דורה ולוקה לא התראו במשך שש-עשרה שנים. מאז שנפגשו בגן הילדים כינו אותם ה"בלתי נפרדים": הם בילו יחד כילדים ימי […]
1
לוּקָה מגלֶה את העולם בצעקה חרישית, כמתבונן מן הצד, ואחר כך הוא משתתק, נעשה שקט לגמרי כשהוא חש במים על עורו. השנה היא 1959 במַקארסְקָה, עיירת נמל קטנה ושלֵווה בקרואטיה. אַנקָה המיילדת, שהיא גם שכנה של המשפחה ולפיכך לא עבר זמן רב עד שנענתה לקריאותיו המבוהלות של האב לעתיד, בודקת שלוש פעמים אם הכול אצלו בריא ושלם, וחושבת: איזה ילד משונה. היא מנידה קלות את ראשה. מה יעלה בגורלו? הוא שקט ומהורהר כל כך, ממש כאילו היה בן שמונים וכבר ראה את העולם. ואף על פי כן, הוא עיוור כמו חתלתול. אמו התשושה של לוקה שואלת בדאגה אם היא בטוחה שהכול בסדר אצל הילד, ואם כן, אז למה הוא לא בוכה יותר. המיילדת מרגיעה את עצמה בתשובתה לאַנטיקָה, האמא — שבחברתה היא כבר שתתה ליטרים רבים כל כך של קפה טורקי חזק — ואומרת לה שהכול מצוין, שהיא צריכה להתאושש עכשיו ולישון ולאסוף כוחות בשביל ההמשך, בשביל הבן הקטן שלה, הרי הוא בחור גדול, ועוד ישמעו אותו ועליו. האֵם דורשת לראות אותו. היא רוצה להחזיק אותו בידיה. שמו לוקה, היא אומרת בגאווה וגם קצת במבוכה. המיילדת כבר יודעת את זה ומהנהנת בהסכמה, אפשר לזהות מיד שמדובר כאן בלוקה אמיתי,1 ומניחה את התינוק השקט, שעיניו פעורות לרווחה כאילו היו החלון היחיד שלו לעולם, בזרועותיה של אמו. חתלתול עיוור, היא חושבת שוב תוך כדי כך. שניהם נרדמים מיד. האם ובנה. יום חם של חודש נובמבר. יום בהיר, האוויר עומד ואין אפילו משב קל של רוח. חורף שעדיין לא הבשיל לכדי חורף.
1 קרואטית: שמו של הקדוש לוקאס. עם זאת, פירוש השם בקרואטית הוא נמל, ובהשאלה מקלט, חוף מבטחים.
לוקה בן שלוש. אביו, זוֹרָאן, לוקח אותו לדוג איתו בפעם הראשונה. יש לו סירה קטנה, שלוקה אומר שהיא שלו. ואז זוראן מחייך תמיד וקורץ לאמו של לוקה. ואז גם היא מחייכת. אבא נוטל את ידו של לוקה ואוחז בה בידו, והם הולכים יחד אל הנמל. בידו הימנית נאחז לוקה בחוזקה באביו. בידו השמאלית הוא נושא את התיק הקטן שלו, שעפרונות צבעוניים רבים ובלוק הציור שלו תחובים בו. לוקה אוהב מאוד לשרבט ולצייר. את התיק הזה הוא לוקח איתו לכל מקום. היום הוא רוצה יותר מכול לדוג. אבל גם לצייר. בדרך הם פוגשים אנשים רבים. בכיכר קאצ'יץ' כולם מברכים אותם לשלום, כולם מכירים אותם ומחייכים אל לוקה ושואלים אותו מה הוא מתכוון לעשות. לוקה כמעט לא מצליח לדבר מרוב גאווה. "לדוג," הוא אומר, בקול רם מדי, ומסתיר את תיק הציור מאחורי הגב. האנשים צוחקים. אחדים מביעים פליאה מוגזמת, ילד קטן כל כך, זה ממש לא ייתכן, זה בכלל אסור. לוקה מתנודד בין הפחד שיכולים לאסור עליו לעשות זאת, לבין התרעומת על כך שמעיזים לפקפק בתבונת ההחלטה של אביו. אבל אביו רק עוטה הבעה רצינית ולוחץ את ידו המיוזעת של לוקה: הכול בסדר, הוא לא צריך לדאוג. הם ממשיכים ללכת. הם הולכים הלאה והלאה לאורך מעגן הריוָוה, ולוקה נצמד אל קו המים ומביט אל תוכם. הוא מקדם בקריאה שקטה את פניו של כל אחד מהדגים שהוא רואה שם. וככה עד שהם מגיעים לסירה. כברת הדרך אינה ארוכה מבחינתו של אבא, אבל מבחינתו של ילד בן שלוש זה מסע גדול. היד השמאלית כבר כואבת לו. התיק כבד. כל כך הרבה עפרונות! הסירה צפה ברוגע בין סירות אחרות, קטנות ממש כמוה. MA 38. סימן ההיכר בצבע אדום. כמעט כל הסירות לבנות, ומסביב להן פס דק בצבע כחול. או שהן לבנות לגמרי. לוקה כבר מסוגל לזהות את הסירה של אביו. הוא כבר היה מיליון פעמים על הסירה הזאת. אולי אפילו יותר. אבל לדוג הוא עוד לא יצא בה אף פעם. לוקה אוהב את הים ואת הסירה יותר מכול. "כשאהיה גדול, אני אהיה ימאי," הוא אומר. או דייג. אבא נכנס בקלילות לסירה. הוא מרים את לוקה גבוה מעל לים ומעמיד אותו לידו. הסירה אמנם אינה גדולה, ובכל זאת יש בה תא. לוקה מתיישב. הוא צופה באביו המנווט את הסירה במיומנות אל מחוץ לנמל. לוקה יהיה פעם גם הוא ממש כמו אבא שלו. הם מפליגים לכיוון הים הפתוח. בין חצאי האיים סְבֶטִי פּטר ואוֹסֶיַאוָוה. בסוף הים, שממנו הוא עדיין יכול לראות את האבנים שנותרו מהקאפלה של סבטי פטר — מאז רעש האדמה, רעש אדמה חמור מאוד, כל הבית רעד ואמא בכתה ואבא הוביל את כולם למרתף, והוא נמשך הרבה זמן, יותר זמן מכל מה שלוקה מכיר, והוא פחד, פחד מאוד, אבל הם נחלצו בשלום, ולא קרה שום דבר, רק חיות הבד שלו נפלו זו על זו, אבא סידר הכול —
אבא מכבה את המנוע. הסירה צפה על המים. "איך קוראים לאי ההוא שם?" שואל זוראן. לוקה אוהב את המשחק הזה. הוא טוב בזה. "בְּרַאץ'," הוא אומר. קולו של לוקה רועד, אף על פי שהוא בטוח בתשובה שלו. "יופי, וההוא שם?" "פַאר," אומר לוקה במהירות. אבא מחייך. "כן, זה כמעט נכון. השם שלו הוא חְוַואר. אבל זאת מילה קשה, לפעמים אפילו אני לא מצליח להגיד אותה." לוקה שוקע בהרהורים, הוא מקווה שלא נכשל. אבא אוחז בקנה החכה. אם כך, הכול בסדר. לוקה בולע שוב ושוב את רוקו מרוב התרגשות. הוא נשען על דופן הסירה ומחפש את הדגים. הוא קורא להם, שיזדרזו בבקשה, שיתכוננו, הנה הוא מגיע. הוא טובל את כף ידו הקטנה בתוך מי הים. "הנה, הנה, דגיגים קטנים," הוא לוחש. אחר כך הוא נושא את מבטו ומביט בעיניו של האב המופנות גם הן אליו. היום הוא היום היפה ביותר בחיי, חושב לוקה ועוצם את העיניים. תושבי הים נוגסים קלות באצבעות ידו.
בשעה שידו של לוקה מנסה להזמין את הדגים שבַּיָם, דוֹרָה מגלה את העולם בצעקה צורמנית כל כך, שאנקה המיילדת אינה מצליחה לכבוש את צחוקה. השנה היא 1962 בחדר הלידה של בית החולים במנזר הפרנציסקני. איזו ילדה חזקה ונמרצת, אומרת אנקה. האם, הלנה, תשושה ואינה מסוגלת לומר דבר. אפילו לחייך אינה מצליחה. היא יכולה רק לחשוב על כך שסוף־סוף העניין הזה מאחוריה. סוף־סוף. התינוקת הראשונה שלה תהיה גם האחרונה, היא חושבת. היא עוצמת את העיניים ונרדמת. ההתקוממות הקולנית של דורה אינה מפריעה לה בשנתה. המיילדת מתפעלת לנוכח אונה של הישות הזעירה הזאת. היא מביטה בדורה בעיניים אוהבות. היא מלטפת את ראשה הקט ואת הגוף הקטן והרועד שלה. המיילדת זקנה — אבל: בהשוואה לישות הזאת כל אחד ייחשב זקן — ויש לה ניסיון רב. היא יילדה אינספור ילדים. היא ראתה את כולם. אבל הילדונת הזאת! צורחת ללא לאות צרחות מחרישות אוזניים, וכך היא חודרת אל תוככי לבה. בלי לתעות בדרך. בלי דרכי עקיפין. המיילדת חשה בדמעות חרישיות העולות בעיניה. אין לה ילדים משלה. היא לא התחתנה מעולם. אהובה נפל במלחמה. האיטלקים ירו בו. לאחר מכן לא היה עוד מבחינתה שום גבר בעולם. ככה זה היה אז. ועכשיו, מאז רעש האדמה הגדול בינואר שהותיר על כנו רק את הקיר המערבי של ביתה הקטן, היא נאלצת נוסף על הכול להתגורר אצל אחותה הצעירה ממנה ולסבול את בעלה המשתכר לעתים קרובות מדי ואוהב כל כך להתבדח על חשבון חייה כרווקה. בדיחות נבזיות, סרות טעם. היא מעקלת את האצבע המורה שלה ונוגעת עם המפרק בפה הקטן והעגול של התינוקת. מופתעת ומוסחת דעת משתתקת התינוקת באחת, ועיניה העיוורות כמעט לחלוטין מוצאות את אלה של המיילדת ואינן זזות משם. שמה יהיה דורה, אבל זה כבר ידוע.
דורה בת שנתיים והיא ילדה מלאת חיים. אמא שלה אומרת שהיא פראית. דורה לא מבינה מה זאת אומרת, וגם לא אכפת לה. כי אמה מחייכת כשהיא אומרת את זה. ואביה מושיב אותה על הכתפיים ומתרוצץ איתה כאילו היה סייח. "דורה צוחקת, וכל העיר רועדת," אומרת אמה. דורה מדברת בגיל שנתיים כמו ששום ילד לא מדבר בגיל הזה. כאילו היא כבר בת חמש. "והיא גם מבינה הכול," אומרת אמה לא בלי גאווה. דורה אינה יודעת שובעה. היא צריכה לאחוז בכל דבר, לראות כל דבר, ללכת לכל מקום. ברחוב, ברובע העתיק קַלַלַרְגָה, ברִיוָוה, על הטיילת לאורך החוף או בכיכר קאצ'יץ', היא קוראת משהו לעבר כל עובר אורח נחפז, ועובר האורח שוכח את חפזונו ונעצר במקומו, מחייך לעברה, גם אם בהיסוס או בפליאה, ומברך אותה או עונה לה. דורה מהלכת בביטחון רב על רגליה, לעולם אינה מועדת, אבל גם לא רצה, היא פשוט הולכת מהר מאוד. צעדיה ארוכים, הילוכה נראה מוזר, לפעמים אפילו מצחיק. גם לקפוץ דורה אינה מוכנה. היא פשוט צועדת מכל חומה שהיא, פוסעת אל הריק. "את פוחדת?" שואלת אמה. דורה חומקת ממבטה ולא עונה לה. ולא קופצת.
לוקה בן חמש ונולדת לו אחות. שמה אנה והיא קטנה מאוד ובוכה הרבה. אמא שלו כמעט אינה מצליחה לעמוד על הרגליים ואביו עובד יותר מתמיד, לוקה רואה אותו לעתים נדירות יותר ויותר והוא מרגיש דחף לצייר עוד ועוד, בכל רחבי הבית תלויות התמונות שלו. עכשיו הוא כבר הולך לגן הילדים, אף על פי שאמו אינה עובדת, והילדים האחרים מתייחסים אליו לפעמים בנבזות מרושעת כך שהוא הולך לשירותים ובוכה שם ומצייר, כי שם אף אחד לא רואה אותו, גם לא דודה וֶרָה שבעצם דואגת לכל הילדים, אבל אוהבת אותו באופן מיוחד. לעתים קרובות היא מעבירה את ידה בשערו, מחייכת אליו בחום או קורצת לו וקוראת הכי הרבה פעמים את הסיפור האהוב עליו, גם אם שאר הילדים צועקים שהסיפור משעמם והם כבר יודעים אותו בעל פה. לאמיתו של דבר, לוקה היה מעדיף להישאר במשך כל היום בגן ובכלל לא לחזור יותר הביתה, כי שם האחות הטיפשה שלו בוכה ואמא שלו עייפה ואבא שלו לא נמצא, והוא הולך ונעשה יותר ויותר אומלל, גם אם הוא מצליח להסתיר את זה ואף אחד לא רואה. ואף על פי כן הוא עצוב מאוד ומצטער שאי־אפשר להחזיר הכול לקדמותו, כשאבא עוד היה לוקח אותו לדוג איתו ושניהם היו מפליגים בסירה אל מרחבי הים הפתוח והוא היה יכול לצייר את הדגים וללכוד אותם ואביו היה מציג לו שאלות מבדחות ולפעמים גם שאלות קשות, כמו לדוגמה אם פרה לבנה נותנת חלב לבן, איזה חלב תיתן פרה שחורה? וזאת כמובן לא היתה שאלה קלה, ובכל זאת הוא ידע את כל התשובות. ולפעמים הם נשארו עד אחרי שקיעת השמש, אבל תמיד תמיד הם נהנו מאוד זה בחברתו של זה.
דורה מבינה את זה. אמא שלה מדברת בצורה ברורה ולאט־לאט והיא עצובה, ודורה מבינה את זה. אבל דורה בכלל לא עצובה מפני שכבר עכשיו, בגיל שנתיים, היא צריכה ללכת שלוש פעמים בשבוע לגן הילדים, כי אמא שלה צריכה לצאת שוב לעבוד, ולדורה אין בסביבה סבים וסבתות שהיו יכולים לשמור עליה. הסבים והסבתות שלה גרים רחוק, רחוק מאוד משם. דורה כבר ביקרה אצלם הרבה פעמים. בעיר גדולה. "עיר הבירה, פשוט מאוד וזה הכול," אומרת אמא. אבל אז אבא מתרגז ומתקן אותה. בלגרד היא עיר הבירה, זאגרב היא רק עיר גדולה. בבלגרד גר גם הנשיא. אמא ממלמלת משהו בינה לבין עצמה. דורה רואה שהיא לא מאושרת. זה לא בגלל הנשיא, כי אותו אוהבים כולם, הוא תמיד מוקף בילדים ובפרחים, אלא בגלל העיר שהוא מתגורר בה, בגללה אמא לא מאושרת. לכן אומרת דורה, כשהיא לבדה עם אמא שלה: אנחנו נוסעים לסבא וסבתא, לעיר הבירה. ואמא מחייכת ומתבוננת סביבה בחטף. זאגרב. הם היו צריכים לנסוע כברת דרך ארוכה במכונית כדי להגיע לשם. ארוכה כל כך שדורה נרדמה לא פעם ולא פעמיים. דורה זוכרת את הכול. הראש שלה מלא תמונות, ולתמונות האלה יש ריח והן מדברות ולפעמים יש להן גם טעם. והיא יכולה להביע אותן במילים. "לילדה יש זיכרון!" קוראת אמא שלה בפליאה. "כמו של פיל," אומר אבא שלה וגם הוא מתפלא. ילדה מוזרה, זה מה שחושבים אנשים מסוימים, אבל הם לא אומרים שום דבר. דורה לא מודאגת. היא עומדת לפעמים זמן רב מול המראה ומביטה בבבואתה המשתקפת לעומתה, בפניה המשתנות במהירות כזאת שנדמה לה כאילו יש שם מאה פנים שונות, וזה מוצא חן בעיניה. כזאת היא. כל זה היא עצמה. והיא שמחה בילדים שבגן, שעדיין לא ראתה מעולם. גם בצעצועים. אין בה פחד. "מבחינת דורה כל החיים הם הרפתקה," אומרת אמה שוב ושוב ומרימה את גבותיה, והמראה הזה מאוד משעשע, ולכן דורה לא מצליחה לכבוש בתוכה את הצחוק. ואבא שלה קורא בעיתון.
לוקה מביט בילדה החדשה שנכנסת באותו הרגע לגן הילדים. שערה שחור, ארוך וגלי. ומבריק. כמו קשקשים של דג. היא קטנה ודקה וזריזה, וצעירה יותר מכל שאר הילדים בגן, והוא אינו יכול להסיר את עיניו ממנה. אמה של הילדה נושאת את התיק שלה, המפוספס בלבן וכחול. עם דג גדול וצהוב באמצע. הוא מאוד מוצא חן בעיניו של לוקה, התיק הזה. גם אם אינו מצליח לזהות את הדג שעליו. לו, לעומת זאת, יש תרמיל גב שחור, שהוא לא בחר בעצמו, והוא כבר תקף אותו פעם במספריים כדי לקבל תיק אחר במקומו. אבל המעשה הזה לא הניב את התוצאה הרצויה, והמצב רק נעשה גרוע עוד יותר. עכשיו תרמיל הגב שלו מכוער וגם קרוע. לכן מסתיר אותו לוקה בתוך שקית ניילון ולוקח את השקית הזאת איתו לכל מקום. ואף אחד לא מבחין בזה. הלוואי שגם לו היה תיק מדליק כמו זה של הילדה החדשה בגן! הוא כבר רואה את עצמו בעיני רוחו מתרוצץ עם התיק הזה, ובתוך התיק עפרונות הציור ובלוק הציור שלו וכולם מתפעלים ומקנאים בו. הוא חוצה בגאון את כיכר קאצ'יץ', צועד לאיטו לעבר מַארִינֶטָה, המקום שכל האנשים מתאספים בו כדי להביט בו ובתיק המדליק שלו. והם לא מצליחים להסיר ממנו את מבטיהם! ואולי אמא תצליח אז לחייך שוב ולתת לאבא נשיקה כמו פעם, היא תהגה חרש את שמו של אבא, ותגיד אותו שוב ושוב — זוראן, זוראן, זוראן. לוקה כבר יכול לשמוע את זה — ואבא יחייך, מרוצה מאוד, ויצא לדוג עם לוקה. כן, זה מה שאבא יעשה אז, והוא גם יציג לו שאלות ממש קשות כמו לדוגמה, אם אמא ואבא לבנים אבל הילד נולד באפריקה, איזה צבע עור יהיה לו אז? וזאת שאלה קשה, אבל זה בכלל לא משנה כי הוא יודע את כל התשובות. אילו רק היה לו תיק כזה! כמו התיק של הילדה החדשה. הוא לא מצליח להסיר את מבטו ממנה!
דורה נכנסת לגן הילדים ומביטה סביבה בעיניים סקרניות. ילד גדול עומד ליד מדף הספרים ומביט בה. לדורה זה לא מפריע. היא פושטת את המעיל שלה. היא לא מסכימה שאמא תעזור לה כל עוד הילד הגדול מביט בה. אולי ככה זה בגן הילדים. אולי מישהו צריך לעמוד ככה במשך כל היום ולהביט בשאר הילדים, אולי זה מין משחק מדליק כזה. לדורה אין סבלנות לחכות עד שירשו גם לה להצטרף למשחק. גם את הנעליים היא רוצה לחלוץ בכוחות עצמה. "מה קורה לך, דוריצה," מתפלאה אמא. אמא שלה לא מבינה את זה. היא לא יודעת שמדובר כאן במשחק חדש, משחק ממש מגניב, ושהילד מביט בה ושהיא חייבת להיות אמיצה אם היא רוצה להצטרף למשחק, והיא כבר משתוקקת כל כך שירשו גם לה לעמוד ככה בלי לזוז ליד המדף עם כל ספרי התמונות האלה, כן, כן, את זה היתה רוצה מאוד לעשות. ולכן דורה מטלטלת את הראש שלה ולא אומרת שום דבר. כי היא מרגישה פתאום שהראש שלה ספוגי לגמרי ומלא וריק ונפוח כמו בלון וחם וקל ורוטט ושקוף. היא עוצמת את העיניים. הרגל השמאלית שלה בלי נעל. וככה היא ממשיכה לשבת. "מה יש לך, זְלאטוֹ מוֹיֶה,"2 שואלת אמא שוב. דורה מביטה בה. תכף אמא תתחיל לבכות. מוֹיָה דוריצה!
2 קרואטית: זהב שלי, כינוי חיבה במשמעות אוצרי, יקר מפז.
לוקה לא זז. הוא נשען על מדף הספרים הגדול ועוצר את נשימתו. הוא פוחד שהתיק עלול להיעלם אם הוא ירפה את השרירים שלו וישאף אוויר. הוא לוטש עיניים בתיק עד שהן כואבות לו ומתחילות לדמוע. הוא סופר: אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע... ואז מתפוגג העולם שלו לתוך האין, והוא מחליק לרצפה. הכול דומם סביבו. הוא הולך ונמוג. כמו התמונות בספר שהוא מרפה אט־אט מדפיו.
דורה היא הראשונה שמגיעה אל הילד שהתעלף. היא משתופפת על ברכיה, נעשית זעירה יותר ויותר. עיניה נפערות לרווחה עד שנדמה שאין בפניה, המחווירות יותר ויותר, דבר מלבד עיניים. היא מרכינה את ראשה מעל פניו של הילד, ולפני שהאישה הכורעת על ברכיה מהצד האחר שלו ומרימה את רגליו מספיקה להרחיק אותה משם או להקדים אותה, נושקת לו דורה על פיו האדום בהיר. "דורה!" קוראת אמה בבעתה. עכשיו אין זמן לשמות חיבה!
לוקה שומע קול חרישי בסמוך לפניו: "אתה שושנת החוחים שלי, היפהפייה הנרדמת שלי, רק שלי, התעורר, נסיך שלי, אתה הנסיך שלי, רק שלי..." ואז הוא שומע גם קולות אחרים ולאוזניו פולשות גם מילים אחרות, והוא פוקח את עיניו, מבולבל וחלש, ו...
...היא רואה את עיניו הנפקחות לאיטן, את מבטו ההמום, את שפתיו הנעות ללא קול...
...אבל הוא לא מצליח להגיד שום דבר, ולכן הוא מחייך חלושות ו...
...גם היא מחייכת ו...
...הוא מרים את זרועו בהיסוס, וידו נמתחת לעבר פניה, והוא נוגע בשערה הארוך והשחור ושואל את עצמו איפה היא השאירה את התיק שלה ואולי הוא יוכל עכשיו לשכנע אותה לתת לו את התיק שלה במתנה כדי לעודד את רוחו, ו...
...היא לוחשת שוב בקול שקט מאוד, שקט כל כך שרק הפה שלה מתנועע: "נסיך שלי, רק שלי."
אין עדיין תגובות