להרף עין ולתמיד

כמטפל וכמורה, ניחן יורם חזן במזיגה ייחודית שאינה מבחינה בין אהבתו לאדם לבין היותו פסיכואנליטיקאי. הוא נודע בשיטתו המקורית והישירה ובחוש ההומור שתמיד מפתיע; בראייה מפוכחת של סבל ושיגעון כמצב הקיום האנושי ובערך שייחס למגע עם זיכרון וגעגוע ליחיד ולחברה. אלה שיקפו תפיסה פסיכואנליטית מעמיקה ופתוחה, המונחית על ידי אכפתיות חסרת פשרות ומחויבוּת טוטלית לאדם שניצב מולו.
בספר זה מובאים מאמרים ומבחר דיונים על טיפול בגישה פסיכואנליטית, המשלבת המשכיות וחדשנות בנושאים כמו: אבחנה שאינה יוצאת מפתולוגיה מוכרת אלא מהחוויה של האדם; שיח בין חלוצי הפסיכואנליזה וטיפול בנקודות העיוורון שלהם; המשכיות ביחסי אבות ובנים, ועוד. כמו כן מובאים תיאורי מקרים הנולדים מראייה ייחודית, ומשקפים רגישות וכבוד לאדם שבטיפול.
יורם חזן היה מוכר כמטפל יוצא דופן שהטביע את חותמו על הכשרתם של פסיכולוגים ואנליטיקאים רבים בארץ.

מקט: 4-20-52997

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

כמטפל וכמורה, ניחן יורם חזן במזיגה ייחודית שאינה מבחינה בין אהבתו לאדם לבין היותו פסיכואנליטיקאי. הוא נודע בשיטתו המקורית והישירה […]

---

ובחרת בחיים; התורה כולה
דברי הקדמה – מאת מיכל חזן

העיון המחודש בכתבים של יורם והוצאתם לאור מחייבים אותי למגע אינטימי, בלתי־אפשרי כמעט, עם יורם ועם מאמריו מלאי החיוניות, המסמנים את דרכו ואת הדרך המשותפת שלנו, יצירה שנמשכה כמה עשרות שנים.

אני נעה בין מגע עם נוכחותו מלאת העוצמה לידיעת מותו, למגע עם היותו איננו, אינות המוחלטת במהותה.

במהלך ה'שבעה' הופיעה בפתח ביתנו אישה מבוגרת והגישה לנו מכתב בשם תושבי השכונה, ובו היא מבכה את הספסל הריק מ"יקיר השכונה" – כך באיגרת:

בלתי אפשרי היה לעבור מבלי להחליף עמו כמה מילים… דיבורו שקט ובנחת משיב לעניין. דבריו שקולים, דעתניים… המבט שלו המביע טוב לב, יושר, גם סבל הכול בשקט. אין בו כעס על אף אחד. יושב ומקרין שהוא האדם הכי שמח בחלקו.

וכך, מתברר, נפתח יומו של יורם השכם בבוקר על הספסל ברחוב: עם האספרסו שלו, מחוץ לבית־הקפה, ליד הקטנוע שלו. מבעד לעיתון שקרא הינהן לעוברים ושבים קשי יום. רק משם היה ניגש לראות את האדם הראשון בחדר הטיפול.1 ואני יכולה לומר שעבורו היו אלה רגעי חסד, ואף אושר, אם תרצו.

עמדה זו שיקפה את גישתו לאדם ולחיים: מעין אחווה בסיסית עם בן אנוש באשר הוא, הנושא בשתיקה את נטל הקיום ומכאוביו; עמדה מתבוננת ומתגייסת, שווה לכל נפש, בדומה ליחסו הנינוח ליוצרים החלוצים בפסיכואנליזה שעליהם כתב:
גיבורים כולם
(בעיקר מי שיש לו פחות מזל, הרוב)

מדוע חשב יורם שלהיות אדם ולשמור על צלם אנוש זו גבורה, ויותר מכך – מה אִיפשר לו, כאדם לא רגוע במיוחד, להישאר כל כך רגוע מול חולשה אנושית, להבחין בטירוף ולהישאר נינוח כשהטירוף יוצא לאור?

אחלוק עמכם הבנה שבדיעבד בנוגע לאותה 'קונפיגורציה' המאפיינת את הכותב, אדם־מטפל־מורה־יוצר, ואחלץ תֵמה מרכזית שהיא אימננטית גם למאפייני הכתיבה הסגנוניים שלו.

את ההצלחה הגדולה של הוריו האוהבים של יורם אני מוצאת בשילוב מוזר ומסקרן של חינוך קפדני וחופש לחיות, באיזון שהקנה לו מתח פורה בין ביטחון וצניעות לבין גדלות בריאה המאפשרת לאדם להנהיג ולהוביל. דבר זה ניכר בכתביו בגישה שלו לפרויד ולכל הכותבים האחרים שאותם הוא 'מוביל' ביד פשוטה ובטוחה.

במחשבה על מה שכונן ביורם את העמדה הזו והקנה לו ידיעה עמוקה על כאב מנטאלי, יכולתי לשער שנחשף למראות אושוויץ שהשתקפו מעיני האֵם מלאת החיוניות. מחלת הלב שבה לקה אביו בילדותו חייבה אותו לקבל על עצמו אחריות בגיל רך. אביו היה איש חם, משכיל וכריזמטי, אשר נטע באֵם אמון בחיים לאחר המלחמה, והכריע בשאלת העלייה לארץ. לאחר מותו נגזרה שתיקה על הגעגועים לטובת המשכיות החיים. האמונה ב'אלוהים שלי', כפי שכינתה אמו את הכוח־או־המזל שהציל ומכוון אותה, שילחה אותו לחיים שיש בהם תחושת משמעות ובעיקר ייעוד לילד זה.

כך יכולתי להבין את החיפוש שלו אחר בעלי ברית למאבק אידיאולוגי עוצמתי ובלתי־מתפשר, שמגמתו היתה לתת מענה לשבר תרבותי, אמוני ומוסרי, בלחימה למען החיים וקדושתם ובמיגור הרוע. ובאמת, נמצאו לו שותפים לדרך ועמם יצר קשרים אמיצים. דוגמאות יוצאות דופן לכך הם עמיתיו מגרמניה ותלמידיו בטורקיה, שעמם יצר זיקות שהיו מעבר להגדרת חברות או מטלה לימודית – אחווה ושותפות למעשה שמשמעו 'הפיכת העולם לטוב יותר'.

על בית ילדותו לא הִרבה לדבר, בפרט לא על הקשר עם אביו ועל חוויית האובדן שלו; האב, שלדעתי היה אחראי במידה לא מבוטלת לבהירות בעולמו האידיאי של יורם, ליצירת מצפן שהיווה מאפיין מרכזי בדרכו ומשענת עבורו בכל רגע נתון, כפי שאמר בנו הבכור בדברי הפרידה מאביו: "ליורם תמיד היתה דרך".

היו לכך השלכות על תהליך התהוות הקשר שלנו והקמת המשפחה. נפגשנו ברגע פיזי ורוחני כאחד. גדלנו יחד כאוהבים, גילינו בהתפעמות את הפסיכואנליזה והפכנו להורים. נאבקנו להתקיים עם האמת שלנו. בעזרת האנליזות האישיות הפכו חיינו לרצף של רגעים שבהם חלקנו את ההתנסות והאתגר בכל תחום, בכל יום. בין מה ש'הוא-אני' לבין מה ש'אני-הוא' נמצא לנו הביטחון הדרוש לחיי יצירה ואהבה טובים ומרתקים – המכוונים לאחר. זכות מטורפת שכזו.
הפרדוקס של יורם – הכרה בסופיות המוות והמלצה לגעגוע

הכתיבה גרמה לי להתעמת עם ההמלצות של יורם העולות מן הטקסט, המלצות שהן בבחינת קוד או צופן למכלול האידיאות שהנחו אותו.

עד כה אמרתי משהו על נקודת המוצא שעמדה בבסיס הגותו ומעשיו, והיא שהקיום כרוך תמיד בכאב, ושהיכולת לשאת אותו ראויה להערצה.

במרבית הטקסטים הוא עוסק בצורה זו או אחרת בצורך באב ובאובדנו, בחיוניות של 'תחושת המשכיות' המבטיחה חוסן נפשי ורוחני, לעומת בדידות, נתק והשקעה מסיבית בהגנות.

ביחס לאובדן הכרוך במוות היו ליורם אמירות נחרצות. אמירות המטשטשות את הגבול בין החי למת נחשבו בעיניו כעבודה זרה או כמשיחיוּת שקר, בבחינת בגידה במי שחי באותה מציאות של כאב מנטאלי בל ישוער. אין תקנה למותו של אדם ולהיעלמותו המוחלטת. "מוות זה מוות", אמר יורם, לכן "איני מציע לכם להיסחף לרעיונות אמוניים והזויים, המרגיעים ומכחישים אמת פשוטה: שאין נחמה של ממש למי שנשאר". האובדן מחולל סבל שלא נמצא לו פתרון מניח את הדעת בפסיכואנליזה, וכפי הנראה אף לא בדתות השונות.

אולם באותה נשימה יורם מוסיף את צוואתו הנפשית והרוחנית: הבנה של המצב האנושי תמתן את ציפיותינו ותאפשר למצוא בתוכנו אנושיות ורגישות לזולת. משם ינבטו משמעות, חסד ונחמה של ממש כמו גם זכות ויכולת ליהנות מהחיים. אף על פי שאין חידוש באמירה הפסיכואנליטית שאמנות מלאכת החיים המתמשכת היא שכלול של אותה יכולת למגע עם פנים ועם חוץ, בספר זה אנו מציגים את התרומה הייחודית של יורם חזן.

לדברי יורם, אחד התנאים המאפשרים לשמור על שפיותנו מחד ולהעניק מתנה למי שהלך מאידך הוא בנכונות וביכולת להיות במגע עם געגוע. תחושת געגוע מלוּוה לרוב בהיזכרות. ההמלצה המובלעת בכתביו: לא לפחד להיזכר במה שהיה או במה שכמהנו לו שיהיה,2 לא להתבצר בכעס המגן בפני געגוע חבוי. מה שנחוץ לזה ההולך ולזה הנשאר הוא היכולת הנפשית לשאת במידה כלשהי את אזור הכאב המנטאלי הכרוך בתחושת הגעגוע.

הפרדוקס של יורם עשוי להימצא בדיבור הלוגי והרציונלי לכאורה על ערך הגעגוע. כך אני מבינה זאת: אנו החיים כאן מסוגלים לחשוב על כך שכאשר לא נהיה כאן יותר, נחיה עוד בלִבם ובמחשבותיהם של אנשים. יורם חשב שיש נחמה בעצם מחשבה שכזו על סוף חיינו.3

מן הצד האחר, רעיון זה מוביל לכך שהאדם שנותר בחיים יוכל בתנאים מסוימים לשמר זיקה לרקמת החיים שנוצרה עִם אחר שאינו בחיים. כלומר לקיים אותה רקמת חיים שהיא בבחינת 'ישות משותפת' שאין לה קיום משל עצמה. זו תשובה כלשהי למה שהתבהר לי עם מותו: שבנוסף לאותה אינות בלתי־נתפסת של אדם קרוב, מתרחש אובדן חלק מהעצמי. ייתכן שהתהליך דומה במעט כשמדובר באובדן מסוג אחר, כמו מולדת או שפה. בהיבט כמו־חילוני, יורם מניח לפתחנו תזכורת שעלינו להיכנס ללבבות ולהטביע חותם אישי, תרבותי או אחר, לתועלת בני האדם, שכן כך אנו ממשיכים 'לחיות'.

אם נמשיך להרהר על געגוע – בחשיבה נועזת יותר, הגעגוע הוא נקודת מפגש שמתרחשת עבור שני הצדדים ב'מצב טבע',4 שלא מבחירה, בין עולם החיים לבין עולמם של אלה שאינם חיים.

אלא שגעגוע לאדם שאינו בחיים, שישמר את קיומו השלם של העצמי, מעלה זיכרון חי של הימצאוּתו, ומפגיש שוב ושוב עם ההכרה שאין. המנגנון הנפשי של האדם החי אינו יכול לשאת את אותו חלל בלתי־מובן. לכן געגוע יכול לגרום לתחושת פירוק של ממש, להציף ביגון ובייסורים, ובסופו של דבר לשאוב אותנו למקום שלא מותיר אנרגיה ליצירת חיים.

בפסיכואנליזה ישנן גישות שונות להבנת תהליכי אבלות ולהבחנה בין אבל נורמלי לבין זה שמייצר סינדרום של הפרעה. בהמשגה הפרוידיאנית נדרש מהלך נפשי של הסרת הליבידו מהאובייקט המת והשקעתו באובייקט חדש (פרויד, 1917).5 בגישת פסיכולוגיית העצמי, מקור הפגיעה של העצמי הוא באובדן 'זולתעצמי'6, והריפוי יימצא בחיבור לאובייקטים חיים העוטפים ומחברים את העצמי החי, היכולים לאפשר את המשך ההתאבלות לאחר שהעצמי מתחזק (Ornstein, A., 2010).7

השלב הבא לפי קו חשיבה זה הוא קריטי. על מנת שנוכל לחיות במגע עם געגוע – וראוי להדגיש: ממוּתן ולא טראומטי – בנוכחות אדם הרואה אותנו ואת היגון שלנו, ולקיים את אותה 'שרשרת אנושית' (הידיעה שאנו כאן ונהיה שם, ומישהו שנגענו בלבו יחזיק את היותנו), צריך מישהו. משמע, בדרגה זו או אחרת אדם מצוי תמיד במצב של הזדקקות למישהו אִתו.
משוגעים כולם – כל אחד צריך מישהו

אז יורם אומר: צריך שיהיה מישהו – אחרת האדם נהיה משוגע. כיוון שרוב הזמן אין די 'מי שהם', במידה כלשהי אנחנו תמיד משוגעים. יורם העדיף זאת על נורמטיביות יתר או שפיות יתר הגורמות לכך שהסביבה או הגוף נדרשים להכיל רגש או מחשבה בלתי־נסבלים.

אני משערת שמתוך הנאמר עד כה ניתן להבין מדוע מצא יורם בפסיכואנליזה (במהלך התבגרותו) בית של ממש – מקום לרגשותיו ולמחשבותיו ההזויות (כפי שנדמו לו אז), ומקום להיות בו – נמצא ונוכח עבור האחר.

מאוחר יותר, כאשר היה לאנליטיקאי, אמונתו הבלתי־מסויגת באמיתות וביעילות התיאוריה על חידושיה – ובעיקר יכולתו לדברה בשפת בני האדם – תרמו למטופליו ולשמחה שלו בהוראה ובהדרכה. הכרה זו הפכה אותו למנחה המקנה ביטחון של ממש ברגעים קשים של מבוכה, ספק ואי־ודאות, ולמורה דרך לא תבניתי ולא צפוי. יוצא דופן, כפי שמעידים תלמידיו הרבים.
ההימצאות של יורם

ההימצאות של יורם הפכה עבורו ל'דת פרטית' המיושמת לפרקטיקה. אני נמצא במקום שבו אינך מעלה בדעתך שאֶמָצֵא עבורך, עד שיתקיים מצב חדש, שבו אני מצופה להימצא – ולעולם איני מכזיב.

אני יכולה לומר בזהירות שהיה בזה ביטוי של יסוד אתי חילוני־אמוני, המחזיק בתוכו מזיגה של פרדוקסים מן המקורות ומזרמים שונים ביהדות. במהות ההימצאות של יורם היה יסוד של 'אחריות לאחר' – יסוד שאין לו מקום גשמי בשיח החולין או בתיאוריה פסיכואנליטית. מקורו בהוויה, והתגלמותו בעשייה המכוונת לזולת באורח יום־יומי, וכל עניינה נחלתו הפרטית של האדם.

כיצד קרה שיורם נגע בחייהם ושינה את חייהם של אנשים רבים כל כך? הדוגמאות המובאות במאמרים יוכלו להאיר במשהו על תשובה אפשרית לשאלה זו, שכן הן מהוות תיאור מקרוב של התרחשות בינו לבין האדם בחדר; תולדה של מגע הרואה ללא סייגים, בחדות וברוך. ברצינות תהומית ובהומור יתאר את המפגש המפתיע עם דוּבִּי פרויד ש"גובהו 70 ס"מ…".8 הדיון במושגים או בעוצמת החוויה שמזהה אינו פולש לתיאור המפגש, והתחושות הקשות של המטופל ביחס למטפל וכשליו מתקבלות כבעלות ערך רב. יורם יאמר: "זו רק נגיעה מיטיבה ב'אמת חבויה' של האדם". ואני אוסיף: זו איכות הנוכחות, שבמהותה הנה נדיבות טהורה ובלתי־מתחכמת, שבמגעה מתרחשת תמורה, הגורמת לאדם (לעתים) לחוש ראוי, לחוש חי ממש, מעבר למציאות שהכניעה אותו.

אני שבה לתנועת יורם – הרף עין רואֶה והרף עין מניח; כך הוא דוגם את מצב הלב ובו בזמן משיב לו את הקצב. תנועה שיש בכוחה לגרום לאדם לחוש בטוח וראוי.

בהרצאתו האחרונה "הקשבה אנליטית" שאל יורם: "מהו הדָּבָר שאנו זקוקים לו כדי להקשיב למטופל – שאינו מותנה בגישה שממנה אני בא, ושאינו תלוי בעמדה שממנה אני מקשיב?" ובמקורות נמצא לו מענה מפיו של שלמה: "וְנָתַתָּ לְעַבְדְךָ לֵב שוֹמֵעַ" (מלכים א, ג' 9).

משמע, התיאוריה, שהיא כה חיונית להבנת התהליך הטיפולי, עלולה לשמש כדרך להימנע ממגע נוכח, הרואֶה ללא סייג, המיטיב באופן אמיתי עם המטופל.
לראות את הרוע ולהתייצב מולו

מול הרוע נעלם יורם המטפל שיש לו אורך רוח וסובלנות נדירים לחולשה אנושית ולטירוף על סוגיו, ומופיע יורם שונה – יורם הלוחם (באמצעות הדימויים שהִרְבָּה לשלוף משירותו כלוחם).

כאשר האדם נואש ואובדת תחושת הצורך בנוכחות, שתאפשר מגע עם רגישותנו לזולת, אנו עומדים בפני סכנה של 'לעשות רע'. אף שהרוע הוא נחלת בן האנוש, יחסו של יורם לעניין זה שונה לחלוטין. הוא בוחר להתייחס לרוע כדבר לעצמו, וזאת בטרם יתייצב וישוב לעמדה שתאפשר להבין את מקורותיו. יש לומר בצלילות גמורה: זהו רוע.9 לדבריו, הגנה על 'אמיתות' (דוֹגְמוֹת) מהווה סימפטום של תיאוריה שהפכה לדת פנאטית העלולה לייצר רוע, פתח לאלימות ושלילת הזולת, תוך התעלמות ביודעין מפגיעתו.

אותה עמדה כלפי הרוע ניכרה בעמדתו של יורם כלפי פסיכואנליטיקאי אחד השולל את קיומו של האחר, מחלוקות עקרות, התנשאות ושלילה של אסכולה זו או אחרת. דבר זה בא לידי ביטוי גם בעמדתו ביחס לעוינות כלפי הקמת מכון פסיכואנליטי נוסף.10 יורם הניח שהקמת המכון החדש תעודד שונות וחשיבה חופשית החיונית להתפתחות התיאוריה. הוא גם האמין שהיא תעשיר את החברה שאליה השתייך – ובעיקר, שתהיה לטובת המטופלים בארץ.

המאבק שלו במגמות השלילה התנהל באמצעות למדנות והתעמקות בהתפתחות התיאוריות בפסיכואנליזה. את ההוגים והזרמים השונים ראה כמי שפועלים זה למען זה, האחד להרחבת שדה הראייה של קודמו, זה שמאפשר לשמוע היום מה שלא ניתן היה לשמוע אז.
לשוב ולטפל, הפעם בהוגים עצמם ובפיצולים שנוצרו בפסיכואנליזה

במגרש המשחקים שהקורא עומד להתוודע אליו, אבות מייסדים של הפסיכואנליזה וצאצאיהם נפגשים לשיחה ולטיפול, האחד באמצעות התיאוריה של זה שבא אחריו או לפניו. יורם מדגים כיצד תיאוריה אחת מאפשרת לכותב תיאוריה קודמת להיחלץ מכבלי נקודות העיוורון שלו. "זיהוי הנקודה העיוורת מאפשר להבחין באופן מוצלח בין תיאוריה לבין ההוגֶה אותה. עוד צעד… הוא 'לטפל' בתיאורטיקאי…", כיוון שלמרבה הצער "ההוגֶה אף פעם לא טופל בגישה שהגה (החל בפרויד). חבל, כי הם היו זקוקים [לכך]".11

יורם מבהיר, מנסח ומחדש בנושאים שנויים במחלוקת, כמו זיקת המבנה בין פעולת הפירוש ליחס מרפא, כאשר הוא מחפש ומוצא דרך לאחות פיצול כאוב בין פרויד ופרנצי באמצעות המושג 'זולתעצמי' של קוהוט. כך כתב יורם: "המושג זולת־עצמי מצליח לתת מִילִים לַיַּחַס, שאינו נפרד מפירוש. כך שניתן לדבר את מה שקורה בהעברה, כשמתפתח יחס מן האיכות שאותה זיהו פרנצי ואחריו באלינט".12 מוטיב שהיה חיוני עבור יורם בקוד הרעיוני שהזכרתי הוא החיבור בין מסורת להמשכיות ולחדשנות, אשר יוכלו להצעיד את הפסיכואנליזה קדימה במקום לפצלה, ולאפשר ראייה המחזיקה פרדוקסים במודלים השונים.

"גם אם ייקח הרבה זמן יישמע בסופו של דבר קולה הרך של התבונה",13 מצטט יורם את פרויד, שהתקשה להקשיב לתרומה הגאונית של פרנצי.

בספר ניכרת הסתמכותו הקבועה של יורם על פרויד ועל יוצרים מאסכולות שונות. בקריאת המאמרים אפשר להבחין במלאכת מחשבת לאיתור ולחילוץ זיקות של אבות מייסדים שחרגו מהמודל הקלאסי ומהווים תימוכין ליצירת מושגים חדשים, וכך מאפשרים המשכיות. באותה עת מטפל יורם (גם) בקורא הנבוך בין הגישות וההמשגות, ומצליח לנסח בפשטות ובישירות רעיונות תמציתיים, המחזיקים בתוכם עיקרי תורה מורכבת ורווית דקויות.

בהמשך דרכו חשב יורם שתרומתו של קוהוט לתיאוריה הפרוידיאנית ולו עצמו, כמטפל וכאדם, ככל שהיא רדיקלית, היא מהותית וחיונית, להבנת התלות של הילד בסביבתו.

"החלוצים בתחום הנפש הם מי שמעִזּים לספר לעצמם, ואחר כך לנו, משהו חדש על חולשה אנושית", כתב יורם, כשחולשותיו המביכות של קוהוט נחשפו בביוגרפיה שכתב צ'רלס סטרוזייר (חבר ששיתף את יורם במהלך הכתיבה). יורם אינו נרתע או מתכחש, אלא מנסה בדרכו היצירתית לטפל בקוהוט בעזרת התיאוריה של קוהוט עצמו – בהומור, בשפת בני אדם.
השימוש בדימויים, משחק מעל הזמן והמקום

עבור יורם, השימוש במטפורות היה שדה משחק במובן הוויניקוטיאני: מרחב ביניים14 בין אמירה ממשית לאזור משחק לשייט בו, אפשרות לרחף מעל השפה ומעל הזמנים, אל אוצרות התרבות והמדע. שימוש בזכותו של היחיד לקחת לעצמו מאותה קערה השייכת לכל בר־דעת הרואה עצמו כשייך לה ולחבר חומרים כרצונו, תוך קבלת סדר בסיסי (ביקום), כהכרה בסדר הדורות. הכרה זו מחזקת את חוסננו האנושי.

