"היומן הזה עוסק, במשתמע, בתעלומה המוכרת לכולנו ובהיגיון הנסתר שלה… אם הכל נגזר מראש, בעיקר המלחמה האינסופית והנואלת, הרי מוטב לשבת בחיבוק ידיים ובראש מורכן. רובנו אכן עושים זאת. התוצאה היא שבג'ינבה ובסלפית, בכפר יאנון ובנועמן, בחברון ובעוד מקומות קטנים וגדולים, תושבים נופלים טרף קל לידי המתנחלים, הצבא אינו עוצר בעדם, ובתי-המשפט הוכיחו אוזלת יד בלתי נתפסת."
דוד שולמן, מחבר היומן, הוא פעיל בארגון הישראלי-פלסטיני תעאיוש ("חיים ביחד" בערבית), הביא שמיכות ליושבי המערות בהר חברון, עזר להם בקציר, אסף כדורי רעל שהמתנחלים פיזרו כדי להרוג את העיזים והכבשים של תושבי האזור, שתל עצי זית במקום אלה שהמתנחלים גדעו, איפשר לאיכר לחצות את המטרים הספורים עד לבאר שלו… "רק זאת. להשיב לעולמו מידה של שפיות."
שולמן, פרופסור לסנסקריט באוניברסיטה העברית, אומר על עצמו שהוא אוהב דברים קונקרטיים: מוזיקה הינדוסטאנית, את הרביעיה 132 של בטהובן, את ציוריו המאוחרים של סזאן, את הריח של יוון, את שפת טלוגו; ושהוא שונא מילים מופשטות כגון רגשנות, מוסרנות, צדקנות.
היומן המעורר מחשבה והנוגע ללב הזה, שנולד מארבע השנים של פעילות בתעאיוש, הוא ביטוי נפלא – נקי מצדקנות ומרגשנות – למאבק נגד המשך הכיבוש ונגד מעשי הנבלה הקונקרטיים שנולדו מהמילים המופשטות "ארץ ישראל לעם ישראל".
קטגוריות: ארץ ישראל, סיפורת מתורגמת
34.00 ₪
מקט: 4-497-1101
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
פתח דבר
קטעי יומן אלה מתעדים כארבע שנות פעילות, בעיקר בשטחים הפלסטיניים, במהלך "אינתיפאדת אל-אקצה". זוהי עדות אישית לחלוטין. כל כוונתי היא למסור דיווח מהימן על מה שראיתי או שמעתי או עשיתי, ופה ושם על מה שחשבתי וחשתי ברגעים קשים או דרמטיים במיוחד.
רוב הפעילות נבעה מיוזמות של "תעאיוש" (מילולית: "חיים ביחד"), אירגון המבוסס על שותפות ערבית יהודית ועל פעולה ישירה למען השלום, הן בתוך השטחים הכבושים והן בתוך מדינת ישראל. תעאיוש הוא אחד מאירגוני השלום הרבים, ואחד הנמרצים והנועזים שבהם, לטעמי. בעיני ישראלים רבים הוא נחשב שמאל "קיצוני" או "רדיקלי", אבל אני מכיר את הפעילים המתנדבים, רובם ככולם, כאנשים מתונים בדעותיהם ונעימי הליכות, רודפי שלום באמת. אכן, נפש כולנו נקעה ממעשיה של ישראל, ממדיניותה כלפי הפלסטינים ומהמציאות הבלתי-נסבלת בשטח. חשבנו שנוכל לשנות מציאות זו, ולו במעט, על-ידי פעולה ישירה ונוכחות מתמשכת לצד ידידינו הפלסטינים, למול המתנחלים, המינהל האזרחי, הצבא והמשטרה. היינו ועודנו מוכנים גם לקחת על עצמנו סיכונים.
קיווינו להיות זָרָזים של שינוי פוליטי רחב יותר בציבור הישראלי. עד כה, תקווה זו לא התגשמה.
במהלך השנים האלה שאלתי את עצמי פעמים אינספור מדוע הישראלים בהמוניהם כל-כך פסיביים. הרי כולנו יודעים היטב עד כמה אכזרית ידה של ישראל בשטחים: גֶזֶל אדמות, השפלה מתמדת ומרה, סגר מתמשך, ומשטר של אלימות וטרור שמשליטים המתנחלים. האם אכזריות זו מבטאת את רצונם וכוונתם של כלל הישראלים? תמיד ניתן, כמובן, להאשים את הצד השני – הרי לשם כך ברא אלוהים את האויב – ובכך לפטור עצמנו מאחריות למעשינו-אנו. מיתולוגיה ענפה צמחה מתוך הרציונליזציה הנוהגת. האם לא הצענו "להם" (כמעט) הכל והם דחו את ההצעה הנדיבה?… הם הרי אלימים מטבעם, שולחי מרצחים, שמחים לאידנו (רק אנו איננו שמחים לאידם…) – וכן הלאה. אמירות כאלה, רדודות וצדקניות, נועדו כנראה לצעף ולשתק את חירותנו האמיתית, אותה יכולת מופלאה הטבועה באדם – לשנות פני עולם.
היומן הזה עוסק אפוא, במשתמע, בתעלומה המוכרת לכולנו ובהיגיון הנסתר שלה. אם החירות היא מעמסה לא רצויה והכל נגזר מראש, בעיקר המלחמה האינסופית והנואלת, הרי מוטב לשבת בחיבוק-ידיים ובראש מורכן. רובנו אכן עושים זאת. התוצאה היא שבג'ינבֶה ובסּלפית, בכפר יאנון ובנועמאן, בחברון ובעוד מאות מקומות, קטנים וגדולים, תושבים תמימים נופלים טרף קל לידי המתנחלים. הצבא אינו עוצר בעדם, ובתי המשפט הוכיחו אזלת-יד בלתי נתפסת. גם אם ישראל תיסוג מחלק זה או אחר של הגדה, אין סיבה להאמין שהמציאות המתוארת בדפים אלה תשתנה לטובה.
את המציאות הזאת יש להכיר לעומקה.
עלי לומר אולי כמה מילים על עצמי, כהקדמה הנכתבת באי-רצון מסוים. את העובדות החיצוניות ניתן לסכם בקיצור. נולדתי בארצות-הברית. עליתי ארצה ב-1967 עם סיום התיכון. למדתי בירושלים. התאהבתי והתחתנתי בירושלים. אני אב לשלושה בנים וסב לשניים. אני איש האוניברסיטה העברית, מורה לסנסקריט, השפה הקלאסית של הודו. פעם פירסמתי שירים.
במסגרת העובדות הרלוונטיות יותר ניתן למנות את אהבותי ותאוותי השונות: מוזיקה הינדוסתאנית. שירתו של חאפֶז. רביעייה אופוס 132 של בטהובן. סֶזאן המאוחר. ריחה של יוון. שפת הטֶלוּגוּ. ספריות עתיקות.
אוכל להזכיר גם את שנאותי: רדידות. מוסרנות. צדקנות. רגשנות. פסיביות. מילים מופשטות כגון אלה. התגלמותן הקונקרטית בתודעתם של אנשים חיים ובמעשיהם.
שמתם לב, מן הסתם, שאקטיביזם פוליטי אינו מופיע ברשימות הללו. אין זה "התחום הטבעי" שלי. לכן, כרבים אחרים, במשך זמן רב – רוב שנות ה-80 – הסתגרתי עם ספרַי. גליתי פנימה. קיטרתי הרבה. כעסתי. התייאשתי. רק במהלך האינתיפאדה הראשונה גיליתי את טעמה של פעולה לשמה, בלי חשבון, בלי לחשוב על התוצאות, מול הרֶשע, דרך העמימות והבלבול העוטפים אותנו תמיד. התגלית הזאת, שאני חייב אותה לכמה חברים קרובים, שינתה את חיי.
"תעאיוש" נוסד בסתיו 2000, במהלך השבועות הראשונים של "אינתיפאדת אל-אקצה". בנובמבר 2000 ערכו פעילי שלום מתל-אביב ומכפר קאסם ביקור תמיכה באום אל-פחם, בעקבות מהומות אוקטובר ותגובתם האלימה של כוחות הביטחון. מה היה נחוץ באותו רגע? בלי ספק יותר מאשר עוד הפגנה או עצומה. מישהו העלה את הרעיון לשלוח שיירות מזון לשטחים הכבושים – פעולה ישירה, מוחשית, בלתי-אלימה בתנאי המשבר. זו היתה ההתחלה. עד מהרה קמו סניפי מתנדבים, יהודים ופלסטינים, בתל-אביב, בירושלים ובחיפה. נשלחו משלחות עם מזון וציוד רפואי לכפרים נצורים באזורים שונים בשטחים. נרקמו יחסי עבודה הדוקים בין תעאיוש לאירגוני השטח הפלסטיניים – בחווארה, בבית לחם, בסלפית ועוד. הפעילות הסתעפה והלכה, כפי שמתועד בדפים אלה. נוספו פעולות נגד אפליה והזנחה של המיגזר הערבי בתוך ישראל כחלק אינטגראלי של חזון תעאיוש.
תעאיוש אינו קשור במפלגה פוליטית כלשהי. אין בו הירארכיה, אין תהליך רשמי של הרשמה כחבר, ואין פרוגראמה אידיאולוגית מוצהרת. אדם מצטרף לתעאיוש על-ידי השתתפות באחת הפעולות ובתהליך קבלת ההחלטות. הפעילים באים מכל קצות החברה – נשים וגברים, זקנים וצעירים, יהודים ופלסטינים – ומייצגים דעות שונות, אם כי לכולם משותפת הסלידה מהכיבוש וכולם מאמינים שיש צורך דחוף לשים לו קץ. אנו הולכים בעקבות המסורת הקלאסית של התנגדות אזרחית בלתי-אלימה, על-פי המודל של גאנדי, ת'ורו ומרטין לותר קינג. המטרה: שותפות ערבית-יהודית אמיתית. "עתיד של שוויון, צדק ושלום מתחיל היום דרך פעולות סולידאריות השואפות להביא את הכיבוש הישראלי של השטחים הפלסטיניים לקיצו ולממש שוויון מלא לכל אזרחי ישראל".
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “תקווה מרה”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות