הג'ונגל הוא סיפורה המזעזע של משפחת מהגרים ליטאית שהגיעה לארצות הברית בתחילת המאה ה-20 לעבוד כפועלי כפיים בשיקגו, שנודעה אז […]
פרק 1
השעה הייתה ארבע כשתם הטקס והכרכרות החלו להגיע. קהל התלווה לאורך כל הדרך הודות לידה הרחבה של מריה ברצ’ינסקאס. האירוע הכביד על כתפיה הרחבות של מריה – היה זה תפקידה לוודא שהכול יתנהל כהלכה, על פי המסורות המקומיות המובחרות. בריחוף פרוע לכל עבר, בהדיפת כל מי שעמד בדרכה ובהטחת גערות ותוכחות לכל אורך היום בקולה הרועם, מריה שמחה לגלות שהאחרים נכנעים לרצונותיה. היא עזבה אחרונה את הכנסייה, אך מאחר שהשתוקקה להגיע ראשונה לאולם הורתה לרכב להאיץ. כאשר פיתח דעה משלו על הנושא, נצמדה מריה לאשנב הכרכרה, רכנה החוצה וסיפרה לו מהי דעתה עליו, ראשית בליטאית, שלא הבין, ואז בפולנית, שהבין. בשל יתרון הגובה שלו עליה התבצר הרכב בעמדתו ואף הרהיב עוז לדבר; התוצאה הייתה ריב זועם, שנמשך עד לשדרות אשלנד והוסיף לתהלוכה נחיל חדש של פרחחים משני צדי הרחוב לאורך חצי מייל.
הדבר היה בעוכריהם, כי המון עצום כבר ניצב לפני הדלת. המוזיקה נשמעה, ומצדו השני של הבניין נשמע ה”ברום, ברום” העמום של צ’לו, בליווי החריקות של שני כינורות שהתחרו זה בזה בפעלולים מורכבים ונשגבים. למראה ההמון זנחה מריה באחת את הדיון באבותיו של הרכב שלה, זינקה מהכרכרה הנוסעת, צללה פנימה והצליחה לפנות דרך לאולם. בפנים הסתובבה והחלה לדחוף לכיוון השני בעודה שואגת,”Eik! Eik! Uzdaryk-duris!” בנימה שגרמה למקהלה שסביבה להישמע כמוזיקה שמימית.
“Z. Graiczunas, Pasilinksminimams darzas. Vynas. Sznapsas. יינות ומשקאות חריפים. מטה האיגוד המקצועי” – כך נכתב בשלט. הקורא, שייתכן שמעולם לא התוודע לשפתה של ליטא הרחוקה, ישמח להסבר שהמקום היה חדר אחורי בבית מרזח הידוע בשם “החצר האחורית של בתי המטבחיים”. המידע הזה ברור ומתאים לנושא שעל הפרק: אך כמה עלוב יהיה הדבר למי שהבין שהייתה זו גם שעת עונג עילאי בחייה של אחת מיצורי האל העדינים ביותר, סעודת החתונה והשינוי המאושר בחייה של אונה לוקוז’ייטה הקטנה!
היא ניצבה בפתח הדלת בליווי דודניתה מריה, שהייתה קצרת נשימה מהמאמץ לפלס דרכה מבעד להמון, והיה זה כמעט מכאיב להביט בהבעת האושר שעל פניה. פליאה הופיעה בעיניה ועפעפיה רטטו, וסומק מילא את פניה הקטנים. היא לבשה שמלת מוסלין לבנה להפליא, והינומה קטנה ונוקשה שהגיעה עד כתפיה. בהינומה נשזרו חמישה ורדי נייר ורודים, ואחד עשר עלי ורדים בוהקים. על כפות ידיה עטתה כפפות כותנה לבנות חדשות, ובעודה עומדת ומביטה סביבה פכרה ידיה בקדחתנות. הדבר היה כמעט למעלה מכוחה – ניתן היה לחזות בכאבי ההתרגשות העזה בפניה ובדמותה הרועדת. היא הייתה כל כך צעירה – עוד לא בת שש עשרה – וקטנה לגילה, ילדה בלבד; והרגע נישאה, מכל הגברים, ליורגיס רודקוס, הגבר עם הפרח הקטן באִבקת חליפתו השחורה החדשה, הגבר בעל הכתפיים האדירות וידי הענק.
אונה הייתה כחולת עיניים ונאה, שעה שליורגיס היו עיניים שחורות גדולות וגבות עבותות, ושיער שחור סמיך שתלתליו נפלו סביב אוזניו – בקיצור, הם היו מאותם זוגות נשואים לא מתאימים ובלתי אפשריים שבאמצעותם מבקשת לעתים קרובות אמא טבע לסתור את הנביאים, בעבר ובעתיד. בכוחו של יורגיס היה לשאת כלאחר יד לקרון נתח בקר במשקל מאתיים וחמישים ליברות מבלי להתנודד; וכעת ניצב בפינה הרחוקה, מפוחד כחייה נרדפת, ואנוס ללחלח את שפתיו כל אימת שביקש לענות לברכות חבריו.
בהדרגה החלה להיווצר הפרדה בין הצופים לאורחים, שלפחות היה בה די להמשך הטקס. לכל אורך החגיגות נראו קבוצות משקיפים בפתחי הדלתות ובפינות; ואם אחד המשקיפים היה די והותר קרוב, או נראה די והותר רעב, כיסא הוצע לו והוא הוזמן להצטרף לסעודה. היה זה אחד מחוקי הוֶוסֶלְיָה שאל לאיש להיוותר רעב; ואף שקשה ליישם חוק שנקבע ביערות ליטא במחוז בתי המטבחיים של שיקגו, המונה רבע מיליון תושבים, הם עדיין עשו כמיטב יכולתם, והילדים ששעטו פנימה מהרחוב, ואפילו הכלבים, יצאו החוצה מאושרים יותר. חוסר רשמיות מקסים היה אחד ממאפייני החגיגה. הגברים חבשו את כובעיהם, או הסירו אותם אם זה היה רצונם, יחד עם מעיליהם; הם אכלו מתי והיכן שרצו, ונעו ממקום למקום כאוות נפשם. נאומים ושירים היו צפויים, אך איש לא נאלץ להקשיב כנגד רצונו; איש לא מנע ממנו לדבר או לשיר לעצמו. ערבוביית הצלילים לא הטרידה איש, פרט אולי לתינוקות, שמניינם היה כשל שאר האורחים. לא היה מקום אחר עבור התינוקות, ולכן חלק מההכנות לערב כללו איסוף עריסות ועגלות באחת הפינות. באלה ישנו התינוקות, שלושה או ארבעה יחדיו, או התעוררו יחדיו, יהיה אשר יהיה המקרה. הבוגרים יותר, אלה שיכלו להגיע לשולחנות, כרסמו בשביעות רצון בשר מהעצמות ופרוסות נקניק.
