'ספר הדרך והסגולה' המיוחס ללאו דזה הוא ספר הספרים של הקאנון הדאואיסטי ואחת משתי אבני היסוד של התרבות הסינית, לצד ה'מאמרות' שערכו תלמידי קונפוציוס. הספר היה מקור השראה לתנועות דתיות וחברתיות, להוגים, משוררים, ציירים, אלכימאים ומבקשי אלמוות. הוא נולד בתקופה שבה הפילוסופיה הסינית היתה פורייה במיוחד, והנושא העיקרי שלה היה דאו – הדרך שבה צריך הפרט לנהל את ענייניו והשליט את מדינתו. אבל למחבר הספר שלפנינו היה חזון מטאפיזי שחרג הרבה מעבר למה שבני דורו הבינו במושג "דרך". הדאו בשבילו היה חץ שמצביע על מה שאין לדבר עליו, הוויה שנולדת מן הריק, חוק טבע עליון, מושא ההזדהות של המיסטיקן.
מחפירות שנערכו בסין בשלהי המאה העשרים עולה שלאו דזה לא היה לבד. 'ספר הדרך והסגולה' – המוגש כאן בתרגום עברי מחודש – הוא אולי הביטוי המופלא והשלם ביותר של התובנה הזאת, החובקת עולם; אבל דומה שהיא מפעמת גם בכתבים האחרים, שתורגמו כאן בפעם הראשונה לעברית: 'המעשה הפנימי', 'האחד הגדול הוליד את המים' ו'אל מקור הדרך'.
קטגוריות: המלצת הצוות, עידן חדש, עיון
37.00 ₪
1
דֶּרֶךְ שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא דֶּרֶךְ
אֵינוֹ דֶּרֶךְ הַקָּבוּעַ;
שֵׁם שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא שֵׁם
אֵינוֹ שֵׁם הַקָּבוּעַ.5 6
בְּאֵין לוֹ שֵׁם – הוּא רֵאשִׁיתָם שֶׁל רִבּוֹא הַדְּבָרִים,7
בַּאֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ שֵׁם – הוּא אִמָּם.8
עַל כֵּן:
לְעוֹלָם – בְּאֵין כָּל רָצוֹן, תִּתְבּוֹנֵן בְּנִפְלְאוֹתָיו;9
לְעוֹלָם – בַּאֲשֶׁר יֵשׁ רָצוֹן, תִּתְבּוֹנֵן בִּגְבוּלוֹתָיו.10 11
שְׁנַיִם אֵלֶּה אֶחָד הֵם,
וּבְצֵאתָם יִבָּדְלוּ שְׁמוֹתֵיהֶם;
בִּהְיוֹתָם אֶחָד, יִקָּרְאוּ הָאָפֵל.
אֹפֶל לִפְנִים מֵאֹפֶל,
הַשַּׁעַר לְכָל הַנִּפְלָאוֹת.12
5 דרך שאינו אלא דרך, שם שאינו אלא שם, מצביעים על מעשים ובוראים צורות; הם לא מה שקבוע בו. לכן אי־אפשר לדבר עליו, ואי־אפשר לנקוב בשמו.
6 שני המשפטים הראשונים זכו לפירושים רבים וסותרים. התרגום לעיל מבוסס על ההבחנה, הנרמזת בפרק 25, שוואנג בי עושה אותה למרכז פרשנותו, הבחנה בין "שם" שהוא הגדרתו של דבר, לבין "כינוי", שהוא רמז להיבט אחד של דבר. ה"מה שאי־אפשר לדבר עליו", המכונה "אחד", "קבוע", "דרך", "גדול", "אפל" וכיוצא באלה, משום שהוא מוציא את כל ההבחנות וכולל הכל, אי־אפשר לקרוא לו ב"שם", אי־אפשר להגדירו במילה שתתאים לממשותו: אפשר רק לרמוז להיבטים שונים שלו, ל"כנותו". "דרך שאינו אלא דרך" הוא איפוא משהו שהמילה "דרך" הוא "שמו", כגון הדרכים שהציעו האסכולות השונות; ואילו ב"דרך הקבוע" המילה "דרך" משמשת ככינוי, כלומר מרמזת שהוא יותר מסתם דרך. אופן אחר לתרגם את שני המשפטים הראשונים באותה רוח הוא: "דרך שאפשר לראות בו דרך, אינו דרך הקבוע, שם שאפשר לראות בו שם, אינו שם הקבוע." (מכיוון ש"דאו" כפועל משמעו "לדבר", אפשר גם לתרגם: "דרך שאפשר לדבר עליו"; ובהתאם לזה, בשורה השלישית: "שם שאפשר לנקוב בו". אבל למרות ההבדלים – הרעיון בסופו של דבר נשאר אותו רעיון). דומה, מכל מקום, שהתרגום שנבחר נאמן יותר לסגנונו הקצר והתמציתי של המקור. והעיקר: הדגש מוסט מ"דרך" – ה"דאו" המפורסם שהפך למילת המפתח של האסכולה שנקראה ברבות הימים "דאואיזם" – ל"קבוע" (מה שלא יהיה תוכנו), שהוא כמדומה הנושא האמיתי של הספר. לאור דברים אלה (ר' גם ההערות של ואנג בי לפרק 25 והמבוא שלו לספר כולו בנספח) נראה שהעקשנות של מתרגמים רבים, סינים ואחרים, שלא לתרגם את המילה "דאו" אינה מוצדקת: בניגוד למילים רבות אחרות המשמשות בפילוסופיה הסינית, כגון "צ'י", "לי", "שן", ועוד רבות אחרות, ל"דאו" יש תרגום פשוט ומדויק.
בין הפירושים השונים לקטע זה יש עניין מיוחד בפירוש המוקדם ביותר, זה של האן פיי, פילוסוף בן המאה ה־3 לפנה"ס. לפי פירוש זה יש לתרגם: "דרך שאפשר לראות בו את הדרך, אינו דרך קבוע, שם שאפשר לראות בו את השם, אינו שם קבוע." בפירושו עושה האן פיי שימוש נרחב במושג "לי" 理, שתפס מקום מרכזי בפילוסופיה הסינית רק מאות שנים לאחר מכן, ושהוא כנראה הראשון להיזקק לו. קשה למצוא תרגום למילה שתורגמה כ"עקרונות", "תבונה", "מרקם" ועוד. אטימולוגית, מקור המילה בעורקים של אבן האִיחָד (גֵ'ייד) או בשבילים שבין החלקות בשדה אורז, והיא משמשת ברבים או ביחיד, וכפועל משמעה "לנהל, לפקח" ועוד. התמונה שהיא מעלה היא של מערכת מסועפת של קווים המתלכדים למרקם אחד. כיוון שאצל האן פיי המילה משמשת בדרך־כלל בלשון רבים, וכדי להימנע מהמילה "עקרונות", שאינה אומרת דבר, ומ"קווים" סתם, בחרנו ב"עורקים".
7 לפי MWD ו־WB; אחרת: "שמים וארץ".
8 היֵשים, כולם ראשיתם בַּאַין, ולפיכך: לפני שהיו צורות ושמות, הוא ראשיתם של ריבוא הדברים; ואילו כשיש צורות ושמות, הוא האם "המגדלת, מטפחת, סועדת ומביאה אותם לידי בשלות" (פרק 51). כלומר: באמצעות חוסר הצורה וחוסר השם של הדרך, הדברים נולדים ונשלמים, ואיש אינו יודע את מקורם. זהו "אופל לפנים מאופל".
9 ה"נפלאות", זה גבולו של הזעיר. ריבוא הדברים, ראשיתם בזעיר, ורק אז הם נשלמים; ראשיתם באין, ורק אז הם נולדים. לכן: לעולם – ללא רצון, בריק, תוכל להתבונן בנפלאות שהן ראשית הדברים.
10 "גבולות", אלו הן התכלית והאחרית. אם היש הוא עוקצם של הדברים, הרי באין – כוחם (ר' גם פרק 11). אם שורש רצונותיך נמצא בדרך, או אז תצליח. לכן: לעולם – מלא רצון תוכל להתבונן באחרית שהיא גבול הדברים.
11 3לפי קריאה אלטרנטיבית, שתחילתה בוואנג אן־שה (המאה ה־11): "האין הוא ראשיתם של השמים והארץ / היש הוא שם אמם של ריבוא הדברים / לְעולם בָּאַין, אם תרצה להתכונן בנפלאותיו / לְעולם בַּיֵש אם תרצה להתבונן בגבולותיו"; "שני אלה" מתייחס איפוא ל"יש" ו"אין". זה פירוש מעניין, אך לפי MWD קריאה זו אינה אפשרית.
12"שניים אלה", אלה הם הראשית והאם. "יוצאים יחד" – יוצאים יחד מן האופל. "אופל" פירושו "עלטה", דממה שאין בה יש. אי־אפשר לתת שם למקום שממנו יוצאים הראשית והאם. נאמר "נקראים האפל" משום שאין לומר "שמם האפל" [ר' גם פרק 25 ו־WB שם]. קוראים להם כך, אך אי־אפשר להגדירם אחת ולתמיד כ"אופל". מי שסבור שזה שמם, מתרחק הרבה מכוונת הדברים, ולכן נאמר "אופל לפנים מאופל".
להלן הקטע המתאים מתוך הפרק 'פירושים ללאו' מהספר הנושא את שמו של האן פיי: "העורקים הם שמבחינים בין המרובע לעגול, בין הקצר לארוך, בין הגס לעדין, בין המוצק לפריך. לכן, רק משנקבעו העורקים אפשר להשיג את הדרך. משנקבעו העורקים, יש קיום וכיליון, מוות ולידה, פריחה והיפסדות.
"הדברים לעיתים מתקיימים ולעיתים כלים, לפתע מתים ולפתע נולדים, תחילה פורחים ואחר־כך נפסדים: לכך אי־אפשר לקרוא 'קבוע'. רק לזה שנולד כשהשמים והארץ נפרדו, ושלא ימות ולא ייפסד עד שהשמים והארץ יתמוססו ויתפוררו, קוראים 'קבוע'. הקבוע אינו קשור בשינויים, אין בו עורקים, והוא נמצא במקום קבוע. לפיכך אי־אפשר לראות בו את הדרך.
"החכם מתבונן בָּריקות האפלה, ומשתמש בכך שהוא "סובב בכל" (פרק 25). כשהוא נאלץ לכנותו הוא אומר 'דרך'; רק אז הוא יכול לדון בו. לפיכך נאמר: 'דרך שאינו אלא דרך אינו דרך הקבוע'."
מבין התרגומים הידועים לנו רק זה של דייוונדאק (ר' ביבליוגרפיה) בחר בפירוש זה, וכדאי לקרוא את הערותיו לפרק הראשון.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ספר הדאו”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות