״ז׳אק הפטליסט ואדונו״, ספרו המופלא של דני דידרו בן המאה ה-18, היא יצירה "כייפית", משעשעת, שנונה ואקטואלית תמיד. אחד התרגומים […]
איך נפגשו? באקראי, ככולם. איך נקראו? מאי נפקא מינה? מאין באו? מן הישוב הקרוב ביותר. אנה הלכו? היודע מישהו לאן הוא הולך? מה אמרו? האדון לא אמר מאומה! וז’ק אמר, שהסרן שלו היה אומר, שכל מה שקורה לנו, עלי־אדמות, מטוב ועד רע, כתוב במרומים.
האדון: הרי לך אימרה חשובה מאוד.
ז’ק: הסרן שלי היה מוסיף, שלכל כדור שנורה מרובה. יש כתובת.
האדון: והוא צדק…
אחרי הפוגה קצרה הצטעק ז’ק: יקח האופל את הפונדקאי ואת פונדקו!
האדון: למה שייקח האופל את ריעך? אין זה יאה לנוצרי.
ז’ק: בעוד אני משתכר מיינו הרע פרח מזכרוני, שעלי להוביל את סוסינו לבאר. אבי מבחין בכך! הוא מתכעס. אני מרכין את ראשי! הוא נוטל מקל ומפליא בי מכותיו. גדוד חיילים עובר בדרכו למחנה שלפני פוֹנטֵנוּאָה; אני מתגייס, מתוך מפח־נפש. אנו מגיעים. מתחולל קרב.
האדון: ואז פוגע בך הקליע, הנושא את כתובתך.
ז’ק: אכן כך; כדור בברך; ואלוהים יודע אילו הרפתקות טובות ורעות הביאה יריה זו. הן כרוכות זו בזו ממש כחוליות בשרשרת. למשל, בלא יריה זו דומני שלעולם לא הייתי מתאהב או צולע.
האדון: אם־כן היית מאוהב, פעם?
ז’ק: איזו שאלה!
האדון: בשל יריית־רובה?
ז’ק: בשל יריית־רובה.
האדון: מעולם לא סיפרת לי על כך מאומה.
ז’ק: מובן שלא.
האדון: וזאת למה?
ז’ק: משום שדברים אלה אי־אפשר לאומרם טרם זמנם, ולא אחרי־זמנם.
האדון: ועתה הגיע הזמן לשמוע את סיפורן של אהבות אילו?
ז’ק: מי יודע?
האדון: על כל פנים. התחל…
ז׳ק החל לגולל את סיפור אהבותיו. היתה זו שעת ערב, אחרי הסעודה; האוויר היה אביך; אדונו נרדם. הלילה ירד עליהם בבת־אחת והנה הם תועים בדרכם בלב שדות. והנה האדון נתקף חימה עזה והוא מתנפל על משרתו בהצלפות שוט עזות, ועם כל מכה חוזר האומלל ואומר: מסתבר שגם זו היתה כתובה במרומים…
הנה אתה רואה, הקורא, שכטוב בעיניי אני נוהג וכי אם אפריד בין ז׳ק לאדונו, ואוליך כל אחד משניהם בדרך הרת־הרפתקאות כראות־עיניי, ביכולתי לדחות בשנה, שנתיים, שלוש את הרגע, בו יוגד לך סיפור אהבותיו של ז'ק. מה ימנע אותי מלהשיא את האדון ולעשותו קרנן? לשלוח את ז’ק לאיי־הים הרחוקים? לשגר לשם את אדונו? להחזיר את שניהם לצרפת בספינה אחת? כמה קל להיות מְסַפֵּר! אבל הם יסתפקו בלילה ללא שינה, ואתה תמתין.
השחר עלה. הנה הם שבים ועולים על סוסיהם ופונים לדרכם. ולאן הלכו? – ¬אתה שואל אותי שאלה זו בשנית, ואני משיב לך בשנית: מאי נפקא מינה? אם אפתח בסיפור מסעם, אזי הקץ על אהבותיו של ז’ק… זמן־מה עשו דרכם בדומיה. כשנחלצו שניהם מעגמומיותם, אמר האדון למשרתו: ובכן, ז’ק, היכן עמדנו בעניין אהבותיך?
ז’ק: עמדנו, כמדומני, בתבוסתו של צבא האויב. הם בורחים, נרדפים, כל אחד לעצמו. אני נשאר בשדה־הקרב, קבור מתחת לחללים ולפצועים רבים לאין־ספור. למחרת הטילוני, יחד עם עוד תריסר, על עגלה, שתובילנו לאחד מבתי־החולים שלנו. אה, אדוני! איני סבור שיש פציעות אכזריות מפציעה בברך.
האדון: אתה ודאי מתלוצץ, ז’ק.
ז’ק: לא, אדוני, חי־נפשי שאינני מתלוצץ! יש שם מי־יודע כמה עצמות, גידים והרבה דברים אחרים, שאיני יודע מה שמם…
איזה איכר, שרכב אחריהם עם נערה, שישבה מאחוריו, היטה אוזן לדבריהם, ואמר: האדון צודק…
איש לא ידע למי כוון אותו ״אדון״, אך הן ז’ק והן אדונו לא ראו את התערבותו בעין־יפה, וז’ק אמר לאיש־שיחה חטטני זה: מה אתה תוחב את אפך?
— אני מתערב בעניין הנוגע למשלח־ידי! אני רופא, לשירותכם, וברצוני להוכיח לכם…
האשה, שרכבה מאחוריו, אמרה לו: אדוני הרופא, הבה נמשיך בדרכנו ונניח לאדונים הללו שאינם אוהבים הוכחות.
— לא, השיב לה הרופא, ברצוני להוכיח להם, ואף אוכיח…
ותוך שהוא פונה לצורך ההוכחה הוא הודף את חברתו־למסע, מערער את שיווי־משקלה ומפילה ארצה, אחת מרגליה לכודה בכנפי בגדו ושמלניותיה מופשלות מעל לראשה. ז׳ק יורד מסוסו, מחלץ את רגלה של הבריה האומללה ומתקין את שמלניותיה. איני יודע אם חילץ תחילה את הרגל, או שפתח בתיקון השמלניות; אך אם לשפוט לפי מצבה של האשה, ולפי זעקותיה, הרי נחבלה קשות. ואדונו של ז’ק פונה לרופא ואומר: הנה מה שקורה כשמוכיחים.
הרופא: הנה מה שקורה, כשבוחלים בהוכחה!…
וז'ק, לאשה שנפלה, או שנאספה: התנחמי לך, חביבתי, אין זו אשמתך, או אשמת האדון הרופא, או אשמתי, או אשמת אדוני: פשוט כתוב במרומים שהיום, על דרך זו ובשעה זו, יהיה האדון הרופא פטפטן, אדוני שלי ואנוכי רטננים, את תיפגעי בראשך ותציגי את אחוריך לראווה…
אילו מטעמים יכולתי לבשל מהרפתקה זו, לו רק התעורר בי החשק השרירותי למרוט את עצבייך! הייתי משווה חשיבות לאשה! עושה אותה אחיינית־הכומר מן הכפר השכן; מסית את איכרי הכפר; מסדר לי קרבות, ואהבות; שכן יפה היתה האיכרה מתחת ללבניה. ז’ק ואדונו, לא נעלם הדבר מעיניהם; לא תמיד ממתינה האהבה להזדמנות כה מפתה. ומדוע שז’ק לא יתאהב בשנית? מדוע שלא יהא בשנית יריבו, אפילו יריבו המאושר, של אדונו? — האם כבר אירע לו מקרה כזה? — שוב שאלות. כלום אינך חפץ שז’ק ימשיך בסיפור אהבותיו? פעם אחת ולתמיד אמור בבירור: היגרום לך הדבר עונג, אם לאו? אם יגרום לך הדבר עונג, הבה נשיב את האיכרה למקומה על גב הסוס, מאחורי הפרש שלה, נניח להם לפנות לדרכם ונשוב לשני נוסעינו. הפעם היה זה ז’ק שפתח, ואמר לאדונו:
— ככה מתנהל העולם! אתה, שלא נפצעת מימיך ואינך יודע מהי פגיעת כדור בברך, תומך בי, שברכי מפוצחת וצולע זה עשרים שנה…
האדון: אולי הצדק איתך. אולם בשל אותו רופא עז־מצח אתה מוטל עדיין על העגלה במחיצת חבריך, רחוק מבית־החולים, רחוק מן ההחלמה, ורחוק מן האהבה.
ז’ק: אתה רשאי לחשוב כרצונך, אך הכאב בברכי היה עז עד-מאוד! הוא הלך והתחזק בשל נוקשותה של העגלה, מהמורות הדרכים, ועם כל טלטלה היתה מפלחת את פי זעקה חדה.
האדון: וכי נכתב במרומים שתזעק?
ז’ק: בוודאי! הלכתי ואיבדתי את כל דמי ואילולי עצרה עגלתנו, שהיתה האחרונה בטור, לפני איזו ביקתת־איכרים, היה מקיץ עלי הקץ. ביקשתי שיורידוני! הניחו אותי על האדמה. אשה צעירה, שעמדה בפתח הביקתה, נכנסה לביתה ומייד יצאה עם כוס ובקבוק יין. גמעתי בחיפזון לגימה או שתיים. העגלות חלפו על פנינו. כשביקשו לשוב ולהשליכני בינות לחבריי־לנשק, נצמדתי בחוזקה אל בגדי האשה ואל כל שהיה סביבי והכרזתי, שלא אשוב ואעלה לעגלה ואם נגזר עלי למות, מוטב שאמות במקום שבו אני נמצא, מאשר שתי פרסות הלאה ממנו. כשסיימתי את דבריי אלה אבדה הכרתי. כשהתאוששתי מעלפוני הייתי שרוע, מעורטל, במיטה שעמדה באחת מפינות הביקתה, וסביבי מתקהלים האיכר, בעל־הביקתה הזו, אשתו, האשה שהצילתני וכמה זאטוטים. האשה טבלה את כנף סינורה בחומץ ומירקה בו את אפי ואת צדעיי.
האדון: הה! בן־בליעל! הה! פוחז… נבל! אני רואה את ההמשך.
ז’ק: דומני, אדוני, שאינך רואה כלום.
האדון: כלום לא באשה זו אתה עתיד להתאהב?
ז’ק: ואם הייתי מתאהב בה, מה רע בכך? האם אדון אתה לאהבתך, או לאדישותך? ובהיותך מאוהב, היכול אתה לנהוג כאילו אינך מאוהב? אילו כל הדברים שברצונך לומר לי כתובים במרומים, הייתי אומר אותם לעצמי; הייתי סוטר לעצמי; הייתי חובט ראשי בקיר; הייתי תולש את שער־ראשי; אך לא היה בכך כדי לשנות כהוא זה, ובכל זאת היה איש־חסדי קרנן.
האדון: אבל אם חושבים כמוך, הרי אין מעשה־פשע שמצפון מחוללו ינקוף אותו עליו.
ז’ק: הנימוק, שאתה מעלה נגדי, הציק לי לא אחת; ויחד עם זאת, חרף היסוסי, אני חוזר בכל־פעם לאימרתו של הסרן שלי: כל מה שקורה לנו, עלי־אדמות, מטוב ועד רע, כתוב במרומים. היש בידך, אדוני, איזו דרך למחוק את הכתוב? המסוגל אני לא להיות אני? ומכיוון שהנני, האוכל להיות אחר משהנני? האוכל להיות אני במישהו אחר? ומיום שבאתי לעולם, כלום היה רגע אחד שכל זה לא היה אמת? יכול אתה להטיף כאוות נפשך, אולי יהיו נימוקיך טובים; אך מה אוכל לעשות אם כתוב בי, או במרומים, שיהיו פסולים בעיניי?
האדון: מחשבה אחת בראשי: האם נעשה איש־חסדך קרנן מפני שכך היה כתוב במרומים, או שמא נכתב הדבר במרומים הואיל ועתיד היית להצמיח לו קרניים?
ז׳ק: השניים היו כתובים זה ליד זה. הכל נכתב בבת־אחת. זה כמו מגילה ארוכה, שמגוללים אט־אט.
יכול אתה, הקורא, לשוות בנפשך עד אנה אוכל להפליג בפיתוח הדיון בסוגיה זו שדשו בה וכתבו עליה כל־כך הרבה זה אלפיים שנה, בלא שאתקדם אף צעד קטן אחד. ואם אתה שומר לי מעט חסד על הדברים שאני אומר לך, שמור לי חסד רב יותר על אלה, שאיני אומר.
בעוד שני חכמי־הדת שלנו מתנצחים מעמדות חלוקות, כפי שקורה בתיאולוגיה, הלילה קרב. הם עברו בחבל־ארץ שהוא מסוכן בכל עת, לא־כל־שכן בתקופה של מימשל לקוי ומצוקה קשה, אשר הכפילו עד לאינסוף את מספר אנשי־המדון. הם עצרו באכסניה עלובה מאין־כמוה. התקינו להם שתי מיטות קשות בחדר, שקירותיו פרוצים לכל רוח. הם ביקשו ארוחת־ערב, הגישו להם מי־מדמנה, פת־קיבר ויין שהחמיץ. בעל־האכסניה, אשתו, הילדים, המשרתים, לכולם היתה חזות קודרת. מן החדר השכן עלו צחוקם המשתולל וצהלותיהם הרעשניות של כתריסר ליסטים, שהגיעו לפניהם והניחו ידם על כל המזון והמשקה. ז’ק היה שליו למדי; אך אדונו, השלווה ממנו והלאה. הלה הוליך את דאגתו הנה ושוב, בעוד משרתו לועט כמה פרוסות של לחם שחור ולוגם בפנים מעוותות אי־אלו כוסות של יין קלוקל. כך היו פני העניינים כשהקישו בדלתם; היה זה אחד המשרתים, ששכניהם החצופים והמסוכנים אילצוהו להגיש לשני נוסעינו, על אחת מצלחותיהם, כל עצמותיה של תרנגולת שאכלו וכילו. ז’ק מתכעס ואוחז באקדחי אדונו.
— לאן אתה הולך?
— הנח לי.
— שאלתיך לאן אתה הולך.
— ללמד בכורי־שטן אלה לקח.
— היודע אתה שהם כתריסר?
— אפילו היו מאה, המיספר איננו משנה מאומה, אם כתוב במרומים שאין בו די.
— יקחך האופל, אתה ומימרתך השחצנית…
ז'ק, ובידיו שני אקדחים טעונים, חומק מידי אדונו ונכנס אל־תוך חדרם של הזֵדים. מהר למיטות, הוא אומר להם. הראשון שיזוז, אפצח את גולגלתו… מראהו ונימתו היו כה משכנעים שאנשי־העוון, שחייהם חשובים להם לא פחות מלהולכי־ישר, קמים מן השולחן בלי אומר, מתפשטים ושוכבים לישון. אדונו, שתהה איך תסתיים ההרפתקה, חיכה בחיל ורעדה. ז’ק שב עמוס בבגדיהם של אנשים אלה! הוא לקחם על־מנת שלא יתפתו לקום, כן כיבה את האור בחדרם, נעל את דלתם בקפידה ואת המפתח החזיק בידו, עם אחד מאקדחיו. ועתה, אדוני, אמר לו, לא נותר לנו אלא להדוף את מיטותינו אל הדלת כדי לבצרה, ולישון בשלווה… וכבר הוא הודף את המיטות ומספר לאדונו, בקצרה ובקור־רוח, את פרטי מבצעו.
האדון: ז’ק, איזה איש־חיל אתה! אתה מאמין איפוא…
ז’ק: איני מאמין ואיני לא־מאמין.
האדון: ומה אם היו מסרבים לעלות על יצועיהם?
ז’ק: לא ייתכן.
האדון: מדוע?
ז’ק: כי לא עשו כן.
האדון: ואם יקומו?
ז’ק: נחיה ונראה.
האדון: אם… אם… אם… ו…
ז’ק: אם, אם… אם היו מי הים רותחים, היו, כמו שאומרים, נשלקים לא־מעט דגים. לכל הרוחות, אדוני, לפני שעה־קלה חשבת, שאני שרוי בסכנה גדולה, ולא היתה טעות גדולה מזו; עכשיו אחה סבור שאתה מצוי בסכנה גדולה, ושוב ייתכן שאין טעות גדולה מזו. כולנו, בבית זה, מפחדים זה מזה; ראיה היא, שכולנו טפשים…
ובעודו מדבר התפשט, עלה על יצועו ונרדם. ואדונו המכרסם גם הוא פרוסה של פת־קיבר וגומע מן היין הקלוקל, היטה אוזן סביבו, הביט אל ז’ק הנוחר ואמר בליבו: איזה איש־חיל הבחור הזה!… וכדוגמת משרתו השתרע האדון על יצועו הדל, אלא שבניגוד לו נמנעה שינה מעיניו. עם הנץ השחר חש ז’ק ביד המטלטלת אותו! זו היתה יד אדונו, שקרא לו בקול נמוך: ז’ק! ז’ק!
ז’ק: מה יש?
האדון: כבר אור!
ז’ק: אפשר.
האדון: ובכן, קום.
ז׳ק: מדוע?
האדון: כדי שנצא מכאן בחיפזון.
ז׳ק: מה הבהלה?
האדון: המקום אינו יפה לנו.
ז’ק: מי יודע אם מקום אחר יהיה יפה לנו יותר?
האדון: ז’ק!
ז’ק: ז’ק! ז’ק! איזה מין בן־אדם אתה?
האדון: איזה מין בן־אדם אתה? ז’ק, ידידי, אנא ממך.
ז’ק שיפשף את עיניו, פיהק פעמים רבות, פשט זרועותיו, קם, התלבש ללא חופזה, השיב את המיטות למקומן, יצא מן החדר, ירד, הלך לאורווה וחבש את הסוסים, העיר את בעל-הבית שישן עדיין, סילק את חשבונו, לא החזיר את מפתחות שני החדרים; והנה אנשינו יוצאים לדרכם.
האדון ביקש לרחק מן המקום בדהרה רבה; ז’ק, נאמן כתמיד לשיטתו, רצה לרכב מעדנות. כשהיו כבר רחוקים למדי ממלונם הקודר שמע האדון נקישה בכיסו של ז’ק, ושאלו מה הדבר. ז’ק אמר לו, כי אלה שני מפתחות החדרים.
האדון: מדוע לא החזרת אותם?
ז’ק: לפי שעתה יצטרכו לפרוץ שתי דלתות; את דלת שכנינו, על־מנת לחלצם מכלאם ואת דלת חדרנו, כדי להחזיר להם את בגדיהם; הרי לנו רווח־זמן.
האדון: כל הכבוד, ז’ק! אך למה לנו להרוויח זמן?
ז’ק: למה? חי נפשי שאיני יודע.
האדון: ואם רוצה אתה להרוויח זמן, מדוע אתה רוכב בעצלתיים?
ז’ק: מכיוון שאינך יודע מה כתוב במרומים, אין אתה יודע מה עליך לרצות ומה עליך לעשות. אתה נוהה אחר שגיונות־ליבך שאתה מכנה היגיון, או אחר הגיונך, שאינו על־פי־רוב, אלא שיגיון־לב מסוכן, שסופו להסתיים לעיתים בטוב, לעיתים ברע.
האדון: התוכל לומר לי מיהו מטורף, ומיהו חכם?
ז’ק: ברצון… מטורף… חכה… הוא אדם אומלל; ולפיכך אדם מאושר הוא חכם.
האדון: ומהו אדם אומלל, או אדם מאושר?
ז’ק: שאלה קלה. אדם מאושר הוא זה, שאושרו כתוב במרומים! ולפיכך,
מי שאומללותו כתובה במרומים, הוא אדם אומלל.
האדון: ומיהו שכתב במרומים את האושר ואת האומללות?
ז’ק: ומיהו שעשה את המגילה הגדולה, שעליה כתוב הכל? סרן אחר, ידידו של הסרן שלי, היה מוכן לתת איזה מטבע בשביל התשובה! הוא עצמו לא היה מוכן לתת אפילו פרוטה, וגם אני לא! שכן מה תועיל הידיעה? כלום הודות לה אעקוף את הבור, שנועדתי ליפול לתוכו ולרוצץ את מפרקתי?
האדון: סבורני שכן.
ז’ק: ואני סבורני שלא! אחרת צריך שתהא שורה של שקר במגילה הגדולה שכולה אמת, רק אמת וכל האמת. הייתכן שיהיה כתוב במגילה הגדולה: ז’ק ירוצץ מפרקתו ביום זה וזה, או ז’ק לא ירוצץ את מפרקתו? המעלה אתה בדעתך, ואין זה משנה מי הוא שכותב את המגילה הגדולה, כי ייתכן כדבר הזה?
האדון: יש לא־מעט דברים לומר בעניין…
ז’ק: הסרן שלי סבר, כי הזהירות היא השערה, באמצעותה מתיר לנו ניסיוננו להתייחס אל הנסיבות שאנו מצויים בהן כאל סיבות של מסובבים מסויימים, העשויים, או העלולים, להתרחש בעתיד.
האדון: ואתה מצאת ידיד ורגליך בדבריו?
ז’ק: בוודאי, אט־אט הסכנתי ללשונו. ואולם, הוא היה מוסיף, מי יכול להשתבח שיש לו די והותר ניסיון? כלום מי שהתפאר בניסיונו העתיר לא נכשל מעולם? יתר־על־כן, כלום קיים אדם, המסוגל להעריך נכונה את הנסיבות הסובבות אותו? החשבון שנעשה בראשנו וזה הרשום במחברת שלמעלה, שונים זה מזה תכלית שינוי. האם אנו מכוונים את הגורל, או שמא הגורל הוא שמכוון אותנו? כמה תוכניות מתוכננות בחוכמה נכשלו, וכמה עוד תיכשלנה! כמה תוכניות מטורפות הצליחו, וכמה עוד תצלחנה! זאת שינן לי הסרן שלי, אחרי כיבוש בֶּרְגן־אוֹפְ־זוּם או פּוֹרט־מֵהון; והוא היה מוסיף, שהזהירות אינה מבטיחה לנו כל־עיקר סוף טוב, אך לפחות היא כנחמה וכמחילה על סוף רע! על כן היה ישן ערב־המערכה באוהלו כבקסרקטין, והלך לקרב כאל נשף־חשק. הוא בתכלית האיש, שהיית קורא לעברו: אכן בחור כהלכה!…
עודם מדברים כך שמעו המולה וצעקות במרחק־מה מאחוריהם! הם הפכו פניהם וראו חבר אנשים חמושים במוטות וקלשונים קרבים אליהם בצעדי־און. ודאי תחשוב שאלה היו בעלי האכסניה, משרתיהם והליסטים, שסיפרנו עליהם. ודאי תחשוב, שעם בוקר, בלית מפתח, פרצו את דלת חדרם של הליסטים וכי הללו הבינו, ששני נוסעינו פרחו להם עם מלבושיהם. כך חשב ז’ק, ומילמל בין שיניו: ארורים המפתחות ושגיון־הלב, או ההיגיון, שבעטיים לקחתים! ארורה הזהירות! וכן־הלאה. וכן־הלאה. ודאי תחשוב, שגדוד־זוטא זה יסתער על ז’ק ועל אדונו, וכי צפוי ארוע עקוב מדם, מהלומות־אלה וירי אקדחים! ובידי ורק בידי שכל זה אכן יארע; אלא שכך ננער חוצן מאמיתות העלילה, ניפרד מסיפור אהבותיו של ז’ק. איש לא רדף אחר שני נוסעינו: איני יודע מה התרחש באכסניה אחרי צאתם. הם המשיכו בדרכם בלא שידעו לאן הם הולכים, עם שידעו לאן הם רוצים להגיע; מפיגים את השיעמום בדומיה ובלהג, הרגל נקוט עם אלה שהולכים בדרך וכן לפעמים גם עם אלה, שאינם הולכים.
ברור מעל לכל ספק שאיני כותב רומאן, לפי שאני מקל דעת בכל אשר כותב־רומאנים היה מקפיד להיעזר בו. מי שרואה בדבריי אמת שוגה מן הסתם פחות ממי שרואה בהם בידיון.
הפעם דיבר האדון ראשונה ופתח בפזמונו־החוזר הקבוע: ובכן, ז’ק! מה בדבר סיפור אהבותיך?
ז’ק: איני זוכר היכן עמדנו. שיסעו אותי לעיתים כה קרובות, ומוטב שאתחיל מן ההתחלה.
האדון: לא, לא. כשהתאוששת מעלפונך בפתח הביקתה מצאת עצמך במיטה, מוקף בבני הבית.
ז’ק: טוב ויפה! העניין הדחוף ביותר היה למצוא רופא־מנתח, ולא היה כזה בנמצא בטווח פרסה ויותר. האיש הושיב אחד מילדיו על גבו של סוס ושלחו אל הישוב הקרוב ביותר. בין כה וכה חיממה האשה יין זול, קרעה חולצה ישנה של בעלה; וברכי הורטָה, נחבשה ונכרכה בפיסות בד. במיקצת היין ששימש לחבישתי נתנו כמה חתיכות סוכר, שנשללו מן הנמלים, והישקוני בו. אחר־כך הפצירו בי שאתאזר בסבלנות. השעה היתה מאוחרת; האנשים הללו התיישבו לשולחנם ואכלו ארוחת־ערב. הסעודה תמה, והילד עדיין איננו, ואף לא רופא. האב, דאוב־נפש מטבעו, הילך קודר; הוא הזעיף פניו לאשתו, שום־דבר לא היה לרוחו. את שאר ילדיו שילח בחרי־אף למיטתם. אשתו התישבה ושלחה ידיה בפלך. הוא הפסיע אנה ואנה; ותוך כרי כך התאנה לה בכל אמתלה אפשרית. לו הלכת לטחנה, כפי שאמרתי לך… והיה משלים את המשפט בהינד ראש אל מיטתי.
— נלך מחר.
— היום צריך היה ללכת, כפי שאמרתי לך… ויתרת הקש שעדיין באסם, למה את ממתינה בשביל ללקט אותה?
— נלקט אותה מחר.
— המעט שיש לנו הולך וכלה ומוטב היה לו ליקטת היום, כפי שאמרתי לך… וערימת השעורה שנשחתת בגורן, אני בטוח שלא עלה בדעתך להופכה.
— הילדים עשו זאת.
— צריכה היית לעשות זאת בעצמך. לו היית באסם, לא היית בפתח ביתך…
בינתיים בא רופא, ואחריו שני, ואחריהם שלישי ועימו הילד מן הביקתה.
האדון: הרי אתה משופע ברופאים כחול אשר על שפת הים.
ז’ק: כשבא הילד אל הרופא הראשון, נעדר הלה מביתו1 אך אשתו שלחה להודיע לעמיתו, והשלישי נתלווה לילד. הה! ערב טוב, עמיתי; אתם כאן? שאל הראשון את שני רעיו… הם באו בהולים, היה להם חם וגרונם ניחר. הם מתישבים לשולחן, שמפתו טרם הוסרה. האשה יורדת למרתף וחוזרת עם בקבוק. הבעל מסנן בין שיניו: הה! לכל הרוחות! מה הלכה לעשות בפתח ביתה? הם לוגמים יין, מגלגלים שיחה על תחלואי המחוז; פותחים במניין הלקוחות. אני גונח; אומרים לי: עוד־מעט נתפנה אליך. אחרי בקבוק ראשון מבקשים שני, על־חשבון שכר־הטיפול בי! אחריו שלישי, ורביעי, על אותו חשבון! ועם כל בקבוק היה הבעל חוזר על קריאתו הה! לכל הרוחות! מה הלכה לעשות בפתח ביתה?