השימוש בדימויים הוא גם דרך להשגת דרגת חופש לומר דברים שיאפשרו לזולת לנשום ולהקשיב, וזאת מבלי להיכנס למלכודות של קונקרטיות ושיוך סטריאוטיפי. כמעט כל טקסט יכול להפוך בידי יורם למטפורה, אזור חף מסכנה להפוך לדבר עצמו.

דוגמה לשימוש בדימויים אפשר למצוא בעבודה כמו־טיפולית סביב מערך החשיבה של אנדרה גרין, המנסה ליישב בין תגליותיו פורצות הדרך לאלה של פרויד. שם פונה יורם אל הדימוי 'ציקלון ואנטי ציקלון', שבו בחר גרין, ומציין בהומור שדימוי זה מעורר בו "אי־שקט מטאורולוגי".

יורם ממשיך בחיפוש אחר דימוי שיאפשר לשמר זיקה פנימית בין ניגודים, שתאחה את השבר: "לפעמים כדי לחלץ, נדרש […] כיול עדין […]. ייתכן שצריך לעבור מ[חשיבה במושגי] עולם מַקרוסקופי־מטאורולוגי לעולם מִיקרוסקופי־מולקולרי".15

"מצאתי!" קרא אליי בחיוך מאושר כשמצא לפתע דימוי מהתשתית הביולוגית שלנו, "הסליל הכפול של הדנ"א". כוונתו היתה שנמצא עבורו דימוי תשתיתי, שיאפשר לגרין ולכולנו, עם גילויינו הנוספים, לחיות יחד עם השונות המורכבת מניגודים. זהו דימוי עשיר ופוטנטי, ויורם שואל ממנו שני אפיונים, האחד, הסינגולריות: "מעתה נדבר על קונפיגורציות שונות לגמרי של מרכיבים זהים לחלוטין (ולא 'ישויות שונות', כמו שהציע אנדרה גרין)". האפיון השני, המתח המובנה של הניגודיות: "של דבר והיפוכו, שיוצר את הדבק. אפיון העשוי לשחרר את הפסיכואנליזה ממאבקים עקרים: יתרונו התיאורי הוא בכך שכלול בו מתח פנימי בתוך לבנת היסוד של הקיום". נוכל לבחור להציב את הניגודים המוּבְנִים האחד מול האחר (הרס); ולשיטתו של יורם – האחד ליד האחר (מהות הקיום). בזהירות אני מציעה כאן, שלרעיון זה עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת לכל תחום בחיינו.

במאמר אחר, "על השינה של המטפל בטיפול", יורם משחק במושגים מתחום הפיזיקה ומציג רעיון עצמאי, מקורי ופורץ דרך. הוא מעז להתקרב, להיכנס ולהתחיל למפות אזורי דמדומים באמצעות המשגות בהירות השאולות מתיאוריית הכאוס הדטרמיניסטי, משמע "הנטייה הידועה מראש של מערכות מורכבות לנוע ממצב של חוסר סדר לסדר וחוזר חלילה".16 יש חוויות שהן "גדולות על" נפשו של האדם, הילד או המבוגר, ורק אדם אחר המגיב אליו, במצב "צבירה" שיש בו "חוסר סדר חיוני",17 הנבדל ממצב של הכרה מודעת, יכול לאפשר לו להישאר בחיים ממש. למיטב ידיעתי יורם היה חלוץ בין היוצרים בארץ, שהציע לשימוש את המושג הפיזיקלי 'סוּפֶּר־פּוֹזִיצְיָה'18 ("כל החלקיקים האלה יכולים להימצא במה שנילס בּוֹהְר קרא סוּפֶּר־פּוֹזִיצְיָה",19) כדימוי המסייע להבין מצב אנושי של המטפל שאינו מתרחש בתודעה ערה, הגורם לכך שהמטפל יהיה מסוגל להגיב לזיכרון טראומטי של המטופל ולאפשר התמרה שלו.
הימצאות אב עבור בנו

במאמריו הראשונים, שכתב בעת ששימש מנהל מחלקת מתבגרים ב'איתנים', תיאר יורם אבות המנסים להגן על בניהם במעורבות יתר או בהיפוכה, במתן חופש כעיקרון. בשני המקרים מצג השווא שההבטחה ההורית שבויה בו מביא לתוצאה טרגית: בדידות ושיגעון לילד.20

כשנולדו הבנים החלה עבורו ספירה חדשה. זה היה מעבר למה שציפה או קיווה לו. ביחסיו אִתם חיפש יורם את התנועה בין 'הימצאות מוחלטת' להכנה ל'היעדרות אפשרית'. הוא ביקש להיות במגע עם האב החסר ולהיות אב נוכח ונמצא לילדיו – לכוון אותם, ללמד אותם, להימצא פיזית ולנווט, ובד בבד לסמוך עליהם תמיד ולהניח להם לנפשם. איחוליו הסתיימו תמיד בהצעה 'להמשיך להיות הם עצמם' ומול הרפתקאות החיים שלהם לא חש כל דאגה.

יורם היה זהיר בניסיון התמים והנחוש שלו להגן עלינו מפני ידיעת החיים הקשים, אך אנו חיינו זאת אִתו באופנים שונים. באזורי נפש אלה היה גם יורם שלא היה יכול לומר במילים למה הוא זקוק, כמו שקורה לנו. להבנתי, חוסר האונים אל מול הדרישה הפנימית הצולבת גדול מכדי שיימצאו המילים. אינך יכול לבגוד במהות של עצמך כאובייקט אמין ומחזיק.

ב'בדיעבד שהוא חלק ממהות החיים' יכולתי לראות זאת טוב יותר; אין לי ספק שהוא אמר זאת כל העת באופן ההינתנות שלו לאדם האחר. כפי שאמר בנו הצעיר בפרידה מאביו: "לעולם אינך לבד כאשר אתה תמיד עבור מישהו". במאמר "אבות ובנים במירוץ הזמן" מביא יורם דוגמה אחת מני רבות בחיי היום־יום שלו עם כל אחד מבניו. הוא בוחן את שטח החפיפה בין האב לבן, שטח שיוצר המשכיות:

"שתי אֲמירות פנימיות לתיאור היחס בין אבות לבנים. […] אֲמירה אחת מגדירה את המשימה ההתפתחותית בקשר של בן עם אביו, וזו לשונה: 'יש בי משהו שאינו שלי, אבל הוא אני'. הבן צריך לעבור משהו עם עצמו על מנת שיוכל לקבל את זה שיש בו משהו שאינו שלו, והוא הוא. אֲמירה שנייה מגדירה את המשימה ההתפתחותית בקשר של אב עם בנו, וזו לשונה: 'יש בך משהו שהוא שלי, אבל הוא אתה'. האב צריך לעבור משהו עם עצמו על מנת שיוכל לקבל את זה שיש בבנו משהו שהוא שלו, אך אינו הוא".

הוא מוסיף דימוי פיוטי משירו של יהודה עמיחי "לִבִּי נִשְבָּר בְּקִרְבּוֹ" (2003)21 הממחיש את אזור החוויה שעליו הוא כותב.

מתוך דברים שאמר לי במעין ידיעה מקדימה ללכתו, העליתי בדעתי שניחם את עצמו בכך שמוטת כנפיהם של בנינו רחבה דיה, וכי הוא סמוך ובטוח שאדע לעשות את הדברים הנכונים. היתה זו התבטאות שבעת שנאמרה נשמעה מופרכת ומקוממת, שהרי יורם שירת במעין 'יחידה מובחרת' שיצר לעצמו בכל מקום שאליו השתייך, יחידה שייעודה לעשות את העולם לטוב יותר, שהרי ראה עצמו אחראי לאותו מעגל אדם־משפחה־חברה־ארץ. ידעתי שרוב הזמן גישה מוזרה זו מילאה אותו בשמחת חיים ובאופטימיות. אני מוצאת נחמה בידיעה שיורם חש במלוא נוכחותו ברגעי המגע עם הזולת, תוך שהיה מפוכח לגבי לכתו.

כשמטופליו של יורם הגיעו ביום שישי לדלת שלא נפתחה בפניהם עם מבט ההרף עין רוֹאֶה והרף עין מושפל – הם חשבו שהוא מת. לא ייתכן מצב כזה. והוא אכן מת.

באתיאיזם המדומה של אדם חדור אמונה, המטיף לחשיבה חופשית ורציונלית ורואה בה את הישג הנאורות, יכול היה לומר: תסמכו עליי – אם איני כאן־אִתכם אני שם־אִתכם, ובאותה נשימה לומר שהכול שטויות ואל תאמינו לדבר מכל זה. יורם היה שמח לשחק כאן ולומר שהשינה אינה היפוך של העֵרות, והמוות אינו היפוך של החיים. אבל תשאירו את זה לאליס בשיחה עם החתול ולרגעי העזה בלתי־נשכחים במאמר שבו הוא מעז לגלוש באמצעות מטפורות מתחום הפיזיקה לאזורי הדמדומים.

כיצד נוכל להעביר לדור הבא תקווה, כפי שקיווה יורם, ולא עצב נורא מהיעדרו?

ההחלטה שלי לערוך ולהוציא לאור ספר זה – כביטוי של זיכרון וגעגוע – משמעותה שיצירה זו שהיתה חלק ממסלול חיי, ומגעה חי ומכאיב, תהפוך כעת לנחלת הכלל. כך יוכל יורם לטייל אל הלבבות ואל המחשבות, ולב הקוראים הזוכרים או המתוודעים יהלום אותו בעניין וברכות, יחדיו. הקוראים יוכלו להרהר ברעיון שלפיו בכאב הקיום, באובדן ובגעגוע, שוכנות נשמה ונחמה. ממקום זה, מאחווה שיש בה זהות ושוני, ניתן לבחור מחדש בחיים. כך נמשיך אנו לשמור על עצמנו ועל שלמות העולם שאנו חיים בו.

רגע לפני שיורם חובש את הקסדה וקורץ לנו בעין כחולה, רגע לפני שהוא מפליג בקטנוע המפורסם, אז יורם למיטב ידיעתי אינו חי. וכן, הוא ישנו בחיי, בחיי ילדינו. בחיי אוהביו הרבים.

1 ניסוח של אסף חזן.

2 מצאתי לנכון להוסיף געגוע שאינו מכוון רק למי שהיה ואבד, אלא גם למה שכמהנו לו ואבד, ויורם מוסיף מה שאבד למי שכמהנו לו: "עד שלא היה קרוב לזִקנתו, לא היה המטופל במגע עם העצב על מותו הבודד־מִבֵּן של אביו" (מתוך "אבות ובנים במירוץ הזמן", עמ' 210 בספר זה)

3 תיאור מרגש לכך ראו ב"אבות ובנים במירוץ הזמן", בעמוד 212 בספר זה.

4 מטבע לשון שהציע איל חזן לאירוע שהוא חלק מהמהות הטבעית שלנו.

5 פרויד, ז' (1917). "אבל ומלנכוליה – פעולות כפייתיות וטקסים דתיים", אבל ומלנכוליה. תל אביב: רסלינג, 2007.

6 ראו הגדרות ב"אבות ובנים במירוץ הזמן", עמ' 210 בספר זה.

7 Ornstein, A. (2010). The Missing Tombstone: Reflections on Mourning and Creativity. Journal of the American Psychoanalytic Association, 58: 631-648

8 מתוך "פסיכותרפיה של אישיות גבולית מתוך עמדה של פסיכולוגיית העצמי", עמ' 105 בספר זה.

9 מתוך "נאורות וחשכה מול המסך" עמ' 191 בספר זה.

10 מכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו הוקם בסוף שנות התשעים.

11 מתוך "היהדות 'הבלתי־פתורה' של היינץ קוהוט", עמ' 188 בספר זה.

12 מתוך "מפרנצי עד קוהוט: מבלבול השפות לזולת־עצמי", עמ' 121 בספר זה.

13 Freud, S. (1927). The Future of an Illusion. SE XXI (1927-1931): The Future of an Illusion, Civilization and its Discontents, and Other Works, 1-56.

תרגום של הכותב, שמצאנו לנכון להשאיר בגלל הייחוד בניסוח, עמ' 132 בספר זה.

14 ויניקוט, ד' ו' (1971). משחק ומציאות. תל אביב: עם עובד, 1995. ראוי לציין שוויניקוט ישנו והווה בדרכו של יורם ובכתביו, לא כמושא למחקרו. ייתכן משום שוויניקוט הצליח למצוא את מקומו כעצמאי ולהישמע גם בלב הקונצנזוס.

15 מתוך שיחה עם "הנתיב הסובייקטלי והנתיב האובייקטלי" של אנדרה גרין, עמוד 263 בספר זה.

16 ניסוח חופשי לסְפְּרוּיאל, 1993. עמ' 141 בספר זה.

17 ראה עמ' 141 בספר זה.

18 עבור ר' קולקה המושג מתאר את שדה ההעברה המוגדר על ידי האמפתיה (קולקה, ר' [2010]). בין הפצעה להתמוססות מבט עכשווי על גדולה ואידיאלים במשנתו של קוהוט. שיחות – כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה. כרך כ"ה (1), עמ' 47-37.

19 ראו במאמר "על השינה של המטפל בטיפול", עמוד 145.

20 הניסיון למצוא ביטוי וליישב חוויה אנושית סובייקטיבית, מהווה ציר התפתחותי לאורך הספר. הפרדיגמה של פסיכולוגיית העצמי שנוספה לזו של יחסי אובייקט, פתחה בפניו מרחב ביטוי מדויק ייחודי ובהיר לרעיונותיו. דבר זה ניכר בעומק ובפשטות של מאמריו האחרונים.

21 ראו עמ' 215 בספר זה.

עמיחי, יהודה. מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול. שוקן.

© כל הזכויות שמורות להוצאת שוקן.