החדר הוא מרובע שאורך כל אחת מצלעותיו שלושים רגל, עם קירות מסוידים וחשופים, פרט ללוח שנה, תמונה של סוס מרוץ ואילן יוחסין במסגרת מוזהבת. מימין יש דלת שמובילה לבית מרזח, עם כמה בטלנים שניצבים בפתחו, ובפינה מעבר לה ניצב בר, עם המלאך השומר העטוי סינר מוכתם, שפם שחור משוח בשעווה ותלתל משומן בקפידה שדבוק לצדו האחד של מצחו. בפינה הנגדית יש שני שולחנות שתופסים שליש מהחדר ועמוסים בכלים ומעדנים קרים, שכמה מהאורחים הרעבים במיוחד כבר מכרסמים. בראש השולחן, שם יושבת הכלה, נחה עוגה לבנה כשלג, עם מגדל אייפל של קישוטים, שושני סוכר ושני מלאכים, וזיגוג נדיב של סוכריות ורודות, ירוקות וצהובות. מעבר לשולחן נפתחת דלת למטבח, ולרגע ניתן להבחין בתנור ובעננת האדים שבוקעת מתוכו, ובנשים הרבות, צעירות ומבוגרות, שנחפזות אנה ואנה. בפינה השמאלית עומדים שלושה נגנים על במה קטנה, ועמלים באומץ לב להאפיל על ההמולה; לצדם התינוקות, העסוקים באופן דומה, וחלון פתוח שבעדו סופג ההמון את המראות, הצלילים והריחות.
לפתע מתחילים חלק מהאדים להתקדם, ודרכם ניתן להבחין בדודה אליזבת, האם החורגת של אונה – טאטה אלזבייטה, כפי שהם מכנים אותה – נושאת מגש אדיר של ברווז מבושל. מאחוריה מופיעה קוטרינה, שמתקדמת בזהירות ומתנדנדת תחת עול זהה; וחצי דקה לאחר מכן מופיעה סבתא מאיאוסקיני, עם קערה צהובה של תפוחי אדמה מהבילים הגדולה כמעט כמוה. וכך מתרקמת לאיטה הסעודה – יש ירך חזיר וצלחות של כרוב חמוץ, אורז מאודה, מקרוני ופרוסות נקניק, ערמות גדולות של לחמניות, קערות חלב, וקנקנים מקציפים של בירה. צעדים ספורים משם ניצב הבר, שממנו ניתן להזמין כל משקה מבלי לשלם עליו “Eiksz!י Graicziau!” צועקת מריה ברצ’ינסקאס ופונה בעצמה למלאכה – כי יש עוד מאכלים מן המוכן שיתקלקלו אם לא ייאכלו.
וכך, עם צחוק וצעקות ואינספור שעשועים ועליצות, האורחים תופסים את מקומותיהם. הגברים הצעירים, שהצטופפו ברובם ליד הדלת, מחליטים להתקדם; ויורגיס המכווץ סובל מחרצובות לשונותיהם של הזקנים עד שהוא ניאות להתיישב לימין הכלה. שתי השושבינות, שזרי נייר מסמלים את תפקידן, נכנסות לאחר מכן, ואחריהן שאר האורחים, זקנים וצעירים, ילדים וילדות. רוח המאורע נחה על המוזג ההדור, שמסכים לצלחת ברווז מבושל; אפילו השוטר השמן – שתפקידו יהיה בהמשך הערב להפריד את התגרות – מושך כיסא לשולחן. והילדים צועקים והתינוקות צורחים, וכולם צוחקים ושרים ומפטפטים – ומעל השאון מחריש האוזניים צועקת הדודנית מריה פקודות לנגנים.
הנגנים – אין ניתן לתארם? כל אותה העת הם היו שם וניגנו בטירוף – כל זאת היה צריך לקרוא, או לומר, או לשיר, לצלילי מוזיקה. זו המוזיקה שעושה את האירוע למה שהוא; זו המוזיקה שהופכת את המקום מהחדר האחורי של בית מרזח בחצר האחורית של בתי המטבחיים למקום קסום, לארץ פלאית, לפינה קטנה של ארמון שמימי.
הגבר הקטן שניצב בראש השלישייה הוא אדם שנחה עליו הרוח. הכינור שלו לא מכוון ובקשתו אין שרף, אך בכל זאת נחה עליו הרוח – ייתכן שידי המוזות נגעו בו. הוא מנגן כמי שכפאו שד, או גדוד שלם של שדים. ניתן לחוש בהם באוויר סביבו, משתעשעים בפראות; הם נותנים את הקצב ברגליהם הבלתי נראות, ושיערו של הכנר סומר, ועיניו בולטות מחוריהן במאמץ לעמוד בקצב.
שמו טמושיוס קושליקה, והוא לימד את עצמו לנגן בכינור כשהתאמן כל הלילה, לאחר שעבד כל היום ב”רצפת השחיטה”. הוא לובש חולצה נטולת שרוולים, עם פסים ורודים שמזכירים סוכריות מנטה, ואפוד שעליו פרסות זהובות דהויות. לרגליו זוג מכנסי צבא, בצבע כחול בהיר עם פסים צהובים, שנועדו להעניק רושם סמכותי לראש הלהקה. גובהו לא עולה על חמש רגליים, ובכל זאת מכנסיו מגיעים כמעט לברכיו. האורחים ודאי תוהים מנין השיג אותם, או היו עושים זאת לו ההתרגשות שבנוכחותו הייתה מותירה להם זמן לעשות זאת.
כי הוא אדם שנחה עליו הרוח. על כל חלק בגופו נחה הרוח – ייתכן אף באופן נפרד. הוא רוקע ברגליו, הוא מטלטל את ראשו, הוא מניע את גופו לכל הכיוונים; פניו קטנים וכמושים, מבדחים באופן שאין לעמוד בפניו; וכשהוא מלהטט באצבעותיו, גביניו מתכווצים, שפתיו רוטטות ועיניו מפלבלות – קצוות עניבת הפרפר שלו סומרות. מפעם לפעם הוא סב לרעיו, מהנהן, מסמן מאותת בתזזיתיות – כל חלק בגופו מבקש, מפציר, בשם המוזות וקריאתן.
כי שני חברי הלהקה האחרים לא מתקרבים לרמתו של טמושיוס. הכנר השני הוא סלובקי, גבר גבוה ורזה עם משקפיים במסגרת שחורה והבעת פניו הדוממת והסבלנית של פרד שהעבידו אותו יתר על המידה; הוא מגיב להצלפות, אך עושה זאת ברפיון, ותמיד שב לסורו. הנגן השלישי שמן מאוד, עם אף עגול, אדום ומלא רגש, והוא מנגן כשעיניו פונות השמימה במבט של כמיהה נצחית. הוא מנגן את תפקיד הבס על הצ’לו שלו, וכך ההתרגשות אינה מעניינו; יקרה אשר יקרה במנגינה, מתפקידו להפיק תו ארוך ועגמומי אחר תו ארוך ועגמומי, מארבע אחר הצהריים ועד כמעט אותה שעה למחרת בבוקר, עבור שליש מהשכר הכולל של דולר לשעה.
טמושיוס קושליקה כבר קם על רגליו בהתרגשות תוך חמש דקות מרגע תחילת הסעודה; כעבור דקה או שתיים הוא כבר מתחיל להתקרב לשולחנות. נחיריו מורחבים ונשימתו מהירה – השדים מאיצים בו. הוא מנענע בראשו לעבר רעיו, מסמן להם בכינורו, עד שלבסוף קמה גם דמותו הארוכה של הכנר השני. בסופו של דבר כל השלושה מתחילים להתקדם, צעד אחר צעד, לכיוון החוגגים, כשוולנטינאוויצה, הצ’לן, גורר את הכלי שלו עמו בין תו לתו. לבסוף כל השלושה ניצבים לרגלי השולחנות, ושם טמושיוס נעמד על שרפרף.
כעת תהילתו שלמה והאולם שלו. חלק מהנוכחים אוכלים, חלק צוחקים ומדברים – אך טעות בידכם אם תחשבו שמי מהם לא שומע אותו. תוויו תמיד מזייפים, והכינור מזמזם בנמוכים וצורם ושורט בגבוהים; אך בזאת הם משגיחים לא יותר מאשר בלכלוך ובשאון ובעליבות שמסביבם – מחומר זה עליהם לבנות את חייהם, ממנו עליהם לבטא את נשמותיהם. וזה הביטוי שלהם: עליז וסוער, או קודר ומקונן, או מלא תשוקה ומרדני; המוזיקה הזו היא המוזיקה שלהם, המוזיקה של הבית. היא פושטת את זרועותיה אליהם, עליהם רק למסור לה את עצמם. שיקגו ומסבאותיה ושכונות העוני שלה דוהות ברקע – יש כרי עשב ירוקים ונהרות שטופי שמש, יערות אדירים וגבעות מכוסות שלג. למול עיניהם שבים הנופים ותמונות הילדות; אהבות וחברויות ישנות מתעוררות, שמחה וצער ישנים לצחוק ולבכי. חלק נשענים לאחור ועוצמים את עיניהם, חלק מכים בשולחן. מפעם לפעם מזנק אחד מהם במקומו ומבקש שיר זה או אחר בצעקה; ואז בוהקת האש בעיניו של טמושיוס, והוא מניף את כינורו וצועק לרעיו, והשלושה פורצים בנגינה מטורפת. האורחים מצטרפים לפזמון, והגברים והנשים זועקים כאחוזי דיבוק; חלק מזנקים על רגליהם ורוקעים ברצפה, מניפים את כוסותיהם אל על ומשיקים אותן עם חבריהם. במהרה מבקש אחד המסובים שיר חתונה ישן, שחוגג את יפעת הכלה ואת הנאות האהבה. בלהט יצירת המופת שלו מתחיל טמושיוס קושליקה לנוע בין השולחנות לכיוון השולחן הראשי, שם יושבת הכלה. אין כמעט מרווח בין כיסאות האורחים, וטמושיוס כה נמוך שהוא נועץ בהם את קשתו בתווים הנמוכים; אך הוא ממשיך הלאה ללא לאות, ומתעקש שרעיו יבואו עמו. מיותר לומר שבעת התקדמותם קשה לשמוע את צלילי הצ’לו; אך לבסוף מגיעים השלושה לשולחן הראשי, וטמושיוס נוטל את מקומו לימין הכלה ומתחיל לשפוך את נשמתו בנעימות ממיסות.
אונה הקטנה נרגשת מכדי לאכול. מדי פעם היא טועמת דבר מה, כשהדודנית מריה צובטת את מרפקה בתזכורת; אך לרוב היא רק לוטשת מבטה בפליאה בעיניים מפוחדות. טאטה אלזבייטה מרחפת סביב כיונק דבש; גם קוטרינה מתרוצצת מאחוריה, לוחשת בקוצר נשימה. אך אונה בקושי שומעת אותן – המוזיקה נשמעת ללא הרף, והמבט המרוחק שב לפניה, והיא יושבת כשידיה נחות על לוח לבה. ואז הדמעות נקוות בעיניה; ומאחר שהיא מתביישת לנגב אותן, ומתביישת להניח להן לנזול במורד לחייה, היא רק פונה הצידה ומנערת את ראשה הקטן, ואז מסמיקה כשהיא מבחינה במבטו של יורגיס הנח עליה. כשטמושיוס קושליקה מגיע לצדה, והוא מנופף במטה הקסם שלו מעליה, לחייה של אונה צבועות אדום עז, והיא נראית כאילו בדעתה לקום ולנוס על נפשה.
אך מן המשבר מצילה אותה מריה ברצ’ינסקאס, שאותה מבקרות המוזות לפתע. מריה אוהבת שיר על פרידה בין אהובים; היא מבקשת להאזין לו, אך מאחר שהנגנים לא מכירים אותו, היא קמה על רגליה ופונה ללמד אותם. מריה נמוכה, אך בעלת מבנה גוף חזק. היא עובדת במפעל שימורים, וכל היום היא נושאת קופסאות שימורים של בקר במשקל ארבע עשרה ליברות האחת. יש לה פנים סלביים רחבים, עם לחיים אדומות בולטות. כשהיא פותחת את פיה זה טרגי, אך אי אפשר שלא לחשוב על סוס. היא לובשת חולצת פלנל כחולה רחבה, ששרווליה מופשלים וחושפים את זרועותיה השריריות; בידה היא אוחזת במזלג בשר, ונוקשת עמו בשולחן על פי הקצב. כשהיא שואגת את השיר שלה, בקול שדי לומר שלא פוסח על אף חלק מהחדר, שלושת הנגנים מנגנים אחריה בפרך תו אחר תו, אך תו אחד באיחור בממוצע; וכך הם עמלים בית אחר בית של קינת הכפרייה חולת האהבה –
“Sudiev’ kvietkeli, tu brangiausis;
Sudiev’ ir laime, man biednam,
Matau—paskyre teip Aukszcziausis,
Jog vargt ant svieto reik vienam!”
בתום השיר מגיע זמן הנאום, ודדה אנטנאס הזקן קם על רגליו. גילו של סבא אנתוני, אביו של יורגיס, אינו עולה על שישים, אך הוא נראה כבן שמונים. הוא הגיע רק לפני שישה חודשים לאמריקה, אך השינוי לא היטיב עמו. בבחרותו עבד בתעשיית הכותנה, אך אז תקפוֹ השיעול והיה עליו לעזוב; בכפר נעלמה הבעיה, אך הוא עבד בחדרי השימור אצל דורהאם, והאוויר הקר והלח השיב את הבעיה. כעת תוקף אותו השיעול כשהוא קם על רגליו, והוא נשען על הכיסא ומפנה הצידה את פניו החיוורים והמוכים עד שההתקף חולף.
לרוב קובע המנהג שאת נאום הווסליה יש לקחת מאחד הספרים וללמוד בעל פה; אך דדה אנטנאס היה מלומד בצעירותו, והמציא את כל מכתבי האהבה לחבריו. כעת ברור שחיבר נאום מקורי של ברכות ואיחולים, ושזה אחד משיאי היום. אפילו הילדים שמשתוללים בחדר מתקרבים להאזין, וחלק מהנשים מתייפחות ומנגבות את עיניהן בסינר. האווירה מאוד רצינית, כי באנטנאס רודקוס נכנס הדיבוק שלא נותר לו עוד זמן רב עם ילדיו. נאומו גורם לכולם להזיל דמעות עד שאחד האורחים, יוקובאס שדבילאס, בעל המעדנייה ברחוב הלסטד, שגופו רחב ואופיו לבבי, כה נרגש שהוא קם על רגליו ואומר שהמצב אינו כל כך גרוע, וממשיך ונושא נאום קטן משלו, שבו הוא ממטיר ברכות ונבואות אושר על הכלה והחתן, ונכנס לפרטים שמשמחים את הגברים הצעירים, אך גורמים לסומק של אונה להעמיק. יוקובאס בורך במה שאשתו מתארת בשביעות רצון עצמית “poetiszka vaidintuve” – דמיון פואטי.
כעת חלק ניכר מהאורחים כבר סיים לאכול, ומאחר שאין העמדת פנים של טקסיות, החגיגה מתחילה להתפזר. חלק מהגברים מתאספים ליד הבר; חלק מטיילים סביב, צוחקים ושרים; פה ושם נראית קבוצה קטנה ששרה בצהלה, באדישות מוחלטת לאחרים ולמקהלה. כל הנוכחים חסרי מנוחה, פחות או יותר – נראה שדבר מה מטריד אותם. ואמנם כך. לסועדים המאחרים לא ניתנת השהות לסיים בטרם השולחנות וערימות הכלים נדחפים לפינה, הכיסאות והתינוקות נערמים, והחגיגה האמיתית של הערב מתחילה. ואז טמושיוס קושליקה, לאחר שהתרענן עם קנקן בירה, שב לבמה שלו ומשקיף על האולם בקומה זקופה; הוא נוקש בסמכותיות על צד כינורו, תוחב אותו בזהירות תחת סנטרו, ואז מנופף בקשתו בווירטואוזיות ולבסוף מכה על המיתרים ועוצם את עיניו, וכך מרחף הלאה ברוחו על כנפי הוואלס החלומי. הכנר השני פוצח אחריו בנגינה, אך עושה זאת בעיניים פקוחות, כדי לראות, כביכול, היכן הוא דורך; ולבסוף וולנטינאוויצה, לאחר שהקיש זמן קצר ברגלו כדי לתפוס את הקצב, נושא את עיניו לתקרה ומתחיל לנסר – “ברום! ברום! ברום!”
במהרה מתחלקים האורחים לזוגות וכל החדר מתחיל להתנועע. מסתבר שאיש לא יודע איך לרקוד ואלס, אך אין לזה כל חשיבות – יש מוזיקה, וכל אחד רוקד כאוות נפשו, כפי ששרו קודם לכן. רובם מעדיפים את “שני הצעדים”, בעיקר הצעירים, שנוהגים על פי צו האופנה. למבוגרים יש ריקודים מהבית, בעלי צעדים משונים ומורכבים שהם מבצעים בפנים חמורי סבר. יש שלא רוקדים בכלל, רק מחזיקים ידיים ומניחים להנאת התנועה הבלתי ממושמעת להתבטא בכפות רגליהם. ביניהם גם יוקובאס שדבילאס ואשתו לוסיה, בעלי המעדנייה, שצורכים כמעט כפי שהם מוכרים; הם שמנים מכדי לרקוד, אך הם עומדים במרכז הרחבה, חובקים זה את זו ומתנועעים באיטיות מצד לצד בחיוך מלאכי, כתמונה של אקסטזה מזיעה וחסרת שיניים.
רבים מבין הזקנים לובשים בגדים שמזכירים את הבית – חולצה נפוחה מעוטרת, או מטפחת בצבעים עליזים, או מעיל בעל חפתים גדולים וכפתורים מהודרים. הצעירים פנו עורף לסגנון הלבוש הזה, שכן רובם למדו לדבר אנגלית ולאמץ את האופנה המקומית האחרונה. הבנות לובשות שמלות או חולצות רחבות קנויות, וחלקן נאות למדי. חלק מהצעירים נראים כאמריקאים מבטן ומלידה, ולא כפועלים פשוטים, פרט לעובדה שהם חובשים את כובעיהם בחדר. כל אחד מזוגות הצעירים רוקד בסגנון משלו. חלקם צמודים זה לזו, חלקם שומרים על מרחק זהיר. חלקם אוחזים ידיים בנוקשות, חלקם שומטים אותן ברפיון. חלקם רוקדים בתזזיתיות, חלקם מרחפים ברוך, חלקם נעים בהדרת כבוד רצינית. יש זוגות קולניים שמשתוללים בפראות ומעיפים כל מי שניצב בדרכם. יש זוגות חיישניים שמפחדים מאלה, וקוראים לעברם “Nusfok! Kas yra?” כשאלה עוברים. כל הזוגות שומרים אמונים זה לזו עד סוף הערב – איש לא יבצע חילופים. הנה למשל אלנה יסאייטייטי, שרקדה אינסוף שעות עם ארוסה יוזאס ראשיוס. אלנה היא יפהפיית הערב, והייתה יפה במיוחד אילולא יהירותה הרבה. היא לובשת שמלה רחבה לבנה, שמגלמת כנראה חצי שבוע של צביעת פחיות. היא מחזיקה את שולי חצאיתה בידה בעת הריקוד, בדיוק הדור, על פי נוהגן של המטרוניתות. יוזאס נוהג באחת המשאיות של דורהאם ומרוויח משכורת גבוהה. הוא שומר על הבעה “קשוחה”, כשכובעו נח על צד ראשו והסיגריה שלו בפיו לכל אורך הערב. והנה ידוויגה מרצ’ינקוס, שגם היא יפה, אך צנועה. גם ידוויגה צובעת פחיות, אך עליה לתמוך באם נכה ובשלוש אחיות קטנות, ולכן לא מכלה את שכרה על שמלות. ידוויגה קטנה ועדינה, עם עיניים ושיער בגון שחור עמוק, כשהאחרון מלופף בקשר קטן על ראשה. היא לובשת שמלה לבנה ישנה שהכינה בעצמה ולבשה למסיבות בחמש השנים האחרונות; המותן שלה גבוה – כמעט עד בתי שחיה, והיא לא מחמיאה לה – אך אין זה מעלה או מוריד בעיני ידוויגה, שרוקדת עם מיקולאש שלה. היא קטנה, והוא גדול וחזק; היא מתרפקת בזרועותיו כמו תסתיר כך את עצמה מהצופים, ומניחה את ראשה על כתפו. הוא בתורו מצמיד אותה לגופו בזרועותיו, כמבקש לשאת אותה משם; וכך הם רוקדים, וירקדו לכל אורך הערב, וירקדו לנצח, באקסטזה של אושר. ייתכן שהייתם מחייכים למראם – אך לא אם הייתם מכירים את כל הסיפור. זו השנה החמישית שידוויגה מאורסת למיקולאש, ולבה דואב. הם היו יכולים להינשא כבר בתחילת האירוסים, אך אביו של מיקולאש משתכר מדי יום והוא הגבר הנוסף היחיד במשפחתו הגדולה. אף על פי כן ייתכן שהיה ביכולתם להינשא (כי מיקולאש הוא גבר מוכשר) אלמלא כמה תאונות אכזריות שכמעט ריפו את ידיהם. הוא עובד כמסיר עצמות, וזה מקצוע מסוכן, במיוחד כאשר השכר ניתן על פי נתח ואתה מבקש לממן חתונה. הידיים שלך חלקות, הסכין שלך חלק, ואתה עובד כמשוגע, וכשמישהו פונה אליך בדברים או שאתה פוגע בעצם, אז ידך מחליקה על הלהב ושסע מפחיד נפער בה. וזה לא היה כל כך נורא אלמלא האילוח הקטלני. החתך עשוי להירפא, אך לעולם לא ניתן לדעת בוודאות. פעמיים בשלוש השנים האחרונות שכב מיקולאש בבית בגלל אלח דם – פעם אחת לאורך שלושה חודשים ופעם אחת לאורך כמעט שבעה. בפעם האחרונה גם איבד את מקום עבודתו, ופירוש הדבר היה שישה שבועות נוספים של התייצבות בשש בבוקר בדלתות בתי המטבחיים, בחורפים מרים כשעל הקרקע שלג בגובה רגל והוא ממשיך להיערם. מלומדים יביטו בסטטיסטיקה ויאמרו לכם שמסיר עצמות מרוויח ארבעים סנט לשעה, אך ייתכן שמעולם לא הביטו בידיהם של מסירי העצמות.
כשטמושיוס ורעיו עוצרים מדי פעם למנוחה הכרחית, הרקדנים קופאים על מקומם וממתינים בסבלנות. נראה שלעולם אינם מתעייפים; וגם אם יתעייפו לא יהיה להם היכן לשבת. בכל מקרה אורכת המנוחה דקה בלבד, כי ראש הלהקה שב לנגן, חרף המחאות של שני האחרים. הפעם זה ריקוד מסוג שונה, ריקוד ליטאי. אלה שמבכרים זאת ממשיכים בשני הצעדים, אך הרוב מתחילים בסדרה מסובכת של תנועות, הדומות יותר להחלקה על הקרח מאשר לריקוד. השיא מגיע בפרסטיסימו סוער, שבו הזוגות אוחזים ידיים ופורצים בסחרור מטורף. קשה לעמוד בפני זה, וכל הנוכחים מצטרפים, עד שהאולם הופך למפגן מדהים של חצאיות וגופים מתעופפים ששובים את העין. אך טמושיוס קושליקה גונב את ההצגה. הכינור העתיק צורם וצווח במחאה, אך בטמושיוס אין רחמים. הזיעה ניגרת ממצחו, והוא רכון כרוכב אופניים לפני הסיבוב האחרון של המרוץ. גופו רועד והולם כקטר רכבת משתולל, והאוזן לא מסוגלת לעקוב אחר מערבולת התווים המסחררת – ערפל כחול חיוור נראה במקום זרועו האוחזת בקשת. הוא מסיים את הנעימה בסערה מרהיבה, מניף את ידיו וצועד לאחור בתשישות; ובצעקת עונג אחרונה נפרדים הרקדנים, נעים לכל עבר בברכיים כושלות ונשענים על קירות האולם.
לאחר מכן ניתנת הבירה לכולם, כולל הנגנים, והחוגגים שואפים עמוקות ומתכוננים לאירוע הגדול של הערב, האקציאווימאס. האקציאווימאס הוא טקס שברגע שהחל ימשיך לאורך שלוש או ארבע שעות, ויכלול ריקוד ללא הפרעה. האורחים יוצרים טבעת גדולה, אוחזים ידיים, וכשהמוזיקה נשמעת מתחילים לנוע סביב במעגל. במרכז ניצבת הכלה, והגברים נכנסים פנימה אחד אחרי השני ורוקדים אתה. כל אחד רוקד כמה דקות – ככל שיבקש; זהו טקס מענג במיוחד, מלא צחוק ושירה, וכשהאורח מסיים הוא ניצב פנים אל פנים עם טאטה אלזבייטה, שמחזיקה בכובע. לתוכו הוא מטיל סכום כסף – דולר, אולי חמישה דולר, על פי יכולתו, והאומדן שלו לערך הזכות שניתנה לו. האורחים אמורים לשלם על הבידור הזה; אם ינהגו כהלכה יוותר סכום נאה לכלה ולחתן להתחלת החיים.
הפחד הגדול ביותר הוא המחשבה על עלות הבידור. לבטח יהיה זה למעלה ממאתיים דולר ואולי אפילו שלוש מאות; ושלוש מאות דולר עולים על ההכנסה השנתית של רבים מהנוכחים. יש כאן גברים בעלי גוף שעובדים מעלות השחר ועד אישון ליל, במרתפים קפואים שרצפתם מלאה שכבה דקה של מים – גברים שבמשך שישה או שבעה חודשים לא רואים את אור השמש מאחר הצהריים של יום ראשון ועד בוקר יום ראשון הבא – שלא יכולים להרוויח שלוש מאות דולר בשנה. יש כאן ילדים קטנים בתחילת שנות העשרה שלהם, שראשיהם נמוכים מגובה שולחנות העבודה – שהוריהם שיקרו כדי להשיג עבורם את משרתם – ושלא מרוויחים חצי משלוש מאות דולר בשנה, ואולי אפילו לא שליש. ולבזבז סכום כזה ביום אחד בחיים, בסעודת חתונה! (כי אין ספק שאין הבדל אם אתה מבזבז את הסכום בפעם אחת על החתונה שלך, או לאורך זמן, על החתונות של כל חבריך.)
זה פזיז, זה טרגי – אבל, אח, זה כל כך יפה! חלק אחרי חלק נתנו האנשים העניים האלה כל דבר אחר; אך לזה הם נצמדים בכוח נשמותיהם – הם לא יכולים לוותר על הווסליה! פירוש הדבר לא יהיה רק תבוסה, אלא הודאה בתבוסה – וההבדל בין שני אלה הוא שמניע את העולם. הווסליה הגיעה אליהם מזמנים רחוקים; ומשמעותה הייתה שאפשר לגור במערה ולבהות בצללים, כל עוד פעם אחת בחיים אפשר לבתק את השלשלאות, לפרוש כנפיים ולהביט בשמש; כל עוד פעם אחת בחיים ניתן להעיד שהחיים, עם כל הדאגות והחרדות, אינם דבר כה נפלא, אלא רק בועה על פני הנהר, חפץ שניתן להשליך כפי שעושה הלהטוטן בכדוריו הזהובים, חפץ שניתן לגמוע, כגביע יין אדום נדיר. וכך, לאחר שהוא חש כאדון לעולמו, יכול האדם לשוב לעמל יומו ולהתרפק על הזיכרון הזה לאורך שארית חייו.
הרקדנים המשיכו לרקוד עוד ועוד – כשראשם היה סחרחר עליהם הסתובבו לכיוון השני. זה נמשך שעה אחר שעה – החשכה ירדה והחדר היה עמום מאורן של שתי מנורות שמן מעשנות. הנגנים כבר השקיעו את כל מרצם, וכעת ניגנו נעימה אחת, בלאות, בכבדות. היו בה רק כעשרים תיבות, ובסיומן התחילו מההתחלה. אחת לעשר דקות בערך לא הצליחו להתחיל מההתחלה, ותחת זאת שקעו בכיסאותיהם בתשישות; מצב שבאופן בלתי נמנע יצר תרחיש מכאיב ומפחיד, שגרם לשוטר השמן לזוע באי נוחות בכיסא שעליו נמנם מאחורי הדלת.
והכול בגלל מריה ברצ’ינסקאס. מריה הייתה אחת מאותן נשמות רעבות שנצמדות בייאוש לשובלי שמלת המוזה הנסוגה. לכל אורך היום חשה התרוממות רוח מופלאה; וכעת זו עזבה אותה – והיא לא הייתה מוכנה להרפות. נשמתה זעקה במילותיו של פאוסט, “הישארי, נאת מראה את!” בין אם נגרמה התחושה מהבירה, או מהצעקות, או מהמוזיקה, או מהתנועה, היא ביקשה שלא תעזוב אותה. והיא תשוב לרדוף אחריה – אך ברגע שתצא לדרך תיזרק מרכבתה מהמסלול, על דרך משל, בטיפשותם של שלושת הנגנים. בכל פעם שחררה מריה נהמה והתנפלה עליהם, נופפה באגרופיה מול פניהם, רקעה על הרצפה, כשפניה סגולים מזעם ובליל חסר פשר בוקע מפיה. לשווא ניסה טמושיוס הנפחד לדבר, להסביר את מגבלות הגוף; לשווא יתערב פונאס יוקובאס המתנשף, לשווא תפציר טאטה אלזבייטה. “Szalin!” תצרח מריה. “Palauk! יisz kelio! על מה משלמים לכם, בני שטן?” וכך, באימה מוחלטת, תשוב הלהקה לנגן, ומריה תשוב למקומה ולמלאכתה.
כעת נשאה בכל עול החגיגות. התרגשותה של אונה הותירה אותה נמרצת, אך כל הנשים ורוב הגברים התעייפו – רק נשמתה של מריה טרם נכבשה. היא דחקה ברקדנים – הטבעת הפכה כעת לאגס, כשמריה ניצבת בקדקודו, דוחפת לכיוון אחד ומושכת לכיוון השני, צועקת, רוקעת ברגליה, שרה, כהר געש של אנרגיה. מפעם לפעם הותיר אחד האורחים את הדלת פתוחה בדרכו פנימה או החוצה, ואוויר הלילה היה קריר; וכשמריה הייתה חולפת מול הדלת היא מתחה את רגלה ובעטה בידית הדלת, וזו שבה ונטרקה! פעם אחת גרם הדבר לאסון שסבסטיונאס שדבילאס היה קורבנו חסר האונים. סבסטיונאס הקטן, בן השלוש, תעה אנה ואנה בשוויון נפש, והגיש לפיו בקבוק של נוזל ורוד, קריר וטעים הידוע כ”גזוז”. כשחלף מבעד לפתח הדלת חבטה בו זו בעוצמה אדירה, והצרחה שנפלטה מפיו גרמה לרקדנים לעצור. מריה, שאיימה ברצח מזוויע מאה פעם ביום, אך תבכה אם תפגע בשוגג בזבוב, חבקה את סבסטיונאס הקטן בזרועותיה והמטירה עליו נשיקות. הלהקה ניצלה זאת להפסקת שתייה ארוכה, שעה שמריה ניסתה להשלים עם קורבנה, כשהושיבה אותו על הבר, נעמדה לצדו והצמידה לשפתיו כוס בירה מקציפה.
בינתיים בפינה אחרת נערך דיון באווירת חרדה בין טאטה אלזבייטה, דדה אנטנאס וכמה חברים קרובים של המשפחה. בעיה נפלה עליהם. הווסליה היא חוזה, חוזה לא כתוב, ולכן עוד יותר מחייב. חלקו של כל אחד היה שונה – ועם זאת כל אחד יודע בדיוק מה חלקו, ומשתדל לתת מעט יותר. אך כעת, מאז שהגיעו לארץ החדשה, הכול החל להשתנות; נראה שמין רעל עדין נישא באוויר וכולם נושמים אותו – הוא משפיע על כל הגברים הצעירים יחדיו. הם הגיעו בקבוצות והתפטמו במטעמים, ואז נמלטו בהיחבא. האחד יזרוק את כובעו של רעהו מבעד לחלון, ושניהם יצאו להביאו ולא ישובו. מפעם לפעם יתקבצו כמה מהם יחדיו ויצאו החוצה באופן גלוי, במבט נחוש ובמילות לעג על שפתיהם. אחרים, גרועים יותר, יתקהלו סביב הבר, ועל חשבון המארח ישתכרו כלוט, מבלי לשעות לאיש, ויניחו לסובבים אותם לחשוב שכבר רקדו עם הכלה או שבכוונתם לעשות זאת בהמשך הערב.
כל זאת אירע גם כעת, והמשפחה הייתה חסרת אונים ומיואשת. זמן כה רב עמלו, והשקיעו כסף כה רב! אונה ניצבה לצדם כשעיניה פעורות באימה. החשבונות המפחידים האלה – איך רדפו אותה, כשכל אחד מהם מכרסם בנפשה ביום ומטריד את מנוחתה בלילה. כמה פעמים מנתה פריט אחר פריט בדרכה לעבודה – חמישה עשר דולר על האולם, עשרים ושניים דולר ורבע על הברווזים, שנים עשר דולר לנגנים, חמישה דולר לכנסייה, לא כולל ברכת הבתולה – וכן הלאה ללא סוף! וגרוע מכל יהיה החשבון המפחיד שעתיד להגיע מגריז’ונאס על הבירה והמשקאות החריפים שנגמעו הערב. המקדמה לבעל בית המרזח תמיד תהיה ניחוש בלבד – ובעת התשלום תמיד יגרד בראשו ויאמר שהערכתו הייתה נמוכה מדי, אף שעשה כמיטב יכולתו – האורחים שלכם השתכרו מעבר למצופה. אתם בטוחים שרימה אתכם ללא רחמים, אף על פי שהחשבתם את עצמכם ליקרים מבין מאות חבריו. הוא יתחיל למזוג לאורחים שלכם מחבית חצי מלאה, ויסיים מחבית חצי ריקה, וכך תחויבו בשתי חביות בירה. הוא יסכים להגיש משקאות באיכות מסוימת ובמחיר מסוים, אך בעת האירוע אתם וחבריכם תשתו רעל איום ובל יתואר. אתם יכולים להתלונן, אך לא תשיגו דבר בתמורה לכעסכם; ובכל הנוגע לפנייה למשטרה, מוטב כבר שתעלו לגן עדן מיד. בעל בית המרזח מקורב לכל הפוליטיקאים השמנים במחוז; ולאחר שגיליתם פעם אחת מה פירוש הדבר להסתבך עם האנשים האלה, תדעו שמוטב לכם לשלם כפי שנאמר לכם לשלם ולסתום את הפה.
המכאיב מכל היה הקושי הנוסף שנפל על אלה שכבר עשו כמיטב יכולתם. פונאס יוקובאס הזקן, לדוגמה – שכבר נתן חמישה דולר, וכלום לא כולם ידעו שיוקובאס שדבילאס משכן זה עתה את המעדנייה שלו תמורת מאתיים דולר כדי לעמוד בתשלומי השכירות של החודשים האחרונים? והייתה גם פוני אניילה הזקנה – שהייתה אלמנה, והיו לה שלושה ילדים, ופרט לכך גם שיגרון, שכיבסה לבעלי החנויות ברחוב הלסטד במחירים שישברו את לבכם אם יבוטאו בקול. אניילה נתנה את כל הרווח מהתרנגולות שלה בחודשים האחרונים. היו בבעלותה שמונה תרנגולות, והיא החזיקה אותן במכלאה קטנה במדרגות האחוריות של ביתה. לכל אורך היום חיטטו ילדיה של אניילה במזבלה בחיפוש אחר מזון לתרנגולות; ולעתים, כשהתחרות שם הייתה קשה מדי, אולי תחזו בהם ברחוב הלסטד בקרבת פתחי הביוב, כשאמם פוסעת אחריהם כדי לוודא שאיש לא ישדוד את ממצאיהם. כסף בלבד לא יביע את ערכן של התרנגולות למרת יוקנינה הזקנה – ערכן עבורה היה שונה, כי חשה שהיא מקבלת באמצעותן דבר מה ללא תמורה – שבאמצעותן היא יוצאת כשידה על העליונה בעולם שמביס אותה בדרכים כה רבות. וכך צפתה בהן בכל שעה משעות היום, ולמדה לראות כינשוף כדי לשמור עליהן בלילה. אחת מהן נגנבה לפני זמן רב, ולא חלף חודש בטרם ניסה אי מי לגנוב אחרת. מאחר שסיכול הניסיון האחד כלל אינספור אזעקות שווא, אין להקל ראש בתשורה שהביאה מרת יוקנינה הזקנה, רק מפני שטאטה אלזבייטה הילוותה לה בעבר מעט כסף לכמה ימים והצילה אותה מפינוי מביתה.
עוד ועוד חברים התקבצו סביב המקוננים. כמה מבין האשמים עצמם התקרבו בתקווה לשמוע את השיחה – ולבטח יבחן מעשה זה את סבלנותו של כל אדם, קדוש ככל שיהיה. בסופו של דבר קרא אחד האנשים ליורגיס, וכל הסיפור נגלל שוב באוזניו. יורגיס הקשיב בדממה כשגביניו השחורים הגדולים מכווצים במחשבה. מפעם לפעם הופיע ניצוץ בעיניו כשהעיף מבטו בחדר. ייתכן שביקש להסתער על כמה מהבחורים האלה באגרופיו הקפוצים האדירים; אך אז הבין כמה מועטה תהיה התועלת עבורו. אף חשבון לא יפחת אם אחד האורחים יסולק בשלב זה; אך לבטח תפרוץ שערורייה – ויורגיס רצה רק לקחת את אונה ולהניח לעולם להמשיך כמנהגו. לכן שמט את ידיו לצדי גופו ורק אמר חרישית: “זה מה יש, טאטה אלזבייטה, אין טעם לבכות.” לאחר מכן פנה לאונה שעמדה לצדו, והבחין במבט האימה שבעיניה. “קטנה,” אמר בקול נמוך, “אל תדאגי – זה לא יעלה ויוריד מבחינתנו. איכשהו נשלם לכולם. אעבוד קשה יותר.” זה תמיד מה שיורגיס אמר. אונה התרגלה לכך כפתרון לכל הקשיים – “אעבוד קשה יותר!” הוא אמר זאת בליטא כשאחד הפקידים נטל ממנו את דרכונו, ואחר עצר אותו כי לא היה לו דרכון, והשניים חילקו ביניהם שליש מחפציו. הוא אמר זאת שוב בניו יורק, כשהסוכן החלקלק הדריך אותם וגרם להם לשלם מחירים כה גבוהים, וכמעט מנע מהם לעזוב למרות התשלום. כעת אמר זאת בפעם השלישית, ואונה שאפה עמוקות; היה זה כה נפלא להיות נשואה, בדיוק כמו אישה בוגרת – והיה לה בעל שיכול לפתור את כל הבעיות, ושהיה גדול וחזק!
בכיו של סבסטיונאס הקטן שכך, והלהקה שבה ונזכרה בתפקידה. הטקס שב למהלכו – אך רק מעטים נשארו לרקוד, ובמהרה נגמר המבחר והאורחים שבו לריקודים המתירניים. עם זאת, השעה כבר אחרי חצות, ומצב האורחים שונה בתכלית. הרקדנים מעורפלים וכבדים – רובם שתו לשוכרה וכבר עברו את שלב התרוממות הרוח. הם רוקדים באופן מונוטוני, סיבוב אחר סיבוב, שעה אחר שעה, עם מבט ריק בעיניים, כאילו הם ערים רק למחצה והתרדמה ממשיכה ונופלת עליהם. הגברים מצמידים את הנשים לגופם, אך יעבירו כך חצי שעה מבלי שאיש יראה את פני רעהו. חלק מהזוגות לא רוצים לרקוד ופרשו לפינות האולם, שם הם יושבים בידיים שלובות. אחרים, ששתו מעט יותר, מסתחררים בחדר, מתנגשים בכל דבר; אחרים מתרכזים בקבוצות של שניים או שלושה ושרים, ולכל קבוצה יש שיר משלה. ככל שנוקף הזמן יש מגוון רחב של שכרות, בעיקר בקרב הגברים הצעירים. חלקם מתנודדים זה בזרועות זה, מתייפחים בלחש – אחרים מתחילים לריב על כל מילה שלא במקומה, ומתכתשים עד שהסובבים נאלצים להפריד ביניהם. כעת השוטר השמן כבר ער לחלוטין, וממשש את אלתו כדי לוודא שהיא מוכנה לפעולה. עליו להזדרז, כי תגרות של שתיים לפנות בוקר שיוצאות משליטה משולות לשריפת יער, ועשויות לדרוש את כל עתודת התחנה. השוטר יודע שעליו לחבוט בראשו של כל אחד מהגברים הנאבקים, אך יש כה רבים מהם עד שאינו מצליח לחבוט באף ראש. אך איש לא מונה את הראשים החבוטים בחצר האחורית של בתי המטבחיים, כי גברים שנאלצים לחבוט כל היום בראשי בעלי חיים מתרגלים לכך, ובין לבין מתאמנים על חבריהם או בני משפחותיהם. ברכה היא שבשיטות המודרניות יכולים קומץ גברים לבצע את העבודה המכאיבה אך ההכרחית של חבטת-ראשים לכל העולם התרבותי.
באותו לילה אין תגרה – כנראה כי גם יורגיס דרוך – אולי אף יותר מהשוטר. יורגיס שתה המון, כפי שיעשה כל אדם באירוע שכבר שולם מראש, בין אם הוא שיכור או לא; אך הוא גבר מאוד שקול ושלוותו לא מופרת בקלות. רק פעם אחת המצב מתקרב לפיצוץ – וזו אשמתה של מריה ברצ’ינסקאס. מריה ככל הנראה הסיקה לפני שעתיים שאם המזבח בפינה, שעליו הפסל הלבן המוכתם, אינו משכנן האמיתי של המוזות, הריהו התחליף הגשמי הקרוב ביותר. וכשמגיעות לאוזניה של מריה העובדות על הנבלים שלא שילמו הלילה, היא מתנפלת עליהם מבלי הגינונים המקדימים של הטחת קללות, וכשהיא נמשכת מן התגרה נותרים בידיה צווארוני המעילים של שניים מהנבלים. למרבה המזל משתכנע השוטר לנהוג בשיקול דעת, וכך אין זו מריה שמסולקת מהמקום.
כל זה מפריע למוזיקה לא יותר מדקה או שתיים. ואז שוב מתחילה הנעימה חסרת הרחמים – הנעימה שנוגנה בחצי השעה האחרונה ללא כל שינוי. הפעם זו נעימה אמריקאית שהם למדו מהרחוב; נראה שכולם מכירים את מילותיה – או לפחות את השורה הראשונה שלה, שהם מזמזמים לעצמם שוב ושוב ללא הפוגה: “בימי הקיץ הטובים – בימי הקיץ הטובים! בימי הקיץ הטובים – בימי הקיץ הטובים!” נראה שיש בזה משהו מהפנט, עם הדומיננטה החוזרת שוב ושוב. היא טשטשה את דעתו של כל מי ששמע אותה, וכן את דעתם של הנגנים. איש לא יכול להתחמק ממנה, או אף לחשוב להתחמק ממנה; השעה שלוש לפנות בוקר, והם התישו בריקוד את כל שמחתם, והם התישו בריקוד את כל כוחם, ואת כל הכוח ששתייה בלתי מוגבלת יכולה להעניק להם – ועדיין אין בקרבם איש שמסוגל להעלות בדעתו לעצור. הבוקר בשבע ייאלץ כל אחד מהם להגיע למקום עבודתו בדורהאם או בבראון או בג’ונס, לבוש בבגדי העבודה. אם אחד מהם יאחר אפילו בדקה תנוכה שעה משכרו, ואם יאחר דקות רבות ימצא את עצמו עם ההמון הרעב שממתין כל בוקר מחוץ לבתי המטבחיים, משש בבוקר עד כמעט שמונה וחצי בערב. אין כל יוצאי דופן לחוק הזה, אפילו לא אונה הקטנה – שביקשה חופשה ליום שלאחר חתונתה, חופשה ללא תשלום, וסורבה. כאשר אנשים כה רבים משחרים לפתחך בבקשת עבודה, אין לך כל סיבה לספק את דרישות עובדיך.
אונה הקטנה עומדת להתעלף – גם דעתה מטושטשת בשל הצחנה הכבדה שבאולם. היא לא שתתה טיפה, אבל כל הסובבים אותה מבעירים אלכוהול, פשוטו כמשמעו, כמו שהמנורות מבעירות נפט; כמה מהגברים הישנים בכיסאותיהם או על הרצפה מדיפים את צחנת האלכוהול בעוצמה כזו שלא ניתן להתקרב אליהם. מדי פעם זורק לעברה יורגיס מבט עורג – הוא כבר שכח את ביישנותו; אך האורחים שם, והוא עדיין צופה בדלת בהמתנה לכרכרה. זו לא מגיעה, ולבסוף הוא לא מוכן להמשיך לחכות ומתקרב לאונה, שמסתובבת לעברו חיוורת ורועדת. הוא מניח עליה את השל ולובש את מעילו. הם גרים במרחק שני גושי בניינים בלבד, וליורגיס לא אכפת מהכרכרה.
אין כמעט פרידות – הרקדנים לא מבחינים בהם, וכל הילדים ורבים מהזקנים נרדמו מתשישות מוחלטת. דדה אנטנאס ישן, וכך גם הבעל והאישה לבית שדבילאס, כשהראשון פולט נחרות רועמות. טאטה אלזבייטה ומריה מתייפחות בקול; ובחוץ רק הלילה הדומם, עם הכוכבים שמתחילים להחוויר קמעה במזרח. יורגיס מניף את אונה בזרועותיו ללא מילה ופוסע עמה החוצה, והיא שומטת את ראשה על כתפו באנחה. בהגיעו הביתה אינו בטוח אם היא התעלפה או נרדמה, אך כשעליו להחזיק בה ביד אחת בזמן שידו השנייה נשלחת לפתוח את הדלת, הוא רואה שפקחה את עיניה.
“את לא הולכת היום לבראון, קטנה,” לוחש יורגיס כשהוא עולה במדרגות; והיא לופתת את זרועו באימה ופולטת, “לא! לא! אני לא מעזה! זה יהרוס אותנו!”
אך הוא שב ועונה לה, “הותירי זאת לי; הותירי זאת לי. ארוויח יותר כסף – אעבוד קשה יותר.”
אין עדיין תגובות