האם מה שנותר בזיכרוננו הוא תמיד מה שראינו בעינינו? כמה פעמים אנחנו מתאימים, מקשטים ועורכים קיצורים ערמומיים בסיפור חיינו כדי שיתאים לצרכינו וילווה אותנו לכל חיינו? וככל שהחיים מתמשכים, מתמעטים האנשים שיכולים לערער על תיאורנו, להזכיר לנו שחיינו אינם חיינו, אלא רק הסיפור שסיפרנו על חיינו, סיפור שסופר אולי גם לזולתנו, אבל – בעיקר – לעצמנו.
אדריאן פיין מצטרף כצלע רביעית לטוני, המספר, ולשני חבריו, כולם מתבגרים בתיכון שמחכים שהחיים כבר יתחילו. אדריאן הוא מעט יותר רציני מהם אבל הרבה יותר חכם. את נעוריהם, על ההתעוררות המינית שמתלווה אליהם, מעבירה החבורה הקטנה במאבק סמוי על ליבו של אדריאן החכם באמצעות יומרה אינטלקטואלית, רכילות והומור. כשהלימודים מסתיימים נשבעים הארבעה להישאר חברים לכל החיים – וכל אחד פונה לדרכו.
אלו היו שנות השישים, אבל "שנות השישים" התקיימו רק עבור אנשים מסוימים ורק בחלק מהמקומות באנגליה.
עכשיו טוני בגיל העמידה. הוא תמיד ביקש לעצמו חיים שלא יטרידו אותו יותר מדי, ומבחינה זו הוא חושב שהצליח. מאחוריו קריירה, נישואים וגירושים מוצלחים והוא מסתדר עם כולם. הוא בוודאי לא ניסה לפגוע באף אחד. אלא שהזיכרון הוא אינו ארכיון מושלם. יום אחד הוא מקבל מכתב מעורך־דין שמודיע לו על ירושה בלתי צפויה ממקור לא צפוי: סכום כסף סמלי ויומן שכתב אדריאן פיין סמוך למותו. ניסיונותיו הנחושים לקבל לידיו את הירושה במלואה עולים בתוהו ומאלצים אותו לפשפש בעברו, לאמת ולהתעמת עם זיכרונותיו ועם מעשיו.
תחושה של סוף, שזיכה את מחברו בפרס ה"מאן-בוקר" היוקרתי לשנת 2011 וזכה גם להצלחה גדולה בקרב הקוראים, הוא רומן מדויק ורב־עוצמה העוסק בזיכרון, בתודעה, בחרטה ובתשוקה ובאופן שבו הם משפיעים זה על זה ומהדהדים זה את זה. מחברו, ג'וליאן בארנס, הנמנה עם השורה הראשונה של הסופרים בני זמננו, פירסם עד היום ארבעה־עשר ספרים ותורגם ליותר משלושים שפות.
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
88.00 ₪
מקט: 4-20-526528
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
אני זוכר, לאו דווקא על פי הסדר:
פרק כף יד בוהק;
אד עולה מכיור רטוב כשמחבת לוהטת מושלכת לתוכו בקול צחוק;
טיפות זרע מסתחררות סביב פתח ניקוז ויורדות בצינור לכל אורכו של בית גבוה;
נהר שכיוון זרימתו מתהפך בניגוד לכל היגיון, ומימיו הגועשים מוארים בחצי תריסר פנסים הדולקים בעקבותיהם;
נהר אחר, רחב ואפור, שאת כיוון זרימתו מבליעה רוח ערה המסעירה את פני המים;
אמבט שמימיו הצטננו מזמן מאחורי דלת נעולה.
את הדבר הזה לא ראיתי במו עיניי, אבל מה שנשאר בסופו של דבר בזיכרון לא תמיד הוא מה שראינו בעינינו.
אנחנו חיים בתוך הזמן – הוא מכיל ומכייר אותנו – אבל אף פעם לא הרגשתי שאני מבין אותו באמת. אני לא מדבר על תיאוריות של זמן מתפתל ומתקפל, או גרסאות מקבילות של זמן במקום אחר. לא, אני מדבר על הזמן הרגיל, היומיומי, הזמן ששעוני קיר ויד מבטיחים לנו כי הוא חולף בקצב אחיד: תיק־תק, תיק־תק. היש דבר מתקבל על הדעת יותר ממחוג השניות? ואף על פי כן, כל עונג או כאב קל שבקלים די בהם ללמד אותנו על גמישותו של הזמן. יש רגשות המאיצים אותו, אחרים מאטים אותו; מדי פעם בפעם נדמה שהוא נעלם – עד שלבסוף מגיע רגע שהוא נעלם באמת, ללא שוב.
אין לי עניין רב בימי בית־הספר, אף לא געגועים. אבל שם התחיל הכול ולכן אצטרך לשוב בקצרה אל אירועים אחדים שנהפכו לסיפורים, אל כמה זיכרונות משוערים שהזמן עיוות והפכם לוודאות. אם שוב אינני בטוח מה בעצם קרה באמת, לכל הפחות אוכל להיות נאמן לרשמים שהותירו העובדות. יותר מזה לא אוכל לעשות.
היינו שלושה, ועכשיו נעשָה הוא הרביעי. לא חשבנו שנוסיף למספרנו המצומצם: קבוצות וזוגות נוצרו מזמן ואנחנו כבר התחלנו לצייר בדמיוננו את הבריחה מבית־הספר אל החיים. שמו היה אַדריאַן פין, נער גבוה וביישן שבתחילה לא נשא את עיניו ולא גילה את מחשבותיו. ביום־יומיים הראשונים לא התייחסנו אליו ממש: בבית־הספר שלנו לא היה טקס קבלת פנים, קל וחומר היפוכו, פולחן חניכה מייסר. פשוט ציינו לנו את נוכחותו וחיכינו.
המורים התעניינו בו יותר מאיתנו. הם היו צריכים לברר עד כמה נבון הוא וכמה ממושמע, להחליט אם מוריו הקודמים לימדו אותו היטב ואם יש כאן אולי "פוטנציאל למלגה". בבוקרו השלישי של סמסטר הסתיו ההוא היה לנו שיעור היסטוריה אצל ג'ו האנט הזקן, אדיב ואירוני בחליפה של שלושה חלקים, מורה שכדי לשלוט בכיתה הקפיד על רמת שיעמום מספיקה אך לא מופרזת.
"כזכור לכם ביקשתי מכם לקרוא לקראת השיעור על תקופת שלטונו של הנרי השמיני." קוֹלין, אלכס ואני החלפנו מבטים גנובים, בתקווה שהשאלה לא תושלך בתנועה קלה, כזבוב בקצה החכה, ותנחת על אחד מאיתנו. "מי מעוניין לנסות לאפיין את התקופה?" הוא הסיק את מסקנותיו ממבטינו המוסטים. "טוב, אולי מַרשַל. איך היית מתאר את תקופת שלטונו של הנרי השמיני?"
הרגשנו הקלה יותר מסקרנות, משום שמרשל היה חסר ידע זהיר שלא ניחן בכושר ההמצאה של הבוּר האמיתי. הוא חיפש אחר מלכודות סמויות בשאלה עד שלבסוף מצא תשובה הולמת.
"היה אי שקט, המורה."
פרץ גיחוכים כבושים בקושי; האנט עצמו כמעט שחייך.
"תרצה אולי לפרט?"
מרשל הינהן לאיטו, חשב עוד קצת, והחליט להשליך את הזהירות לכל הרוחות. "הייתי אומר שהיה אי שקט גדול, המורה."
"בסדר. פין, כבר למדת על התקופה הזאת?"
החדש ישב לפני באלכסון. על דברי הטמטום של מרשל הוא לא הגיב בשום צורה גלויה לעין.
"לא ממש, המורה. אבל יש טענה שכל מה שבאמת אפשר לומר על אירוע היסטורי כלשהו – אפילו על פרוץ מלחמת־העולם הראשונה, לדוגמה – זה ש'משהו קרה'."
"האומנם? טוב, זה היה גוזל את פרנסתי, נכון?" אחרי ששכך הצחוק החנפני מחל לנו ג'ו האנט הזקן על עצלות החופשה ועידכן אותנו במעלליו של הקַצב המלכותי הפוליגמי.
בהפסקה ניגשתי אל פין. "אני טוני וֶבּסטֶר." הוא הביט בי זהיר. "גדול, מה שאמרת להאנט." ככל הנראה לא ידע לְמה אני מתכוון. "על זה שמשהו קרה."
"אה, כן. די התאכזבתי שהוא לא התייחס לזה."
לא זה מה שהיה אמור להגיד.
עוד פרט שזכור לי: שלושתנו, כסמל של בריתנו, ענדנו את השעון הפוך, כשהוא מופנה פנימה. זאת היתה כמובן הצטעצעות, אבל אולי לא רק. כך נדמָה כאילו הזמן הוא דבר אישי, אפילו סודי. ציפינו שאדריאן יבחין במחווה ויצטרף אליה; זה לא קרה.
בהמשך אותו יום – ואולי זה היה יום אחר – היה לנו שיעור ספרות כפול עם פיל דיקסוֹן, מורה צעיר, בוגר קיימבּרידג' טרי. הוא אהב להשתמש בחומרים עכשוויים והיה זורק לנו אתגרים. "לידה, והזדווגות, ומוות – זה כל הסיפור, טוען ט"ס אליוט. מה אתם אומרים?" פעם השווה את אחד מגיבורי שייקספיר לקירק דאגלס ב'ספרטקוס'. וכשדיברנו על שירתו של טֵד יוּז, אני זוכר איך צידד את ראשו בעיון ולָאַט, "אבל הרי כולנו שואלים את עצמנו מה יקרה כשייגמרו לו החיות." לפעמים היה קורא לנו "רבותיי". מובן שאהבנו אותו אהבת נפש.
בשיעור הזה חילק לנו שיר בלי שם, תאריך או שם מחבר, נתן לנו עשר דקות לקריאה ואז ביקש תגובות.
"שנתחיל איתך, פין? על מה השיר הזה מדבר, בעצם, לדעתך?"
אדריאן נשא מבט משולחנו. "אֶרוֹס ותַנָטוֹס, המורה."
"המממ. כן?"
"מין ומוות," המשיך פין, כאילו ייתכן שלא רק הסתומים בשורה האחרונה לא מבינים יוונית. "או אהבה ומוות, אם תרצה. בכל אופן, היסוד הארוטי מתנגש עם יסוד המוות. ומה שנובע מההתנגשות הזאת. המורה."
מן הסתם ניכרה בי התרשמותי במידה לא בריאה לטעמו של דיקסון.
"וֶבּסטֶר, מה בפיך?"
"אני פשוט חשבתי שזה שיר על ינשוף, המורה."
זה היה אחד ההבדלים בין שלושתנו לבין חברנו החדש. אנחנו עשינו צחוק מכל דבר, חוץ מאשר כשהיינו רציניים. הוא היה רציני בכל דבר, חוץ מאשר כשעשה צחוק. לא מייד הבנו את זה.
אדריאן הניח לעצמו להיטמע בקבוצה שלנו, בלי להודות שהוא מנסה. אולי באמת לא ניסה. הוא אף לא שינה את דעותיו כדי שיהלמו את דעותינו. בתפילת הבוקר היה אפשר לשמוע אותו מצרף את קולו בשעה שאלכס ואני רק הנענו את שפתינו וקולין העדיף ללעוג על דרך ההפרזה, ולגעות בהתלהבות כקנאי מדומה. שלושתנו ראינו בפעילות הספורטיבית בבית־הספר תוכנית סתרים פשיסטית לדיכוי יצר המין שלנו; אדריאן הצטרף למועדון הסַיף ועסק בקפיצה לגובה. אנחנו זייפנו במרץ; הוא הביא לבית־הספר קלרנית. כשהוקיע קולין את המשפחה, אני ליגלגתי על המערכת הפוליטית ואלכס העלה הסתייגויות פילוסופיות לגבי המציאות הנתפשת, שמר אדריאן את דעותיו לעצמו – לפחות בהתחלה. התקבל רושם שהוא מאמין בכל מיני דברים. גם אנחנו האמנו – פשוט רצינו להאמין בדברים משל עצמנו, ולא במה שהוחלט בשבילנו. לפיכך נקטנו מה שהיה בעינינו ספקנות מטהרת.
בית־הספר היה במרכז לונדון; נסענו אליו מדי יום ביומו איש־איש משכונת מגוריו, וכך עברנו ממערכת שליטה אחת לאחרת. בימים ההם היו הדברים פשוטים יותר: היה פחות כסף, לא היו מכשירים אלקטרוניים, היו מעט צווי אופנה, לא היו חבֵרות. לא היה מה שיסיח את דעתנו מחובתנו כבני אנוש וכבני הורינו – החובה ללמוד, לעבור מבחנים, לנצל את הכישורים האלה כדי למצוא עבודה ואז לבנות לנו חיים עשירים יותר, שונים אבל לא שונים מדי מחייהם של הורינו, שיברכו על כך ובכל זאת ישוו אותם בסתר ליבם לחייהם־שלהם בעבר, שהיו פשוטים יותר ולכן טובים יותר. דבר מכל אלה לא נאמר מעולם, כמובן: הדרוויניזם החברתי המנומס של המעמד הבינוני האנגלי היה תמיד מובלע ומשתמע.
"כאלה בני־זונות, ההורים האלה," התלונן קולין בהפסקת הצהריים באחד מימי שני. "כשאתה קטן נדמה לך שהם בסדר, עד שאתה תופש שהם בדיוק כמו…"
"הנרי השמיני, קוֹל?" הפטיר אדריאן. כבר התחלנו להתרגל ללגלגנות המיוחדת לו; גם לכך שהוא עשוי ללגלג גם עלינו. בשעה שהקניט אותנו או קרא לנו להיות רציניים, היה קורא לי בשם אנתוני; אלכס היה נהפך לאלכסנדר, וקולין, שאת שמו לא היה אפשר להאריך, היה מתקצר ונהפך ל"קוֹל".
"לא היה אכפת לי אם לאבא שלי היו שש נשים."
"והוא היה עשיר כקורח."
"והוֹלבּיין היה מצייר אותו."
"והוא היה אומר לאפיפיור שיקפוץ לו."
"אז יש סיבה מסוימת לזה שהם בני־זונות?" שאל אלכס את קולין.
"רציתי לנסוע ללונה־פארק. הם אמרו שבסוף־השבוע הזה הם חייבים לעבוד בגינה."
ברור: בני־זונות. אך לא לדעתו של אדריאן, שנהג להאזין להוקעותינו אבל לא להצטרף אליהן. ואף על פי כן, חשבנו, דווקא הוא יש לו סיבות טובות יותר מאשר לרוב האנשים. אמא שלו הסתלקה לפני שנים והשאירה את אבא שלו שיסתדר לבד עם אדריאן ואחותו. זה היה הרבה לפני שמישהו דיבר על "משפחה חד־הורית"; בימים ההם זאת היתה "משפחה הרוסה" ואדריאן היה היחיד שהכרנו ממשפחה כזאת. זה היה אמור לספק לו מאגר שלם של זעם קיומי, שמשום מה לא היה קיים; הוא אמר שהוא אוהב את אמו ומכבד את אביו. בינינו בחנו שלושתנו את מצבו וגיבשנו תיאוריה: הסוד של חיי משפחה מאושרים הוא שלא תהיה לך משפחה – לפחות לא כזאת שגרה יחד. לאור הניתוח הזה גברה קנאתנו באדריאן עוד יותר.
