ספרים רבים כבר נכתבו על מלחמת העולם השנייה ועל השנים שלאחריה.
הספר רחב היריעה הזה מתמקד בשנה אחת, השנה שבה הסתיימה המלחמה. ההרס והקטל החלו להתבהר במלוא זוועתם, למעשה כלל לא תמו, אך כנגדם החלו ללבלב ניצני התקווה, האישית, החברתית והלאומית: אולי מתוך ההריסות אפשר יהיה לכונן עולם חדש, בטוח וטוב יותר?
יאן בורומה, ההיסטוריון האמריקאי יליד הולנד, מספר את סיפורם של המשחררים, המשוחררים והמובסים, של הקורבנות, הנוקמים, השופטים, סוחרי השוק השחור, וגם את סיפורן של ההתחלות החדשות, מיפן ועד בריטניה – הפרק המיוחד הזה בתולדות האנושות שבין הרס לבנייה מחדש, בין תהומות הייאוש לתקווה.
קטגוריות: היסטוריה וביוגרפיות, עיון
הספר זמין לקריאה במכשירים:
39.00 ₪
ספרים רבים כבר נכתבו על מלחמת העולם השנייה ועל השנים שלאחריה. הספר רחב היריעה הזה מתמקד בשנה אחת, השנה שבה […]
מבוא
בסיפור ימי המלחמה של אבי היה דבר־מה מוזר, דבר־מה שעכר את שלוותי זמן רב. חוויותיו של אבי ממלחמת העולם השנייה לא היו יוצאות דופן ביחס לגברים בני גילו מרקע דומה. שמעתי לא מעט סיפורים נוראים יותר, ועם זאת הסיפור שלו היה נורא דיו.
הייתי די צעיר כששמעתי לראשונה על חוויות המלחמה של אבי. שלא כמו אי־אלו אנשים שהכרתי, הוא לא הסתייג מהנושא, גם אם חלק מהזיכרונות ודאי הסבו לו כאב. אני דווקא נהניתי לשמוע אותם. המחשה מסוימת המציאו תצלומים קטנים בשחור־לבן, מסודרים באלבום שנהגתי להוציא ממגירת שולחן העבודה שלו להנאתי הפרטית. התמונות לא היו דרמטיות, אך היו מוזרות דיין לעורר בי שאלות: מחנה עובדים פרימיטיבי במזרח ברלין, אבי מעווה את פניו בגרוטסקיות כדי לחבל בתצלום רשמי, גרמנים מלאי חשיבות עצמית בחליפות מעוטרות בסמלים נאציים, טיולי יום א’ אל אגם בפרברים, בחורות אוקראיניות בלונדיניות מחייכות אל הצלם.
אלה היו הזמנים הטובים יחסית. סביר להניח שהתרועעות עם אוקראיניות הייתה אסורה, אבל ההיזכרות בנשים מציתה בעיני אבי מבטי ערגה. אין תצלומים שלו כמעט גוסס מרעב ותשישות, מתענה בגלל טפילים, משתמש במכתש שנוצר בהפצצה והתמלא מים בתור שירותים ציבוריים ואמבטיה. אבל לא התלאות האלה הן מה שהטריד אותי. הטריד אותי משהו שקרה מאוחר יותר, לאחר שובו הביתה.
הבית היה ניימֶכֶן, עיר קתולית ברובה במזרח הולנד, באזור שבו התחולל ב־1944 הקרב על אַרְנְהֶם. ניימכן נכבשה בידי בעלות הברית לאחר לחימה קשה, וארנהם הייתה אותו “גשר אחד רחוק מדי”. סבי נשלח לשם בשנות ה־20 לשמש כוהן פרוטסטנטי של קהילה מנוֹניטית1 קטנה יחסית. ניימכן היא עיר גבול. מביתו של אבי אפשר היה ללכת ברגל לגרמניה. מאחר שגרמניה הייתה זולה באופן יחסי, משפחות רבות בילו את חופשות החג שלהן מעבר לגבול, עד שב־1937 לערך הנוכחות הנאצית נעשתה בלתי נסבלת אפילו לתיירים. כשטיילו יום אחד ליד מחנה של הנוער ההיטלראי, ראו בני משפחתי חבורת צעירים לובשי מדים מכים קשות כמה ילדים. במהלך הפלגה על הריין סבי גרם (אולי במתכוון) מבוכה בקרב נוסעים גרמנים כשפצח בדקלום האודה של היינריך היינה לבתולת הריין, לוֹרֶלַיי (היינה היה יהודי). סבתי החליטה שזה כבר מוגזם. כעבור שלוש שנים כוחות גרמניים חצו בהמוניהם את הגבול.
ולמרות הכיבוש הגרמני, החיים נמשכו פחות או יותר כסדרם. בשביל מרבית ההולנדים, בתנאי שלא היו יהודים, הקיום הזה היה נורמלי בצורה משונה, לפחות בשנה־שנתיים הראשונות. ב־1941 אבי החל ללמוד משפטים באוניברסיטת אוּטְרֶכְט. אדם שראה את עתידו כעורך־דין נאלץ אז (ובמידה מסוימת נאלץ גם היום) להיות חבר באחוות סטודנטים – ה”קוֹרְפְּס” – ארגון אקסקלוסיבי שהחברות בו הייתה יקרה למדי. מעמדו החברתי של כוהן פרוטסטנטי היה אמנם מכובד, אבל שכרו היה נמוך ולא איפשר לו לעמוד בכל ההוצאות של אבי. אי לכך, אחד הדודים מצד סבתי, הצד היותר אמיד במשפחה, קיבל על עצמו את מימון המחויבויות החברתיות של אבי.
אבל כשאבי הצטרף ל”קורפס” השלטונות הגרמניים אסרו זה כבר את פעילותן של אחוות הסטודנטים בטענה שהן מהוות מוקדי התנגדות פוליטית בפוטנציה. זה היה זמן קצר לאחר שפרופסורים יהודים סולקו מהאוניברסיטאות של הולנד. דקאן הפקולטה למשפטים בליידֶן, רוּדוֹלף קְלֶבֶרינחָה, מחה על הצעד הזה בנאום מפורסם, ודאג להצטייד מבעוד מועד בתיק עם מברשת שיניים ובגדים להחלפה למקרה שייאסר – כפי שאכן קרה. הסטודנטים, רבים מהם חברי האחווה, הכריזו על שביתה. אוניברסיטת ליידן נסגרה. האחווה של אוניברסיטת אמסטרדם פוזרה עוד קודם בידי חבריה בעקבות איסור גרמני על קבלת חברים יהודים.
אוניברסיטת אוּטְרֶכְט, לעומת זאת, נותרה פתוחה, והאחווה המשיכה להתקיים, אם כי במחתרת. פירוש הדבר היה שטקסי החניכה המשפילים לחברים חדשים היו צריכים להתקיים בחשאי. סטודנטים בשנה א’, שכינוים היה “עוּבּרים”, שוב לא אולצו לגלח את שיער ראשם, דבר שהיה מסגיר אותם לגרמנים, אבל מנהגים אחרים המשיכו להתקיים, ביניהם לאלץ את העוּברים לנתר כמו צפרדעים, למנוע מהם שינה, לנהוג בהם כבעבדים, ובאופן כללי להשפיל אותם במגוון של משחקים סדיסטיים פרי שיגיונותיהם של הסטודנטים הבוגרים. אבי, כמו אחרים בחוג החברתי שלו, קיבל הדין ועבר את ההתעללויות ללא מחאה. כך נהוג היה אז (וגם היום). זה היה המוֹס, הנוהג – כפי שהקפידו לנסח זאת, ובלטינית.
בתחילת 1943 בחורים צעירים הועמדו במבחן אחר, רציני יותר. הכובשים הגרמנים הורו לכל הסטודנטים לחתום על הצהרת נאמנות, שבמסגרתה יישבעו להימנע מכל פעולה נגד הרייך השלישי. מי שיסרב לחתום יגורש לגרמניה ויהיה לעובד כפייה בתעשיית המלחמה הנאצית. אבי, כמו 85 אחוז מחבריו הסטודנטים, סירב לחתום וירד למחתרת.
בהמשך אותה שנה הוא קיבל הוראה מהנהגת מחתרת הסטודנטים באוטרכט לשוב לעיר הולדתו. הסיבה לכך נותרה עלומה. טעות מטופשת, אולי, תולדה של פניקה רגעית, או סתם כשל בשיקול הדעת; ככלות הכול היו אלה סטודנטים, לא לוחמי גרילה מחושלים. אבי הגיע לתחנת הרכבת בלוויית אביו. לרוע המזל, דווקא ברגע הזה הנאצים החליטו לערוך מצוד אחר גברים צעירים כדי לשלוח אותם לעבודה בגרמניה. שוטרים גרמנים חסמו את הרציף משני צידיו. הם איימו שיראו בהורים אחראים לכל בריחה. אבי, שחשש לסבך את הוריו, התייצב והתגייס. זה היה מעשה מתחשב אך לא הרואי במיוחד, מעשה שעדיין מציק לו מדי פעם. יחד עם בחורים נוספים הסיעו אותו למחנה ריכוז קטן וזדוני, שבו אנשי אס־אס אימנו בריונים הולנדים בשיטות העבודה האכזריות של מקצועם. בתום שהות קצרה במקום נשלח אבי לברלין, שם העביר את שארית המלחמה בעבודה במפעל לייצור בלמי רכבות.
זו הייתה חוויה מורכבת, לפחות בתחילה. כל עוד לא התנגדו לגרמנים באופן אקטיבי, הפועלים/סטודנטים ההולנדים לא נכלאו במחנות ריכוז. יתר על כן, לצד העבודה המשעממת בפס הייצור, הבושה שבעבודה למען האויב והקשיים הפיזיים כגון שינה בצריפים קפואים ושורצי כינים, היו גם הנאות. אבי סיפר שנכח בקונצרטים של הפילהרמונית של ברלין בניצוחו של וילהלם פוּרטְוֵונגלֶר.
ייתכן שבבית־החרושת לבלמים קְנוֹר התנהלו חיים סמויים מן העין. גבר כהה שיער ושתקן בשם הֶר אליזוֹן נטה להשתמט כל אימת שפנה אליו מישהו מהסטודנטים ההולנדים, והיו אחרים שנמנעו מקשר הדוק מדי – גברים עם שמות כמו רוזנטל. לימים העלה אבי את ההשערה שבית־החרושת הסתיר אולי יהודים.
המצב בברלין החמיר בנובמבר 1943, כשחיל האוויר המלכותי התחיל בהפצצות הממושכות שלו על בירת גרמניה. ב־1944 הצטרפו אל הלנקסטרים הבריטיים מפציצי בי־17 אמריקאיים. אולם ההחרבה המאסיבית האמיתית של ברלין ושל תושביה החלה רק בחודשים הראשונים של 1945, כאשר הפצצות וסופות־אש היו לחיזיון קבוע פחות או יותר. האמריקאים תקפו ביום, הבריטים בלילה, ובאפריל, החלו ה”עוגבים של סטלין” – סוללות טילי הקטיושה – להפגיז את העיר ממזרח.
לפעמים עלה בידי הסטודנטים למצוא מחסה במקלט נגד הפצצות או בתחנת רכבת תחתית, פריווילגיה שלא התאפשרה לאסירי מחנות הריכוז. שוחה שנחפרה בחופזה הייתה לא פעם ההגנה היחידה שלהם מפני ההפצצות האוויריות, שלפי זיכרונו של אבי, התקבלו על־ידי הסטודנטים בברכה מהולה בפחד. סבל עז במיוחד נגרם בגלל חוסר שינה, שכן ההפצצות וההפגזות נמשכו כמעט בלא הפוגה. בעיר שררה המולה בלתי פוסקת של צופרי אזעקות, התפוצצויות, צרחות, התמוטטות בניינים והתנפצות זגוגיות. אבל הסטודנטים ההולנדים הריעו למפציצים האנגלו־אמריקאים שעל נקלה יכלו להרוג אותם, ובכמה מקרים אכן הרגו.
באפריל 1945 נעשה מחנה הפועלים לא ראוי למגורי אדם: הגגות והקירות של הצריפים עלו באש ועפו ברוח. אבי, כנראה בזכות קשרים שהיו לו עם אחת הכנסיות הפרוטסטנטיות הפחות מסורות לנאצים, מצא מפלט בווילה באחד הפרברים. בעלת הבית שלו, פְראוּ לֶנהארד, שיכנה בביתה כמה פליטים נוספים מההריסות במרכז ברלין, ביניהם זוג גרמנים, עורך־הדין ד”ר רוּמלין ואשתו היהודייה. רומלין, שלא חדל לחשוש שאשתו תיעצר, החזיק בבית אקדח, כדי שיוכלו למות יחד אם אכן כך יקרה. פראו לנהארד אהבה לשיר לידר גרמניים. אבי ליווה אותה בפסנתר. הייתה זו, לדבריו, “תזכורת נדירה לציוויליזציה” בתוהו ובוהו ששרר בימי המערכה הסופית על ברלין.
דרכו של אבי לעבודה במזרח ברלין עברה ברחובות חרבים שבהם עדיין ניהלו כוחות סובייטיים וגרמניים קרבות מבית לבית. בפּוֹטְסְדאמֶר פְּלאץ הוא עמד מאחורי “העוגבים של סטלין” ששיגרו טילים אל לשכתו של היטלר בקול צווחה מחריד. זה החדיר בו פחד מרעמי פיצוצים וזיקוקים, פחד שליווה אותו כל ימי חייו.
מתישהו בשלהי אפריל או בתחילת מאי 1945 הגיעו חיילים סובייטים לביתה של פראו לנהארד. משמעותם של ביקורים מעין אלה הייתה בדרך־כלל אונס קבוצתי של הנשים, בלי קשר לגילן. זה לא קרה. אבל אבי כמעט קיפח את חייו כאשר התגלה אקדחו של הד”ר רומלין. איש מן החיילים לא הבין מילה באנגלית או גרמנית, כך שכל הניסיונות להסביר את נוכחותו היו חסרי תועלת. שני הגברים בבית, ד”ר רומלין ואבי, הועמדו כנגד הקיר לקראת הוצאתם להורג. אבי זוכר שהתייחס לכך בפטליזם. הוא כבר ראה סביבו כל־כך הרבה מוות עד שלא ראה בקיצו הקרב משהו מפתיע. אלא שאז, בזכות אחת מאותן הבלחות מזל מוזרות, הזדמן למקום קצין רוסי דובר אנגלית. הוא החליט להאמין לסיפורו של ד”ר רומלין, וההוצאה להורג בוטלה.
בין קצין סובייטי אחר, מורה בתיכון מלנינגרד, לבין אבי, נרקמה ידידות מיוחדת. בהיעדר שפה משותפת הם יצרו קשר באמצעות המהום קטעי יצירות של בטהובן ושוברט. אותו קצין, ואלנטין שמו, לקח את אבי לנקודת איסוף, אי־שם בין עיי החורבות שהיו פעם פרבר של מעמד הפועלים במערב ברלין. משם היה על אבי למצוא את דרכו אל מחנה עקורים במזרח העיר. למסע הזה דרך ההריסות הצטרף הולנדי נוסף, אולי משתף פעולה נאצי או איש אס־אס לשעבר. אבי, לאחר שבועות שבהם לא אכל ארוחה ראויה לשמה ולא ישן שינה של ממש, בקושי היה מסוגל ללכת.
הם לא הספיקו להתקדם הרבה, ואבי התמוטט. שותפו המפוקפק גרר אותו לתוך בניין הרוס למחצה. שם, באחד מחדרי הקומות העליונות התגוררה חברתו של האיש – זונה גרמנייה. אבי לא זוכר מה קרה; ככל הנראה היה מחוסר הכרה מרבית הזמן. על כל פנים, הזונה הצילה את חייו. היא סעדה אותו עד שהתחזק דיו לעמוד במסע הרגלי אל מחנה העקורים, שם התקבצו יותר מאלף אנשים בני כל הלאומים, לרבות ניצולים ממחנות ריכוז, שנאלצו להסתדר עם ברז מים אחד ויחיד.
בתמונה של אבי שצולמה בהולנד יותר משישה חודשים לאחר מכן הוא עדיין נראה נפוח מבצקת רעב. הוא לבוש בחליפה שאינה הולמת את מידותיו – אולי זו שקיבל מארגון צדקה מנוניטי בארצות־הברית, עם כתמי שתן על המכנסיים, ואולי הייתה זו חליפה ישנה של אביו. על כל פנים, בתצלום אבי נראה עליז למדי, אם כי שמנמן וחיוור מעט, מוקף בחורים בני גילו, כולם מרימים ספלי בירה, פיותיהם פעורים לרווחה, צוהלים או שרים שיר סטודנטים כלשהו.
כלומר, הוא חזר לאוניברסיטה באוטרכט, ולאחווה. סביר להניח שהתמונה צולמה בספטמבר 1945. אבי היה בן עשרים ושתיים. מאחר שבתקופת המלחמה טקסי החניכה של המצטרפים החדשים לאחווה נעשו בחשאי, החליטו הבכירים באחווה שיש לקיימם מחדש, כהלכתם, ובכלל זה את טקסי החניכה המשפילים. אבי לא זוכר שנדרש לקפץ כצפרדע או שספג התעללויות קשות מדי. היחס הזה היה מנת חלקם של נערים שאך זה הגיעו לאוניברסיטה, חלקם אולי הישר ממחנות גרועים פי כמה מזה של אבי. ייתכן שהיו ביניהם סטודנטים יהודים שהסתתרו שנים בחללים סודיים תחת רצפות בתים של גויים אמיצים שהיו מוכנים לסכן את צווארם. אבל אבי לא זוכר שמישהו הוטרד במיוחד מדברים כאלה; איש לא התעניין בסיפורים אישיים, של יהודים או של אחרים; לכל אחד היה הסיפור שלו, בדרך־כלל לא סיפור נעים. כחלק מטקסי החניכה של האחווה ה”עוּברים” ספגו צרחות, השפלות, ואף נדחסו לתוך מרתפים זעירים (שעשוע שבחוגי האחווה כונה “לשחק בדכאו”).
והנה מה שהפליא אותי. איך יכול היה אבא שלי להשלים עם התנהגות מגוחכת כזאת אחרי כל מה שעבר? האם אף אחד לא חשב שזה מוזר, בלשון המעטה?
לא, אבי חזר ואמר שוב ושוב. זה נראה נורמלי. כך היה נהוג. זה היה מוֹס. איש לא פקפק ולא הטיל בכך ספק. בשיחה שנערכה כעבור זמן הוא סייג זאת ואמר שלדעתו להתעמר בניצול יהודי היה מעשה סר טעם ולא יאה, אך הוא אינו יכול לדבר בשם אחרים.
זה נראה לי תמוה, נשגב מבינתי, אבל אני חושב שלאט לאט התחלתי להבין. נראה לי שהמפתח להבנה היה עניין הנורמליות. אנשים שיוועו כל־כך לחזור לעולם שהכירו לפני הכיבוש הנאצי, לפני ההפצצות, המחנות והרציחות, עד שטקסי חניכה משפילים נראו להם נורמליים. זו הייתה דרך לחזור אל הדרך שבה התנהלו הדברים פעם, צורה של שיבה הביתה.
יש הסברים נוספים. בעיני אנשים שחזו באלימות קשה, שעשועי סטודנטים נראו אולי תמימים יחסית, מעשי קונדס בריאים של נעורים. אבל סביר יותר להניח שהאנשים שניהלו את הטקסים בהתלהבות יתרה היו אלה שלא חוו מצוקה קשה במיוחד. עתה נקרתה להם הזדמנות לנהוג בקשיחות, והנאתם הייתה ודאי כפולה ומכופלת כאשר הקורבנות היו אנשים שסבלו ייסורים קשים הרבה יותר.
* * *
סיפורו של אבי – כאמור, לא נורא כמו זה של רבים אחרים, אבל נורא דיו – הוא שהצית את סקרנותי ביחס למה שאירע מייד לאחר המלחמה ההרסנית ביותר בתולדות האנושות. כיצד קם העולם ועלה מן ההריסות? מה קורה כאשר מיליוני בני־אדם גוועים ברעב או מבקשים נקם? כיצד נוצרת מחדש החברה, או ה”ציוויליזציה” (מילה פופולרית בזמנו)? הרצון להשיב תחושה של נורמליות הוא תגובה אנושית מאוד לקטסטרופה; אנושית ולא מציאותית. כי הרעיון שאפשר יהיה פשוט להשיב על כנו את העולם כפי שהיה לפני המלחמה, שאפשר למחוק כליל עשור רצחני, עשור שהחל הרבה לפני 1939, כאילו היה חלום רע, הרעיון הזה ודאי שהיה אשליה.
עם זאת, זו הייתה אשליה ששגו בה הן אנשים פרטיים והן ממשלות. ממשלות צרפת והולנד חשבו שיוכלו להשיב לידיהן את מושבותיהן שמעבר לים ושהחיים שם יחזרו למסלולם, ממש כפי שהיו לפני שהיפנים פלשו לדרום־מזרח אסיה. אבל זו הייתה אשליה ותו לא. מפני שהעולם לא יכול היה בשום אופן לשוב לקדמותו. יותר מדי דברים קרו, יותר מדי דברים השתנו, יותר מדי אנשים, ואפילו חברות שלמות, נעקרו ממקומם. והיו גם רבים אחרים, ובכלל זה גם ממשלות אחדות, שלא רצו שהעולם ישוב לקדמותו. פועלים בריטים שסיכנו את חייהם למען “המלך והמולדת” מאסו בחיים שהכתיבה המערכת המעמדית הישנה, ובבחירות שהתקיימו חודשיים בלבד לאחר תבוסתו של היטלר סילקו את וינסטון צ’רצ’יל מכיסאו. לסטלין לא הייתה שום כוונה להניח לפולין, הונגריה, או צ’כוסלובקיה לכונן מחדש איזשהו סוג של דמוקרטיה ליברלית. אפילו במערב אירופה אינטלקטואלים רבים ראו בקומוניזם, עטוף באדרת המוסרית הנוחה והנעימה של “אנטי־פאשיזם”, חלופה סבירה ולבטח עדיפה על שיבה אל הסדר הישן.
באסיה היו ניצני השינוי דרמטיים עוד יותר. מרגע שאינדונזים, וייטנאמים, מאלזים, סינים, בורמזים, הודים ואחרים ראו כיצד מצליחה אומה אסייתית אחרת להשפיל את אדוני המושבות המערביים, התנפץ אחת ולתמיד רעיון המערב הכל־יכול, והיחסים (בין ילידים ומתיישבים) שוב לא יכלו לחזור לקדמותם. אבל גם היפנים, כמו הגרמנים, שראו את חלומות השחץ של מנהיגיהם הופכים לאפר, היו פתוחים לשינויים, שבחלקם התחוללו בעידודם של שלטונות הכיבוש – בעלות הברית המנצחות – ובחלקם נכפו על ידם.
נשים בריטיות ואמריקאיות, שהנסיבות בתקופת המלחמה שאבו אותן אל כוח העבודה, שוב לא היו מוכנות לוותר על עצמאותן הכלכלית ולשוב למקומן במשק הבית. רבות מהן אמנם עשו זאת, כשם שלקח זמן עד שהמושבות השיגו עצמאות מלאה. הרצון השמרני לחזור ל”נורמליות” תמיד יתחרה בשאיפה לשינוי, להתחיל מחדש מאפס, לבנות עולם טוב יותר שבו מלחמות הרסניות שוב לא יתחוללו לעולם. התקוות הללו נשענו על אידיאליזם כן ואמיתי. כישלונו של חבר הלאומים למנוע מלחמת עולם (שנייה) לא עמד בדרכו של האידיאליזם של אלה שקיוו ב־1945 שארגון האומות המאוחדות ישמור על שלום נצחי. העובדה שהאידיאלים הללו התגלו לימים כאשליה כוזבת ממש כמו רעיון הזזת מחוגי השעון לאחור, אין בה כדי להחליש את כוחם או להפחית מערכם.
הסיפור של שנת 1945, של הימים לאחר המלחמה, הוא במובנים אחדים סיפור ישן נושן. היוונים הקדמונים הכירו היטב את כוחו ההרסני של הצמא האנושי לנקמה, והטרגיקונים שלהם כתבו מחזות על דרכים לפתור סכסוכי דמים באמצעות שלטון החוק. משפט במקום נקמת דם. וההיסטוריה, במזרח לא פחות מאשר במערב, רצופה חלומות על התחלה חדשה, על התייחסות לעיי החורבות של המלחמה כאל אתרי הבנייה של חברות המושתתות על אידיאלים חדשים, שלעיתים קרובות לא היו חדשים כל־כך כפי שאנשים חשבו.
העניין שלי בימים הראשונים שלאחר המלחמה התעורר במידה מסוימת בגלל ענייני השעה. בשנים האחרונות ראינו לא מעט דוגמאות לתקוות גדולות שנטעו מלחמות ומהפכות שנועדו להפיל רודנים ולכונן דמוקרטיות חדשות. אך עיקר רצוני היה להביט אחורה בזמן כדי להבין את עולמו של אבי ואת בני דורו. אפשר שהדבר נובע בעיקר מסקרנות טבעית של ילד להכיר את החוויות של הוריו, סקרנות שמתחזקת כשאותו ילד נעשה מבוגר יותר מכפי שהיה ההורה באותה תקופה. הסקרנות הזו עזה שבעתיים כאשר האב התנסה בתלאות שאותן בנו יכול רק לדמיין.
אבל זה לא הכול. העולם שאבי עזר להקים מהריסות המלחמה שכמעט הרגה אותו הוא העולם שבו גדלנו אנחנו. הדור שלי גדל והתחנך על החלומות של אבותינו: מדינת הרווחה האירופית, האו”ם, הדמוקרטיה האמריקאית, הפציפיזם היפני, האיחוד האירופי. אבל לעולם שנוצר ב־1945 היה גם צד אפל: הדיקטטורה הקומוניסטית ברוסיה ובמזרח אירופה, עלייתו של מאו במלחמת האזרחים בסין, המלחמה הקרה.
חלק נכבד מאותו עולם של דור האבות שלנו כבר התמוטט, או מצוי בשלבי התפוררות מתקדמים. אין ספק שכמעט בכל מקום שהושפע ממלחמת העולם האחרונה החיים היום טובים לאין ערוך מכפי שהיו ב־1945, ודאי במונחים חומריים. כמה מן הדברים שמהם אנשים התייראו יותר מכל לא התרחשו כלל. האימפריה הסובייטית קרסה. שדות הקרב האחרונים של המלחמה הקרה מצויים בחצי־האי הקוריאני, ואולי גם במצרי טייוואן. ואף־על־פי־כן, בעודי כותב את הדברים האלה, אנשים בכל מקום מדברים על שקיעת המערב, ארצות־הברית ואירופה גם יחד. הנה כי כן, לא רק הפחדים של הימים הראשונים שלאחר המלחמה נגוזו, גם רבים מהחלומות התפוגגו. רק מעטים מאמינים עדיין ששלום נצחי ישרור תחת סוג כזה או אחר של ממשלה עולמית, או אפילו באפשרות שהאו”ם יגן על העולם מפני סכסוכים. התקוות לכינון סוציאל־דמוקרטיה ומדינת רווחה – הסיבה המרכזית לתבוסתו של צ’רצ’יל בבחירות ב־1945 – נסדקו, אם לא התנפצו כליל, מסיבות אידיאולוגיות ובגלל אילוצים כלכליים.
יש לי ספקות ביחס לרעיון שאפשר ללמוד הרבה מההיסטוריה, לפחות במובן שידיעת משגי העבר תמנע מאיתנו לעשות שגיאות דומות בעתיד. היסטוריה היא בראש ובראשונה עניין של פרשנות. לעיתים קרובות פרשנויות מוטעות של העבר מסוכנות יותר מבוּרות. זיכרונות של עוולות ושנאות מן העבר מציתים תבערות חדשות. ועם זאת, חשוב לדעת מה קרה קודם זמננו, לנתח את המאורעות ולנסות להבין אותם. כי אם לא נשכיל לעשות זאת לא נוכל להבין את תקופתנו אנו. אני רציתי לדעת מה עבר על אבי מפני שהידיעה עוזרת לי להבין את עצמי, ולמעשה את חיי כולנו, תחת צילו האפל והארוך של מה שהתרחש בעבר.
1 כדי למנוע בלבול, ראוי להבהיר שהמנוניטים ההולנדים שונים מאוד מאחיהם האמריקאים. מנוניטים הולנדים הם על־פי־רוב מודרניים יותר, פתוחים לאמונות אחרות, ולא מסתגרים כלל ועיקר. ההפך הוא הנכון לגבי מנוניטים אמריקאים וגרמנים, דבר שגרם מידה מסוימת של מבוכה כאשר טיפוסים מזוקנים בחליפות שחורות מיושנות התייצבו לביקורים רשמיים אצל סבי בניימכן.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שנת אפס”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות