ריקאר, הנזיר מ"הנזיר והפילוסוף", מציע דרך לשיפור איכות החיים ולמימוש עצמי. הוא לא מטיף לבודהיזם ולשינוי אורח חיינו, אלא מביא […]
האם רצוי לנו להשתנות?
רק מעטים מאיתנו יכולים לטעון כי אין דבר שכדאי לשפר באורח חייהם ובדרך שהם חווים את העולם. יש הסבורים שמגרעותיהם והרגשות הסותרים שלהם תורמים לעושר חייהם, ושאותה אלכימיה מופלאה היא שעושה אותם למה שהם, לאישיות יחידה במינה; שעליהם ללמוד לקבל את זה, לאהוב את חסרונותיהם לא פחות מאשר את מעלותיהם. אנשים אלה מסתכנים בחיים של אי־סיפוק מתמיד בלי שיביאו בחשבון שהם יכולים להשתפר במחיר של מעט מאמץ ומחשבה.
נתאר לעצמנו שמציעים לנו לחוות קנאה במשך יום שלם. מי מאיתנו יקבל זאת בשמחה? ולעומת זאת, אילו הזמינו אותנו להעביר אותו יום עצמו בלב מלא אהבה לזולת, רובנו יחשבו שהאפשרות השנייה עדיפה בהרבה.
רוחנו מוטרדת לעיתים קרובות. מחשבות מכאיבות משפיעות עלינו, הכעס משתלט עלינו, מילות גנאי שמטיחים בנו פוצעות אותנו. ברגעים כאלה מי לא מאחל לעצמו לשלוט ברגשותיו ולהיות חופשי ואדון לעצמו? היינו מוותרים ברצון על עינויי נפש אלה, אבל מאחר שאיננו יודעים איך לעשות זאת, אנחנו מעדיפים לחשוב ש"אחרי ככלות הכל, זהו טבע האדם". אך מה שנראה לנו "טבעי" אינו בהכרח רצוי. אנחנו יודעים, לשם משל, שהמחלה היא מנת חלקם של כל היצורים החיים: זה לא מפריע לנו להיוועץ ברופא כשאנחנו חולים.
אנחנו לא רוצים לסבול. איש לא קם בבוקר וחושב: "הלוואי שאסבול כל היום, ואם אפשר, כל חיי!" מה שלא נעשה, בין שמדובר במשימה חשובה ובין שמדובר בביצוע עבודתנו הרגילה, בקיום קשר ממושך, או סתם בלטייל ביער, לשתות ספל תה, או לפגוש מישהו במקרה, אנחנו מקווים תמיד שנפיק מזה משהו מועיל אם לנו ואם לזולתנו. אילו היינו משוכנעים שהמעשה לא יגרום אלא סבל, לא היינו עושים אותו.
קורה לנו שאנחנו יודעים רגעים של שלווה פנימית, אהבה וצלילות, אבל רוב הזמן אין אלה אלא רגשות בני חלוף שעד מהרה מפנים את מקומם למצב רוח אחר. ועם זאת קל לנו להבין שאילו תרגלנו את רוחנו לטפח רגעי חסד אלה, היה הדבר משנה את חיינו מקצה לקצה. כולנו יודעים שמוטב היה אילו היינו בני־אדם טובים יותר, ואילו חל בנו שינוי פנימי כך שיכולנו לשכך את סבלם של אחרים ולתרום לרווחתם.
יש הסבורים שהקיום תפל בהעדר מאבקים פנימיים. כולנו מכירים את עינויי הכעס, החמדנות או הקנאה. ועם זאת כולנו יודעים להעריך את הטוב, את שביעות הרצון ואת השמחה לראות אחרים מאושרים. ברור בעליל שתחושת ההרמוניה המלווה את אהבת הזולת יש לה איכות משלה המספיקה לעצמה. כך הדבר גם לגבי הנדיבות, הסבלנות ותכונות אחרות. אם נלמד לטפח את אהבת הזולת ואת השלווה הפנימית, ובו בזמן לצמצם את האנוכיות שלנו ואת התסכולים המלווים אותה, חיינו לא יאבדו מאומה מעושרם. להיפך.
האם אפשר להשתנות?
השאלה האמיתית אינה אפוא "האם רצוי להשתנות?" אלא "האם אפשר להשתנות?" אנחנו יכולים לדמות בנפשנו שהרגשות המטרידים קשורים לנפשנו קשר כה הדוק שלא ניתן יהיה להיפטר מהם בלי שייהרס איזשהו חלק מעצמנו.
ואכן, קווי האופי שלנו משתנים בדרך־כלל אך מעט. אם נסתכל באותם אנשים במרווח של שנים אחדות נגלה שנדירים הרגזנים שנעשו סבלנים, המעונים שמצאו שלווה פנימית או הרברבנים שנהיו ענווים. ועם זאת, נדירים ככל שיהיו, יש כאלה שמשתנים, והשינוי שמתחולל בהם מראה שהעניין לא בלתי אפשרי. תווי האופי שלנו מתקיימים כל עוד לא נעשֶׂה דבר לשפרם, אלא נניח לנטיותינו ולפעילויות האוטומטיות שלנו להתנהל בדרכן, ואפילו להתגבר, מחשבה אחרי מחשבה, יום אחרי יום, שנה אחרי שנה. אבל הם אינם אסורים במגע.
אין עוררים על כך שהרשעות, החמדנות, הקנאה ושאר רעלי הנפש, מהווים חלק מטבענו, אבל יש אופנים שונים של היות חלק ממשהו. מים יכולים להכיל ציאניד, לשם משל, ולהמית אותנו בו במקום; אבל אם הם חלק מתרופה, הם יתרמו להחלמתנו. ועם זאת, ההרכב הכימי שלהם לא השתנה. כשהם לעצמם הם לא רעל ולא תרופה. המצבים השונים של המים הם עניין זמני ותלוי הקשר, כמו הרגשות, המזג או תווי האופי שלנו.
היבט יסודי של ההכרה
עובדה היא שהתכונה הראשונית של ההכרה, כלומר "להכיר", כשלעצמה אינה לא טובה ולא רעה. כשמפנים את המבט אל מעֵבר לזרם המתערבל של מחשבות ורגשות בני חלוף שעוברים ברוחנו מבוקר עד ערב, אפשר תמיד לעמוד על נוכחותו של היבט יסודי זה של ההכרה הנמצא ביסוד כל תפיסה, יהיה טבעה אשר יהיה. הבודהיזם מכנה היבט מכיר זה בתואר "מאיר", שכן הוא מאיר בו־ בזמן הן את העולם החיצוני והן את העולם הפנימי של התחושות, הרגשות, המחשבות, הזיכרונות, התקוות והחששות, באפשרו לנו לתפוס אותם. היכולת הזאת להכיר אמנם נמצאת ביסודו של כל אירוע מנטלי, אבל היא אינה מושפעת מאירוע זה. קרן אור יכולה להאיר פרצוף מרושע או פרצוף מחייך, אבן־חן או ערימת גללים, אבל האור עצמו אינו לא זדוני ולא חביב, לא נקי ולא מזוהם. קביעה זו מאפשרת לנו להבין שאפשר לחולל תמורה בעולם המנטלי שלנו, בתוכן של מחשבותינו וחוויותינו. הבסיס הניטרלי וה"מאיר" של ההכרה אכן מספק לנו את המרחב הנחוץ להתבונן באירועים המנטליים, במקום להיות נתונים לחסדיהם, ובעקבות זאת ליצור את התנאים לתמורה כזאת.
סתם לרצות לא מספיק
איננו יכולים לבחור במה שאנחנו, אבל אנחנו יכולים לרצות להשתפר. שאיפה זו תכוון את רוחנו. מאחר שלא די בסתם לרצות, מוטלת עלינו החובה לפעול.
לא נראה לנו בלתי טבעי שעלינו להקדיש שנים כדי ללמוד ללכת, לקרוא, לכתוב או לרכוש מקצוע. אנחנו מעבירים שעות בתרגול גופני כדי לשמור על כושר, למשל, ברכיבה נמרצת על אופניים שלמראית עין אינם מובילים אותנו לשום מקום. לבצע משימה, מה שלא תהיה, הוא מעשה שמצריך מידה מסוימת של עניין והתלהבות, והעניין הזה נובע מן העובדה שאנחנו מכירים בתועלת שתצמח לנו ממנו.
האם רוחנו תוכל, באיזו דרך מסתורית, להתחמק מההיגיון הפשוט הזה ולהשתנות בלי שום מאמץ, רק מפני שאנחנו רוצים? אין לזה יותר סיכוי מאשר להשתעשע מדי פעם בפריטה על פסנתר ולקוות להגיע בדרך זו ליכולת לנגן קונצ'רטו של מוצארט.
אנחנו עושים מאמצים ניכרים על־מנת לשפר את התנאים החיצוניים של חיינו, אבל בסופו של דבר רוחנו היא שחווה תמיד את העולם ומתרגמת אותו לתחושה של רווחה או של סבל. אם אנחנו משנים את האופן שבו אנחנו תופסים את הדברים, אנחנו משנים את האיכות של חיינו. והשינוי נובע מאותו אימון של הרוח המכונה "מדיטציה".
מה זה "למדוט"?
המדיטציה היא מעשה שמאפשר לטפח ולפתח תכונות אנושיות יסודיות מסוימות, באותו אופן שעל־ידי צורות אימון אחרות אנחנו לומדים לקרוא, לנגן בכלי נגינה או לרכוש יכולת אחרת כלשהי.
המילה "מדיטציה" היא תרגום של המילה הסנסקריטית בְּהָאוָאנָה (לטפח) ושל המילה הטיבטית גוֹם (להתעמק). מדובר בעיקר בהתעמקות בראייה בהירה ונכונה של הדברים, ובטיפוח אותן תכונות שיש לכולנו אבל שנשארות רדומות כל עוד איננו עושים את המאמץ לפתח אותן.
יש הטוענים כי אין צורך במדיטציה מאחר שדי בחוויות הקבועות של החיים לעצב את מוחנו, ולפיכך את האופן שבו אנחנו הווים ופועלים. אין ספק שהודות לאינטראקציה הזאת עם העולם מתפתחות רוב היכולות שלנו, החושים, למשל. ועם זאת אפשר להשיג יותר. המחקרים המדעיים בתחום ה"נוירופלסטיות" מראים שכל צורה של אימון מביאה להתארגנויות מחדש במוח, הן מבחינה תפקודית והן מבחינה מבנית.
נפתח אפוא ונשאל את עצמנו מה אנחנו באמת רוצים מן החיים. האם די לנו באלתור מיום ליום? האם איננו ערים בתוך תוכנו לאותה תחושה תמידית של אי־נחת מעורפלת, בעוד יש בנו צמא לרווחה ומלאוּת?
אנחנו רגילים לחשוב שאין מנוס ממגרעותינו ושניאלץ לשאת כל חיינו את תהפוכות הגורל; לפיכך אנחנו רואים בתפקוד הלקוי שלנו עובדה מוגמרת, בלי לתת את הדעת על העובדה שאפשר להשתחרר ממעגל הקסמים המייגע הזה.
מנקודת המבט של הבודהיזם, בכל יצור נמצא הפוטנציאל להתעוררות; וזאת אמת בדוקה לא פחות, אומרים הטקסטים, מהעובדה שכל גרגר שומשום רווי שמן. ולמרות זאת אנחנו תועים מבולבלים כמו אותם קבצנים, לפי השוואה מסורתית אחרת, שהם עניים ועשירים כאחד משום שאינם יודעים שאוצר טמון להם מתחת לצריף. מטרתה של הדרך הבודהיסטית היא להחזיר לנו את העושר העלום הזה וכך להעניק לחיינו את המשמעות העמוקה ביותר.
להשתנות כדי להיטיב לשנות את העולם
באמצעות פיתוח התכונות הפנימיות שלנו אנחנו יכולים גם להיטיב לעזור לאחרים. ניסיוננו האישי, גם אם בתחילה הוא נקודת ההתייחסות היחידה שלנו, יאפשר לנו בהמשך לאמץ מבט רחב יותר שמביא בחשבון את כל היצורים. כולנו תלויים זה בזה ואף אחד לא שואף לסבול. להיות "מאושר" בקרב אינסוף אנשים אחרים שסובלים הוא אבסורד, גם אם זה אפשרי. החיפוש אחר האושר רק לעצמנו נידון לכישלון בטוח, משום שהאגוצנטריות היא עצם המקור לאי־הנחת שלנו. "כשהאושר האנוכי הוא התכלית היחידה בחיים, עד מהרה אין לחיים מטרה",1 כתב רומן רולן. גם כשמציגים לראווה את כל סממני האושר, אי אפשר להיות מאושרים באמת כשלא מתעניינים בנחת של הזולת. לעומת זאת, אהבה אלטרואיסטית וחמלה הן היסודות של האושר האמיתי.
האמירות האלה לא נובעות מרצון להרביץ מוסר. הן פשוט משקפות את המציאות. החיפוש אחר האושר רק לעצמך הוא הדרך הטובה ביותר לא לגרום אושר, לא לעצמך ולא לאחרים. אפשר היה לחשוב שניתן להתבודד מהאחרים כדי להבטיח ביתר קלות את הנחת של עצמך (כל אחד יעשה מצידו כמיטב יכולתו וכולם יהיו מאושרים!) אבל התוצאה תהיה הפוכה מהרצוי. קרועים בין תקווה לחרדה, נאמלל כך גם את חיינו וגם את חייהם של הסובבים אותנו. בסופו של דבר כולם יפסידו.
אחת הסיבות המהותיות לכישלון זה היא העובדה שהעולם איננו מורכב מיישויות אוטונומיות שניחנו בתכונות משל עצמן שגורמות להן להיות מטבען יפות או מכוערות, בעדנו או נגדנו: ממהותם הדברים והיצורים תלויים זה בזה ומתפתחים כל הזמן. יתר על כן, גם הגורמים שהם עשויים מהם מתקיימים רק ביחס זה לזה. האנוכיות מתנגשת כל הזמן במציאות הזאת ומולידה רק תסכולים.
האהבה האלטרואיסטית, הרגש הזה שעל־פי הבודהיזם מושתת על השאיפה שהאחרים יהיו מאושרים, כמו גם החמלה – שאותה אנחנו מגדירים כרצון לרפא את סבלם של האחרים ואת מקורותיו – אינן סתם רגשות נעלים: ממהותן הן מצויות בהרמוניה עם הממשות של הדברים. המוני הבריות רוצים להימנע מסבל, בדיוק כמונו. אבל כיוון שכולנו תלויים זה בזה, גם האושר שלנו וגם האומללות שלנו קשורים קשר הדוק לאושרם ולאומללותם של האחרים. טיפוח האהבה והחמלה הוא הימור כפול בטוח: הניסיון מוכיח שאלה הרגשות שגורמים לנו הכי הרבה נחת, ושההתנהגות הנובעת מהם נתפסת על־ידי אחרים כמרווה נחת.
כאשר הנחת והסבל של האחרים מעיקים עלינו באמת ובתמים, אנחנו מוכרחים לחשוב ולהגיב בצורה נכונה ובהירה. כדי שבתוצאות של הפעולות שנעשות כדי לעזור לאחרים תהיה תועלת אמיתית, צריך לכוון אותן בתבונה, תבונה שנרכשת באמצעות המדיטציה. סיבת הקיום האולטימטיבית של המדיטציה היא להשתנות כדי להיטיב לשנות את העולם, או להפוך לאדם טוב יותר כדי להיטיב לשרת את האחרים. היא מאפשרת לתת לחיים את המשמעות הנעלה ביותר.
השלכה גורפת
גם אם התכלית הראשונה של המדיטציה היא לשנות את האופן שבו אנחנו חווים את העולם, מתברר שלחוויה המדיטטיבית יש השלכות חיוביות על הבריאות. אוניברסיטאות אמריקאיות חשובות כמו פרינסטון, הרווארד, ברקלי ואף זו שבמדיסון בוויסקונסין, וגם מכוני מחקר בציריך ובמאסטריכט באירופה, מנהלים זה עשר שנים מחקרים אינטנסיביים על המדיטציה ועל ההשפעות קצרות הטווח וארוכות הטווח שלה על המוח. מודטים מנוסים, שצברו יחד בין עשרת אלפים לשישים אלף שעות מדיטציה, הוכיחו שרכשו יכולות ריכוז טהור שאי אפשר למצוא בקרב מודטים מתחילים. הם יכולים למשל לשמור על ריכוז כמעט מושלם במשימה מסוימת במשך ארבעים וחמש דקות, בשעה שמרבית האנשים אינם מסוגלים לעשות זאת במשך יותר מחמש או עשר דקות, שאחריהן הם מתחילים לעשות יותר ויותר טעויות. למודטים המנוסים יש יכולת לייצר מצבים מנטליים מדויקים, ממוקדים, רבי־עוצמה וממושכים. ניסויים גם הוכיחו שאותו אזור במוח שקשור לרגשות כמו חמלה, למשל, פעיל הרבה יותר בקרב אנשים שיש להם ניסיון ממושך במדיטציה. תגליות אלה מוכיחות שבאמצעות אימון רוחני אפשר לפתח במכוון תכונות אנושיות.
לא נפרט במסגרת הספר הזה, אבל נזכיר שיותר ויותר מחקרים מדעיים קובעים גם שמעשה המדיטציה לטווח קצר מפחית באופן משמעותי סטרֶס (שהשלכותיו המזיקות על הבריאות כבר ידועות היטב),2 חרדה, נטייה לזעם (שמפחיתה את סיכויי ההישרדות אחרי ניתוחי לב) ואת הסיכויים להתקפים חוזרים של דיכאון עמוק בקרב אנשים שחוו בעבר לפחות שני אירועים כאלה.3 שמונה שבועות של מדיטציה (מסוג MBSR4) במשך שלושים דקות ביום יביאו להתחזקות ניכרת של המערכת החיסונית, של רגשות חיוביים,5 יכולת ריכוז,6 וגם לירידה בלחץ הדם בקרב אנשים שסובלים מלחץ דם גבוה,7 והאצה של ההחלמה מפסוריאזיס.8 חקירת ההשפעה של מצבים מנטליים על הבריאות, שפעם נחשבה לעיסוק לא רציני, תופסת מקום חשוב יותר ויותר במחקר המדעי.9
בלי לרצות לייצר כותרות מרעישות, חשוב לציין באיזו מידה המדיטציה ו"אימון הרוח" יכולים לחולל שינוי בחיים. אנחנו נוטים להמעיט בערך של היכולת לשנות את רוחנו ובהשלכות שיש ל"מהפכה פנימית" עדינה ועמוקה כזו על איכות החיים שלנו.
חיים מלאים באמת אינם מורכבים מרצף בלתי פוסק של תחושות נעימות, אלא מהשינוי באופן שאנו מבינים את האירועים המקריים שבמציאות וחווים אותם. האימון הרוחני מאפשר לא רק לטפל ברעלי הנפש, כמו שנאה וכפייתיות, שמרעילים את חיינו הלכה למעשה, אלא גם לרכוש ידיעה טובה יותר על הדרך שבה הרוח פועלת ותפיסה נכונה יותר של המציאות. תפיסה נכונה יותר זו היא שמאפשרת לנו להתמודד עם העליות והמורדות בחיים מבלי שניפגע ותוסח דעתנו, והיא גם מעניקה לנו ידע שבעזרתו נוכל ללמוד מהם לקח מעמיק.
אין עדיין תגובות