בימים ההם ראינו את עצמנו כמוחזקים במעין מכלאה, מחכים לשחרור שישלח אותנו אל חיינו. וכשיגיע הרגע הזה, חיינו – והזמן עצמו – יואצו. איך יכולנו לדעת שחיינו התחילו ממילא, שכבר הושג איזה יתרון, שכבר נעשה איזה נזק? ושגם כשנשתחרר רק נעבור למכלאה גדולה יותר, שבגבולותיה לא ניתן בתחילה להבחין.
בינתיים, רעבנו לספרים ולמין, היינו מֶריטוקרָטים, אנרכיסטים. כל המערכות הפוליטיות והחברתיות נראו לנו מושחתות, אבל סירבנו להביא בחשבון כל חלופה חוץ מכאוס הדוניסטי. אולם אדריאן דחק בנו להאמין בהחלה מעשית של המחשבה על החיים עצמם, בכך שעקרונות צריכים להנחות מעשים. עד אז נחשב אלכס לפילוסוף שבינינו. הוא קרא דברים ששני האחרים לא קראו והיה יכול להכריז פתאום, למשל, "על מה שאי אפשר לדבר, צריך לשתוק." קולין ואני היינו מהרהרים בדבר בשתיקה זמן מה ואחר כך מחייכים חיוך רחב וממשיכים לדבר. אבל בואו של אדריאן עקר עכשיו את אלכס מעמדתו – ובעצם איפשר לנו לבחור בין הפילוסופים. אם אלכס קרא את ראסל ואת ויטגֶנשטיין, אדריאן קרא את קאמי ואת ניטשה. אני קראתי את ג'ורג' אוֹרוול ואת אלדוס הַקסלי; קולין קרא את בּוֹדלֵר ודוסטויבסקי. התיאור הזה רק גובל בקריקטורה.
כן, ודאי שהיינו יומרניים – לְמה עוד נועדו הנעורים? השתמשנו במונחים כמו "וֶלטַנשַאוּנג" או "שטוּרם אוּנד דְרַנג", אהבנו לומר "זה נובע מעצם ההגדרה" וסיפרנו זה לזה שחובתו הראשונה של הדמיון היא לפרוץ גדרות. להורינו היתה השקפה אחרת, בעיניהם היו ילדיהם כתינוקות שנחשפו פתאום להשפעה מזיקה. אמו של קולין אמרה שאני "מלאך האופל" שלו; אבי האשים את אלכס כשמצא אותי קורא את "המניפסט הקומוניסטי"; קולין היה האשם בעיני הוריו של אלכס כשתפסו אותו עם ספר בלש אמריקני. וכן הלאה. כך היה גם בנושא המין. הורינו חששו שנשחית זה את זה עד שניהפך לדברים שהפחידו אותם יותר מכול: מאונן חסר תקנה, הומוסקסואל חינני, הולל פוחז ומעבֵּר. למעננו נחרדו מקשר חברוּת הדוק בין מתבגרים, מזרים משחרים לטרף ברכבות, מקסמיה של בחורה מהסוג הלא־נכון. כמה גדולות היו חרדותיהם מניסיוננו.
יום אחד אחר הצהריים ביקש מאיתנו ג'ו האנט הזקן, כאילו נענה באיחור לאתגר של אדריאן, לדון במקורותיה של מלחמת־העולם הראשונה: וליתר דיוק, באחריות המוטלת על רוצחו של הארכידוכס פרנץ פרדיננד לכך שהכול התחיל. בימים ההם היינו רובנו אנשי המוחלט: כן או לא, שבח או גנאי, אשמה או חפות – או, במקרה של מרשל, אי שקט או אי שקט גדול. רצינו משחק שנגמר בניצחון או בהפסד, לא בתיקו. וכך, בעיני אחדים, המתנקש הסרבי, ששמו פרח מזמן מזיכרוני, נשא באחריות אישית בכל מאת האחוזים: הרי אם מוציאים אותו מהמשוואה, המלחמה אינה פורצת כלל. אחרים העדיפו אחריות במאת האחוזים של הכוחות ההיסטוריים שהעלו את העמים הניצים על מסלול התנגשות בלתי נמנעת: "אירופה היתה חבית של אבקת שריפה שעמדה להתפוצץ" וכן הלאה. האנרכיסטים שבינינו, כמו קולין, טענו שהכול עניין של מקרה, שהעולם מתקיים במצב של כאוס תמידי ורק איזה דחף פרימיטיבי לספר סיפורים, שהוא בוודאי סרח עודף של הדת, מקנה לאחר מעשה משמעות לְמה שהיה יכול לקרות כשם שהיה יכול שלא לקרות.
האנט הגיב על ניסיונו של קולין לערער הכול בהנהון קצר, כאילו ספקנות מורבידית היא תוצר לוואי טבעי של גיל ההתבגרות, משהו שעובר עם הגיל. למורים ולהורים היה הרגל מעצבן להזכיר לנו שגם הם היו פעם צעירים ולכן הם יודעים על מה הם מדברים. זה רק שלב, היו מתעקשים. זה יעבור לכם; החיים ילַמדו אתכם על מציאות ומציאותיות. אבל בימים ההם סירבנו להודות שהם היו אי־פעם כמונו, וידענו שאנחנו תופשים את החיים – ואת האמת, ואת המוסר, ואת האמנות – בחדוּת גדולה הרבה יותר מהמבוגרים שהתפשרו.
"פין, לא שמענו אותך. אתה התחלת את כל זה. אתה, כביכול, המתנקש הסרבי שלנו." האנט השתתק כדי להניח לרמיזה להיקלט. "אולי תואיל לשתף אותנו במחשבותיך?"
"אני לא יודע, המורה."
"מה אתה לא יודע?"
"טוב, אפשר לומר שאני לא יכול לדעת מה שאני לא יודע. זה נובע מעצם ההגדרה." הוא השתתק לרגע, באחת מאותן אתנחתות קצרות שבהן שוב תהינו אם הוא מדבר בלגלוג מוסווה היטב או ברצינות שמעבר ליכולת השגתנו. "אבל כל הסיפור של הטלת אחריות הוא לא בעצם סוג של התחמקות? אנחנו רוצים להאשים מישהו כדי שכל השאר יהיו פטורים מאשמה. או שאנחנו מאשימים תהליך היסטורי כדי לנקות את הפרט. או שהכול כאוס אנרכי, והתוצאה היא אותה תוצאה. נראה לי שיש – שהיתה – שרשרת של אנשים שהיו אחראים אישית, והאחריות של כל אחד מהם היתה הכרחית, אבל זאת לא שרשרת ארוכה עד כדי כך שכולם יכולים פשוט להאשים את כל היתר. אבל יכול להיות כמובן שהרצון שלי להטיל אחריות משקף בעיקר את אופן המחשבה שלי והוא לאו דווקא ניתוח הוגן של מה שקרה. זאת אחת הבעיות העיקריות בהיסטוריה, נכון, המורה? השאלה של פרשנות סובייקטיבית לעומת פרשנות אובייקטיבית, העובדה שאנחנו צריכים להכיר את ההיסטוריה של ההיסטוריון כדי להבין את הגרסה שהוא מציג לנו."
נפלה שתיקה. ולא, הוא לא עשה צחוק, לגמרי לא.
