דוקטור מארק שלוסר הוא רופא המשפחה של קהילת האמנים והיוצרים באמסטרדם: כל פציינט זוכה לעשרים דקות. דקה לאבחון, ועוד 19 למראית עין של אכפתיות. אך כאשר אחד המטופלים, השחקן המפורסם ראלף מאייר, מת ממחלה ממארת, דוקטור שלוסר מואשם ברשלנות רפואית.
מאייר הגיע למרפאה לראשונה עם קול רועם ותיאבון בריא, אך בגופו כבר התחוללה מלחמה. שלוסר הרגיע אותו: אין מקום לדאגה. שנה וחצי אחר כך, בפנים רזות ומסוגפות, בלע מאייר כוסית רעל כדי להקדים את מלאך המוות.
שלוסר לא יכול לגלות לוועדת הבדיקה את האמת. הוא לא יכול לספר כיצד בילה עם משפחתו את חופשת הקיץ בבית הנופש של משפחת מאייר. הוא לא יכול לחשוף כיצד מצא את בתו ג'וליה בת ה-13 פצועה ומעולפת על החוף במצב של אובדן זיכרון מוחלט. ובוודאי שלא היכן היה ראלף מאייר גס הרוח ורודף השמלות באותה שעה.
בית קיץ עם בריכה הוא דרמה כתובה ביד אמן על אינסטינקטים של אב, דילמות של רופא וצביעות מינית. כמו ברב המכר הקודם שלו, ארוחת הערב, מפנה הרמן קוך מבט נוקב אל הציניות והמועקה שחדרו אל לב לבה של המשפחה העכשווית, ומציב בפני הקורא דילמות מוסריות שילוו אותו זמן רב אחרי תום הקריאה.
הרמן קוך הוא איש טלוויזיה, סופר ופובליציסט הולנדי.
קטגוריות: המלצת הצוות, סיפורת מתורגמת
98.00 ₪
1
אני רופא משפחה. אני מקבל חולים משמונה וחצי בבוקר עד אחת בצהריים. אני לא ממהר, כל פציינט מקבל אצלי עשרים דקות. עשרים הדקות האלה הן מקדם המכירות שלי: איפה תמצא היום רופא משפחה שיקדיש לך עשרים דקות? הם אומרים, ומספרים לאחרים. הוא לא מקבל יותר מדי פציינטים, הם אומרים, הוא רוצה לתת לכל אחד ואחד את הזמן שלו. אצלי יש רשימת המתנה; ברגע שפציינט מת או עובר דירה, אני יכול להשיג בטלפון אחד חמישה במקומו.
פציינטים מבלבלים בין זמן לתשומת לב. הם חושבים שאני מעניק להם יותר תשומת לב מרופאי משפחה אחרים, אבל מה שהם בסך הכול מקבלים ממני זה יותר זמן. בדקה אחת אני מבין מה הבעיה, את תשע־עשרה הדקות הנותרות אני מעביר במתן תשומת לב. אשליה של תשומת לב, ליתר דיוק. אני שואל את השאלות הרגילות: מה שלום הבן/הבת? אתה ישן עכשיו יותר טוב? אולי כדאי שתאכל יותר/פחות? אני מצמיד את המַסכֵּת לחזה, ואחר כך לגב. לנשום עמוק, אני אומר. לנשוף לאט. אני לא מקשיב באמת. אני לפחות מנסה לא להקשיב באמת. מבפנים כל הגופים האנושיים נשמעים אותו דבר. קודם כול יש את פעימות הלב כמובן. הלב לא יודע כלום. הלב שואב. הלב הוא חדר המכונות. חדר המכונות אחראי שהספינה תמשיך לשוט; הוא לא מחליט לאן. בנוסף יש את קולות הקרבַיים. הקולות של האיברים הפנימיים. כבד גדוש נשמע שונה מכבד בריא. הוא גונח. הוא גונח ומתחנן. הוא מתחנן ליום אחד של חופש. יום אחד, כדי להיפטר מהפסולת הגרועה ביותר. הוא תמיד בפיגור. כבד גדוש הוא כמו מטבח במסעדה שאף פעם לא נסגרת. הכלים המלוכלכים נערמים, המדיח עובד בשיא העוצמה, אבל ערימות הצלחות המלוכלכות והסירים הדביקים רק עולות וצומחות. כבד גדוש מייחל לאותו יום חופש אחד שלעולם לא מגיע. מדי אחר צהריים, בשעה ארבע וחצי או חמש (ולפעמים אפילו מוקדם יותר), מתנפצת לה התקווה לאותו יום חופש. אם לכבד הזה יש מזל יום העבודה שלו מתחיל עם בירה, ואז אפשר להעביר את רוב העבודה לכליות, שתמיד נחוצות למי שלא עוצרים רק בבירה. הם שותים עוד משהו ליד: יֶנֶבֶר,1 וודקה או ויסקי. משהו שאפשר לשתות בלגימה אחת. הכבד הגדוש מחזיק מעמד עד שבסוף נוצר בו קרע. בהתחלה הוא מתקשח, כמו צמיג מנופח מדי. ואז מספיקה מהמורה קטנה בכביש כדי שהוא יתפוצץ.
