אוי מתוקים שלנו

דני הראל רצה חיים נורמליים. אז הוא רצה. מי שרוצה חיים נורמליים צריך לחשוב על זה לפני שהוא נולד להורים מטורפים לא פחות ממנו או מתאהב באישה נשואה שיוצאת מדעתה, ולפני שאלוהים, החבר הדמיוני מהגיהינום, בוחר להתגלות דווקא אליו ולהציע לו עיסקה שקשה לסרב לה.
אוי מתוקים שלנו, הרומן השני של רוגל אלפר, מעלה את הספרות הישראלית על רכבת-הרים, ובדרך, בין נפילה לתהום לזינוק לפסגה, הוא הופך למקום מסוכן מאוד שבו דמויות מחליפות זהויות כמו תחתונים ומתות כמו זבובים בתאונות עבודה מצערות, למעין תוכנית ריאליטי שגיבוריה ננטשו על המסך ללא במאי או מפיק, למרחב וירטואלי שיצא מכלל שליטה, ובעיקר לדרמה סוחפת, יצרית ועצבנית, החודרת אל מעמקי תחושת היתמות הישראלית. הקצב הדחוס וחסר הנשימה שמקפיץ את הספר וגיבוריו הכמהים לאהבה אינו פוגע בחדוות הקריאה אלא להיפך – מעצים ומעשיר אותה. בכתיבה משוחררת להפליא, שאין לה אלוהים ויש לה אלוהים, ויש בה תשוקה וזעם ומיומנות של סופר שמלהטט בכל חוטי העלילה, נוגע רוגל אלפר בעצבים החשופים של כולנו, ומתברר שיש לנו די והותר עצבים לגעת בהם.

רוגל אלפר, בן 40, הוא מבקר הטלוויזיה לשעבר של הארץ. עובד כעיתונאי במעריב וכתסריטאי טלוויזיה. אוי מתוקים שלנו הוא ספרו השני.

מקט: 4-497-1120

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דני הראל רצה חיים נורמליים. אז הוא רצה. מי שרוצה חיים נורמליים צריך לחשוב על זה לפני שהוא נולד להורים […]

---

1.

דני הראל רצה חיים נורמליים, לא פחות מכל אחד אחר. ואף-על-פי-כן, הנה הוא שוכב בבית-חולים אחרי ניסיון התאבדות. אביו יושב ליד מיטתו ומביט בו. נתתי לו שם של אדם רגיל, מהרהר אביו, שם של האדם הכי רגיל בעולם. דני ישן וחולם. ובחלומו הוא פעוט, חגור בכיסא ילדים במושב האחורי במכונית המשפחתית, ולצידו יושבת דמות חידתית ומטרידה. דני אינו מזהה את הדמות הזאת. זה ילד. הוא מבוגר מדני בכמה שנים. ילד מוזר, שתקן ונוגה. אביו נוהג. חם. מבעד לחלונות הפתוחים של המכונית מנשבת רוח שרבית, בדיוק כמו הרוח שמנשבת כעת מבעד לחלון בית-החולים על דני הישן ועל אביו המביט בו. טור המכוניות מתקדם באיטיות מורטת עצבים. אבא מצית סיגריה. הרוח נושאת את העשן לעבר המושב האחורי. ריח העשן מציק לשני הילדים. אוטובוס מטרטר ליד המכונית ומרעיד אותה. פיח שחור שנפלט מהאוטובוס אופף אותה. הילד שיושב ליד דני מתחיל פתאום לצרוח. אבא מביט בו במראה וממשיך לעשן. הוא מנסה להרגיע אותו. הוא אומר לו שהכל בסדר. הוא נפנה לאחור ומלטף את ראשו, אבל הילד ממאן להינחם.

פקק התנועה הולך ונדחס. התנועה נעצרת. האור הכתמתם ברמזור המקולקל מהבהב, פועם כמו וריד בראש כואב. הילד לא מפסיק לצרוח. דני מכסה את אוזניו. אביו מביט חסר אונים ביצור הצורח. הוא מתחיל לצעוק. הוא פוקד עליו לשתוק. עכשיו הוא כורע על ברכיו במושב הנהג, פניו לעבר המושב האחורי. הוא סוטר לדמות המוזרה. סטירה רפה. הוא יוצא מהאוטו וטורק את הדלת בכוח רב. המנוע עדיין פועל. אבא מחליק את אצבעותיו בשער ראשו, מצית סיגריה חדשה וסוקר את הפקק בייאוש. הוא מנסה להירגע. נהגים אחרים מביטים בו בחשדנות. היצור המוזר צורח וצורח. אבא נטען בגל נוסף של נחישות להשתיק אותו. הגל גואה בו. הגל מתפרץ ממנו. אבא פותח את דלת המושב האחורי. פניו מעוותות מזעם. הוא גוער בילד. הוא מאיים עליו. הוא מושך תשומת לב. הוא חש את עיני הנהגים האחרים נעוצות בגבו.

כולם מרחמים על הילד. אף אחד לא מרחם על אבא. מי ירחם על אבא? אבא טורק את דלת המושב האחורי בכל כוחו. הוא יודע מה חושבים עליו. זה לא נעים לו.

ואז הוא מבחין בעשן המיתמר דרך סדק מכסה המנוע הסגור. רק זה היה חסר לו. הרי הם ממהרים. הם חייבים להגיע לאנשהו. הם כבר מאחרים. פניו של אבא נוטפות זיעה. עיניו צורבות. הוא מוחה את הזיעה בשרוולו, ודני רואה את הכתם הרטוב שנקווה בחולצתו מתחת לבית השחי. ליבו של דני נשבר בקרבו. הילד ממשיך לצרוח. לא ברור מה הוא רוצה. אבא של דני נרכן דרך החלון, מסובב את המפתח ומכבה את המנוע. הוא פותח את המכסה ועננת עשן משתחררת מהחלל שבו הייתה כלואה, ולהרף עין היא מסתירה את אבא. הוא נבלע בה. כשהיא מתפזרת הוא עדיין עומד שם, ידיו על מותניו, נועץ מבט מתוסכל במנוע, הסיגריה תחובה בזווית פיו.

מה הוא מבין בזה. הוא לא מבין בזה כלום. הוא גם לא מתיימר להבין. אין לו מושג מה לעשות. הוא לא מסוגל לחשוב. הוא לא מסוגל לעשות שום דבר עם הצרחות האלה. אף אחד לא נחלץ לעזרתו.

אבא שולף את המפתחות מהאוטו ומניח אותם בכיסו. הוא פותח את הדלת בצד של הילד הצורח, מתיר את חגורת הבטיחות, אוחז בידו ומושך אותו החוצה בכוח. השניים הולכים לצידו השני של האוטו, ואבא מחלץ את דני מכיסאו. כעת חוצים שלושתם את הכביש הרחב. ימינו של אבא בשמאלו של הילד הצורח ודני ישוב בזרועו השמאלית, ידיו כרוכות סביב צווארו של אבא. הילד המוזר נגרר על האספלט, יורק ריר ונזלת. הוא אוחז ברגליו של אבא. אבא מדדה. צעד מיוסר אחר צעד מיוסר הם מתמרנים בין המכוניות התקועות בפקק ומגיעים לעברו השני של הכביש. "מה יש לך?" שואל אבא ומטלטל את הילד. "מה יש לך?"

דני מבחין בגבשושית אדומה ונפוחה בולטת מתוך בשר ירכו של הילד. "אבא," הוא אומר, "תראה, הוא נעקץ על-ידי דבורה." מוזר שדני מדבר כך. הוא צעיר מכדי לדבר כך. אבא של דני ממשש את העקיצה. הוא נושק לה. הוא מאמץ אליו את הילד ומחבק אותו בחוזקה. "זה בסדר," הוא אומר לו, "הכל בסדר." חולצתו של אבא מוכתמת בריר ובנזלת. אט-אט הילד נרגע. הרמזור חוזר לפעול. התנועה מתחילה לזרום. נהגים צופרים למכונית הנטושה ריקה באמצע הכביש, מכונית רפאים, ועוקפים אותה. ואז מרפה אבא את אחיזתו בילד ופונה לדני. "ילד חכם שלי," הוא לוחש לו, "ילד חכם שהבין שדבורה עקצה אותו."

דני מניח את ראשו על כתפו של אבא. הוא ואבא חבוקים, שקועים זה בזה. חריקת בלמים מחרידה אותם. הם מפנים את מבטם לכביש. הילד שרוע על האספלט, מדמם. אבא מניח את דני על המדרכה ורץ לכביש. נהגת יוצאת מהאוטו שפגע בילד וצועקת על אבא. אבא צועק עליה בחזרה. מישהו מזהיר אותם שלא יזיזו את הילד. "אבא!" צועק דני, "אבא!"

דני שוכב בבית-החולים, שוכב וחולם, ואביו מושיט יד ומטלטל אותו קלות בכתפו. דני פוקח עיניים. אבא מושיט לו כוס מים. דני לוגם. "חלמת," אומר אבא. דני מהנהן. מועקה מסויטת מכרסמת אותו מבפנים. אבא ניגש לחלון, מצית סיגריה ונושף את העשן החוצה. הוא מביט במגרש החניה. "למה עשית את זה?" הוא שואל.

קשה מאוד לדעת למה הוא עשה את זה. אין סיכוי שאבא יגלה אי-פעם למה הוא עשה את זה. גבי הראל רוצה מאוד לדבר עם דני. הוא חש שמצפים ממנו לדבר עם דני. אבל הוא לא יודע איך לעשות את זה. ודני לא יודע איך לעזור לו. ומכיוון שהם לא מסוגלים לדבר, גבי לא יודע שדני בתול. בתול כביום היוולדו. ולא בסבבה. יש טיפוסים שהם בתולים בסבבה. אין להם עניין בסקס. כל הליבידו שלהם מושקע בתחום אחר ששואב את כל זמנם ומרצם. דני בתול בייסורים. בן עשרים ושבע וטרם הזדיין. תגידו, שילך לזונה. שיזמין נערת ליווי. תלכו אתם לזונה. דני לא רוצה.

למה הוא בתול? זה מסובך. גם לא במיוחד מעניין. אפילו די בנאלי. לא ניכנס לזה עכשיו. האם הוא ניסה להתאבד בגלל שהוא בתול? אולי. זה לא משנה. ממש לא משנה למה דני ניסה להתאבד. הדבר היחיד שמשנה זה שהוא ניסה, ושאבא שלו, גבי, עומד עכשיו ליד החלון בחדר שבו הוא שוכב, עומד ומעשן ומביט במגרש החניה ורוצה נורא לדבר איתו אבל לא מצליח. המצב הזה מעיק מאוד על שניהם. המועקה כבדה ומוחשית. הם מעוניינים לשים קץ למצב הזה במהירות האפשרית, אבל אין להם מושג איך.

"איך בלונדון?" שואל דני. כבר חצי שנה שגבי עובד בלונדון, ומגיע הביתה לסופשבוע אחת לכמה שבועות. אתם מכירים את גבי. הוא עורך-דין מפורסם. ראיתם את התמונה שלו בעיתון הרבה פעמים, צפיתם בו מתראיין בטלוויזיה, מגן על שמם הטוב של לקוחותיו המפורסמים. הוא עורך-דין שמסנגר על ראשי ממשלה, על שרים, על אנשי-עסקים בכירים במשק. יש לו חליפות הדורות ונעליים שחורות, מבריקות ומחודדות. לא הייתם רוצים לחטוף בעיטה מהנעליים האלה. ועכשיו יש לו לקוח חדש בלונדון. לקוח מסתורי. מה ידוע עליו? רק שהוא אוליגרך רוסי. למה הוא צריך את גבי הראל? מה גבי הראל עושה בשבילו? לא ברור. הוא יהודי, האוליגרך הזה? אולי. זה בהחלט אפשרי. האם הרשויות בישראל מבקשות את הסגרתו? האם הוא חשוד כאן בפלילים? ייתכן, אפילו סביר. בינתיים לא התפרסם על כך דבר בתקשורת. זה לא אומר כלום. יכול להיות שגבי הראל הצליח להשתיק את הפרשה. בינתיים.

הוא עובד קשה בלונדון. קשה מאוד. ימים כלילות. עסוק עד מעל לראש. גבי עובד והזאטוט בטבורו של העולם צורח. קשה מאוד להשיג אותו בטלפון. הסלולרי שלו בדרך-כלל כבוי. האמת היא שהוא די ניתק קשר עם המשפחה שלו. פה ושם הוא מצלצל, מנהל שיחות קצרצרות, סתומות. למשל, הוא התקשר אל דני ביום הולדתו. ריטה, אחותו התאומה של דני, סבורה שלגבי יש מאהבת בלונדון. היא לא קונה את כל הסיפור הזה על האוליגרך. היא טוענת שזה סיפור כיסוי. פעם אחת היא התקשרה לגבי, ובשנייה הראשונה היה נדמה לה שהוא חושב שהיא מישהי אחרת. אולי אפילו פחות משנייה. קשה לה לשים את האצבע על זה. משהו בדרך שבה הוא אמר "כן?" אחרי שהיא אמרה "גבי?"

היא תמיד קראה לו "גבי", מאז שהייתה פעוטה. אף פעם לא קראה לו "אבא". "אבא" היא המילה הראשונה של רוב התינוקות. ריטה מעולם לא אמרה אותה. מה הייתה המילה הראשונה שלה? לא משנה. זה ממש לא חשוב. אם זה כל-כך מעניין אתכם, תשאלו אותה בעצמכם.

בכל אופן, גבי ענה לטלפון. הוא אמר "הלו" וריטה אמרה "גבי?" והוא ענה "כן?" ואז מייד התחילה השיחה. אבל משהו בדרך שהוא אמר את ה"כן?" הזה היה, איך ריטה תסביר לכם, קצת חשוד. כאילו שהוא חשב שהיא מישהי אחרת. לאו דווקא מאהבת. אבל אולי מאהבת. זה הגיוני, לדעתה של ריטה, שגבי יבגוד באמא שלה. לאמא של ריטה ודני קוראים נינה. ריטה קוראת לה אמא. למה היא לא קוראת לגבי אבא? היא לא יודעת. אף אחד לא יודע. ריטה חושבת שלהורים שלה יש מערכת יחסים גרועה. כלומר בלי סקס. היא תפסה אותם פעם מזדיינים, לפני בערך עשר שנים. היא כבר לא הייתה בתולה. היא ראתה איך אמא שלה שוכבת מתחת לגבי. היא כבר הייתה מספיק מנוסה כדי להבין שזה לא נראה טוב. היא הלכה לקרוא לדני, שיבוא גם הוא לראות, אבל הוא פחד. היא לא גילתה לו שאמא שלה ראתה אותה רואה אותם וחייכה אליה חיוך קלוש.

ריטה אומרת לדני שאם גבי בוגד באמא היא בהחלט מבינה את זה. היא בעדו. אמא היא אמא טובה אבל היא מאוד לא סקסית. יש לה שער שיבה כבר עשרים שנה והיא אף פעם לא הייתה מוכנה לצבוע אותו, ויש לה ירכיים רחבים מאוד ופרצוף מקומט והיא הולכת כפופה, כמו זקנה. ואילו גבי נראה טוב. שמור היטב. ממש חתיך. בטח הולך לו עם נשים, ריטה אומרת. היא יכולה להבין. וחוץ מזה, גם לאבא מגיע ליהנות קצת בחיים, לא? זכותו. היא ממש מקווה שיש לו מישהי. בטח ישראלית שחיה בלונדון, צעירה יותר. מה שכן, רק שלא יתגרשו. ריטה לא רוצה לחשוב מה זה יעשה לאמא שלה. זה יהרוס אותה. ואז היא, ריטה, תצטרך לטפל בה. רק שהאשה הצעירה יותר בלונדון לא תיכנס להריון מגבי. זאת תהיה תסבוכת אמיתית. טלנובלה.

ריטה אוהבת טלנובלות. היא יודעת שגבי הגיע לגיל שבו תינוק עשוי לגרום לו להרגיש צעיר יותר. ולכן יש סכנה שזה יקרה. אם גבי ימשיך לעבוד בלונדון, ריטה תדבר איתו על זה.

היא תהיה חייבת לדבר איתו על זה. ככה היא אמרה לדני. כי בן הזוג החדש שלה, רונן סוויסה, שגדל בדימונה, פרט ביוגרפי שעושה הרבה מאוד רושם על ריטה, הוא בעלים של סוכנות ביטוח גדולה עם בית בסביון, ולאחותו יש מספרה בסיינט ג'ונס ווד והיא נשואה לבריטי ממוצא פקיסטני, ואחיו הוא יינן שגר בחווה גדולה בעיירת קיט בשם צ'יצ'יסטר, ובקיצור רונן סוויסה שוקל ברצינות לקנות דירה במייפר, ואז הוא וריטה יקפצו לשם לסופי-שבוע וריטה חוששת שאולי היא פתאום תיתקל בגבי ובמאהבת הצעירה שלו, והיא רק רוצה להגיד לו שאין עם זה שום בעיה אבל שלא יעשה איתה תינוק ולא יתגרש מאמא כי זה יהיה חסר התחשבות כלפיה, כלפי ריטה.

בכל אופן, דני שואל את גבי איך בלונדון וגבי עונה שכרגיל יש המון עבודה. קשה להאמין כמה עבודה יש עם האוליגרך הזה. יש לו עסקים חובקי עולם, עסקים מסובכים, והוא הסתבך. כשאתה אוליגרך מחפשים אותך, מנסים לתפוס אותך בכל מיני עבירות טכניות כגון, גבי אומר "כגון", רישום כוזב במסמכי תאגיד, והבעיות הן כדלקמן, גבי אומר "כדלקמן", רישום כוזב במסמכי תאגיד זאת עבירה מעורפלת, אפילו התובעים והחוקרים במשטרה לא ממש מבינים את כל פרטיה, ובכל מדינה בנויה עבירת הרישום הכוזב במסמכי תאגיד מסעיפים שונים במקצת, והוא, גבי, צריך להיות בקיא בנהלים השונים בכל מדינה ומדינה וכיוצא בזה. גבי אומר "כיוצא בזה".

גבי אומר לדני שישמור על עצמו. הוא אומר לו שהוא חייב לחזור ללונדון. הוא רק קפץ לראות מה שלומו אחרי שאמא התקשרה וסיפרה לו. מזל שהמנקה מצאה אותו אחרי שבלע את כל כדורי השינה האלה. כמה כדורים הוא בלע? אמרו לו ששלושים. בהתחלה הוא אמר לאמא שזאת בטח הייתה טעות, הרי דני לא ינסה להרוג את עצמו. עכשיו הוא מבין שזאת לא טעות. זה מדאיג אותו. כדאי שדני ינוח. שייקח את החיים בקלות. מה שזה לא יהיה, הסיבה שבגללה ניסה להתאבד, לא שווה למות בשבילה. גבי בטוח שלא. גם דני בטח מבין את זה עכשיו. אז זהו. הוא חייב ללכת. הוא ינסה לקפוץ בקרוב לסופשבוע. הוא רוכן ונותן לדני נשיקה במצח.

עכשיו גבי במסדרון. טעם הזיעה המלוחה של דני עדיין על שפתיו. גבי מלקק את זיעת בנו משפתיו. הוקל לו. הביקור עבר בשלום. גם לדני הוקל. הנוכחות הטורדנית בחדר נעלמה. הוא שוקע בנמנום נעים. עכשיו בואו נקפוץ שבוע וחצי קדימה.

דני יושב בחדר של הפסיכיאטר דוקטור מני קליין. דוקטור קליין אומר לדני שרבים בקרב עמיתיו, למעשה כולם, סבורים שתהיה זו טעות מרה לשחרר את דני בעת הזו, שכן יש יסוד לחשש שהוא לא מצויד בכלים נאותים להתמודדות עם העולם ונוטה להתנהגות אובדנית שעלולה להוביל לתוצאה הרת אסון שתהיה מנוגדת לאינטרס הברור של כל הנוגעים בדבר. ברם, הוא, קרי דוקטור קליין, חולק עליהם וטעמיו הם כדלקמן, גם דוקטור קליין אוהב להגיד "כדלקמן": אם דני יישאר בבית-החולים הוא כבר לעולם לא יצא משם. ולכן עדיף שיצא. שיזרקו אותו למים, שיחיה או ימות – אבל שתהיה הכרעה ברורה. לכאן או לכאן. דוקטור קליין כמובן מאחל לו שיחיה עד מאה ועשרים, חה-חה-חה, אבל גם אם דני יבחר למות הרי שזה עדיף על פני הירקבות בבתי-חולים. להישאר כאן זה הכי גרוע, מסביר דוקטור קליין. לאיש צעיר כמוך זה גרוע ממוות. זו גסיסה איטית, שקיעה מיוסרת למצב של ניוון כרוני. החיים הם שריר, ואם לא מפעילים אותו מתפתח נמק ממאיר. גנגרנה. עובש מכרסם אותו מבפנים. טחב מזדחל עליו מבחוץ ומפריש ריר שמאכל אותו. כן כן, החיים הם שריר ואתה לא בכושר, ידידי הצעיר. אתה מתנשף כמו קשיש חולה קצרת רק מלהעביר את כל היום ברביצה ובבהייה.

קח לדוגמה את המקרה של אדון סעדיה גאון, אומר דוקטור קליין. השם שלי הוא מנחם קליין אבל כאן כולם קוראים לי מני. אני לא מאמין בשמירת דיסטנס מהמטופלים. אדון סעדיה גאון היה פעם בחור צעיר, ממש כמוך, רץ כל בוקר מכרם מהר"ל לבלפוריה ואז כיתת רגליו בהליכה מהירה ומאומצת היישר לוואדי ערה וניגב חצי קילו חומוס באום אל-פחם, חולצה מיוזעת דבוקה לטוֹרסוֹ השרירי שלו, אקדח מונח גלוי על השולחן, מי שרוצה לקרוא עליו תיגר – וולקאם, אדון סעדיה גאון מוכן לקראתו, ואם צריך הוא יצלוף בקטניית פול אפילו ממרחק של 330 מטר. אולי אתה לא מאמין לי וטוב שכך, כי אנשים צעירים כמוך אמורים להיות ספקנים. הטל ספק בכל, זה מה שאני אומר, פן תהיה פתי. אני מעודד כאן את הפציינטים הצעירים שלנו להציג שאלות קשות ונוקבות, מביכות אפילו, אני לא נרתע, בהחלט מסוגל להכיל את זה, בשביל זה אני כאן, אבל תאמין לי, הבחור כארז הזה, סעדיה גאון, היה צלף משהו-משהו, פוצץ קטניות פול שעין בלתי מזוינת לא הייתה משגיחה בקיומן, פוצץ על ימין ועל שמאל, אם היה אירגון זק"א לקטניות פול תאמין לי שהייתה לו הרבה עבודה עם הבחור הזה, הוא היה לגמרי באובססיב-קומפלסיב, בנוי לתלפיות כמו השור הכי אימתני ברודיאו של החיים – היית פעם ברודיאו? זה משהו-משהו – כולו שצף-קצף מבעבע של טסטוסטרון רוחש ואדרנלין גועש, אונות מוחו עולות על גדותיהן מכל טוב תנובת האנדורפינים, חתיכת דוגמית של בריאות אנושית להתפאר בה, אבל מה היה הקטע שלו עם קטניות פול עד היום לא הצלחתי להבין, סימפטום מוזר ביותר, אין לו תקדים, נטול אח ורע בספרות המקצועית, ניסיתי לרדת לפשר העניין, להיכנס לעובי הקורה כמו שאמרו חכמינו, ונותרה התעלומה חידתית וסתומה כביום הראשון להיכרותי עימו, עת אושפז כאן אחר כבוד בכפייה על-ידי אירגון מגדלי הפול…

"הלו?"

דוקטור קליין מדבר לתוך הסלולרי שלו שזה עתה צלצל. "רגע, רגע," הוא אומר לאדם מעברו השני של הקו, "אני כאן בפגישה," מכסה על הסלולרי בכף ידו ולואט לדני את המילה "סליחה", ואז הוא שב ופונה לאדם מעברו השני של הקו ואומר לו, "כן?"

חולפת דקה, ודוקטור קליין מהנהן בראשו ושוב אומר: "כן." חולפת דקה נוספת (בערך דקה, דקה לצורך העניין, זו דרך דיבור שאין בה יומרה למדידת זמן מדויקת, כן?) ודוקטור קליין אומר בכובד ראש, "אני מבין, אני מבין." ניכר בו שקוצר רוחו הולך וגואה. לא נעים לו מדני הראל, שאחרי ככלות הכל ניסה לא מזמן להתאבד, בלע שלושים כדורי שינה, כואב הלב, בחור צעיר שכל החיים לפניו, באמת שקשה להבין למה לו לעשות דבר כזה. האדם מעברו השני של הקו לא קולט את האיתותים שדוקטור קליין משגר לעברו באמצעות נימת קולו חסרת הסבלנות שממנה עולה כי בכל הנוגע לשיחה הזאת כבר נגדשה הסאה והגיעו מים עד נפש, כמו שאמרו חכמינו. שטף הדיבור הנובע מעברו השני של הקו, החדור תחושת דחיפות ואולי אף שליחות מסוימת, ממאן לגווע, ודוקטור קליין ממש נאלץ, לפנים משורת הדין ועם כל הכבוד, להפגין מורת רוח של ממש.

"טוב, אני מצטער, אני לא יכול עכשיו," הוא קוטע את בן שיחו בגסות בלתי נמנעת. "מה? לא יודע. אני בעבודה עכשיו. תנסה אותי בערב, אחרי תשע. כן, כן. בסדר. כל טוב, להתראות."

דוקטור קליין מסיים את השיחה. למרבה הצער כבר לא נותר זמן לסיים את הסיפור על קורותיו של אדון סעדיה גאון. וגם אילו היה לו זמן הסיפור כבר נשכח, הוא שייך לתקופה שקדמה לשיחה הסלולרית, לעידן אחר במונחיו של המפגש הטיפולי הזה, והרי לסֶשֶן סומנה מטרה ברורה, וכעת יש לחתור לעברה בתכליתיות, באומץ, בנחישות ובמקצוענות המאפיינים את כל פעולותיו של דוקטור קליין, אפילו כשהוא עושה את צרכיו, מוחה את אפו או בוחש בקפה. דוקטור קליין שומע בראשו לעיתים קרובות קריין של תוכנית תחקירים תיעודית של הבי-בי-סי המסביר לצופים מה בדיוק עושה דוקטור קליין ברגע זה, גם כאשר מדובר בפעולה פעוטת ערך וזניחה כגון מריחת דיאודורנט, וכיצד הוא עושה אותה בתכליתיות וכו' המאפיינת את פעולותיו של דוקטור קליין מגיל צעיר בכל אשר ילך, והדבר בהחלט מעורר התפעלות, שלא לומר השתאות קלה, הן אצל הקריין והן בקרב צופיו, שאומרים לעצמם: איזה איש מדהים הוא דוקטור קליין.

ברם, איש אינו יודע כי קריין אצילי ומכובד של הבי-בי-סי מלווה את דוקטור קליין מרגע שהוא פוקח את עיניו בבוקר ועד שהוא עוצם אותן בלילה, ולעיתים אף בחלומותיו, אם כי בחלומותיו אין, למרבה הצער, כתוביות תרגום, והאנגלית של דוקטור קליין פחות טובה ממה שאפשר היה לצפות מאדם במעמדו וברמת השכלתו הרחבה והעמוקה. הקריין הזה הוא הסוד הקטן והמלוכלך של דוקטור קליין. אפילו אשתו אינה מודעת לקיומו, למרות שהוא מקלס בלשון נמלצת את ביצועיו של דוקטור קליין במיטה, כאשר הוא טוחן אותה (דוקטור קליין אומר לעצמו שהוא טוחן אותה, עדות בעיניו לעובדה שהוא מקיים יחסים תקינים עם הליבידו שלו) בערב שבת בכל סוף שבוע שני אחרי מהדורת החדשות, שלוש שעות אחרי שהוא בולע את הוויאגרה ועומד לו כמו טיל ("כמו טיל," מדגיש קריין הבי-בי-סי). ולא שדוקטור קליין, חלילה וחס, סובל מאין-אונות או משהו כזה, פשוט אשתו מעניינת אותו מבחינה מינית כשלג דאשתקד ("כשלג דאשתקד", מתפייט אחד המרואיינים הקבועים בתוכנית התחקירים התיעודית על דוקטור קליין, ומניד בראשו בעצב).

סליחה, זו הייתה שיחה חשובה, אומר דוקטור קליין לדני ומקלל בסתר ליבו את המוקדנים של "ביטוח ישיר" שלא חדלים להטרידו בהצעות שונות ומשונות לאפיקי השקעה ביטוחיים חדשים במסגרת מבצעים נוחים למבוטחים כבדי משקל ונשואי פנים מהליגה שלו. על כל פנים, בחור צעיר, מסכם הפסיכיאטר המחוזי של המועצה האזורית גזר, שלהשלמת הכנסה מחלטר גם בבית-החולים הזה, לך לך לארצך ותרבה את זרעך ככוכבים בשמים ושיהיה לך כל טוב. בניגוד מוחלט לדעה הרווחת בקרב הקולגות שלי אני מאמין בך, קח את החיים בקלות ואל תאלץ את אמך לבוא לזהות את גופתך באבו כביר, ואם אתה חש שאתה זקוק לעצה מועילה ומילת עידוד אל תהסס לצלצל אלי, הנה כרטיס הביקור שלי, באמת, בכל שעה ביום ובלילה, אל תהסס להתקשר, אתה רואה שאני עונה לכל שיחה, גם בנסיבות שאינן הכי נוחות לי, אל תחשוב פעמיים, אני כאן בשבילך, בגלל אנשים כמוך יש לי סיבה לקום בבוקר, ובנקודה זו מבקש קריין הבי-בי-סי להבהיר שדוקטור קליין נוהג לעיתים לשקר לפציינטים שלו, לצרכים טיפוליים בלבד ומטעמים רפואיים שאפשר למצוא להם לא מעט סימוכין בספרות המקצועית הענפה, שחבה מידה מסוימת מענפוּתה לדוקטור קליין עצמו, ולא, אשתו של דוקטור קליין לא יודעת שהוא נוטל ויאגרה כדי לטחון אותה, ומה שהיא לא יודעת לא יזיק לה, כידוע.