְרוּס, ואחר כך על הרכבת. אם הוא היה צריך לנסוע ליום, הוא היה נעדר שבוע, או בעצם חודש. סלוֹמה רצתה לנסוע איתו לווראקרוּס, אבל הוא אמר שהיא רק תרצה לקנות דברים. במקום זאת הוא הִרשה להם לבוא איתו בכרכרה אל הרציף בעיר, ולהתבונן כיצד הוא מפליג במעבורת. באור הבוקר המחמיא היא נופפה בממחטה שלה מהרציף, ונגחה במרפקה בבנה שיעשה כמוה. לשניהם היו תפקידים במחזה שנקרא אנריקֶה מחליט. “בקרוב הוא יגיד את המילה, ואז נוכל להתנהג בחופשיות, ילדון. ואז גם נחשוב מה לעשות בך.” אנריקֶה הזכיר פנימייה בדיסטְריטוֹ פֶדֶראל.
במחברת בכריכה הקשה הלכו ואזלו הדפים הריקים, בספר שנקרא ‘מה קרה לנו במקסיקו’. הוא ביקש לרכוש מחברת חדשה בדוכן הטבק. אבל סלוֹמה אמרה, “קודם נצטרך לראות אם יש עוד מה להוסיף לסיפור.”
לאחר שהמעבורת הפליגה, הם סעדו ארוחת צהריים ב”מֶלאקוֹן” מול רציף הסרטנים, והתבוננו בעופות הים החגים מעל במעגלים, בניסיון לגנוב מזון. על המים משכו גברים את רשתותיהם בסירות עץ קטנות, ערמו תלים של רשת אפורה, ואלה עלו כענני סערה מכל סירה. בשעות הבוקר המאוחרות היו הדייגים כבר ליד המזח, עם סירותיהם החלודות שעגנו כולן באותו כיוון לאורך הרציף, והתרנים הכפולים עמדו נטויים כמו זוגות נשואים, שתויים כמוהם. באוויר עמד ריח של דגים ומלח. הדקלים נופפו בזרועותיהם בפראות ברוח הים, מחווה של ייאוש שהכול התעלמו ממנה. הנער אמר, “תמיד יש עוד מה להוסיף לסיפור. ארוחת הצהריים הזאת תהיה החלק הבא.” אבל סלוֹמה אמרה עכשיו מה שהיא אמרה תמיד: אתה חייב להפסיק עם זה, תניח את הספר בצד. זה מעצבן אותי.
בדרך הביתה היא הורתה לרכּב לעצור בכפר קטן ליד הלגונה. “תוריד אותנו כאן ותחזור בשש, לא משנה בשביל מה,” היא אמרה. הסוס ידע איך להגיע לכל מקום, וזה היה טוב, כי נַטיווידאד הזקן היה כמעט עיוור. גם זה היה טוב, ככל הנוגע לסלוֹמה. היא לא רצתה שום עדים.
הכפר היה כל כך קטן שאפילו שוק לא היה בו, רק ראש אבן ענקי בכיכר העיר, שנותר מהמאה שלאינדיאנים היו שאיפות אדירות. סלוֹמה ירדה מהכרכרה וצעדה על פני הראש הגדול עם זקן העשב שמתחת לסנטרו. בקצה השדרה היא אמרה, “זה כאן, בוא,” ופנתה במעלה השביל אל תוך היער, הלכה במהירות בנעליה הפתוחות מאחור, בשפתיים קפוצות וסנטר נטוי כלפי מטה כך שגלי התסרוקת היו תלויים מלפנים כווילון סגור. הם הגיעו אל גשר קורות להולכי רגל, תלוי על חבלים מעל ערוץ. היא חלצה את הנעליים הלבנות המחודדות, נשאה אותן תלויות על אצבע מעוקלת, ופסעה בגרבי הניילון שלה על הגשר שמעל המים הגועשים, ואחר כך נעצרה להביט לאחור. “אל תבוא,” היא אמרה. “אתה צריך לחכות כאן.”
היא נעדרה שעות. הוא ישב על קצה גשר הקורות והמחברת בחיקו. עכביש ענקי עם בטן אדומה כאש התקדם בהרמת רגל בכל צעד, ודחף לאיטו את כל גופו אל חור זעיר שבאחת הקורות. מה נורא לגלות: בתוך כל חור קטן עלול להסתתר משהו כזה. להקה של תוכיים דישדשה בין העלים. טוּקן הביט מטה לאורך חוטמו הארוך וצווח: אַ־מי, אַ־מי! כשהוא כרע ליד התהום הוא האמין שוב בשֵׁדי העצים. וכך, ביללות, לעת דמדומים, הם הופיעו.
כשחזרה, חלצה סלוֹמה שוב את נעליה כדי לעבור את הגשר, אחר כך נעלה אותן ופסעה בכיוון הכפר. נַטיווידאד כבר חיכה, ראש אבן בעצמו, והניח לסוס ללחך עשב. היא עלתה על הכרכרה ולא אמרה דבר.
זו היתה צורה של נקמה לגנוב את שעון הכיס. משהו שהוא יכול להסתיר מאמו, על שסירבה לומר לו מדוע היא נכנסה לג’ונגל. הוא עשה זאת ביום שהחייט הגיע ברכיבה מהעיר, להוט לשמוע את דעתה של סלוֹמה על אריגים לחליפה חדשה לאנריקֶה. אנריקֶה היה בנסיעה. היתה זו רק מחוות נימוס מצידו של החייט ללגום כוסית צ’ינגיריטוֹ עם סלומה ואחר כך עוד אחת. שפע של זמן נמצא לנער להתגנב לחדרה ולהביט ב”תיבה של אבא”. היא היתה מכוסה אבק, תחובה מתחת לשידה שבה היא החזיקה את סיר הלילה שלה. עד כדי כך היא שנאה את האיש.
אין טעם לבכות על אב שנשפך, היא אמרה תמיד. רק פעם אחת היא הרשתה לו להסתכל בדברים שבתיבה: תצלום של גבר שהיה איכשהו אביו. כמה מטבעות ישנים, שרשראות של שעוני כיס, חפתים משובצים אבנים טובות, ושעון הכיס. הוא התאווה לשעון. באותה פעם ראשונה, כשהיא הרשתה לו לשבת על הרצפה ולגעת בכל דבר שבתיבה שעה שהיא שכבה במיטה, נשענה על מרפק והתבוננה בו, הוא טילטל את השעון על השרשרת אל מול עיניה, טילטל אותו כמהפנט: את נעשית רדומה מרגע לרגע.
היא אמרה: “El tiempo cura y nos mata.” הזמן מרפא אותך קודם, ואחר כך הורג אותך.
הדברים האלה הם בעצם שלך, היא אמרה לו. אבל בעצם הם אפילו לא היו שלה, היא גרפה אותם לרשותה בחיפזון בלי לשאול, כשעזבה וברחה למקסיקו. “למקרה שנזדקק למכור משהו בהמשך, אם ניקלע לזמנים קשים.” אם ניקלע למשהו קשה יותר מאנריקֶה, היא כנראה התכוונה לומר.
עכשיו השעון שהיא גנבה נגנב שוב: גנֵבה מגנב. הוא התחמק לחדרה ולקח אותו בשעה שהיתה בסלון וצחקה לבדיחות של החייט, הניפה את ראשה לאחור על ספת המשי. בין כל האוצרות בתיבה הוא היה זקוק רק לזה. לזמן שמרפא אותך קודם, ואחר כך עוצר כל מה שמתרחש בליבך.
* * *
הערפל הכחול של הסיגרים הטוּקסטְלאניים עלה מתוך הספרייה ומילא את הבית כולו. שני אמריקאים חזרו עם אנריקֶה הפעם, כדי לחטא את החופים הדרומיים של מקסיקו בעשן סיגריהם ובדיבוריהם האינסופיים: מערכת הבחירות, אוֹרטיס רוּבּיוֹ8, האסון ההוא וַסקוֹנסֶלוֹס9. גְרינגוֹס תמיד הלחיצו את אנריקֶה, והסעירו את סלוֹמה. היא מזגה קוניאק לכוסותיהם והניחה להם לראות את חזהּ כשהתכופפה. אחד הסתכל, האחר כלל וכלל לא. לשניהם אמורות להיות רעיות. בחצות הם יצאו לטייל על החוף, במגבעות הפֶדוֹרה ובנעלי העור. סלוֹמה קרסה על כורסה, וכל הפיזוזים התנקזו מתוכה.