ג'ו האנט הזקן הציץ בשעונו וחייך. "פין, בעוד חמש שנים אצא לפנסיה. אשמח לתת לך המלצה אם תרצה להחליף אותי." וגם הוא לא עשה צחוק.
יום אחד באספת הבוקר הודיע לנו המנהל, בקול הקודר השמור עימו לסילוקים מבית־הספר ולתבוסות מחפירות בתחרויות ספורט, שיש לו הודעה עצובה מאוד, והיא שרוֹבּסוֹן מהכיתה השישית במגמת מדעים נפטר בסוף־השבוע. על רקע גל של לחשושים משתאים סיפר לנו שרובסון נקטף בזיו עלומיו, שהסתלקותו היא אבֵדה לבית־הספר כולו וכי כולנו נהיה נוכחים ברוחנו בהלוויה. הכול, חוץ ממה שרצינו לדעת: איך, ומדוע, ואם זה רצח – מי.
"ארוס ותנטוס," אמר אדריאן לפני שהתחיל השיעור הראשון. "תנטוס שוב ניצח."
"רובסון לא היה בדיוק בנאדם של ארוס־ותנטוס," אמר לו אלכס. קולין ואני הינהנו בהסכמה. ידענו, כי הוא היה בכיתה שלנו כמה שנים: נער יציב וחסר דמיון, אדיש לחלוטין לאמנות, שעשה את דרכו המסורבלת בלי להרגיז אף אחד. עכשיו הרגיז אותנו כשהרעיף על עצמו תהילה במותו המוקדם. נקטף בזיו עלומיו? לרובסון שהכרנו אנחנו היה זיו של תפוח אדמה.
דבר לא נאמר על מחלה, על תאונת אופניים או על פיצוץ גז, וכעבור כמה ימים נודע לנו מפי השמועה (הלוא היא בּראוּן, מהכיתה השישית במגמת מתמטיקה) מה שלא יכלו הרשויות לספר לנו, או לא רצו. רובסון הכניס את החברה שלו להיריון, תלה את עצמו בעליית הגג, והתגלה רק אחרי יומיים.
"לא הייתי מאמין שהוא יודע איך לתלות את עצמו."
"הוא היה במגמת מדעים."
"אבל צריך לדעת לקשור לולאה מיוחדת."
"זה רק בסרטים. ובהוצאות להורג מסודרות. אפשר לעשות את זה גם עם קשר רגיל. רק לוקח יותר זמן עד שנחנקים."
"איך החברה שלו, לדעתכם?"
שקלנו את האפשרויות המוכרות לנו: בתולה חסודה (עכשיו בתולה לשעבר), זבנית זנותית, מבוגרת מנוסה, זונה מוכת עגבת. דיברנו על כך עד שאדריאן שינה את כיוון השיחה.
"קאמי אמר שהתאבדות היא השאלה הפילוסופית האמיתית היחידה."
"חוץ מאתיקה ופוליטיקה ואסתטיקה ומהי המציאות וכל אלה." בתגובה של אלכס נשמעה נימה עוקצנית.
"השאלה האמיתית היחידה. שאלת היסוד שממנה נובעות כל שאר השאלות."
אחרי ניתוח ממושך של התאבדותו של רובסון החלטנו שהיא יכולה להיחשב פילוסופית רק במובן האריתמטי של המושג: הוא, כמי שיוסיף בקרוב נפש אחת לאוכלוסיית כדור הארץ, החליט שמחובתו המוסרית לאזן את מספר הנפשות העולמי. אך מכל שאר הבחינות הכרענו שרובסון הנחיל לנו – ולהגוּת הרצינית – אכזבה. פעולתו היתה לא־פילוסופית, לא־מתחשבת ולא־אמנותית: במילים אחרות, לא טובה. אשר למכתב ההתאבדות שהשאיר ועל פי השמועה (היא בראון) היה כתוב בו "סליחה, אמא", סברנו שזו היתה החמצה של רגע לימודי חזק.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “תחושה של סוף”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות