איך אפשר לצמוח בלי שורשים? חיים צומח בקיבוץ בשנות השישים, בן סקרן (יש אומרים: סקרן מדי) לשורדי שואה שלא אוהבים […]
היא מעשנת, אמא, סיגריות אל-על בקופסה ירוקה. מעשנת הרבה. לכן יש שקולה עולה וחורק כשרשרת אופניים חלודה, ויש שהוא שקט, לוחש ולוחך כלחוך הרוח החמה את פניה היבשים וחרוצי הקמטים של אדמת העמק בסוף הקיץ.
אמא מכירה את הסיפור והיא מוליכה אותו בבטחה. לפעמים, כשהיא מאבדת אותו, היא עוצרת במקומה, מביטה, מחפשת וסוקרת סביבתה בכל אחת משתי עיניה בנפרד, ובהבזק של ברק שולחת לשון ארוכה וקוטפת וצדה בדל של סיפור.
"אתה עוד ער?" שואלת אמא.
ואני, לא יודע אם אני ישן או ער, משיב לה, "כן, תמשיכי".
"טווווווב," מושכת אמא ונעתרת כמו תמיד כשהיא יודעת שלכדה את תשומת לבי, "אז ככההההה… בעיר בפולין שוכב מאריק על המרצפות ברחוב. השנה היא 1942. מבעד לאור צהוב מתקרבת דמות. הוא לא יודע מה זה. זה יכול להיות כל דבר – נער גוי שיבוא וייתן לו בעיטה בבטן, או אולי כלב שמזהה פחד, או שוטר שעובד בשביל הגרמנים. ועין השמש מתכסה, אבל הזוהר שלה קורן כמו עטרת מסביב לראש הנדחק מול פניו.
"הוא לא רואה את תווי הפנים, מהסִנוור, אלא רק את מסגרת הראש. והקולות בוקעים כמו ממערה אפלה, מהדהדים ומתגלגלים. והדמות מתקרבת עוד ועוד ומאריק מכין את עצמו לכל צרה שתבוא – בעיטה, נשיכה או מכת אלה. אהההה, מה זה יהיה? נו, מה אתה חושב?" שואלת אמא ובוחנת את עצבַי המתוחים. "זאת אמא, בטח, מי לא מכיר אותה. והיא מדברת אליו, ‘קים, מאריק, קים'".
"מה היא אומרת לו?" אני שואל את אמא.
"היא אומרת לו בוא, באידיש".
"אז הוא קם?"
"לאאאאא…." נושפת אמא בחיוך של הפתעה, "הוא נשאר לשכב, מחייך אליה ומחכה. אז היא קוראת לו שוב". ואמא מעודדת אותי לקרוא יחד איתה, "קים, מאריק, קים".
"אבל מאריק רק מחייך בחזרה. אז אמא מתכופפת ותומכת בחלק העליון של הגוף שלו. מאריק כבר גדול ואמא דקה ורזה, אבל היא אמא והוא – הוא מאריק. אז הוא מתיישב בעזרתה. הראש שלו כואב והמרצפות קרות. קר לו בגב ובטוסיק וכשהוא מביט למטה הוא שם לב שהוא יושב בתוך שלולית. ‘אמרתי לך לא לשחק איתם בכדור,' אמא נוזפת בו, אבל הוא בעצם אומר לעצמו, ‘זה אני שהיא אוהבת כל כך.'
"שוב הוִילְדֶע-חַיֶה השפיע עליך?"
"מה?"
"זה מה שאמא של מאריק שואלת אותו. היא קוראת לישראל, בנו של מוטל הסנדלר, שרוליק-וילדע-חיה".
"מה זה?"
"חיית פרא. זה בגלל שהוא גבוה ורחב לגילו, ג'ינג'י מגודל שיער כמו עשיו וילד שלא פוחד משום דבר. היא לא אוהבת את החברות של מאריק ושרוליק. ‘אבל אמא, באמת שלא קרה לי כלום,' אומר לה מאריק, קם על רגליו ונעמד מולה.
יפה היא אמא של מאריק, ובמיוחד מסגרת העיניים. הן חומות וגדולות ואף פעם אי אפשר לדעת אם החריצים הקטנים האלה שסביבן נחרצו מדאגה או מצחוק. כל כך בקלות הם משתנים ממצב למצב. יש לה אף עדין ומהמחיצה של הנחיריים מחליקה מגלשה עד לשפה העליונה. כל כך מדויקת המגלשה שמאריק פעם אמר לה שבחורף אולי אפשר להזמין גמדים להחליק על המגלשה שלה".
"היא דומה לך, אמא של מאריק?" אני שואל.
"לאאאאא, היא יפה. הכי יפה שתוכל לתאר". ואני לא יודע אם לשמוח או לא.
"'קניתי לך חתיכת שוקולד,' הוא אומר לה ורואה איך הופכים החריצים בעיניים לחיוך רחב. אז הוא תוחב את היד לכיס המכנס ושולף ממנו חפיסה קטנטונת עטופה בנייר שעווה. אמא מקרבת את ראשה לנשיקה וחופנת את ראשו בצווארה. מאריק אוהב את הצוואר הזה. הוא הרי בוסס בבוץ וחצה את שוק הירקות בדרך לחנות הממתקים שבשוק התבלינים, רק כדי שיוכל לראות את החריצים הופכים לחיוך ולהרגיש את הצוואר הזה, ואת השקע הזה שבין הצוואר לכתף.
כשראשו של מאריק בשקע צווארה של אמא, הוא פוקח את עיניו ורואה כתובת אדומה על חלון חנות הבדים של יוסף שניידר, ‘יהודים החוצה.' הכתובת נכתבה כנראה במברשת גסה ובפזיזות, כי מהאותיות נזלו נחלי צבע זעירים, כמו המים מהשמשות שאמא רוחצת לפני פסח. הבית הוא בית אבן ישן שגגו משופע ושתי כניסות לו, האחת לחנות והשנייה לדיירי הבית, וחלונות הבית והחנות ממוסגרים מבפנים באותו וילון תחרה שמניה שניידר רקמה והכתובת האדומה ממש לא מתאימה על קיר הבניין העתיק. אבל למה שמשפחת שניידר יצאו? אמא מרפה מן החיבוק ומסובבת אותו. ‘קִים, מַיין קִינְד.' אבל הראש שלו נורא כואב. נורא כואב הראש".
* * *
וכשאני מרפה, אמא ממשיכה, "עכשיו אמא לא מרפה מידו והם צועדים דרך סמטאות קטנות, חולפים על פני אנשים ונשים עמוסי חבילות ומזוודות והם, אמא ומאריק, מתרחקים מהכיכר ומהרחובות מרוצפי האבן. חוצים רחוב שנשפך אל הכיכר המרכזית ומאריק רואה בקצהו את טור האנשים העומדים מחזית הכנסייה ועד לבניין העירייה.
מה זה? כל יהודי העיר כאן? אבל דומייה כבדה בכיכר. אז אמא ומאריק מאטים. ליד בית הכנסת אַלְטְנוֹישוּל אמא מאטה עוד, עוצרת לרגע ונצמדת לקיר האבן, לוקחת נשימה עמוקה, אוצרת אותה בבית החזה כשהיא חופנת את מאריק אליה ומסמנת לו לשתוק. הם מתחת למגדל השעון. זה שעון מיוחד".
"מה יכול להיות מיוחד בשעון?" אני שואל.
"במקום ספרוֹת היו בו אותיות בעברית," משיבה אמא.
"נו, אז מה הבעיה?" אני מקשה.
"לא כל אחד יודע לקרוא אותיות עבריות," אמא לא מוותרת, "ויש בו עוד דבר מיוחד: מחוגי השעון נעים הפוך".
"אני לא מבין".
אז אמא מסבירה, "אם המחוג הקטן ליד י"א והמחוג הגדול על ט', מה השעה?"
"רבע לשתים-עשרה!" אני קופץ כי ניחשתי.
"תזכור שהמחוגים נעים הפוך".
"אהה".
"ולכן זה אחת-עשרה ורבע," היא חותמת.
"למה הם עשו את זה ככה?"
"אנחנו מין עם כזה עם הומור מיוחד וגם אוהבים להתחכם. אולי זו תכונה שבאה מהגמרא".
ואני בכלל לא יודע מה זאת גמרא.
"יודע למה קוראים לבית הכנסת אַלְטְנוֹישוּל?" מפתיעה אותי אמא.
"כן," אני משיב בגאווה, "זה באידיש ‘חדש ישן'".
"לא," היא עונה, "זה חצי עברית חצי אידיש – על-תנאי-שול. כי הקדושה שלו תפקע כשהיהודים ישובו לארצם וייבנה המקדש".
"אבל אנחנו בארץ".
"כשכל היהודים ישובו".
"טוב, אז מה קרה בהמשך?" אני מסתקרן כדי להחזיר את אמא לסיפור.
היא נותנת בי עין אחת ובשנייה מחפשת את ההמשך, הכלוא על ענף בלתי נראה, שולחת לשון מהירה כברק ולועסת ולואטת ומגישה לי את הסיפור.
"שקט בעיר, כמו אין אדם, לא ציפור ולא שיר, הכול עומד כבתמונה דהויה. ומתוך בית הכנסת, בשקט בשקט, כמעט באין קול, עולה תפילתו של החזן מוישה תהילים-זוגער בקינה עתיקה, ‘אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים בַּעֲבוּר שֶׁנָּדְבוּ צְדָקָה בְּעַד…' והקול נישא ועולה מבעד לחלונות מגדל השעון המסורגים במגיני-דויד קטנים והוא כענן קטורת דקיק המטפס אל השמיים הכבדים האפורים הרובצים על העיר".
עכשיו אמא עצומת עיניים, מזמזמת את הפסוקים בקול גבוה-גבוה, כאילו לא עישנה מעולם, וקולה מהדהד, מטפס מגרונה אל אפה ולחדרי מצחה ומשם לתקרת החדר. אבל היא ממשיכה לספר גם כשעיניה עצומות.
"'חילול השם,' לוחשת אמא, ליבה הולם ונשימתה חטופה, ‘אסור לומר אל מלא רחמים על חי.' והקול מבית הכנסת ממשיך בעדינות להסתלסל ולהתייפח כמבקש על נפשו, ‘…לָכֵן בַּעַל הָרַחֲמִים יַסְתִּירֵהוּ בְּסֵתֶר כְּנָפָיו לְעוֹלָמִים, וְיִצְרֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת נִשְׁמָתוֹ, ה' הוּא נַחֲלָתוֹ, וְיָנוּחַ בְּשָׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבוֹ, וְנֹאמַר אָמֵן.' ‘אמן,' לוחשת אחריו אמא למרות חילול השם ומושכת את מאריק אחריה ללכת, להרחיק, להעלים, והם ממשיכים במרוצתם מעיבורי העיר החוצה, עוד ועוד עד ש… רעש מנועים מפלח באחת את השקט.
מכונית מרצדס ארוכה ללא גג הנוסעת בראש שורת משאיות, גורמת לשניים להיצמד אל קיר קיטונו של מוֹטְל הסנדלר. אמא מתנשפת בפחד וטיפות זיעה מזדהרות מעל שפתה העליונה בתחתית המגלשה.
הטור הממונע עוצר אי-שם בכיכר. מתוך קיטונו של הסנדלר שומע מאריק את שרוליק-וילדֶע-חיֶה, בנו הפרוע, לוחש-צועק, ‘אני אומר לכם שלא תצאו לכיכר,' ומוטל משיב, ‘הכול ארוז ואנחנו יוצאים.' ‘אבא, אני לא הולך איתכם.' ‘עוד יענישו אותנו בגללך אם לא תתייצב.' אבל שרוליק-וילדע-חיה מתעקש, ‘הם הורגים את כל היהודים.' ‘שתוק, שייגעץ. שלא ישמעו אותך,' רותח מוטל, ‘מספיק צרות עשית כבר.' שרוליק-וילדע-חיה מתחנן בלחש שהוא צעקה, ‘אבא, אני יודע על מה אני מדבר. למה אתה לא מאמין לי פעם אחת?'
"רעש חבטה נשמע. משהו נופל. ‘לוֹז אוֹפְּדַאסְקִינְד!' שומע מאריק את אמו של שרוליק.
"מה זה?" אני שואל את אמא.
"עזוב את הילד. שניות אחר כך מציץ ראש הגזר של שרוליק-וילדע-חיה אל הרחוב, מביט לשמאל ולימין. הוא רואה את מאריק ואמא ומבטיהם מצטלבים. שום מילה לא נאמרת. שרוליק כולא את רעמתו הכתומה בכובע העגלונים שלו ויוצא בריצה, מזוודה בידו והוא פונה לכיוון הנהר, אל היערות. שניות מעטות לאחר מכן מאריק שומע צעקה קצרה וצרור יריות מכיוון הנהר ויודע שאין יותר שרוליק-וילדע-חיה.
"עכשיו אמא מובילה אותו בדרכים היוצאות ממרכז העיר, אלה שאדמתן מהודקת מגלגלי העגלות ומפרסות הסוסים והם ממשיכים לדרך הבוצית הצרה שביציאה מהעיר. "ווֹרְט מָאמֶע, אִיך הוֹבּ נישְט קַיין לוּפְט,' אין לי אוויר. ‘נישְטוּ מֶער קַיין צַייט,' אין זמן, מושכת אותו אמא בידו. את הדרך הזאת הוא לא מכיר, אבל אמא הולכת מהר ובטוח. הרוח קרה ומאריק מהדק בידיו הדקות את שולי הסוודר שקטן עליו מאז שאמא סרגה אותו, לפני שני חורפים. בינתיים הספיק לגדול לתוכו והוא כבר בן יותר משמונה. עכשיו הם הולכים שוב על דרך מהודקת מגשם ומגלגלי העץ של עגלות האיכרים העמוסות".
כיוון שמאריק ואמא התרחקו מאזור הסכנה, אמא מרשה לעצמה להתמתח ולהזדקף ועורה מתרפה. היא קמה ממיטתי וכמו אין ילדים אחרים בחדר הילדים, פוסעת במנוחה לאורכו ואז ממשיכה.
"מימין לדרך יש שורה של עצי צפצפה דקיקים וכסופים ומעבר להם חלקות מעובדות שנעלמות כלפי המורד. בעמק הקטן שבמרחק זורם הנהר ומעבר לו שתולים הכפרים בשוליו של היער המשתלט מלוא העין ומטפס על הגבעות שבאופק. מאריק ואמא הולכים לאורכה של חומת אבן. בקצה החומה הם פונים שמאלה ועוברים דרך דלת עץ כבדה ונכנסים בשעריו של מנזר.
רעש החצץ רוחש תחת שני זוגות רגליהם על השביל המוליך אל בניין המנהלה. לנעליים של אמא עקבים זעירים ובהליכתה היא נזהרת שלא לאבד את שיווי המשקל. היא גם עושה פחות רעש בצעדתה. אף פעם לא עושה רעש אמא, היא מסדרת בשקט, מבשלת בשקט וקוראת בשקט. כך גם כשהיא מדברת עם הנזירה המבוגרת וגם אחר כך כשהיא נפרדת ממאריק בנשיקה. אמא מוסיפה עוד חיבוק, תוחבת דבר-מה לידו ומאריק מחבק אותה בחזרה. כל כך דקה היא אמא עד שעצמות הבריח של בית החזה שלה דוקרות את מאריק מדקרות-אהבה. מאיפה יש לה כל כך הרבה כוח? והיא מתנתקת, פונה ומתרחקת בריצה. ‘לוֹז מִיך נִישְט, מָאמֶע!' קול זועק בתוכו, אבל שפתיו דמומות. אמא יודעת מה טוב, וחוץ מזה היא הרי לא אוהבת שצועקים. ‘לָאז מיך נישט, מאמע,' הוא מתחנן בעיניו, ושערה הגלי מרקד על כתפיה במרוצתה כשהיא שולפת ממחטה, מליטה פניה בתוכה, מתרחקת והולכת. רק שלא תיפול, שומר עליה מאריק במבטו, הרי יש לה עקבים קטנטנים כל כך".
"מה זה מה שאמרת באידיש?" אני שואל את אמא והיא עונה בקול חורק, "אל תעזבי אותי, אמא".
היא שואפת נשימה עמוקה עמוקה. יש לה ריאות גדולות לאמא, והן תופסות כמעט את כל חלל הגוף שלה. כשהיא רוגזת או נרגשת היא ממלאת את ריאותיה, מנפחת את כל גופה ומשמיעה נשיפה מפחידה. ולפעמים הנשיפה הופכת לשיעול וכשהיא חולה, בגלל הסיגריות, שיעוליה מתגלגלים החוצה כמו נהר גועש.
עכשיו היא מפנה את ראשה לחפש חתיכת סיפור על ענף סמוי וכשהיא מוצאת, היא מיירטת אותו ממרחבי אין-סוף-החדר וממשיכה.
"'מאריק?' קורא קול נמוך, כמעט בס, של אישה זרה והוא מפנה את ראשו. לבדו בעולם, הוא מצליב את תיקו חזרה על כתפיו ומושיט זרועותיו כדי לקבל את הסדין והשמיכה שמביאה לו הנזירה השנייה. ‘בוא איתי,' היא מחייכת אליו. שפתיה עבות, אצבעותיה בשרניות ושומה שחורה בולטת מבעד לפלומת שפמה.
קר במנזר. התקרה באולם השינה גבוהה, חלונות מוארכים נושקים לה ודרכם נשפך חיוור אורו של ירח סתווי. מעל פתח הכניסה יש תבליט קטן של אמא ותינוק. פרט לכך הקירות עירומים. למעלה מעשרים ילדים נמצאים שם, אבל דומה שכל אחד עסוק עכשיו בענייניו שלפני השינה. מקצת מהם כורעים על שפת המיטה וממלמלים מלים סתומות, אחרים כבר נרדמו או מכוסים עד הראש בציפייה לשינה.
"המיטה של מאריק קשה בהרבה מהמיטה בבית, אבל הסדינים נקיים. ידו עדיין קפוצה כשהוא לובש את הפיג'מה. רק מתחת לשמיכה הוא מרשה לעצמו להרפות אותה אט אט. שקיק הבד הוא פשוט ותפריו בולטים, כאילו שכחו להופכו אחרי התפירה. בתוכו שמורה טבעת נישואין כפולה. מעין צמה קלועה כמו חלת שבת. מאריק ממשש את פנים השקיק וחש בכתובת רקומה בבטנתו. הוא מקרב את השקיק אל פניו. בשאריות אור הירח, הוא מצליח לפענח את כתב הרקמה. ‘דִי ליבֶּע פוֹן מַיין לֶעבֶּן'".
"מה זה?" אני שואל את אמא.
"אהבת חיי. מתי כבר תלמד אידיש?"
"איחס, זו שפה של גלותיים," אני דוחה את ההצעה, "תמשיכי. מה קרה אז?"
והיא ממשיכה, "לשקיק ריח ידיה של אמא. יש בו זכרון תבשילים ונפטלין של בגדי חורף וכריכות עור של ספרים כבדים וריח בישול של ריבה מפירות יער.
"זה מה שאת קוראת לו וָרֵיינִי?" אני שואל את אמא.
"נכון, איך ידעת?" היא שואלת ואני מתחייך לי כשהיא ממשיכה.
"שכוב על צדו ממולל מאריק את השקיק בסמוך לאפו, עוצם את עיניו ומתמכר לריח. אבל במוחו מנקרת מילה שלא עוזבת אותו, ‘אצישואל', מנקרת ולא מניחה לו ליפול לזרועות השינה. אצישואל, אצישואל, והוא גוער בעצמו, ‘לא תישן, לא תגדל, אצישואל…אצישואל…'
"רחש. מישהו מתיישב על המיטה הסמוכה. מאריק מסב מבטו תוך מלמול בלתי פוסק אצישואל… אצישואל… ארץ ישרואל…
‘ישראל?!' הוא כמעט צועק.
‘שרוליק-וילדע-חיה', מתקן אותו בן הסנדלר בחיוך.
‘אבל מה אתה עושה פה? לא ברחת ליער?' שואל מאריק.
‘הנה אני כאן,' משיב שרוליק בחיוך.
‘לך לפני שהם יראו אותך.'
‘לא, הם לא.'
‘גֵייאַוֵעק פוּן דוֹנֶען. אִיך שְלוֹף,' לך מפה. אני ישן, עונה מאריק.
‘לא, אתה לא,' מצחקק אליו שרוליק.
מאריק מסתובב לצדו השני ומפנה אל שרוליק את גבו. אבל כפו של שרוליק מנערת את כתפו.
‘מאריק.'
‘לוֹז מִיך אוֹפּ,' עזוב אותי, מאריק מנסה לנער את היד. קר לו במקום שכתפו נחשפה.
הוא חש את הבל נשימתו של שרוליק הלוחש לאוזנו, ‘בוא איתי, נברח ליער.'
‘לוֹזֶן מִיר, שרוליק, אני יודע שהרגו אותך. שמעתי את היריות. אתה מת.'
ושרוליק לא מרפה ומנער את כתפו. ‘אבל אני כאן, אתה הרי מרגיש אותי. הרי אתה יודע איך זה ייגמר. אתה רוצה באמת לנסוע ברכבת?'"
*
"מאריק מקיץ בבהלה," אני מניח לסיפורה של אמא לנסוך בי כוח ורוגע, "חושך גמור באולם השינה, קר וחשוך. גם אור הירח נטש את התקרה. המיטה שלידו עדיין ריקה, לא ארץ ולא ישרואל-וילדע-חיה. מכנסי הפיג'מה רטובים. ‘השתנתי על עצמי, פשאקריב'".
"מאריק הרטיב במיטה?" אני שואל את אמא.
"כן, וזה קורה אפילו ליותר גדולים," היא משיבה ומתעלמת מהמשמעות ומהתקווה שהצנעתי בשאלה, כי אני הרטבתי והרבה. והיא ממשיכה, "בשינה נשמט חלק מהשמיכה וכל צדו הימני, מהיד, הכתף והגב, קרים מצינת הלילה. שקט באולם השינה. הבוקר עוד רחוק, אז מאריק פושט את מכנסי הפיג'מה ומסיר את הסדין, מגלגל אותם לצרור ומשליך אל מתחת למיטה. הוא לובש את מכנסי הצמר ונכנס שוב למיטה ומכסה את עצמו חזרה בשמיכה.
"הבוקר רחוק. לא יפציע השחר בקרוב. ואמא לא פה".
"זה עושה לי עצוב," אני אומר לאמא.
"כן," היא מסכימה, "אבל זה מה שהיה".
* * *
"ספרי לי עוד על מאריק," אני מבקש.
"כן, חיים?" אמא בודקת היטב, "אתה באמת רוצה?"
"כן," אני עונה ומתעבר לי מתחת לשמיכה, מתכונן לשינה.
"טוב, אבל בקושי הכרתי אותו. קצת אחרי שנולד עזבתי את הבית," היא מזהירה.
"אז תמציאי," אני לא מוותר.
שמונה וחצי בערב ואני במיטה שלי ב"טיפול", ככה קראו אז לבית הילדים. אני רוצה לישון ואמא צריכה ללכת כמו כל ההורים לחדראוכל, כי יש היום שיחת קיבוץ כדי להחליט אם לאשר לאוסקר לחתום קבע לשלוש שנים. אוסקר, הבן הראשון של הקיבוץ, הוא טייס בחיל האוויר ולמטוס שלו קוראים "מטאור". אומרים שאפילו מפקד חיל האוויר החדש, עייזר ויצמן, יבוא לשכנע את האסיפה, כי על המטוס החדש טסים הטייסים הכי טובים. אבל אמא מושכת את הפרידה כאילו גם היא רוצה להישאר. אז גם אני נשאר ער.
היא מרימה קצת את הראש כדי לתפוס את הקצה של הסיפור. יש לה טכניקה מיוחדת לזה. העיניים שלה לא פונות לאותו כיוון. כשהיא מסתכלת קדימה בעין שמאל, נוטה הימנית מעט למעלה וימינה ותופסת קצוות של סיפורים. וכמו זיקית, גם עיניה שלה יכולות לנוע בכיוונים שונים ולאפשר לה שדה ראייה רחב וכך המוח שלה יכול לראות שתי תמונות שונות באותו זמן. וכשהיא תופסת בלשונה את קצה הסיפור, אמא ממשיכה.
"מאריק ידע שרוב הילדים שונאים להתרחץ בחורף".
"למה?" אני שואל.
"מה זאת אומרת למה? כי קר".
"אהה".
"ולכן הוא לא חשש במיוחד שיגלו שהוא נימול".
"מה זה נימול?"
"ברית מילה, נו. מה שעושים לתינוקות בנים בגיל שמונה ימים כדי שיהיו יהודים".
"אני נימול?"
"בטח, טפשון שלי. יש לך בולבול יהודי קטן ומתוק".
אני חושב שיש לי בולבול רגיל, אבל אמא ממשיכה.
"ההשכמה בבוקר קשה, אבל מאריק אהב את ריח הלחם הטרי ולכן אהב את תפילת הבוקר. הוא הצטלב בזמן ולמד את כל המילים של התפילה והיה שר את המזמורים בקול דקיק ורם שהעלה לא פעם חיוך אצל הנזירות".
"מה זה הצטלב?"
"זה לעשות ככה עם הידיים, סימן כמו צלב," מסמנת אמא ברפרוף ואחר כך פולטת "טפו" קצרצר. "אבל בגלל שהוא ידע את כל התפילות כל כך טוב, הנזירות פינקו אותו בתוספת ריבה ובנשיקה של הלחם. אבל נחש מה הוא הכי אהב?"
"חביתה?" אני מנסה.
"דייסה. דייסת סולת לבנה עם סוכר וקינמון. החום שהתפשט בבטנו היה עצום ונתן לו כוח ללמוד חשבון ודקדוק ולטינית".
"את חושבת שהוא היה תלמיד טוב?"
"הוא בטוח היה תלמיד טוב".
"איך את יודעת?"
אמא מסתכלת בי וחושבת רגע. "הוא היה תלמיד טוב," היא קובעת, "אבל בטח לא זכר מה זה היה שאמא אמרה לו, כשהם נפרדו," היא ממהרת לסייג.
"איך את יודעת מה היא אמרה לו?"
"אמא שלנו היתה ציונית, אז היא בטח דיברה איתו על שמש, ים, חולות, תפוזים…."
"במנזר?"
אמא חושבת לרגע וממשיכה, "אתה צודק. הוא בטח לא העסיק את עצמו יותר מדי במחשבות, אבל כל לילה לפני כיבוי האורות, הוא נתן לאמא נשיקה, והחזיר את התמונה לתנ"ך".
"אבל אמא שלו עזבה אותו. הוא לא כעס עליה? את ממציאה את זה עכשיו, נכון?" אני מערער.
"לא, מה פתאום," היא נזעקת. "מאריק הקפיד שהתמונה שלה תהיה בתוך ספרון תהילים. הוא אהב לקרוא בתהילים: ‘יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי יְהוָה אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע אֲשֶׁר שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ, חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ. הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים, סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים'".1
פתאום אמא מפסיקה ומשתתקת, שואפת נשימה ארוכה וכולאת את האוויר בחזה, קופאת במקומה. הפעם היא לא מחפשת סיפור. יש לה הרבה. הגוף שלה מתוח וקפוא ואני ממש רואה את גלגלי מוחה מסתובבים במהירות מטורפת עם גלגלי עיניה, ואני יודע – הזיקית ראתה טורף, היא מאוימת. אף שריר לא זע בגופה, צבעה משתנה מלבן-שמנת לאפור-עכור ולשחור-מטולא. אני ממש רואה אותו, את העיט השחור הדואה מלמעלה, סוקר בעיניו את השטח, מחפש עכבר במנוסה או לטאה במארב. עורה של אמא צפוד וקר. עכשיו היא בעולם הזיקיות, שם אין לי כניסה. ואז היא מדקלמת במונוטוניות מוכנית:
"וְנָכְרִיָּה הַשֶּׁמֶשׁ הַמַּשְׁכֶּמֶת
וְסַהַר קַר מַקְשִׁיחַ וְנִפְחָת
וְכֹה הוּמַךְ, וְכֹה צָפַד מִקֶּמֶט
כָּל שֶׁתִּמֵּר וְשֶׁהָיָה אֶחָד.
שָׁוְא שִׁלּוּחֵךְ יוֹנַת-מַבּוּל, מִלֶּכֶד:
חָזַרְתְּ אֵלַי בְּלִי סֵבֶר וְחָרוֹן".
"מה זה, מה שדקלמת?" אני שואל לאט ובזהירות.
אמא נותנת בי מבט כמו לא מזהה אותי, מרוחק וזר. "שלונסקי. זה אברהם שלונסקי".
"ולמה הכנסת את שלונסקי לסיפור?" אני תוהה.
"מאריק קרא תהילים," אמא קובעת-פוסקת וחותכת, "ואני קוראת שלונסקי ואלתרמן וביאליק ושייקספיר".
אני שומע שהשיר מקמט ומועך אותה מבפנים. אבל השיר הוא על יונת המבול, ואני עדיין טרוד בציטוט המילים מתהילים. רגע, אולי זה מה שהפחיד את אמא? "חסידה ברושים ביתה," היא אמרה. כן, אני בטוח, זאת החסידה שהפחידה אותה, לא העיט. ואני מנסה לבדוק בזהירות, "המילים האלה שאמרת קודם – חסידה ברושים ביתה…"
"כן, מה איתן?" היא שואלת, אבל עדיין לא איתי. היא בעולם ההוא שבו צריך להיות כל הזמן דרוך פן הצייד יהפוך לניצוד.
"אני לא מבין מה זה אומר".
"החסידה. זו החסידה. התמונה של אמא של מאריק היתה הרי בדף ההוא. אבל אנחנו לא היינו בכלל חסידים. אנחנו היינו ציונים וחילוניים. החסידה לא יכולה לעזור לגוזל שלה לעוף אם הוא לא חזק מספיק. אבל אמא של מאריק הרי הביאה אותו למנזר". ושוב אמא שותקת.
אחרי זמן מה היא אומרת כמו לעצמה, "החסידה גם לא יכולה לעשות דבר אם הגוזל שלה עף נגד הרוח".
לאט לאט משתחרר האוויר מריאותיה ושריריה מתרפים, עורה מתגמש ובהדרגה שב צבעו ללבן-שמנת הנעים. אמא משחררת בהבל ארוך את האוויר שכלאה בריאותיה ומתרפה. עכשיו היא מפנה אלי את ראשה ומחייכת. "גם מאריק לא הבין הרבה מהמילים האלה, טיפשון".
"אני לא טיפש".
"לא, אתה לא," היא נעתרת.
כמה נעימה ומנחמת, מרגיעה ומחממת יכולה אמא להיות בשלוש מילים פשוטות. ואני כמעט מרחם על הילדים שההורים שלהם הם סתם הורים, בעוד לי יש את אמא שלי.
עכשיו אמא מחפשת איך לחזור לסיפור שנקטע באופן חד כל כך. בשתי אצבעות כפות הידיים והרגליים היא מטפסת לאט על הווילון הכחול שבחדר הילדים ומכחילה איתו, וכשהיא מגיעה לקרניז היא ממתחת את גופה ומכוונת את פיה אל חיבור התקרה עם שני הקירות, שם, מבין קורי העכביש, היא יורה את לשונה ומיירטת בדל של סיפור. וכשהיא יורדת לאיטה דרך הצבע הכחול של הווילון, היא עוברת למיטה שלי ומתיישבת מבלי שאף ילד אחר בחדר הבחין וממשיכה:
"כן… מאריק… כן… המממ… מאיפה מאריק ידע את כל המילים האלו מתהילים?" אמא שואלת בשמי ועונה, "הוא פשוט זכר את אבא קורא והיה מוקסם מהמילים ומהמשפטים. הוא הרי זכר את סעודות שבת, את אמא שמברכת על הנרות, אבא שמקדש על היין, ואחר כך כולם שרים שירים של ארץ ישראל". עכשיו היא קצת משתנקת, כאילו דמעות פנימיות מטפטפות לה מהעיניים דרך הצינורות לאף וישר לגרון ואז היא ממשיכה, "ובשבת היו לובשים בגדים יפים ויוצאים לטייל בעיר".
"את טיילת איתם?"
אמא משיבה "לא" עם הראש, שואפת אוויר ואומרת, "בשבת היו לנו פעולות של התנועה. הטיולים האלה התאימו לבורגנים ואנחנו היינו סוציאליסטים".
"טוב, תמשיכי לספר עליהם".
"אז כמו שאמרתי, בשבת כולם הלכו לטייל ברחוב הראשי, לבושים בגדי שבת. גם הלא יהודים טיילו ברחוב הראשי והציצו לחנויות. ואנחנו, הנערים והנערות, היינו נפגשים בפעולות של התנועה, יוצאים לטיולי אופניים אל מחוץ לעיר, וחוזרים במוצאי השבת כשהבגדים ספוגים בלחלוחית כרי הדשא שליד הנהר".
אני מתחיל להתנמנם ואמא מתחילה להפסיד את שיחת הקיבוץ, והרי צריך להצביע אם ירשו לאוסקר לחתום קבע בחיל האוויר.
"אני רוצה לישון," אני ממלמל מבעד לקורי השינה שהתיישבו על עפעפי.
אבל היא בתוך הסיפור. "בהתחלה, הזיכרון מכאיב למאריק והוא מתכסה בשמיכה עד מעל לראש ומתייפח: ‘וִי בִּיסְטִי, מָאמֶע? וי ביסטי, מאמע'?" היא אומרת את זה בקול חורק כמו דלת שמתגעגעת למשקוף.
"מה זה?" אני שואל כמעט מתוך שינה, ומרגיש את הבל הלחש החם באוזני.
"איפה את, אמא?" לוחשת אמא. ויש הרבה הבל ואוויר במילים הללו.
* * *
אין עדיין תגובות