“אתה צריך לשכב לישון,” היא הכריזה.
“אני לא ילד. את צריכה לשכב לישון.”
“בלי שטויות, מיסטר. אם הוא יתרגז עוד פעם, שנינו נעוף פה.”
“לאן נלך? נעוף על פני המים?”
אחד הגברים היה מר מוֹרוֹ, השגריר, והאחר היה איש נפט כמו אנריקֶה. לדברי סלוֹמה, השני היה סנוב יהיר, אבל היא כבר היתה מוציאה ממנו את המצלצלים, אילו רצתה בכך. “הוא עשיר יותר מאלוהים,” היא אמרה.
“אז הוא בטח מחזיק את הזריחה בכיס שלו. ואת הרחמים בנעליים.”
היא לטשה בו עיניים. “זה מתוך אחד הספרים שלך?”
“לא לגמרי.”
“מה זאת אומרת לא לגמרי?”
“אני לא יודע. זה נשמע כמו משהו מ’רוֹמנסרוֹ ג’יטאנוֹ’. אבל זה לא.”
עיניה נפערו. שעות קודם לכן היא התיזה לכה על תסרוקתה, אבל עכשיו החלה התסרוקת להתפרק, והתלתלים הקצרים שעל מצחה התפרדו מהשאר. היא נראתה כילדה שחזרה זה עתה ממשחק.
“אתה המצאת את זה, זריחה בכיסו ורחמים בנעליו. זה שיר.” עיניה צלולות כמים, קצות שׂערה נוגעים־לא־נוגעים בגבותיה. אור הנר מצא קווים ארוכים וצרים של סאטן באריג שמלתה, דוגמה שלעולם לא תיראה באור יום רגיל. הוא תהה איך זה כשיש אמא, באמת. אישה נחמדה ומופתעת כזאת, שמביטה בך. לפחות פעם אחת, בכל יום.
“אתה באמת זקוק לעוד מחברת, נכון? לכתוב בה את השירים שלך.”
אבל הוא כבר היה בדף האחרון. התמונה של אמו לאור הנר מילאה את רובו, והסוף לא היה טוב. כשהגברים חזרו, הם סובבו את ארכובת הוויקטרוֹלה, וזה שנקרא כבר־הייתי־מוציאה־ממנו־את־המצלצלים ניסה לרקוד צ’רלסטון עם סלוֹמה, אבל בנעליו לא היו שום רחמים בכלל. ראו שהן צבטו לו את כפות הרגליים.
1 אלוַורוֹ אוֹבּרֶגוֹן סאלידוֹ (1928-1880) – נשיא מקסיקו שנרצח זמן קצר לאחר שנבחר לכהונה שנייה.
2 משקה מקסיקני חריף.
3 “ליל הדקלים” – חל ביום ראשון שלפני הפסחא ומציין את כניסתו של ישו לירושלים.
4 אנשי התנועה שנאבקה להחזיר חלק מסמכויות הממשלה במקסיקו לכנסייה הקתולית, לאחר שהחוקה של 1917 ניטרלה את כוחה של הדת.
5 פַּנצ’ו וִייה (1920-1878) – מבכירי הגנרלים במהפכה המקסיקנית (1921-1910) נגד שלטונו של הרודן נשיא מקסיקו פְּרוֹפיריוֹ דיאַס.
6 אנטוֹניוֹ לוֹפֶּס דֶה סַנטָה אַנָה (1876-1795) – גנרל, מהפכן ונשיא מקסיקני.
7 אנשיו של אֶמיליאנוֹ סַפַּטָה (1919-1877), לוחם גרילה ואחד ממנהיגי המהפכה המקסיקנית.
8 מהפכן, פוליטיקאי ונשיא מקסיקו (1963-1877).
9 חוֹסה קלדרוֹן וַסקוֹנסֶלוֹס (1959-1882) – סופר, הוגה דעות ופוליטיקאי מקסיקני, יריבו של אוֹרטיס רוּבּיוֹ. התמודד לבחירות לנשיאות ב-1929, הפסיד לטובת אורטיס רוביו ועזב את מקסיקו.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הלקונה”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות