קובי רוזנבלט, איש יחסי ציבור בגמלאות, מחליט לפצוח בקריירת ציור. ללא כל כישרון מוכח, ללא הכשרה או ידע בסיסי, הוא […]
1
“נו, חשבת כבר מה אתה הולך לעשות, יעקב (במלרע)?”
למרות שכולם קוראים לו קובי, רות, אשתו, היא היחידה המקפידה לקרוא לו יעקב. היא סולדת משמות חיבה או כינויי ילדות. אלה נראים לה אינפנטיליים וחסרי כבוד. מה פתאום שמישהו שבקושי הכרת יקרא לך בשם חיבה? מאיפה הגיע הנוהג הנפסד לכנות אנשים מבוגרים בכינויי הילדות שלהם? רק בישראל אנשים הולכים אל קבריהם עם כינויי הילדות שלהם. היא מעדיפה לקרוא לכל אחד ואחת בשמותיהם הרשמיים ואם אפשר, להוסיף לפניהם את התואר מר, אדון או גברת. זה מכובד וזה מכבד. הם ישבו יחד לשולחן ארוחת הערב, בשעה 19.30, כהרגלם. הערב היה מואר באור שעון הקיץ, על שולחן האוכל הפונקציונאלי שניצב במרפסת המשקיפה על רחוב מגידו הקטן ממרומי הקומה השלישית, היו ערוכים: קערת סלט ירקות טרי (בלי בצל) “אני לא סובלת את הריח”, ביצים קשות, יוגורט עזים (ממחלבות השומרון) פרוסות לחם חיטה מלאה וקנקן חליטת צמחים. זה היה התפריט הקבוע והבלתי משתנה של ארוחת הערב בבית רוזנבלט, מימים ימימה. בעצם, מאז שקובי סגר את משרד יחסי הציבור שלו ופרש לגמלאות. לפני למעלה משנה. קובי פרש מהענף, מאונס ולא מרצון ומאז הוא מחפש את עצמו אך לא מוצא. עוד הוא שוקל בדעתו מה ישיב לה נפלו עיניו על שחקנית התיאטרון דשנת החזה שיצאה, מחצר ביתה שמתחת למרפסתם, לטיול הערבית הקבוע עם כלב התחש שלה. איזה מין כלב זה ומי בכלל רוצה לגדל כלב מגוחך ומגחיך שנראה כמו נקניקיה מהדסת על ארבע רגליים קצרות שמסיבה לא ידועה היה אהוב במיוחד על יוצאי גרמניה ברחוב בן יהודה נוהגים לקרוא לו בשפתם דאקל. הוא ידע שרות עוקבת אחר מבטו וכעסה מבעבע בתוכה, אך הוא בשום אופן לא יכול להתיק את מבטו מהמראה הממגנט. לאחר שנעלמה בקצה הרחוב עם הכלב המדדה לפניה, החזיר את מבטו אל צלחתו והכריז, כלאחר יד, מבלי להרים את מבטו “כן, אני חושב שאהיה צייר”
“צייר?! מה השתבשה עליך דעתך? למה צייר?” שאלה בקולה הקרחוני, המונוטוני, שהיה לסימן ההיכר המובהק שלה. מומחי המיתוג שהזדמן לו לעבוד איתם היו מכנים זאת “המיתוג שלה”. רות מעולם לא הרימה את קולה, בשום תנאי. תמיד ובכל מצב שמרה על טון דיבור נמוך, ענייני, עצור, נטול אינטונציות.
“כי אני רוצה להיות מפורסם. שישים שנה העברתי בעולם הזה ואף אחד לא יודע שאני כאן. וכשאמות איש לא ידע שהייתי כאן. דבר לא יישאר. כמו בועת סבון שהתפוגגה באוויר. אפילו רחש קל לא השמיעה כאשר התפצחה והייתה כלא הייתה.”
“למה כל כך חשוב לך שיזכרו אותך? הרי ממילא כבר לא תהיה כאן אז מה זה משנה לך?”
“אם כך, לשם מה הייתי כאן? כדי לעבד מזון? (נזכר בטיעון האולטימטיבי של המחזירים בתשובה המקצועיים) אני רוצה להותיר חותם. את יודעת מה, אסתפק בשריטה קלה. זה נראה לך מוגזם?”
“כן, זה נראה לי יומרני מאוד”
תוך כדי שהיא מורחת,בקפידה, שכבה אחידה של חמאה על הפרוסה שבצלחתה.
“אני לעומתך חושב שזה לא יומרני אלא שאפתני. ואם זכרוני אינו בוגד בי, זאת היית את שתמיד האשימה אותי בחוסר שאפתנות. לא?”
רות לגמה ארוכות מספל המשקה שבידה, אחרי הכול, איש לא דחק בה להשיב מיד. “נכון, אבל נזכרת קצת מאוחר, אתה לא חושב?”
“מאוחר למה?”
“מאוחר להכול. עכשיו, הדבר הסביר היחיד שנשאר לך לשאוף אליו זה להגיע לתחנת חייך האחרונה במינימום סבל ונטול מחלות קשות. ותתפלל שלא תיפול קורבן להשפלת הגריאטריה האורבת לכל מי שלא ידע למות בזמן”
“אני ממש לא מסכים איתך. נשאר לי עוד שליש מהחיים ואני עוד יכול לעשות משהו משמעותי”
“אני לא מבינה, כל חייך לא עשית שום דבר משמעותי, אז דווקא עכשיו? כשאתה כבר לקראת הסוף?”
“אמרתי לך כבר, זה עדיין לא הסוף. כמו שאומרים החסידים ‘כל עוד שהנר דולק אפשר לעשות תיקון׳”
“אל תגיד לי שגם על זה אתה חושב עכשיו”
“לא, אל תדאגי, זה רק היה מין טיעון שכזה”
“או קיי, נניח שאני זורמת איתך אבל למה דווקא צייר? אתה הרי לא יודע לצייר?!”
השכנים שישבו במרפסת שממול, לכודים בשתיקתם, הגניבו אליהם מבטים חפוזים בכל פעם שנדמה להם שאינם נראים, בוודאי התקנאו בזוג המבוגר הסועד ארוחת ערב בצוותא ושקוע בשיחה נינוחה שנתפסה בעיניהם כאידיליה. לו רק ידעו את האמת לאמיתה.
“אז מה?”
השיב קובי באדישות, ראיתי ציירים מפורסמים שלא יודעים לצייר וזה לא הפריע להם להתפרסם ולהימכר בסכומים מופרכים”
“מי,למשל?”
ניסתה לאתגר אותו
“רפי לביא, למשל”
אמר כשהבעת ניצחון, מעוררת תיעוב, עולה על פניו
“מה אתה מדבר? רפי לביא הוא אחד מגדולי הציירים שלנו”
“זהו בדיוק. לזה אני מתכוון. אין שום דבר שהוא עשה שאני לא יכול לעשות.”
“אתה אולי יכול לעשות את מה שהוא עשה אבל אתה לא יכול להעלות בדעתך את הרעיונות שהוא העלה ”
“למה לא?”
“כי אתה לא אמן. אתה בסך הכול יחצ”ן בגמלאות”
נעצה בו את פיגיון הבוז שלה עד לקצה הקת.
“הייתי יחצ”ן, עכשיו אני אהיה אמן”
“סלח לי אבל אתה ממש מקשקש בשכל. אני אפילו לא מאמינה שאנחנו מנהלים את השיחה הזאת”
“ורפי לביא קישקש על דיקטים. הדביק גזרי עיתונים ומרח עליהם צבע” “עזוב, אין לך מושג על מה שאתה מדבר”
“באמת? לצייר קו מתאר מרושל של ראש ולכתוב ‘ראש׳? או לצייר יד ולכתוב ‘יד׳? עזבי אותי! מאגריט לפחות צייר מקטרת וכתב ‘זה לא מקטרת׳. הייתה פה חדשנות, הייתה יצירתיות, הייתה פה הפתעה כלשהיא.. ומאגריט ידע לצייר! אצלו המקטרת הייתה מקטרת, לא כמו רפי לביא.”
“אתה לא מבין שרפי לביא בעבודות הללו מתכתב עם מאגריט?”
“לא. אבל אני כן מבין למה קוראים לזה ‘עבודות׳ ”
“למה?”
“כי זה לא ציורים. כולם יודעים שאם יקראו לזה ‘ציור׳ הם יעשו צחוק מעצמם. אז מצאו להם פתרון נוח: ‘עבודות׳ ”
” אז למה, לדעתך הוא נחשב לאחד מגדולי האמנים שלנו?”
“בחייך, יחסי ציבור. חד וחלק. ובזה, כידוע לך, אני מבין משהו”
“מה יחסי ציבור? על מה אתה מדבר?”
“ברור, מה,את לא מבינה? תראי איך הוא מיתג את עצמו עם סל הקניות הישן מפלסטיק, עם המכנסיים הקצרים והסנדלים ועם המוסיקה הקלאסית שלו.יתר על כן, הוא גם ידע למצב את עצמו בתור הגורו של האמנים. הם הסתכלו עליו בהערצה ורוממו אותו להיות להם לראש. המורה לאמנות, פורץ הדרך ובר הסמכא. על פיו יישק דבר. שבתאי צבי ויאיר גרבוז נביאו. ואם האמנים רואים בו את “הגדול מכולם” אז ממילא לכל שאר הנשרכים: האוצרים, הפרשנים, הסוחרים, האספנים והמומחים בעיני עצמם לא נותרה בררה אלא ללכת בעקבותיהם ולהנהן בראשיהם כמו חסידים שוטים”
בראותה שנסתתמה דרכה של השיחה פנתה לאפיק אחר
“אז למה שלא תהיה סופר או מוזיקאי?”
“כי אני לא יודע לכתוב ואני בטח לא יודע לנגן. אבל למרוח צבע על בד ולקרוא לזה אמנות, כל אחד יכול”
“אני חושבת שצפויה לך אכזבה גדולה. אתה תגלה שצייר צריך קודם כל שיהיו לו רעיונות, אידאות, רגשות… ואתה אין לך כלום. מעולם לא הגית רעיון אחד מקורי, הראש שלך מלא בשטויות ובמניפולציות של יחסי הציבור שהשתדלת להעביר לציבור הרחב. אז מה תצייר?”
“אני אצייר ציורים יפים, שאנשים ירצו לתלות על הקיר בסלון שלהם. תמונות של בתים ולא תמונות של מוזיאונים”
“בקיצור, אתה רוצה להיות דקורטור”
“לא, אני אהיה צייר מפורסם. צייר שאנשים אוהבים ולא צייר שמשאיר מולו ציבור של צופים מתוסכלים פעורי פה שלא הצליחו להבין מה רוצים מהחיים שלהם ומי בכלל קבע שזאת אמנות?”
“אני חייבת להגיד לך ואל תגיד שלא אמרתי, אתה עתיד לגלות שגם לצייר צריך לדעת ואז כל עולם האשליות המפואר שבנית לך יקרוס לך על ראשך” “למה את תמיד כזאת שלילית?”
הרים לראשונה את קולו בהתרסה
“נסי פעם להיות חיובית לשם שינוי. אולי אני אצליח ואז כל מגדל הנבואות השחורות שלך יקרוס עלייך?”
“אני לא שלילית”
המשיכה מבלי לשנות את גון קולה הנמוך, כהוא זה.
“אני מציאותית, אני לא חייה בעולם של דמיונות, כמוך. אולי תלך, לפחות, לסדנת ציור?”
“היום כבר לא צריך ללכת לשום סדנה, יש הכול באינטרנט”
בייאושה הגיעה למסקנה שהדיון ההזוי הזה מיצה את עצמו, הרימה ידיה בכניעה וקמה לפנות את השולחן. תוך שהייתה עסוקה בפינוי הכלים וסידורם במדיח מצאה גם זמן להשכין סדר במחשבותיה שהחלו להציק לה: למה לא מצאה כוחות נפש לפרגן לו? למה איננה מסוגלת לתמוך ולעודד את בעלה? ולו גם למראית עין? מה בכך? הייתה יכולה לצאת גדולה ולא שוב אותה אישה נרגנת ולעומתית. התשובות אמנם ברורות ומובנות מאליהן והיא הרי לא יכולה לעשות שקר בנפשה אבל מאידך זה גם לא נורא כל כך, לעתים לשקר יש גם שימוש חיובי. לעתים, האמת הורסת בעוד השקר בונה. לו רק ידעה להחמיר פחות עם עצמה ועם הקרובים לה חייה היו נראים אחרת לחלוטין, בזאת לא הטילה כל ספק.
אין עדיין תגובות