אני מקשיב בעזרת המַסכֵּת שלי. אני לוחץ באצבע על המקום הקשה ממש מתחת לעור. כאן זה כואב? אם אלחץ חזק יותר הוא ייקרע כאן, במרפאה שלי. ולבלגן כזה אני לא מוכן. הדם מתפרץ החוצה בגל אחד. אף רופא לא רוצה שימותו במרפאה שלו. בבית שיעשו מה שהם רוצים. אצלם בבית, באמצע הלילה, במיטה שלהם. לרוב, עם קרע בכבד הם אפילו לא מצליחים להגיע לטלפון, והאמבולנס יגיע מאוחר מדי בכל מקרה.
במרווחים של עשרים דקות עורכים הפציינטים שלי את טקס הביקור שלהם במרפאה שבקומת הכניסה. הם באים בקביים ובכיסאות גלגלים. כמה מהם סובלים מעודף משקל, אחרים מקוצר נשימה, ובכל מקרה הם לא יכולים לעלות במדרגות. המדרגות הן מוות בטוח בשבילם. וישנם אלו שרק מדמיינים שכבר במדרגה הראשונה הגיעה שעתם האחרונה. הפציינטים האלה הם הרוב המכריע. לרוב האנשים אין כלום. הם גונחים ונאנחים, הם משמיעים קולות כאילו בתוך שנייה הם יביטו למוות בעיניים, הם צונחים באנחה לכיסא שמול המכתבה שלי – אבל אין להם כלום. אני מקשיב לתלונות שלהם. כואב לי כאן, וכאן, ולפעמים זה מקרין למטה לכאן… אני עוטה הבעה מתעניינת, ומשרבט תוך כדי כך משהו על פתק. אני מבקש מהם לקום ולבוא לחדר הטיפולים. מדי פעם אני שולח אחד מהם להתפשט מאחורי הווילון, אבל בדרך כלל לא. הגופים האנושיים נראים בעיני מספיק גרוע גם בבגדים. אני לא צריך לראות אותם, את חלקי הגוף האלה שלא רואים אור שמש לעולם. את קפלי העור שתמיד חם מדי בתוכם והבקטריות חוגגות, את הפטריות והדלקות בין הבהונות, מתחת לציפורניים, את האצבעות שמגרדות, את האצבעות שמשפשפות את המקום עד זוב דם… כאן, דוקטור, כאן זה הכי מגרד… לא, אני לא רוצה לראות את זה. אני מעמיד פנים שאני מסתכל וחושב בינתיים על משהו אחר, על רכבת הרים בלונה פארק: על חרטום הקרון הקדמי מותקן ראש דרקון ירוק, הנוסעים מניפים את ידיהם באוויר וצורחים במלוא הריאות. מזווית העין אני רואה קווצות שׂער ערווה לח, וכתמים קירחים אדומים מודלקים שאף פעם כבר לא יצמיחו יותר שיער, ואז אני חושב על מטוס שמתפוצץ באוויר; הנוסעים, עדיין חגורים בחגורות הבטיחות, מתחילים בצלילה של קילומטרים רבים אל האינסוף. קר, האוויר דליל, עמוק למטה מחכה להם האוקיינוס. זה צורב כשאני משתין, דוקטור. כאילו אני משתין מחטים… רכבת מתפוצצת בדיוק בכניסה לתחנה, מעבורת החלל קולומביה מתנפצת למיליוני חתיכות, המטוס השני חודר למגדל הדרומי. שורף לי כאן, דוקטור. כאן…
תתלבש בבקשה, אני אומר. ראיתי מספיק, אני ארשום לך משהו. יש פציינטים שבקושי מצליחים להסתיר את אכזבתם: מרשם? הם נשארים לעמוד עוד כמה שניות בתחתונים מופשלים עד הברכיים ומתקשים להבין. הם לקחו בוקר חופשי מהעבודה, הם רוצים תמורה עבור כספם, למרות שהכסף הזה נשאב מציבור הבריאים. הם רוצים שהרופא לכל הפחות ימשש אותם, שיעטה את כפפות הגומי שלו ושיחזיק משהו – חלק גוף – בין אצבעותיו המיומנות. שיתחב אצבע אחת לתוך משהו. הם רוצים להיבדק, הם לא מסתפקים בשנים של ניסיון, במבט הקליני שלו שבהצצה אחת קולט את הבעיה, כי הוא ראה את זה כבר מאה אלף פעם. כי הניסיון שלו אומר לו שאין צורך בפעם המאה אלף ואחת לעטות פתאום את כפפות הגומי שלו.
לפעמים אין מנוס. לפעמים אתה מוכרח להיכנס פנימה. בדרך כלל עם אצבע אחת או שתיים, מדי פעם עם כל היד. אני עוטה את כפפות הגומי שלי. בבקשה לשכב על הצד… עבור הפציינט זאת נקודת המפנה. סוף סוף לוקחים אותו ברצינות, הוא יעבור בדיקה פנימית. אבל מבטו כבר לא מופנה אל פני. עכשיו הוא מביט אך ורק בידַי. ידי שעוטות את כפפות הגומי. הוא שואל את עצמו איך הגיע כל כך רחוק. אם זה באמת מה שהוא רוצה. לפני עטיית הכפפות רחצתי קודם את ידי. הכיור עומד מול מיטת הטיפולים, בזמן רחיצת הידיים אני עומד בגבי אליו. אני לא ממהר. כבר הפשלתי שרוולים. אני יודע שעיני החולה ממוקדות בי. אני מניח למי הברז לזרום על פרקי ידי, אני רוחץ בקפדנות את כפות ידי ואז ממשיך למעלה דרך אַמַת היד עד למרפק. קול המים הזורמים מונע ממני לשמוע את זה אבל אני יודע שנשימתו של הפציינט מואצת כשאני מגיע למרפקים – מואצת או אפילו נפסקת לחלוטין לכמה שניות. הוא יעבור בדיקה פנימית. במודע או שלא, הפציינט בעצמו דרש את הבדיקה הזאת. הפעם הוא לא ייתן שיִפטרו אותו רק במרשם. אבל כבר מחלחל בו הספק. למה הרופא רוחץ ומחטא את ידיו ואת אמותיו עד המרפקים? משהו בגופו של הפציינט מתכווץ דווקא כשהוא צריך להרפות כמה שיותר. הרפיה היא המפתח לבדיקה פנימית קלה.
עכשיו אני מסתובב בחזרה אליו ומנגב את כפות ידי, את אמות הידיים, את המרפקים. אני ממשיך לא להסתכל על הפציינט גם כשאני שולף ממגירה זוג כפפות גומי באריזת ניילון. אני קורע את האריזה, לוחץ על רגלית פח האשפה ומשליך אותה פנימה. רק עכשיו, כשאני עוטה את כפפות הגומי, אני מביט בפציינט לראשונה. המבט שלו עכשיו הוא, איך לומר, אחר משהיה לפני שפניתי ממנו לרחוץ את ידי. בבקשה לשכב, אני אומר לו לפני שיוכל לבטא את השגותיו בנוגע לבדיקה הפנימית, עם הפנים לקיר. פחות משפיל להיות בעירום מלא מלהישאר במכנסיים ותחתונים מופשלים עד הקרסוליים. פחות חסר אונים. שתי רגליים בגרביים ונעליים, אזוקות זו לזו בקרסוליים עם מכנסיים ותחתונים. כמו אסיר כבול בשלשלאות. מי שהמכנסיים שלו מופשלים עד קרסוליו לא יכול לברוח. אתה יכול לבצע בו בדיקה פנימית, אתה גם יכול באותה המידה להכניס לו אגרוף בפרצוף, או לירות על התקרה באקדח מחסנית שלמה. נמאס לי כבר להקשיב לכל השקרים האלה, לכל הרוחות! אני סופר עד שלוש… אחת… שתיים… תנסה להרפות, אני אומר שוב. תסתובב בזהירות על הצד. אני מותח את כפפות הגומי על אצבעותי ומעלה אותן עד מעבר לפרקי הידיים. קול הגומי הנמתח מזכיר לי תמיד בלונים. בלונים שניפחת בלילה למסיבת יום הולדת כי רצית להפתיע את בעל השמחה. יכול להיות שזה קצת יציק, אני אומר, חשוב שתשמור על נשימה סדירה. החולה מודע מאוד לנוכחותי ממש מאחורי גופו העירום חלקית, אבל הוא כבר לא יכול לראות אותי. זה הרגע שאני מתעכב קצת ובוחן את הגוף הזה מקרוב, את החלק העירום שלו.
עד עכשיו יצאתי מתוך הנחה שמדובר בגבר. בדוגמה הנוכחית שוכב על מיטת שולחן הטיפולים גבר שמכנסיו ותחתוניו מופשלים למטה. נשים זה סיפור אחר, לנשים אגיע עוד מעט. הגבר הנדון מנסה להפנות את ראשו אלי, אבל כאמור, הוא לא יכול לראות אותי היטב. תניח בבקשה את הראש על המיטה, אני אומר. ובעיקר תרפּה. נסתר מעיני הפציינט, אני מביט בגבו התחתון העירום. כבר הודעתי לו שאולי זה יציק קצת. בין ההודעה הזאת ובין התחושה המציקה עצמה יש את הלא כלום. זה הרגע הריק. הרגע הריק ביותר בכל הבדיקה. השניות מתקתקות בלתי נשמעות כמו במטרונום מושתק, מטרונום על פסנתר בסרט אילם. המגע הגופני עוד לא נוצר. על הגב התחתון העירום ניתן להבחין בסימנים של תחתונים, קִווקוּוים אדומים שהשאירה הגומייה על העור. לפעמים יש שם פצעונים או כתמי לידה. לרוב, העור עצמו באזור הזה חיוור מדי, זהו אחד מאותם אזורים שבקושי רואים אור שמש. אבל כמעט תמיד צומח שם שיער שככל שיורדים מטה רק נהיה סמיך יותר. אני שמאלי. אני מניח את יד ימין על כתפו של הפציינט. מבעד לכפפת הגומי אני מרגיש שהגוף מתקשח. כל הגוף נרתע ומתכווץ. הוא רוצה להרפות אבל האינסטינקט חזק ממנו, הוא מחשל את עצמו, הוא מתקומם נגד המתקפה שמתקרבת מבחוץ.
ואז יד שמאל שלי כבר נמצאת במקום שהיא צריכה להיות, פיו של הפציינט נפער, השפתיים נפשקות, מבעד לשיניים נפלטת אנחה כשאצבע האמה שלי חודרת פנימה – משהו בין אנחה לאנקה. תירגע, אני אומר, זה תכף נגמר. אני מנסה לא לחשוב על כלום, אבל זה תמיד קשה לי, אז אני חושב על הפעם ההיא בלילה שאיבדתי את מפתח האופניים בבוץ במגרש כדורגל. זאת היתה פיסת שטח בוצי של פחות ממטר רבוע והייתי בטוח שהוא שם. כאן כואב? אני שואל. עכשיו מצטרפת האצבע המורה שלי לאמה, יחד נמצא מהר יותר את המפתח. קצת… איפה? כאן…? או כאן? ירד גשם, עוד דלקו שם כמה פנסים, אבל לא היה מספיק אור כדי לראות בבירור. בדרך כלל זאת בלוטת הערמונית. סרטן או רק הגדלה של הבלוטה. בבדיקה ראשונית אי אפשר עוד לקבוע. יכולתי ללכת הביתה ברגל, לחזור למחרת ולחפש את המפתח באור יום. אבל האצבעות שלי היו ממילא בתוך הבוץ, שחדר עמוק מתחת לציפורניים, יכולתי באותה מידה להמשיך לחפש. אאוו! שם, דוקטור! לעזאזל! סליחה… אוי, לעזאזל! ואז הגיע אותו שבריר שנייה, אצבעותי מיששו משהו קשה בעיסה הלחה. זהירות, זה יכול להיות גם שבר זכוכית… אני מחזיק אותו כנגד האור, האור הקלוש שמאיר הפנס ליד המגרש, אבל בעצם אני כבר יודע. הוא מנצנץ, הוא בוהק, לא אצטרך לחזור הביתה ברגל. מבלי להביט בידי אני פושט את כפפות הגומי ומשליך אותן לפח האשפה. שב בבקשה. אתה יכול להתלבש. עדיין מוקדם מדי להסיק מסקנות, אני אומר.
