הספר שלפניכם משחזר את הרוח האינטימית של הזיכרונות, האווירה והתחושות במסע חייו מעורר ההשראה של ח"כ ד"ר יורי שטרן ז"ל […]
תמונות ילדות
כל חיי אני מספר סיפורים שונים – מיני הרפתקאות שעוברות עליי, על בני משפחתי ועל מכריי. בשנים האחרונות הילך עליי קסם הרעיון להעלות על הכתב את סיפוריי ולהוציאם לאור כספר, אך מעולם לא הגיע לידי הגשמה. אבל ב"מעגל החיים הרביעי" (אל תוך מעגל זה נכנס האדם בשנתו ה־57, כך הסביר לי ידידי סאניה אברבוך, היסטוריון, פילוסוף וחוזה עתידות) תקפה אותי מחלה נוראית שבעקבותיה נאלצתי להעריך מחדש את כל חיי. אחת ל־19 שנה היהודי חוגג באותו יום את יום הולדתו הן לפי התאריך העברי והן לפי התאריך הלועזי, שכן התאריכים חופפים. ב־29 במרץ 2006 (כ"ט באדר) חגגתי את המועד המיוחד הזה שחל גם ביום הולדתו של עיליי נכדי.
אני חש עצמי כישראלי שבחייו שזורים יסודות יהודיים ורוסיים; מצד אחד אני אדם בעל שורשים עמוקים בארץ־ישראל, ומצד אחר יש בי תחושת מהגר הקשור לאבות אבותיו שחיו בגלות. מצב מורכב זה, המשתלט על רגשותיי לא פעם, מאלץ אותי לשבת שעות רבות מול טיוטות מגילת-היוחסין של המשפחה, לחפש קרובים ולגלות שמות חדשים. כשאני מבין שאין ביכולתי לשחזר את כל השמות והקשרים ולהקים לתחייה את תולדותינו כדי שאוכל למוסרן לבני משפחתי, בראש ובראשונה לילדיי, אני נתקף אימה חסרת פשר.
חלק מהסיפורים המופלאים שקרו לי קשורים באופן ישיר לחיפוש אחר שורשַי. איני מצליח להסביר או למצוא סיבה לתופעה זו. ככל הנראה שום אדם שחיפוש אחר שורשי משפחתו דבֵק בו כמו חיידק, אינו מסוגל להסביר זאת.
בית ילדותי
מַנְגִּינַת אָבִיב וְרֵיחַ שֶׁל שְׁלָגִים,
מִסְתּוֹרִין חַצְרוֹת מוֹסְקְבָה הַמְּשַׁכֵּר,
קַיִץ, יַעַר וְעַרְסָל בְּצֵל עֵצִים,
וַאֲוִיר לֵילִי מַחְנִיק – אֲנִי זוֹכֵר.
הגילוי הדרמטי הראשון שנחרט בזיכרוני אירע כשהייתי בערך בן ארבע. רבתי עם ילדי השכנים, הם הרביצו לי וכינו אותי "יהודי". ידעתי שזאת מילת גנאי, מעין קללה, שפירושה קמצנות ועוד משהו שלא היה ברור לי בימים ההם. חזרתי הביתה עם דמעות עלבון. להפתעתי הרבה, במקום לשכנע אותי שאינני יהודי, הוריי אמרו לי שאנחנו יהודים. אלה היו חדשות מרעישות וטראומטיות. לא הצלחתי להבין איך אני, ילד קטן, ילד כמו כולם, ופתאום – יהודי. ולא די בכך, גם הוריי שאני אוהב כל־כך וגם סבתי יהודים.
הוריי הסבירו לי שיהודים הם עם. לא יכולתי לקבל את זה וניסיתי להוכיח להם שזאת טעות, אך הם התעקשו. "אנחנו יהודים־רוסים", טענתי, אך הם אמרו שאין דבר כזה יהודים־רוסים (אף כי, למרבה האירוניה, זה מושג רווח ומקובל כיום). "אז למה אתם מכנים את יודית יוּלְיֵבְנָה יהודייה־גרמנייה?!" התרסתי, "אם יש יהודים־גרמנים, אז יש גם יהודים־רוסים." בסופו של דבר הגענו לפשרה: אמנם אנחנו יהודים, אך אנחנו גם רוסים, זאת אומרת שיש לנו זיקה לאנשים טובים.
נולדתי במוסקבה בשנת 1949. באותה השנה סיימה אימי את לימודי הנדסת הבניין אך לא מצאה עבודה במקצועה. היו אלה זמנים קשים ליהודים ברוסיה. אחד מזיכרונותי הראשונים, ככל הנראה משנת 1953, קשור בריב דיירים במטבח.[1] סבתי, שבאותה העת הייתה אחראית על ענייני משק הבית, רבה עם שכנותיה, ושמעתי אחת מהן אומרת לה: "לא נורא, ממילא בקרוב יעיפו את כולכם מכאן."
הבית שבו נולדתי וגדלתי היה במרכז מוסקבה, קרוב לשדרת רוז'דסטבנסקי,[2] הקטנה.[3] הסמטה הסתיימה בסמטת קיסלני הגדולה, שבה גרנו בבית מספר 6. במעבר מסמטת קיסלני אל שדרת רוז'דסטבנסקי ניצבו כמה בתים פרטיים שנבנו במאות ה־18 וה־19. גילרוסבקי תיאר את אחד הבתים בספרו מוסקבה ומוסקבאים וכינה אותו "בית־האריות". בילדותי האריות כבר לא היו. גורלו של הבית מעניין למדי: ב־1960 הציעה ברית־המועצות לערוך תערוכה בינלאומית לציון יובל המהפכה, וישיבותיה של הוועדה המארגנת של התערוכה נערכו בבית הזה. אך ההצעה נתקלה בקושי בינלאומי שאילץ את ברית־המועצות לוותר על הרעיון ולהשתתף בתערוכת אקספו 67' במונטריאול. ימים רבים לאחר מכן עדיין בישר שלט ענקי על מיקומה של הוועדה המארגנת. לאחר מכן השתלטה על האחוזה הוועדה המדינית של משק הדגים.
בשנים הראשונות לחיי גרו בדירה שש משפחות. בעבר הייתה הדירה שייכת כולה למשפחה אחת, אך בזמן כלשהו אחרי המהפכה נכנסה לגור בה משפחת סבי וסבתי. במרוצת השנים ניתוספו לדירה דיירים חדשים שנאלצו לחיות בצפיפות רבה. חלק מקרובי משפחתי עזבו ובעת הולדתי נותרנו המשפחה היהודית היחידה בדירה. חיינו בחדר וחצי לא גדולים אך מהודרים; גובה התקרות היה כארבעה מטרים וחצי.
במרחק קטן מהצטלבות הרחובות הייתה חצר ארוכה שנקראה מבוי החביצה. לפי סיפוריהם של רחובות מוסקבה מאת סיטין, במאה ה־16 היה במקום בית קברות. בסעודות האשכבה, כנהוג אצל פרבוסלבים, אכלו חביצה. בקצה השני של החצר ניצבה אחוזה נאה, ומספרים כי ראש הנ־ק־ו־ד. יאגודה[4] התגורר בה שנים אחדות. הסמטה לא הייתה גדולה, אך אוכלוסייתה צפופה. בכל דירה היה ערב־רב של משפחות, מגוון בלתי ייאמן של גורלות, לאומים ומקצועות. במרתף התגורר סנדלר שגסס לאטו לאחר שנדרס ברגלי ההמון בהלווייתו של סטלין ונפגע בריאותיו.
מדיירי הקומה הראשונה אני זוכר את יודית יוּלְיֵבְנָה. הייתה לה אנציקלופדיה עתיקה בגרמנית באותיות גותיות. אהבתי להביט בתמונות המרהיבות שדמו לתחריטיו של גוסטב דורה. אחת התמונות זכורה לי במיוחד: משה מוציא במטהו מים מן הסלע.
חיי הילדים התנהלו בחצרות. הבנים נלחמו זה בזה, שכונה נגד שכונה. לא הייתי שובב, ולא אהבתי להשתתף בקטטות. אהבתי לקרוא ספרים ולפנטז על עולמות רחוקים. חיידק הסיפורים וההיסטוריה השתלט על ילדותי. קראתי הרבה, בעיקר את המיתוסים והאגדות של יוון העתיקה, את סיפורי הטיטאנים וספרי היסטוריה, בעיקר של יוון העתיקה והמזרח הקדום, שבו התחלתי להתעניין מרגע שנודע לי שאני יהודי. דימיתי לעצמי את יוון העתיקה, את בבל ואת רוסיה בימי הביניים.
החצר שסובבה את הבית בצורת חי"ת הייתה עבורי עולם ומלואו. מימין לכניסה הייתה גינה קטנה, ובקצה שלה ניצב קיר שהפריד בין הבית שלנו לבית השכן. קרבות קשים התנהלו בין שני צדי הקיר, בעיקר בכדורי שלג. פעם אחת תוך כדי קרב ביני לילד אחד הידרדרנו אל תוך המרתף ופצעתי את הראש. ימים אחדים הסתובבתי בראש חבוש ושרתי לעצמי את שירו של שורס, המפקד הפצוע של הצבא האדום: "ראש חבוש, דם על השרוול, פס אדום נמשך על דשא לח."
החצר סיפקה תפאורה הולמת לדמיונותיי: הקיר בין שתי החצרות היה חומת המבצר ושערי העץ התאימו לכל זירת לחימה. ערמות הפחמים, שבתוכן נצצו סיבים זהובים משונים, היו ערמות של מטילי זהב.
העונה האהובה עליי הייתה האביב. נטיפי קרח שהצמיחו את עצמם מלמעלה טיפה אחר טיפה היו כר נרחב ומופלא ליצירתיות שלי. יכולתי לצייר בדמיוני טירות, מבצרים, ארמונות, נהרות, תעלות ואגמים. יכולתי להפליג בדמיונות שעות על גבי שעות.
כשהייתי בן שבע לערך, ביקשתי מאבי שיקנה ספרים שמהם אוכל ללמוד יותר על היהודים, אך אבי הצליח לקנות רק ספרי לימוד אקדמיים בנושא חקר המזרח הקדום. היו לי שלושה ספרים כאלה: שניים בעריכתו של סטרובה, שיצאו לאור לפני המלחמה, ואחד שיצא לאור לאחר המלחמה בעריכתו של עבדייב. הספרים האלה סיפקו מידע דל בלבד, והדבר העיקרי שהיה אפשר ללמוד מהם היה על אודות השיטתיות שבה ניסה המשטר הסובייטי להסוות את עקבותיהם של היהודים בהיסטוריה העולמית.
ספרו של סטרובה משנת 1934 היה כרסתן יותר ממהדורת 1937 או 1938. אצל עבדייב (1952) לא נמצא כלל פרק נפרד על יהודה וישראל, אלא פרטים מעטים על תולדות המזרח־התיכון. ספר אחר בביתנו היה 'מלחמת היהודים'[5] מאת ליון פויכטוונגר. זה היה ספר עבה וכבד. אני מודה שמעולם לא הצלחתי לקרוא עד תום אפילו ספר אחד של פויכטוונגר. נראה שכישוריו הספרותיים לא שכנעו אותי.
בבית מספר 4 התגוררו בני משפחת שטרן – אברם פֶּטְרוֹבִיץ' וגוצ'ה סולומונובנה. אברם פטרוביץ' היה בן דודו של סבי המנוח, שנפטר בשנת 1934 משחפת. בילדותי, בילינו אצלם שעות רבות. בתם של אברם פטרוביץ' וגוצ'ה, מָארוּנִיָה, הייתה מלווה מוזיקלית ידועה ולימדה באקדמיה למוזיקה במוסקבה. בנה שׁוּרִיק ניגן תקופה ממושכת ככנר סולן בתזמורתו של סבטלנוב.[6] ביתם של השטרנים הצטיין בפתיחות. לזר, אביו של סמואל, בעלה של מארוניה, הגיע למוסקבה לפני המהפכה. גם שם משפחתו של לזר היה שטרן. הוא ואשתו היו דודנים מדרגה שנייה.
קרובי משפחתנו שעברו מאוקראינה למוסקבה מצאו מקלט ארעי בביתם של השטרנים. בשלב כלשהו גם מארוניה התגוררה בסמטת קיסלני. לאחר מכן היא ובעלה קיבלו דירת פאר, לפי מושגי הימים ההם, בבית שנבנה על ידי קבוצת מטרוסטרוי[7] הודות לעובדה שסמואל היה סגן מנהל במטרוסטרוי. בתחילת שנות השלושים, כשאבי עבר למוסקבה, מצא מחסה בביתה של מארוניה. במשך תקופה ארוכה, ברווקותו, נהג לבקר אותה ואת הוריה.
שכנים אחרים שגרו בסמטה היו בני משפחת זסלבסקי, מעליהם התגוררה משפחת לוין. הסב היה פרופסור, וולודיה האב היה מדען טילים, האם פירה הייתה פסנתרנית. הייתי מיודד עם שני הבנים. ויטיה, המבוגר שבהם, היה בעל אישיות מרתקת והשפיע עליי רבות בהדביקו אותי באהבה לשירה. הוא עצמו כתב שירים והיה בעל דמיון עשיר. אני זוכר שפעם ישב בחצר, מוקף בילדי רחוב שהאזינו לסיפוריו המשוגעים בפה פעור. סיפור אחד חרות בזיכרוני, סיפור על אדם ששמו טוט ואשתו טוטקה. הסיפור מסתיים בבקשתם של השניים סליחה (Prosti, ברוסית) זה מזה. הדיאלוג ביניהם נשמע כך:
Prosti, Tut!,
Prosti, Tutka!
פעם הראה לי ויטיה קובצי שירה קטנים בכריכות לבנות מהסדרה אוצרות השירה הלירית וקרא באוזניי את השירים. התאהבתי במהדורה הזאת. נהגתי כמותו ללכת לגשר קוזנצקי, לדוכן הספרים לסופר. הייתי בערך בן 14, מן הלקוחות הצעירים בחנות. הצלחתי לחסוך מדמי כיס את הסכום הדרוש על חשבון ארוחות הבוקר של בית הספר: הוריי ציידו אותי כל יום ב-20-15 קופיקות. באותה תקופה אפשר היה לרכוש ספרים טובים במחירים סבירים. הרכישות האהובות עליי היו ספרי שיריו של פרנסואה ויון[8] בתרגומו של איליה ארנבורג.[9]
לאחר לימודיו הטכנולוגיים, התחיל ויטיה לעבוד במכון לחקר החלל, אך כעבור שנים אחדות סטה מהדרך הטכנולוגית שהתווה לו אביו, שקע בספרות והחל לפרסם ספרי ילדים. לא פעם בלבלו בינו לבין ואדים לוין, משורר מפורסם בימים ההם, וּויטיה אימץ לעצמו את שם העט לונין. כיום הוא מן המשוררים והמתרגמים הטובים של ספרות ילדים ברוסיה.
מול ביתנו ניצב בית מספר 5. בילדותי שמעתי את הוריי אומרים שאביו של אחד הילדים בבית ההוא נעצר באשמת ציונות. ייתכן שהיה מאסירי ציון המפורסמים. ידידתה של אימי, פאניה ספיבק, אישה יפה מאוד, התגוררה אף היא בבית ההוא. בעלה ברודסקי היה זמר במקהלת הצבא האדום, והתמנה כעבור שנים לתפקיד אמרכל אגודת הסופרים. פעם אף סייע לי לקבל אישור כניסה לערב לזכרו של איליה ארנבורג.
חינוכי היה מופקד בידי סבתי, שעזבה למעני את עבודתה. סבתי הייתה בעלת חינוך גרמני נוקשה ולא הרשתה סטיות, ולוּ הקטנות ביותר, מן הכללים. היא הייתה חולת ניקיון ולשמחתה התגליתי כתלמיד ממושמע בענייני ניקיון. אני נהנה לגלות לכלוך בפינות נסתרות ואוהב לעבוד לפי הכללים שלימדה אותי סבתי: להזיז הכול, להרים הכול. תוך כדי טאטוא, נהגתי להניח עיתון או כתב עת על הרצפה ולקרוא.
לא הלכתי לגן ילדים, אולם שלחו אותי לקבוצה קטנה, של חמישה עד עשרה ילדים, בהשגחת מטפלת מבוגרת. יום אחד כשטיילנו בשדרת רוז'דסטבנסקי, עלתה השאלה "מאיפה באים ילדים לעולם?". הועלו סברות שונות ומשונות, החל בחסידה וכלה בכרוב. באותו הזמן נולדה אָלָה אחותי וכך נודע לי שילדים יוצאים מבטן אימותיהם. סיפרתי זאת לילדי הקבוצה, אך בכך עוררתי את רוגזה של המטפלת, היא אף התלוננה באוזני הוריי על שהטיתי את הילדים מדרך הישר.
שדרת רוז'דסטבנסקי הייתה מדהימה ביופיה, בייחוד בימי החורף. במורד השדרה ניצב בניין מפואר של שירותים ציבוריים. בחורף כוסה הגג בשכבת קרח והפך למגלשת שלג ענקית ולה שתי ירידות, אחת מצד כניסת הנשים והאחרת מצד כניסת הגברים. גג השירותים הפך לאחד משעשועי החורף העיקריים שלנו. מאוחר יותר, אחרי שלמדתי להחליק על הקרח, נהגנו ללכת לאגמי צ'יסטיי פרודי,[10] ומאוחר יותר – לרחבת ההחלקה של דינאמו, בחצר המעבר שבין הרחובות נגלינקה ופטרובקה.
אהבתי את החצר הזאת בלי קשר לרחבת ההחלקה: כאן היה המחסן שאליו הביאו מיני שאריות של מתכות מיוחדות. בעודי נובר בפסולת המתכתית, מילאתי את כיסיי עד להתפקע בגלגלי שיניים, צינוריות, שבבי ברזל צבעוניים ועוד. חלקי מתכת חדים פצעו לא פעם את ידַיי. את האוצרות הבאתי הביתה ולא הצלחתי להסביר לאיש מה בכוונתי לעשות בהם. דווקא לגלגלי השיניים הקטנים מצאתי שימוש: אפשר היה לסובב אותם כמו סביבונים וליצור כך שדות קרב שבהם סביבון אחד מתנגש באחר, או שעוקף אותו באמצעות תכסיס מיוחד.
סמטאות קיסלני הגדולה והקטנה היו נתונות לחסדי הנ־ק־ו־ד.[11] ולאחר מכן – לחסדי הק.ג.ב. בצומת הסמטאות עמד בית גדול צהוב, בעל ארבע או חמש קומות, ולידו הסתובבו תמיד סינים, קוריאנים ומונגולים לובשי מדים או בלבוש אזרחי. כאשר בגרתי, גיליתי שבבניין זה שכן בית ספר של הק־ג־ב.
מכיוון הסמטה הקטנה לעבר כיכר דזרז'ינקה[12] – לוביאנקה[13] לשעבר, וגם כיום – אפשר לראות בניין בסגנון קונסטרוקטיביסטי אופייני משנות ה־20, שם שכנה ספריית הק־ג־ב. פעם אחת, כשהיינו בני תשע או עשר, עמדנו סשה זסלבסקי ואנוכי עם הגב לבניין, משועממים. הצעתי מעשה קונדס פשוט – לירות ברוגטקה על מכוניות חולפות. אחוז התלהבות ממזימתי, לא יכולתי לעלות בדעתי איך תעלול זה ייגמר. כבר בניסיון הראשון פגעתי בול בחלון פתוח של מכונית. המכונית עצרה מיד וגבר ענק קפץ מתוכה. מרוב הפתעה קפאתי במקומי. סשה הצליח לברוח. הגבר גידף אותי, הכניס אותי לתוך המכונית ואמר שהוא לוקח אותי לתחנת המשטרה. למזלי הרב הוא שאל אותי לאיזו תחנה, עניתי: "של מחוז דזרז'ינסקי", אף שהשתייכנו למחוז סברדלובסקי. התחנה של מחוז דזרז'ינסקי הייתה רחוקה יותר, ובדרך הוא התחיל לחקור אותי.
אמרתי לו שקוראים לי יורי ושם משפחתי שטרן. הוא שאל: "יהודי?", עניתי: "כן". הוא לא הפסיק להתפעל ולשאול כיצד יהודי יכול להיות כזה חוליגן. אין לי מושג אם היה יהודי או שפשוט חיבב את בני עמנו. אט-אט הוא הבין שאינני פושע, אלא ילד ממשפחה הגונה, ושחרר אותי בחצי הדרך.
"פירומניה"
חיבבתי משחקים באש, הייתי ממש פירומן קטן. גם כעת, אם יש חתיכת נייר במאפרה אני חייב לשרוף אותה, ומיד. בילדותי, פירומניה זו הייתה מסוכנת הרבה יותר מאשר היום.
התלהבתי במיוחד משעשוע חביב שרווח אז בקרב בני גילי: לוקחים צינורית נחושת, משטחים את אחד מקצותיה בעזרת פטיש ומחוררים חור קטן בקצה המשוטח, שכביכול סגור הרמטית; אחר־כך ממלאים את הצינורית באבקת גופרית שמגרדים מראשי הגפרורים, ואת הקצה השני של הצינורית סוגרים בשבר קליע או באבנים קטנטנות. מקרבים גפרור בוער אל הצינורית והנה – הצינורית הקטנה הופכת תותח!
פעם בניתי תותח כזה מאחורי דלת הכניסה האחורית. הצינורית השמיעה בום אדיר, צבא החתולים שהיה שם הרים יללה מחרישת אוזניים, ואני בקושי נמלטתי. מיד נפתחו הדלתות האחוריות של כל הדירות, בכל קומות הבית, וכולם דלקו אחרי החוליגן שהעיר את החתולים המסכנים. אמנם הצלחתי לחמוק מעונש, אך סבתי חשדה שאני הוא החוליגן.
אני מקנא באנשים שמיטיבים לזכור את ילדותם. אני זוכר רק דברים מעטים. אחד הזיכרונות המוקדמים ביותר שלי הוא בית הקיץ של משפחתי. איני זוכר אם זה היה בכפר אִילְיִינְקָה או במקום אחר. הייתי אז בן שלוש או ארבע. פתאום רעם. הברק פגע בעץ האורן. ראיתי את העץ נופל והתמונה המפחידה נחרתה בזיכרוני.
כל קיץ נהגנו לשכור בית מחוץ לעיר. מלבד העיירה קלזמה, כל מקומות הקיט היו לאורך מסילת הרכבת אל קָאזָאן. "לאורך מסילת קורסק־קאזאן בנו להם בתים, וחיים שם כאלים," שר ויסוצקי[14]. קראטובו, איליינקה, מָלָאכוֹבְקָה, קראסקובו[15] – בתי הנופש האלה הטביעו בי חותם של זיכרונות נופים, פרפרים שאחריהם רדפתי וילדות שבהן התאהבתי. אני זוכר שבאתי להוריי בריצה כדי לספר להם שילדה אחת מוצאת חן בעיניי ואני רוצה לנשק אותה.
גילויי המיניות המוקדמת הזאת אירעו כשהייתי בן חמש. אז או שנה לאחר מכן התרחשו בחיי שני אסונות. הראשון: אבחנו אצלי פזילה ואילצו אותי להרכיב משקפיים. נהייתי "משקפופר" – אחד הכינויים המעליבים ביותר בשפת ילדי הרחוב. סבלתי מאוד, ובסופו של דבר הפסקתי להרכיב משקפיים לפני המועד שבו הייתי אמור להסירם. האסון השני היה חמור יותר, אולם הוא פגע פחות בדימוי העצמי שלי. גילו אצלי שחפת הסימפונות. המרפאה, כמוסדות סובייטיים רבים אחרים, הייתה ממוקמת באחוזה מהודרת שנבנתה במאה ה־19 וחזיתה מקושטת בפסלי האטלסים. על הקירות היו תלויים פוסטרים וכרזות של היחידה לחינוך להיגיינה ותברואה. את קסמן של כרזות אלה למדתי להעריך הרבה שנים לאחר מכן, כשסיימתי את לימודי באוניברסיטה.
הקסם של כרזות התברואה
לריסה גְּרוּדְיָאן (היום סִיסוֹיֵיבָה), חברתי לכיתה, החלה לעבוד בתום לימודיה בפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת מוסקבה במכון לחינוך להיגיינה ותברואה ומשם הביאה עזרים חזותיים. הייתי המום מההמחשה החזותית והחלטתי להתחיל לאסוף כרזות.
אם נביא בחשבון את המוסר הוויקטוריאני הסובייטי ואת ההקפדה והפיקוח על דרכי הביטוי של הנושא העדין, הכרזות האלה היו משעשעות מאוד: שום דבר לא נקרא בשמו האמיתי, אך בעיני מי שחי בשנות השבעים בברית־המועצות הן נראו חיוניות ושנונות.
הצלחתי להשיג גם כמה כרזות עתיקות מסוף שנות הארבעים. המועדפת עליי הציגה פנים מסוגננות לפי אסכולת דיינקה:[16] הפועל הסובייטי מביט במבט קשוח בבקתה קטנה וחמודה, ועליה קבוע שלט: "המרפאה למחלות מין". מעל השלט התנוססה הסיסמה: "הימנע מקשרים ארעיים!"
קרוב לוודאי שיצירות גרפיות אלו היו מאותו בית יוצר של הכרזות שהיו תלויות על קירות המרפאה לחולי שחפת שבה ביקרתי בילדותי.
בתמונות ילדות מרגשות ביותר אני רואה את ההתכנסויות המשפחתיות שנערכו אצלנו ולעיתים אצל הלווינים או השטרנים. היו אלה בעיקר קרובי משפחה ולפעמים גם חברים קרובים. למבוגרים היה עיסוק נהדר: הם ישבו סביב שולחן עגול ושיחקו קלפים בעוד אני זוחל מתחת לשולחן. היו שם סבתי ואחיה וולודיה, שהיה זמר באנסמבל הצבא האדום, ודודה לילה, אשתו של וולודיה. זאת הייתה תחושה נפלאה. אהבתי את המפגשים האלו ונדנדתי להוריי ולסבתי שוב ושוב שילכו לבקר מישהו או שיזמינו לביתנו חברים.
קיץ אחד שכרנו בית נופש במָלָאכוֹבְקָה. משפחת לויטנסקי, משפחתה של בת דודה של אבי, נפשה בסמוך ביישוב קְרַסְקוֹבוֹ. בנם יוריק היה בן גילי. אביו היה מהנדס בניין ולמד יחד עם אימי, אך הם מעולם לא נפגשו במהלך לימודיהם באוניברסיטה. יוריק היה ילד למופת, חלומה של כל משפחה יהודית אינטליגנטית. הוא למד מוזיקה, הכין בשקדנות את שיעורי הבית, ותמיד הציגו לי אותו כדוגמה להתנהגות טובה. זה הציק לי מאוד אף שאהבתי אותו. יום אחד עמדנו ליד הגדר המפרידה בין מלאכובקה לקרסקובו, מאחר שהיינו צריכים להיפרד ולחזור איש לביתו. זו הייתה גדר רגילה, לא גבוהה, ובה פשפש כמו כל הגדרות באזור. פתאום החל לרדת גשם וממש נעצר בסמוך לגדר – כך יצא שבקרסקובו ירד גשם ואילו במלאכובקה, מרחק של כמה סנטימטרים – היה יבש.
הפסנתר המפחיד ועוד
בילדותי פחדתי מדברים רבים. מיטתי עמדה סמוך לפסנתר – כלי נגינה שחור כהה מתוצרת חברה גרמנית ותיקה. סבתי ניגנה עליו לעיתים קרובות. בלילות דמיינתי כי על פני המשטח השחור המלוטש אני מבחין בחיה מפחידה, דמוית חתול, אך מפחידה פי מאה מחתול. פעם קראתי שיר בספר המוקדש ליצירתם של חולי רוח: "זמיר מפחיד עף בשמים". אמנם הפסנתר לא עף אך הוא היה חי, יצור מפחיד שמזדחל החוצה בלילות. פחדתי שיזנק עליי, יקרע אותי לגזרים או יחנוק אותי.
פחד אחר בילדות היה הפחד השכיח מפני המוות. לא יכולתי לדמות לעצמי שאמות. אני חי, ואיך פתאום אפסיק לחיות? המחשבה הזאת הטריפה את דעתי, לבי התכווץ, כמעט התפוצץ לרסיסים מחוסר היכולת לתפוס זאת. אולם המחשבה על המוות הייתה מנחמת כשנעלבתי ממשהו שאמרה אימי.
יותר מכול, הנושא הזה היה קשור באימי. אבי התאכזר אליי. הוא אהב אותי מאוד אבל לפעמים הכה אותי בחגורה והדבר הותיר בי טראומה קשה. גם סבתי שחינכה אותי הייתה קשוחה, ואילו את אימי אהבתי מאוד. היא הייתה טובת־לב, וכאשר נפגעתי ממנה, הייתי מדמה לעצמי שאני מת וכולם מסביבי מכים על חטא.
עוד דבר בלתי נתפס ומפחיד היה האינסוף. הסתכלתי בשמים ודמיינתי כוכבים, אינספור כוכבים, ואני עף, עף, עף… וזה לעולם לא ייגמר. גם מבוך פסיכולוגי זה הטריף את דעתי.
פחד נוסף היה קשור במלחמה. כל ההוויה הסובייטית הייתה רווית פחד מלחמה; רוחות המלחמה נשבו כל הזמן ובכל מקום, וכילד הייתי טרף קל, קורבן של אווירה זו.
המלחמה הייתה נושא מרכזי כמעט בכל סרט קולנוע ולמעשה בכל דבר בעולם. המלחמה היא דבר מפחיד: מטוסי הקרב שטסו בשמי הסרטים הסובייטיים, הרעישו והשליכו פצצות. בלילה, כשהעיר נרגעה והפנסים כבו בהדרגה, שכבתי במיטתי הקטנה והסתכלתי על פיסת השמים מבעד החלון. כל הזמן היה נדמה לי שאני שומע מרחוק את רעש המפציצים. ודאי היו אלה סתם מטוסים בשמי מוסקבה, אבל אני התכווצתי מפחד כי חשבתי שזו מלחמה.
ידעתי כי ב־1941 פרצה המלחמה במפתיע וגם עכשיו זה יהיה כך – בום, הם באים לפוצץ אותנו! זה הטריד אותי מאוד. הצצתי מבעד החלון כדי להירגע, אך בנוף העירוני הלילי המוכר הבחינה עיני במהומה: במקום לא־מקום, במרכז העיר, ראיתי טבעת אורות צבעוניים מרקדת ולא הבנתי מה זה. שנים רבות ריתק מראה זה את עיניי ורק כעבור זמן רב הבנתי שזוהי פרסומת ניאון על גג בניין ההוצאה לאור של העיתון איזבסטיה. היה שם גם פס ניאון עם כתובית כלשהי. העיר הייתה חשוכה, האורות המנצנצים המשיכו לרקד.
כששקעתי במיתוסים של יוון העתיקה, נדהמתי ממדוזה ומגורגונה. הרעיון שראשה של אישה מתה יכול להקפיא אותך במבט הבהיל אותי מאוד עד כדי כך שחששתי להסתכל בחלונות חשוכים; מי יודע, אולי היא שם. בדירתה של דודה סטסייה, כלתו של סבי שהתגוררה במרכז מוסקבה, היו חלונות גדולים במיוחד. בכל פעם שביקרנו אצלה פזלתי לעבר החלונות לראות אם ראשה של מדוזה אינו משתקף בזגוגיות – הרי צריך להספיק להתחבא לפני שתביט עליך ותהפוך אותך לאבן.
תשבץ אנושי
האח הייתה לבנה, לכן הנחתי כי בתוכה מתגוררים יצורים נחמדים, להבדיל מאלה הדרים בתוך הפסנתר השחור
החדר הראשון אחרי המטבח היה חדרה של ילנה איבנובנה, אישה בודדת שעבדה במשרד כלשהו. מאחוריו היה הול קטן עם שתי דלתות. אחת הובילה אל חדריה של טטיאנה איבנובנה בוסורינה, הראשונה שהייתה לה טלוויזיה וכל הדירה נהרה אליה לראות את שידורי ה-KVN.י[17]
בחדר הסמוך גרה בורוצ'נקובה, עם אימה ועם בתה וָאלְיָה, בת גילי. נהגתי לתפוס אותה, להצמידה לפינות ולשלוח ידיים באופן גועלי. בתמורה הבטחתי לבוא איתה לנשף השנה החדשה. אולי הייתי מאוהב בה והנשף היה רק תירוץ?
סמוך אליהן התגוררה לְיָלָה, אחותה של האם, עליה סיפרו שהיא זונה. כל בוקר נהגה לשטוף את שדיה מתחת לברז המים שבמטבח. ניסיתי להציץ, ולעתים האיר לי המזל פנים ושדיים. יותר מהחזה עצמו נדהמתי ממשפט שאמרו הגברים: "יש לה חזה עומד!" לא הצלחתי להבין מהו הדבר שמעמיד את החזה שלה.
שכן אחר, קוסטיה מוסטפין הטטארי, היה נוהג לשטוף באותו כיור את "החבילה" שלו. מעולם לא ראיתי את זה, אבל כל הדיירים ידעו על כך ותיעבו את המנהג המוסלמי הזה. מה לעשות, אפשר להבין את מוסטפין – לא היה בדירה חדר אמבטיה.
מחיר הבורשט של סטלין
על אחד מדיירי הדירה סיפרו כי בתקופת סטלין ישב בכלא. פעם אחת הוא שפך בורשט מקולקל בחדר האוכל של התיכון שבו למד. נתזי המרק פגעו בדיוקנו של סטלין, ואז הבחור אמר משהו כמו "שיאכל, שיאכל." בקיצור, הבחור התגלגל שנים רבות במחנות ויצא משם רק אחרי שסטלין התפגר.
כפיצוי על היעדרה של מקלחת, היו בדירה שירותים מרווחים עם אסלה ושרשרת ארוכה להורדת מים שהשתלשלה מהתקרה. על הקירות היו תלויות גיגיות ואמבטיות להשריית כבסים, שבהן גם התרחצו. בוקר אחד הגעתי אל בית השימוש עם מגהץ מברזל יצוק, כדי לבצע את הוראותיו של מדריך הירייה בחץ ובקשת – לאמן את ידיי בהרמת משקלות. תוך כדי האימון הפלתי את המגהץ על הרצפה וכל הגיגיות רטטו והרעישו. כל יושבי הבית הגיעו בריצה לראות מה קרה.
בית השימוש ניצב בצדו השמאלי של מסדרון קטן, ובהמשכו דלת שהובילה אל מסדרון אשר שימש בימים עברו חדר מגורים לקרובי משפחתי. המסדרון הוביל אל אגף האדונים, שבו התגורר לפני המהפכה הבעלים של הדירה. מימין הייתה דלת אל מגוריה של זִינַאידָה איבאנובנה. הדלת הבאה הובילה אל מגוריה של משפחת מוסטפין. הבנים של קוסטיה מוסטפין, ווֹלודיה ויורה, היו בחורים רפי־שכל אך טובי־לב לעומת קטיה אמם, טטארית שמנה ואנטישמית.
הדלת הגבוהה שבקצה המסדרון הובילה אל אזור המגורים של משפחתי – חדר זעיר ששטחו חמישה מ"ר, שהיה שייך לסבתי (סבתי נולדה ב־3 בדצמבר 1899 – היא הייתה בת גילה של המאה ה־20 פחות עשרים ושמונה ימים). החדר שבו התגוררנו היה סביר בגודלו – 20 מ"ר. הייתה בו אח מרוצפת באריחי קרמיקה מרובעים שתפסה שני מ"ר של החדר ולא הייתה בשימוש, מאחר שכבר שנים הייתה בבית הסקה מרכזית.
האח הייתה לבנה, לכן הנחתי כי בתוכה מתגוררים יצורים נחמדים, להבדיל מאלה הדרים בתוך הפסנתר השחור שממנו פחדתי. משמאל לאח ניצבה מיטת ההורים ומימינה שולחן בין שני חלונות שהשקיפו על הסמטה. לאורך הקיר עמד מזנון עם דלתות זכוכית ובו כלי אוכל, כוסות בדולח והכי חשוב – כלי כסף, ירושת סבתה של סבתי, מעוטרים במונוגרמות של שמות המשפחה. רק היום אני מבין כמה הייתה ירושה משפחתית זו מיוחדת במינה. סמוך למזנון היה ארון ספרים, לידו עמד הפסנתר ובמרכז החדר ניצב שולחן אוכל עגול. התקרות היו גבוהות, וכשאבי קנה נברשת נאלצו למצוא כבל חשמלי ארוך במיוחד כדי שתיתלה במרחק סביר מהשולחן. ובכל זאת כדי להחליף נורה נאלץ אבא להציב כיסא על השולחן.
בית המרחץ
בילדותי, מדי שבוע הלכנו אבי ואני לסאנדוני – בית המרחץ הסמוך לביתנו שנחשב לטוב ביותר במוסקבה. בבית המרחץ היו שלוש מחלקות מדורגות לפי עלותן – 10, 20 ו־40 קופיקות למבקר. רמתה של המחלקה האמצעית הייתה סבירה, ואילו במחלקה היקרה היו כיסאות וכורסאות בסגנון עתיק ואף מכרו בחדר הכניסה בירה ומשקאות קלים. כל מבקר קיבל מגבת גדולה להתכסות או להתעטף בה. בין המושבים היו מחיצות וחדר המרחץ היה מאובזר בבריכה קטנה.
לרוב ביקרנו במחלקה היקרה ומדי פעם בבינונית. ביקור בבית המרחץ היה חגיגה של ממש. הביקורים בחורף היו כרוכים בהכנות רציניות: חשוב לתכנן היטב מה לובשים כשיוצאים מבית המרחץ אל הכפור המוסקבאי.
היה לנו מעין טקס קבוע – שפשפנו זה את גבו של זה, שפכנו זה על זה מים קרים מהגיגית ונכנסנו לחדר האדים. אבי אמר שאסור להגזים בשהייה בחדר האדים, שכן הדבר עלול לפגוע בתפקוד הלב. הוא סיפר לי על כך בדיחה יהודית: שני יהודים, מבוגר וצעיר, ישבו יחד במרחץ אדים. הצעיר השתרע על המדף העליון, המבוגר על התחתון. הזקן אמר: "מוישה, אני לא חש בטוב", על כך ענה לו הצעיר: "ומי אתה חושב כן חש היום בטוב?" כעבור זמן מה שוב אמר הזקן: "מוישה, אני לא חש בטוב", ושוב ענה הצעיר: "ומי בכלל חש היום בטוב?" וכך פעמים אחדות עד שפתאום נשתררה דממה. כעבור זמן מה הביט מוישה המודאג מטה וגילה כי הזקן מת, ואמר: "איזה טיפש! לא היה יכול להגיד שהוא חש ברע?"
הרגע שבו הביאו את הבירה היה חגיגי ומיוחד. לפעמים יצאנו לחדר הכניסה, שם קיבלנו את הבירה וקנינו נקניקייה. בשנים מוקדמות יותר קנינו קוויאר; הציעו שם את כל סוגי הקוויאר – שחור, אדום, גרגרי. מאוחר יותר זה הפך למותרות. אבי לימד אותי שצריך לנשוף על הבירה כדי להוריד את הקצף. בהתחלה הוא נהג לכבד אותי מכוסו, אך בהדרגה אימן אותי לשתות מספל זכוכית קטן.
כך בדק אבי את עמידותי למשקאות אלכוהוליים. פעם אחת חשד שהשתכרתי, וכדי לוודא זאת ביקש שאצעד על שולי המדרכה. התחלתי לצעוד ישר, אך בסופו של דבר מעדתי ונפלתי. איני זוכר אם אכן הייתי שתוי קמעה או שמא המשימה לצעוד בקו ישר היא שבלבלה אותי.
לשבור את הקרח
במשפחתי התייחסו לשתיית אלכוהול כאל דבר מקובל בגבולות הטעם הטוב. נהוג היה לשתות יין שרף למטרות בריאותיות ומדי פעם לגמנו קוניאק ויינות אדומים חזקים. כאשר התאספו קרובי משפחה או חברים, שתה אבי גם מעט וודקה.
כילד ידעתי שרוסים עלולים להיות שתיינים, וכמותם הטטארים. יהודי אלכוהוליסט נחשב לתופעה חריגה. רק כעבור שנים גיליתי כי יהודים רבים מפריזים בשתייה. ייתכן שהתופעה התפשטה בעמנו בעקבות התבוללות וסובייטיזציה.
בגיל ההתבגרות הפנמתי אמת חשובה: אם ברצוני לכונן יחסים טובים עם העולם שסביבי, עליי ללמוד לשתות אלכוהול. המיומנות הזו היא דבר פשוט שבפשוטים. כולם מסביב שתו – בחצר הבית, בבית הספר וברחוב. מאוחר יותר נוסף לכך עוד כישרון – נגינה בגיטרה. הבנתי שברוסיה, אם אשתה ואנגן בגיטרה, לא אלך לאיבוד. לקראת יום הולדתי ה־15 למדתי לנגן אקורדים אחדים בגיטרה הצוענית שלי, בעלת שבעת המיתרים.
שתי המיומנויות האלה סייעו לי בחיי פעמים רבות, כאשר ידעתי לשתות אלכוהול בכמויות אדירות בלא לאבד צלם אנוש.
היער שהציל את אבי
בסתיו 1964 נפרדנו מסמטת קיסלני. לאחר המתנה של אחת־עשרה שנה בתור למגורים זכו הוריי בדירה באוֹטְקְרִיטוֹיֶה שׁוֹסֶה ("הכביש הפתוח") בפאתי מוסקבה, סמוך ליער. אבי שמח מאוד. הוא ניחן בתכונה מופלאה שכה חסרה לי: תמיד היה מרוצה ממה שיש לו. הדירה הייתה בדיוק לפי צורכינו – שני חדרים שמסדרון חיבר ביניהם. בהשוואה לעליבות הבית בסמטת קיסלני, זה היה מעון מפואר. מטבח, חדר אמבטיה, מרפסת, וכולם שלנו! היה זה בבחינת חלום של אבי שהתגשם.
סבתי, לעומת זאת, חששה מאוד מהמעבר. אמי סיפרה לי ששנים רבות לאחר המעבר חלמה פעמים רבות שהיא חוזרת להתגורר במרכז מוסקבה; את השיכונים החדשים מעולם לא החשיבה כחלק מהעיר. כדי להגיע הביתה נאלצתי לנסוע במטרו עד לכיכר פְּרֶאוֹבְּרָאזֶ'נְסְקָאיָה ואחר כך להמשיך ברכבת קלה.
היער שבקרבת הבית היה נפלא. אבי טען שהוא הציל אותו. חייו של אבי לא היו קלים. אביו מת בטרם עת, אימו נרצחה בשואה, אחיו פּוּנְיָה נהרג בחזית ואחיו סיומה מת שנים ספורות לאחר המלחמה. כל אלה העיקו עליו. אבי סבל מבעיות לב קשות והרופאים אסרו עליו לעשן. הרופאים העריכו שלא נשארו לאבי שנים רבות לחיות, אך המעבר אל מקום עם אוויר נקי סייע לו. הוא חי חיים ארוכים ונפטר בירושלים ב־1999, בן 84.
אין עדיין תגובות