כבר עברה שנה וחצי מאז צץ פתאום ראלף מאייר בחדר ההמתנה שלי. ברור שזיהיתי אותו מיד. אם אני יכול לקבל אותו בין התורים… רק משהו קטן, הוא אמר. הוא נכנס למרפאה והגיע ישר לעניין. אם זה נכון מה שהם אמרו לו, שאני נותן בלי בעיות מרשם ל… הוא הביט בעצבנות סביבו, כאילו פחד שאפשר לצותת לנו. "הם" היו פציינטים קבועים שלי. בסוף הם מספרים את זה אחד לשני, השמועה מתגלגלת וכך הגיע אלי גם ראלף מאייר. זה תלוי, אמרתי. אני צריך לשאול קודם כמה שאלות על מצבך הבריאותי הכללי, שלא נופתע אחר כך. ואז? הוא לחץ. אם הכול בסדר, אתה באמת תהיה מוכן… הנהנתי. כן, אמרתי. אפשר לסדר את זה.
ועכשיו, אחרי שנה וחצי, ראלף מאייר מת. ומחר בבוקר אני צריך להופיע בפני ועדת משמעת. לא בגלל העזרה שהגשתי לו בזמנו, בגלל דבר אחר שקרה בערך חצי שנה מאוחר יותר, שניתן לכנות אותו "רשלנות רפואית". ועדת המשמעת לא מדאיגה אותי כל כך, במקצוע שלנו כולם מכירים את כולם, לרוב אפילו למדנו יחד. כאן זה לא ארצות הברית, שעורך דין יכול להרוס רופא בגלל טעות באבחון, אצלנו אתה באמת צריך לחצות את כל הגבולות. וגם אז – נזיפה או השעיה לכמה חודשים, לא יותר מזה.
אני צריך רק להשתדל שחברי ועדת המשמעת ימשיכו להתייחס לזה כאל רשלנות רפואית. אני חייב לשים לב. להאמין בתוך תוכי בכל מאת האחוזים – זאת היתה רשלנות רפואית.
הלוויה נערכה לפני כמה ימים, בבית קברות יפה ופסטורלי בעיקול הנהר. עצים עתיקים גבוהים, רוח נשבה בענפים ואיוושה בעלים. ציפורים צפצפו. התעכבתי כמה שיותר מאחור, זה נראה לי נבון יותר, ואף על פי כן, שום דבר לא הכין אותי למה שקרה אחר כך.
"איך אתה בכלל מעז לבוא לכאן!"
רגע קצר של דממה מוחלטת, נדמה שאפילו הרוח נעצרה פתאום. גם הציפורים השתתקו בן רגע.
"חתיכת בן זונה! איך אתה מעז? איך אתה מעז?"
ליודית מאייר היה קול כמו של זמרת מיומנת, קול שהגיע גם לקהל בשורות האחרונות של אולם קונצרטים. כל הראשים הופנו אלי. היא עמדה ליד תא המטען הפתוח של מכונית הלוויות, שהרגע הוציאו מתוכה הקברנים את ארונו של בעלה והניפו אותו על כתפיהם.
עכשיו היא התקרבה אלי במהירות, מפלסת דרך בין מאות המשתתפים, שזזו ופינו לה מקום. במשך חצי דקה היו נקישות עקביה הגבוהים על החצץ בשביל הכניסה הקול היחיד שנשמע בדממה עצורת נשימה.
היא נעצרה קרוב אלי. האמת שציפיתי שתכניס לי סטירה, או שתכה באגרופיה על דש המקטורן שלי. בקיצור, שתעשה סצנה, היא תמיד הצטיינה בזה.
אבל זה לא מה שהיא עשתה.
היא הביטה בי. הלובן בעיניה האדים.
"חתיכת בן זונה," היא אמרה שוב, עכשיו בקול הרבה יותר שקט.
ואז ירקה לי בפרצוף.
1 ג'ין הולנדי.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בית קיץ עם בריכה”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות