"מעולם לא היתה בהיסטוריה תקופה שבה נדרש האדם להרהר, יותר מאשר היום, במה שהיה ראוי שיהיה." (מתוך ההקדמה) כמעיין המתגבר, ספרה הידוע ביותר של הסופרת והפילוסופית האמריקנית איין ראנד, הוא סיפורו של האדריכל הווארד רורק, הדבק בנחישות בעקרונותיו ומסרב להתפשר על עבודתו ועל ערכיו; סיפורה של דומיניק פרנקון, אישה יפהפייה שאהבה את רורק אהבה עזה אבל נישאה לאויבו המר; וסיפור הוקעתו מהחברה של גאון יוצר, שאינו זקוק לאיש ומשום כך מסכן את כל האחרים. כמעיין המתגבר, רומן דרמטי רחב יריעה וגדוש אירועים, הוא שיר הלל לאמונה באינדיבידואל וביקורת על החברה המגבילה את חירות היצירה בשם השוויוניות. איין ראנד נולדה ב־2 בפברואר 1905. ב־1936 פירסמה את הרומן הראשון שלה, אנו החיים, אבל להצלחה של ממש זכתה רק בעקבות פרסומם של שני הרומנים הגדולים שלה, כמעיין המתגבר (1943) ומרד הנפילים (1957). ספריה של איין ראנד נמכרו ביותר מ־20 מיליון עותקים וממשיכים להימכר בקצב של יותר מחצי מיליון עותקים בשנה. הפילוסופיה הייחודית שלה, שזכתה לכינוי "אובייקטיביזם", קנתה לה קהל מעריצים ברחבי העולם. בסקר שנערך על ידי ספריית הקונגרס האמריקני, נבחרה יצירתה של איין ראנד כיצירה השנייה בחשיבותה בהשפעתה על חיי האדם (לאחר התנ"ך).
כמעיין המתגבר
מאת: איין ראנד
מאנגלית: אינגה מיכאלי | הוצאה: כנרת זמורה-ביתן דביר | 2016-06 | 576 עמ'
קטגוריות: מבצעי החודש, המלצת הצוות, סיפורת מתורגמת
27.00 ₪
1
הווארד רוֹרְק צחק.
הוא עמד עירום בקצה הצוק. האגם נפרש הרחק מתחתיו. צוק הגרניט נראה כאילו פרץ מתוך המים השלווים, נסק אל השמים וקפא במעופו. המים נראו נייחים, והאבן — זורמת. האבן קפאה רק לשבריר שנייה של קרב, כשכוח פגש בכוח והזרמים נעצרו לרגע שהיה דינמי יותר מכל תנועה. האבן בהקה, ספוגת קרני שמש.
האגם שלרגליו נראה כמו טבעת פלדה דקה שחצתה את הצוק לשניים. הסלעים צנחו אל המעמקים, בלתי משתנים. הם התחילו והסתיימו בשמים. וכך נראה העולם מרחף בחלל, כמו אי התלוי על בלימה, מעוגן לרגליו של האיש שעל הצוק.
גופו נטה לאחור על רקע השמים. גוף זוויתי של קווים ישרים וארוכים שכל קימור בו נשבר לכמה פאות, כמו במנסרה. הוא עמד קפוא. ידיו היו שמוטות לצדי גופו, כפותיהן כלפי חוץ. הוא חש שעצמות השכמה שלו נצמדות זו אל זו, הוא חש היטב בקימור צווארו ובכובד הדם שזרם אל ידיו. הוא חש בנשיבת הרוח מאחוריו, בשקע של עמוד השדרה. הרוח בידרה את שערו על רקע השמים. שערו לא היה בלונדיני וגם לא אדמוני, אלא בדיוק כצבע קליפתו של תפוז בשל.
הוא צחק בגלל מה שקרה לו באותו בוקר, ובגלל מה שעוד צפוי לו.
הוא ידע שצפויים לו ימים קשים. הוא ידע שייאלץ לענות על שאלות ולהגות תוכנית פעולה. הוא ידע שכדאי לו לחשוב על זה. ועם זאת ידע שלא יחשוב על זה, כי הכול כבר היה ברור מאליו, כי תוכנית הפעולה נהגתה מזמן, וכי הוא רצה לצחוק.
הוא ניסה להרהר בכך. אבל הוא שכח. הוא התבונן בגרניט.
הוא כבר לא צחק כשמבטו נתקל בקרקע שמסביבו. פניו היו כחוק טבע, כעובדה שאין לערער עליה, שאין לשנותה ואין להתרפס בפניה. עצמות לחייו היו גבוהות, ומתחת להן לחיים כחושות וחלולות; עיניו היו אפורות, קרות ונוקבות; פיו היה מלא בוז, קפוץ, כמו פה של תליין או של קדוש.
הוא התבונן בגרניט. יש לחתוך אותו, חשב לעצמו, ליצור ממנו קירות. הוא התבונן בעץ. יש לגדוע אותו ולחתוך ממנו לוחות. הוא התבונן בפס של חלודה שחצה את האבן וחשב על עורק הברזל שמתחת לפני הקרקע. יש להתיך אותו ולהציב קורות פלדה על רקע השמים.
הסלעים הללו, חשב לעצמו, הם כאן למעני; הם מצפים למקדח, לאצבע דינמיט, לקול שלי; הם מחכים להתבקע, להתנפץ, להיכתש, להיוולד מחדש; הם מחכים לצורה שייצרו מהם ידי.
ואז הניד את ראשו, כי שוב נזכר באותו בוקר. הוא ידע שמצפה לו מלאכה רבה. הוא קרב אל קצה הצוק, הניף את זרועותיו וצלל מטה, היישר אל השמים שמתחתיו.
הוא חצה את האגם אל החוף שמנגד. הוא טיפס על הסלעים, היכן שהשאיר את בגדיו. הוא התבונן סביבו בצער. זה שלוש שנים, מאז עבר להתגורר בסטֶנטון, נהג לבוא לכאן בכל שעה פנויה — ולא היו לו רבות — כדי לשחות, לנוח, לחשוב, להתבודד ולהרגיש שהוא חי. הדבר הראשון שהשתוקק לעשות, מתוך חירותו החדשה, היה לבוא לכאן. הוא ידע שזאת הפעם האחרונה. באותו בוקר גורש מבית הספר לאדריכלות שבמכון סטנטון לטכנולוגיה.
הוא לבש את בגדיו: מכנסי ג’ינס ישנים, סנדלים, חולצה ששרווליה קצרים וכמעט כל כפתוריה חסרים. הוא פנה אל שביל צר שהתפתל בין הסלעים, ומשם אל שביל כבוש שנמתח במדרון הירוק עד לכביש שמתחת.
הוא החיש את צעדיו, ובתנועותיו ניכרה מין בקיאות עצלה ומשוחררת. הוא צעד על הכביש הארוך ושטוף השמש. הרחק מולו השתרעה סטנטון לחופי מסצ’וסטס, עיירה קטנה ששימשה רק תפאורת רקע לגולת הכותרת של קיומה — המכון הגדול שניצב על גבעה מאחוריה.
בפאתי סטנטון קידמה את פניו המזבלה. תל אפור של זבל התרומם מתוך העשב. הוא העלה אֵד. קופסאות שימורים נצצו בשמש. הכביש הוביל אל הבתים הראשונים בעיירה, ומשם אל הכנסייה. הבניין הגותי כוסה רעפים כחולים־אפרפרים. תומכות העץ האיתנות לא תמכו בדבר. את הוויטראז’ים תחמו סבכות כבדות, דמויות אבן. הכנסייה הובילה אל רחובות ארוכים, מוקפים מדשאות מטופחות וראוותניות. מאחורי המדשאות ניצבו ערמות של עצים בכל הצורות האפשריות: כגמלונים, כצריחים, כחלונות גג — תְפוחים ממרפסות רחבות; מעוכים תחת גגות משופעים עצומים. וילונות לבנים ריפרפו בחלונות. פח אשפה שעלה על גדותיו עמד ליד דלת צדדית. כלב פקינזי זקן רבץ על כרית בפתח בית והזיל ריר. בין עמודי אחת המרפסות התבדר לו ברוח חבל כביסה מלא בחיתולים.
התושבים הפנו ראשיהם להביט בהווארד רורק כשחלף על פניהם. אחדים המשיכו לנעוץ עיניים בגבו במין תרעומת פתאומית. לא היתה להם סיבה לכך: זאת התחושה שעוררה נוכחותו אצל רוב בני האדם. כי הווארד רורק לא ראה אף אחד. עבורו הרחובות היו ריקים. הוא היה יכול להלך בהם עירום כביום היוולדו, בלי חשש. הוא חצה את לב העיירה: מדשאה ירוקה ורחבת ידיים, מוקפת חלונות ראווה. בחלונות נתלו כרזות חדשות: “ברוכים הבאים, מחזור 22!”, “בהצלחה למחזור 22!” טקס הסיום של תלמידי מחזור 22 במכון סטנטון לטכנולוגיה עמד להיערך באותו יום אחר הצהריים.
רורק פנה לרחוב צדדי, לעבר ביתה של גברת קיטינג. בבית הזה, האחרון בשורת בתים ארוכה על גבעה מעל גיא ירוק, היה רורק דייר משנה בשלוש השנים האחרונות.
גברת קיטינג עמדה במרפסת. היא האכילה זוג כנריות בכלוב שנתלה מעל המעקה. ידה הקטנה והשמנמנה קפאה באוויר למראהו. היא עקבה אחריו במבט סקרני. היא ניסתה לכווץ את שפתיה לארשת נאותה של השתתפות בצער; אך הצליחה רק להסגיר את המאמץ שגבה ממנה הניסיון הזה.
הוא חצה את המרפסת בלי להכיר בקיומה. היא עצרה אותו. “מר רורק!”
“כן?”
“מר רורק, הצטערתי מאוד לשמוע…” — לרגע היססה בהצטנעות מעושה — “על מה שקרה הבוקר.”
“מה קרה?” שאל.
“שגירשו אותך מהמכון. אין לי מילים לתאר את צערי. רק רציתי שתדע שלבי איתך.”
הוא הביט בה ארוכות. היא ידעה שאינו רואה אותה. לא, חשבה לעצמה, זה לא מדויק. הוא תמיד הישיר מבט בבני אדם, ועיניו הארורות לא החמיצו שום פרט, אלא שתמיד עורר באנשים תחושה שאינם קיימים. הוא פשוט עמד ונעץ בה מבט. אפילו לא טרח להגיב.
“אני מתכוונת,” המשיכה ואמרה, “שאם אדם סובל בעולם הזה, סימן שהוא עשה טעות. ברור שעליך לוותר על האדריכלות כמקצוע, נכון? אבל בחור צעיר לא יתקשה להרוויח את לחמו בכבוד, אם זה בעבודה פקידותית או בשיווק או משהו כזה.”
הוא פנה ללכת.
“מר רורק!” קראה אחריו.
“כן?”
“הדיקן התקשר כשלא היית פה.”
לשם שינוי היא ציפתה להבחין באיזו תגובה רגשית מצדו; כל תגובה כזאת, ולו הקלה ביותר, תתקבל כסימן לשבירה. היא התקשתה לומר מדוע, אבל מאז ומעולם רצתה לראות אותו נשבר.
“כן?” שאל.
“הדיקן,” שבה ואמרה בהיסוס, כאילו ניסתה לחזור על הרגע הדרמטי. “הדיקן בכבודו ובעצמו, באמצעות מזכירתו.”
“ו…?”
“היא ביקשה לומר לך שהדיקן רוצה לראות אותך מיד כשתחזור הביתה.”
“תודה.”
“מה כבר הוא רוצה עכשיו, לדעתך?”
“אני לא יודע.”
הוא אמר: “אני לא יודע”. אבל היא שמעה בבירור: “לא מעניין אותי”. היא לטשה בו מבט, כמתקשה להאמין.
“דרך אגב,” אמרה, “פּיטי מסיים היום את הלימודים.” היא פלטה את המשפט כאילו לא היה לו שום קשר לשיחה.
“היום? אה, כן.”
“בשבילי זה יום גדול. וכשאני נזכרת איך עבדתי בפרך כדי לשלוח את בני ללימודים. לא שאני מתלוננת. אני לא מהמתלוננים. פּיטי הוא פשוט בחור מבריק.”
היא עמדה בלי ניע. מתחת לקפלים המעומלנים של שמלת הכותנה שלה נדחס גופה הקטן והמלא במחוך כה הדוק, שכל משמני גופה נראו כאילו נדחפו אל מפרקי ידיה וקרסוליה.
“כמובן,” נחפזה האישה והמשיכה לדון בנושא החביב עליה, “אני גם לא מהמתפארים. מה לעשות, יש אמהות שהתמזל מזלן, ויש אחרות שלא. כל אחד מקבל את מה שמגיע לו. שים לב לפיטי שלי, מהיום ואילך. אני לא אחת שתרצה שהבן שלה יהרוג את עצמו בעבודה קשה, ואני אודה לאל על כל הצלחה קטנה שתיקרה בדרכו. אבל אם יתברר שהילד אינו האדריכל הגדול ביותר שידעה ארצות הברית, אמא שלו תדרוש לדעת למה!”
הוא פנה ללכת.
“אבל מה אני עושה, שאני תופסת אותך ככה!” הוסיפה ואמרה במתק שפתיים. “מוטב שתזדרז להחליף בגדים ולרוץ. הדיקן מחכה לך.”
היא הביטה בו מבעד לדלת הרשת, ועיניה עקבו אחר הדמות הצנומה שחצתה את הטרקלין המסודר והמאובן שלה. כששהה בבית עורר בה תמיד איזו אי־נוחות מהולה בחשש לא־מוסבר, כאילו ציפתה לראותו מסתובב לפתע ומנפץ את שולחן הקפה, את האגרטלים הסיניים או את התצלומים במסגרות. מעולם לא הראה נטייה לנהוג כך, ובכל זאת ציפתה לזה, אף שלא ידעה מדוע.
רורק עלה במדרגות אל חדרו. החדר היה גדול וריק, והוא נראה מואר בזכות הברק הנקי של צבעו הלבן. גברת קיטינג כמעט לא הרגישה שרורק אכן מתגורר שם. הוא לא הוסיף ולו חפץ אחד על פריטי הריהוט החיוניים ביותר שסיפקה לו: לא תמונה, לא קישוט, שום מגע אנושי שיש בו קלילות. הוא לא הביא לחדר אלא את בגדיו ואת שרטוטיו; מעט מדי בגדים ויותר מדי שרטוטים. הוא ערם אותם לערֵמה גבוהה באחת מפינות החדר; לעתים חשבה לעצמה ששרטוטיו הם שחיים בחדר, ולא האיש עצמו.
רורק ניגש אל השרטוטים שלו; אותם עליו לארוז, בראש ובראשונה. הוא הרים אחד מהם, ואז עוד אחד, ועוד אחד. הוא עמד והתבונן ביריעות הנייר הגדולות.
כולם היו תרשימי בניינים שכמותם לא נבנו מעולם על פני האדמה. הם נראו כמו הבתים הראשונים, מעשה ידיו של אדם הראשון, שמעולם לא שמע על בניינים אחרים לפניו. לא היה מה לומר עליהם, אלא שכל בניין היה באופן בלתי נמנע מה שנועד להיות. הם לא נראו כאילו המשרטט ישב, שקל והירהר, ובעמל רב צירף יחדיו דלתות, עמודים וחלונות בהתאם לגחמותיו ולחוקים שבספרי הלימוד. לא, הם נראו כאילו צצו מתוך האדמה, מתוך כוח חי וממשי, מושלמים ומדויקים באופן בלתי ניתן לשינוי. ליד ששירטטה את קווי העיפרון החדים היה עוד הרבה ללמוד. ועם זאת אף אחד מהקווים לא נראה מיותר, שום דבר בתוכנית לא היה חסר. המבנים נראו פשוטים, כמעט סגפניים, ורק מבט בוחן היה מגלה כמה עבודה הושקעה בהם, כמה מסובכת היתה השיטה, כמה גאונית היתה המחשבה שיצרה את הפשטות הזאת. הבניינים לא היו קלאסיים ולא גותיים. הם גם לא היו רנסאנסיים. הם היו רק הווארד רורק.
הוא נעצר והתבונן באחד השרטוטים. זה היה תרשים שמעולם לא השביע את רצונו. הוא שירטט אותו רק כתרגיל פרטי בנפרד משאר התרגילים שהשלים במסגרת לימודיו; הוא נהג לעשות זאת לעתים מזומנות: בכל פעם שהיה רואה אתר מסוים, היה נעצר לפניו ותוהה בינו לבינו איזה בניין אמור להיבנות כאן. הוא בהה בשרטוט לילות תמימים ושאל את עצמו מה חסר כאן. כעת, כשהביט בו בלי משים, הבין מיד במה שגה.
הוא פרש את השרטוט על השולחן, רכן מעליו והחל למתוח קווים על פני התרשים המסודר והנקי. מדי פעם נעצר והתבונן בשרטוט. כריות אצבעותיו היו לחוצות אל הנייר, כאילו החזיק את הבניין בידיו. אצבעותיו היו ארוכות, מגוידות, ומפרקי ידיו בולטים. כעבור שעה שמע נקישה על דלת חדרו.
“פתוח,” הפטיר בלי לשאת את מבטו.
“מר רורק!” גברת קיטינג פערה את פיה בתדהמה ולטשה בו מבט מפתח החדר. “מה אתה עושה, בשם אלוהים?”
הוא הפנה את ראשו והביט בה, כמנסה להיזכר מי היא.
“מה עם הדיקן?” נאנחה האישה. “הוא מחכה לך.”
“אה,” אמר רורק. “שכחתי.”
“שכחת?!”
“כן,” היא שמעה בקולו פליאה, כאילו הוא תמה על תמיהתה.
“נו, מה אני אגיד לך,” נשנקה גברת קיטינג, “כנראה מגיע לך! בהחלט, מגיע לך. ועוד כשטקס הסיום מתחיל בארבע וחצי. באמת ציפית שיהיה לו זמן לראות אותך?”
“אני מיד הולך אליו, גברת קיטינג.”
לא רק סקרנותה דחפה אותה לפעולה; לאמיתו של דבר, זה היה בעיקר החשש שחבר המנהלים יחזור בו מפסיקתו. רורק פנה אל חדר הרחצה שבקצה המסדרון; היא הביטה בו כששטף את ידיו, וכשניסה להחליק לאחור את שערו הסתור והחלק ולשוות לו מראה מסודר. הוא יצא אל המסדרון וכבר היה בדרכו אל המדרגות, כשהתחוור לה פתאום שהוא עומד לצאת מהבית.
“מר רורק!” נאנקה האישה והצביעה על בגדיו. “אתה לא מתכוון ללכת ככה, נכון?”
“למה לא?”
“כי זה הדיקן שלך!”
“כבר לא, גברת קיטינג.”
גברת קיטינג המזועזעת חשבה ששמעה צהלה בקולו.
מכון סטנטון לטכנולוגיה עמד על גבעה. קירותיו המשוננים התנשאו כמו כתר מעל העיר שהשתרעה לרגליו. הוא נראה כמו מבצר ימי־ביניימי שקתדרלה גותית מודבקת לכרסו. המבצר הלם בהחלט את ייעודו: קירות לבנים איתנים, כמה חרכים רחבים דיים לזקיפים, ביצורים שיכלו להגן היטב על קשתים, וגם צריחים פינתיים מושלמים ליציקת שמן רותח על ראשיהם של פולשים — אם יתעורר צורך דחוף שכזה במוסד לימודי. הקתדרלה התנוססה מעליו בהדרה התַחֲרָתי, הגנה שברירית מפני צמד אויבים מרים: האור והאוויר.
משרדו של הדיקן נראה כמו קפלה, בריכה חולמנית של שעת בין ערביים שניזונה מחלון ויטראז’ אחד גבוה. דמדומים זרמו פנימה מבעד לגלימות של קדושים מאובנים שזרועותיהם מקופלות במרפקים. נקודה אדומה ונקודה סגולה של אור נחו בהתאמה על שני גַרגוֹילים אמיתיים שכרעו על ארבע משני צדי אח, שמעולם לא הובערה. כתם ירוק ריצד במרכזה של תמונת הפַּרתֶנוֹן, שנתלתה מעל האח.
כשרורק נכנס למשרד, התנועעה צלליתו המעומעמת של הדיקן מאחורי שולחנו שגולף כתא וידויים. הוא היה גבר נמוך קומה ושמנמן, ורק הדרת כבודו העשויה לבלי חת ריסנה את שפעת בשרו הנשפך.
“אה, כן, רורק,” הוא חייך. “שב, בבקשה.”
רורק התיישב. הדיקן שילב את אצבעותיו על בטנו והמתין לתחינה הצפויה. אך לשווא. הדיקן כיחכח בגרונו.
“זה יהיה מיותר מצדי להביע את צערי על האירוע המעציב של הבוקר,” התנדב לומר. “ברור לי שאתה יודע כי מאז ומעולם רציתי רק בטובתך.”
“בהחלט מיותר,” אמר רורק.
הדיקן הביט בו בספקנות, אבל המשיך בדבריו:
“מיותר גם לומר שלא הצבעתי נגדך. נמנעתי לחלוטין מהצבעה. אבל אולי תשמח לשמוע שבישיבה עמדה לצדך קבוצה קטנה ונחושה של מליצי יושר. קטנה אך נחושה. המרצה שלך להנדסת בניין נלחם למענך בחירוף נפש. וכך גם המרצה שלך למתמטיקה. לרוע המזל, אלו שחשו כי מחובתם להצביע נגדך עלו במספרם על דורשי טובתך. המנחה שלך לעיצוב, פרופסור פֶּטֶרקין, עשה מזה סיפור. הוא אפילו איים עלינו בהתפטרות, אם לא תסולק. אתה ודאי מסכים איתי שהיתה בהתנהגות שלך התגרות בפרופסור פטרקין.”
“אני מסכים,” אמר רורק.
“וזאת הבעיה, אתה מבין. אני מדבר על הגישה שלך לעיצוב אדריכלי. אף פעם לא הקדשת לו את תשומת הלב הראויה. עם זאת, הצטיינת בכל מקצועות ההנדסה. כמובן, אף אחד לא מכחיש את החשיבות של הנדסת בניין לעתיד האדריכלות, אבל למה היית קיצוני כל כך? למה הזנחת את הצד האמנותי ומלא ההשראה של המקצוע והתרכזת דווקא בנושאים יבשים, טכניים ומתמטיים? אתה אמור להיות אדריכל, לא מהנדס אזרחי.”
“זה לא מיותר?” שאל רורק. “מה שהיה היה. אין שום טעם לדון עכשיו בבחירת הנושאים שלי.”
“אני מנסה לעזור לך, רורק. תהיה הוגן. לא תוכל להכחיש שקיבלת אזהרות רבות לפני שקרה מה שקרה.”
“אכן קיבלתי.”
הדיקן זע בכיסאו. רורק עורר בו אי־נוחות. עיניו של רורק היו קבועות בו בנימוס. אין שום רע באופן שבו הוא מביט בי, חשב לעצמו הדיקן, למעשה, כך עליו לנהוג, להראות שהוא קשוב. אז למה נדמה שהוא בכלל לא פה?
“כל בעיה שהצבנו בפניך,” הוסיף הדיקן ואמר, “כל פרויקט שהתבקשת לתכנן, מה עשית בסוף? הכול תוכנן בדיוק באותו — קשה לי לקרוא לזה סגנון — באותו אופן בלתי נתפס, שעומד בניגוד מוחלט לכל העקרונות שניסינו ללמד אותך, בניגוד לכל התקדימים הקיימים ולכל מסורת אמנותית. אולי אתה רואה בעצמך אחד מחלוצי הסגנון המתקרא מודרניסטי, אבל זה גם לא זה. זה… טירוף מוחלט, אם לא אכפת לך.”
“לא אכפת לי.”
“בכל פעם שהשארנו בידך את בחירת הסגנון, ואתה חזרת ללהטוטים הפרועים שלך — במלוא הכנות, המרצים שלך העדיפו לתת לך ציון עובר, כי פשוט לא ידעו איך לאכול אותך. עם זאת, גם כשהתבקשת לתכנן פרויקט באחד מסגנונות העבר, קפלה בסגנון טיודור או בית אופרה צרפתי, והגשת כהרגלך תוכנית שנראתה כמו המון קופסאות שנערמו בלי צורה והיגיון — האם היית אומר שביצעת את התרגיל או שניסית לפרוק כל עול?”
“ניסיתי לפרוק כל עול,” אמר לו רורק.
“רצינו לתת לך הזדמנות בהתחשב בהישגיך המבריקים בכל המקצועות האחרים. אבל להגיש דבר כזה —” הדיקן הלם באגרופו על גיליון נייר שהיה פרוש לפניו — “בתור וילה מתקופת הרנסאנס, ועוד בפרויקט הגמר שלך, נו, באמת, זה כבר מוגזם!”
זה היה שרטוט — בית שכולו זכוכית ובטון. בפינת השרטוט התנוססה חתימה בכתב יד חד וזוויתי: הווארד רורק.
“איך אתה מצפה שניתן לך ציון עובר על פרויקט כזה?”
“אני לא מצפה.”
“לא השארת לנו ברירה. מטבע הדברים, אתה ודאי נוטר לנו טינה, אבל…”
“אין בי שום טינה,” השיב לו רורק חרישית. “אני חייב לך התנצלות. בדרך כלל אני לא נותן שדברים יקרו לי. הפעם טעיתי. אסור היה לי לחכות שתזרקו אותי. הייתי צריך לעזוב מזמן.”
“רגע, רגע, אל תתייאש. זאת לא הגישה הנכונה. בעיקר נוכח הדברים שרציתי לומר לך.”
הדיקן חייך ורכן קדימה כממתיק סוד. ניכר בו שנהנה מדברי ההקדמה למעשהו הטוב.
“עכשיו אומר לך את הסיבה האמיתית לפגישתנו. הייתי להוט לגלות לך בהקדם האפשרי. לא רציתי לרפות את ידיך. אני חייב לציין שלקחתי סיכון כשהעליתי את הנושא בפני הנשיא, במיוחד עם המזג הסוער שלו… דרך אגב, הוא עדיין לא נתן לי תשובה חיובית… אך המצב הוא כזה: כעת, משהבנת את חומרת המצב, קח לך חופשה של שנה כדי לנוח, כדי לחשוב על זה, כדי, איך לומר, להתבגר. יש סיכוי שנקבל אותך בחזרה. מובן שלא אוכל להבטיח שום דבר — זה עדיין לא רשמי — וזו בלי ספק תהיה מחווה יוצאת דופן, אבל בהתחשב בנסיבות ובעברך המרשים, הסיכויים בהחלט טובים.”
רורק חייך. זה לא היה חיוך של אושר, גם לא של הכרת תודה. זה היה חיוך פשוט, קליל, משועשע.
“נדמה לי שלא הבנת אותי,” אמר רורק. “איך הגעת למסקנה שארצה לחזור?”
“סליחה?”
“אין לי שום כוונה לחזור. אין לי עוד מה ללמוד כאן.”
“אני לא מבין אותך,” השיב לו הדיקן בקרירות.
“יש טעם להסביר? זה כבר לא עניינך.”
“אנא ממך, תסביר את עצמך.”
“אם זה מה שאתה רוצה. אני רוצה להיות אדריכל, לא ארכיאולוג. אני לא רואה שום טעם לתכנן וילות רנסאנסיות. למה ללמוד לתכנן אותן, אם אף פעם לא אבנה אותן?”
“בחור יקר, הסגנון הנעלה של תקופת הרנסאנס רחוק מלמות. בתים בסגנון הזה נבנים גם היום.”
“נכון מאוד. וייבנו גם בעתיד. אבל אני לא אבנה אותם.”
“נו, באמת, עכשיו אתה סתם ילדותי.”
“באתי לכאן כדי ללמוד לבנות. וכשקיבלתי פרויקט, ערכו היחיד בעיני היה ללמוד ממנו איך לפתור בעיות אמיתיות בעתיד. תיכננתי אותם בדיוק כמו שאבנה אותם. למדתי כאן כל מה שיכולתי ללמוד — את אותם מקצועות הנדסה שמהם הסתייגת. עוד שנה כזאת של שרטוט גלויות איטלקיות לא תוסיף לי שום דבר.”
שעה קודם לכן ייחל הדיקן לפגישה שלֵווה ככל האפשר. כעת רצה שרורק יפגין רגשות כלשהם; הוא חש שאין זה אנושי להיראות נינוח כל כך בנסיבות שכאלה.
“אתה רוצה לומר לי שאתה שוקל ברצינות לבנות כך בניינים, אם וכאשר תהיה אדריכל?”
“כן.”
“ומי ירשה לך לעשות זאת?”
“לא זאת השאלה. השאלה היא, מי יעצור אותי?”
“שמע, זה נושא רציני. צר לי שלא ישבנו עוד קודם לשיחה ארוכה וכנה… אני יודע, אני יודע, אני יודע, אל תקטע את דברי. אולי ראית בניין מודרניסטי אחד או שניים, וזה הכניס לך רעיונות לראש. אבל אתה ודאי יודע שהתנועה המודרניסטית היא רק גחמה חולפת. אתה מוכרח להבין שכל היופי באדריכלות כבר קיים, כפי שהוכיחו גם המומחים. מונח לפנינו אוצר בלום של סגנונות מן העבר. לנו לא נותר אלא לבחור מבין גדולי האמנים. מי אנחנו שנשכלל אותם? כל שנוכל לעשות הוא לחלוק כבוד ולמחזר.”
“למה?” שאל הווארד רורק.
לא, חשב לעצמו הדיקן. לא, הוא לא אמר דבר, פרט למילה אחת תמימה: הוא לא מאיים עלי.
“הרי זה מובן מאליו!” קרא הדיקן.
“תראה,” אמר לו רורק בשוויון נפש והצביע על החלון. “אתה רואה מכאן את הקמפוס ואת העיר? אתה רואה את כל האנשים שמתהלכים וחיים ועובדים שם למטה? לא מעניין אותי מה כל אחד מהם, או כולם יחד, חושבים על אדריכלות, או על כל נושא אחר, לצורך העניין. אז למה לי להתחשב בדעתם של אבות אבותיהם?”
“כי זאת המסורת הקדושה שלנו.”
“למה?”
“למען השם, אולי תפסיק להיות נאיבי כל כך?”
“אבל אני לא מבין. למה אתה רוצה שאאמין שדווקא זו יצירת מופת אדריכלית?” הוא הצביע על תמונת הפרתנון.
“כי זה הפרתנון,” השיב לו הדיקן.
“נכון מאוד.”
“אין לי זמן לשאלות מטופשות.”
“בסדר גמור.” רורק קם ממקומו, נטל סרגל ארוך מהשולחן וניגש אל התמונה. “אולי אתה מעדיף שאני אומר לך מה פה כל כך איום ונורא?”
“אבל זה הפרתנון!” אמר הדיקן.
“כן, לעזאזל, זה הפרתנון!”
הסרגל פגע בזכוכית שעל התמונה.
“תסתכל,” אמר לו רורק. “החריצים המפורסמים שמקשטים את העמודים המפורסמים — לָמה הם שם? כדי להסתיר את החיבורים בין חתיכות עץ, כשהעמודים היו עשויים עץ. אבל אלה אינם מעץ אלא משיש. והטְריגליפים, מהם? עץ, קורות עץ שהיו חיוניות כשאנשים החלו לבנות בקתות מעץ. היוונים שלך לקחו גושי שיש ובנו מהם העתקים של בנייני העץ שלהם, כי אחרים עשו זאת לפניהם. ואז הגיעו אמני הרנסאנס שלך ויצרו מגבס העתקים של שיש שהועתקו מעץ. והנה, גם אנחנו יוצרים מבטון ומפלדה העתקים של גבס, שהועתקו משיש, שהועתק מעץ. למה?”
הדיקן התבונן בו בסקרנות. היה ברורק משהו שהפליא אותו; לא במילים עצמן, אלא באופן שבו אמר אותן.
“והחוקים?” המשיך רורק. “הנה החוקים שלי: את מה שאפשר לעשות בחומר אחד אסור לעשות בחומר אחר. אין שני חומרים זהים. ואין גם שני אתרים זהים על פני האדמה. אין שני בניינים שמשמשים לאותה תכלית. והתכלית, האתר וחומרי הבנייה הם שקובעים את הצורה. שום דבר לא יכול להיות הגיוני או יפה, אלא אם כן נוצר מתוך רעיון ברור ומגובש, והרעיון הוא שקובע כל פרט ופרט. גם בניין הוא יצור חי, כמו האדם. הוא נועד להגשים את האמת שלו, את הרעיון שעומד מאחוריו. הוא נועד לשרת את התכלית שלשמה הוא נוצר. האדם אינו שואל חלקים מגופו שלו. בניין אינו שואל חלקים מנשמתו. הבורא שלו הוא שמעניק לו את נשמתו, וכל קיר, כל חלון וכל גרם מדרגות מבטאים את אותה נשמה.”
“אבל כל צורות הביטוי הראויות התגלו כבר לפני שנים רבות.”
“ביטוי לְמה? הפרתנון לא נועד למלא את התפקיד של בתי העץ שקדמו לו. טרמינל בנמל תעופה לא נועד למלא את תפקידו של הפרתנון. לכל צורה משמעות משלה. כל אדם יוצר לעצמו משמעות, צורה ותכלית. למה חשוב כל כך מה עשו אחרים? למה זה קדוש כל כך, רק משום שזה לא שלך? איך ייתכן שכולם תמיד צודקים, ורק אתה טועה? איך ייתכן שהמספר גובר על האמת? איך ייתכן שהאמת היא רק עניין של חשבון פשוט — ורק עניין של חיבור? למה כל דבר מאבד מההיגיון שלו, רק כדי להתאים לכל השאר? חייבת להיות לזה סיבה. אני לא יודע. אף פעם לא הבנתי את זה. אני רוצה להבין.”
“אלוהים אדירים,” אמר הדיקן. “שב… יופי. אכפת לך להניח את הסרגל?… תודה רבה… עכשיו תקשיב לי טוב. איש מעולם לא הכחיש את חשיבותן של שיטות הבנייה המודרניות לאדריכל. אנחנו צריכים ללמוד להתאים את אידיאל היופי של העבר לצורכי ההווה. קול העבר הוא קולו של העם. שום דבר באדריכלות מעולם לא הומצא בידי אדם אחד. תהליך היצירה הנכון הוא איטי, הדרגתי, אלמוני, קולקטיבי, וכל פרט משתף פעולה עם האחרים ומכפיף את עצמו לאמות המידה של הרוב.”
“אבל נניח שיש לי שישים שנה לחיות,” ענה לו רורק חרישית. “את רוב הזמן אקדיש לעבודה. בחרתי לי מקצוע. אם לא אמצא בו אושר, אגזור על עצמי שישים שנה של עינויים. אוכל למצוא אושר במקצוע שלי רק אם אבצע את מלאכתי בדרך הטובה ביותר מבחינתי. הטוב ביותר הוא עניין של אמות מידה, ואני קובע לעצמי את אמות המידה שלי. אני לא יורש דבר. אני לא עומד בסופה של מסורת כלשהי. בעצם, אולי אני עומד בתחילתה של מסורת חדשה.”
“בן כמה אתה?” שאל הדיקן.
“עשרים ושתיים,” השיב לו רורק.
“אם כן, זה ראוי לסליחה,” אמר הדיקן, ונדמה שהוקל לו. “אתה עוד תתבגר.” הוא חייך. “אמות המידה הישנות קיימות זה אלפי שנים ואיש לא הצליח לשכלל אותן. מיהם המודרניסטים שלך? זו רק אופנה חולפת, חבורה של אנשים ראוותניים שמנסים למשוך תשומת לב. האם עקבת אחרי הקריירה שלהם? האם תוכל לנקוב ולו בשמו של אחד שזכה למוניטין ארוך טווח? קח לדוגמה את הנרי קמרון. אדם דגול שהיה גם אדריכל מבטיח לפני עשרים שנה. ומה הוא היום? יש לו מזל אם פעם בשנה הוא מעצב מחדש איזו חניה. הוא בטלן ושיכור ש…”
“בוא לא נדון בהנרי קמרון.”
“אה, הוא חבר שלך?”
“לא, אבל ראיתי את הבניינים שלו.”
“ומה דעתך עליהם?”
“אמרתי, בוא לא נדון בהנרי קמרון.”
“טוב, בסדר. אתה צריך להבין שהענקתי לך מידה רבה של… חופש, בוא נאמר. אני לא רגיל לשוחח שיחות ארוכות עם סטודנטים שמתנהגים כמוך. עם זאת, אשמח למנוע במידת האפשר את מה שנראה כטרגדיה של גבר צעיר, מחונן בלי ספק, שמשליך את עתידו לפח.”
הדיקן תהה מדוע בעצם הבטיח למרצה למתמטיקה לעשות כל שביכולתו למען הבחור הזה. אולי משום שהמרצה אמר לו, “הנה אדם דגול,” והצביע על הפרויקט של רורק. אדם דגול, חשב לעצמו הדיקן, או פושע? הדיקן עיקם את אפו. אף אחת מן האפשרויות לא ערבה לאוזניו.
הוא הירהר במה ששמע על עברו של רורק. אביו של רורק, שהיה חרש פלדה אי־שם באוהיו, מת מזמן. במסמכי הקבלה שלו לבית הספר לא היה שום רמז לקרובי משפחה. כשרורק נשאל על כך, הוא הגיב באדישות: “אין לי מושג אם יש לי קרובי משפחה. אולי כן. אני לא יודע.” הוא נראה מופתע מעצם העובדה שציפו ממנו להתעניין בסוגיה. הוא לא התחבר לאיש מהסטודנטים האחרים בקמפוס. הוא סירב להצטרף לאחווה. הוא פילס את דרכו בבית הספר התיכון וצלח גם שלוש שנות לימוד במכון הטכנולוגי. מאז נערותו עבד בבניין כפועל פשוט. הוא ביצע עבודות טיח, אינסטלציה, פלדה, כל עבודה שהיה יכול להשיג. הוא נדד מעיירה קטנה לעיירה קטנה בדרכו אל הערים הגדולות שבמזרח. הדיקן ראה אותו בקיץ האחרון, בזמן החופשה, לוכד מַסמָרוֹת2 על אחד מגורדי השחקים שנבנו בבוסטון. גופו המוארך נראה נינוח בתוך סרבל שמנוני, ורק עיניו נותרו דרוכות כשהושיט מדי פעם את זרועו הימנית, במומחיות ובלי כל מאמץ, כדי לתפוס ברגע האחרון את כדור האש המעופף, כשהיה נדמה שהמסמֶרֶת הלוהטת תחמיץ את הדלי ותפגע ישר בפניו.
2 מסמרות מתכת מלובנות שהושלכו לעבר פועל הבניין, לעתים ממרחק 20 מטרים, כדי שיקבֵּע אותן בקורות הפלדה בעודן לוהטות. הפועל היה לוכד את המסמרות בדלי מתכת.
“שמע, רורק,” אמר לו הדיקן בעדינות. “עבדת קשה כדי לזכות בהשכלה. נותרה לך רק עוד שנה. יש דברים נוספים שעליך להביא בחשבון, במיוחד במעמדך. אתה צריך לחשוב גם על הצד המעשי של מקצוע האדריכלות. האדריכל אינו מטרה לעצמה. הוא רק חלק קטן מהמכלול החברתי. שיתוף פעולה הוא מילת המפתח בעולמנו המודרני, במיוחד במקצוע כמו אדריכלות. האם הקדשת מחשבה ללקוחות הפוטנציאליים שלך?”
“כן,” ענה לו רורק.
“הלקוח,” אמר הדיקן. “הלקוח. עליו אתה צריך לחשוב יותר מאשר על כל דבר אחר. הוא יחיה בבית שתבנה. תפקידך היחיד הוא לשרת אותו. אתה צריך לשאוף לתת ביטוי אמנותי הולם לרצונותיו. וזה בעצם העיקר, לא?”
“יכולתי לומר שאני שואף לבנות עבור הלקוחות שלי את הבית הנוח ביותר, ההגיוני ביותר, היפה ביותר שאוכל. יכולתי לומר שאנסה למכור להם את הטוב ביותר, ועם זה גם ללמד אותם לזהות את הטוב ביותר. יכולתי לומר את כל זה, אבל לא אומר. כי אין לי שום כוונה לשרת אף אחד וגם לא לעזור לאף אחד. אני לא מתכוון לבנות כדי להשיג עוד לקוחות. אני מתכוון להשיג לקוחות כדי לבנות.”
“איך אתה מתכוון לכפות עליהם את הרעיונות שלך?”
“אין לי שום כוונה לכפות, וגם לא אסכים שיכפו עלי. מי שירצה אותי יבוא אלי.”
רק אז הבין הדיקן מה הפליא אותו כל כך בהתנהגותו של רורק.
“אתה יודע,” אמר, “היית נשמע הרבה יותר משכנע לו ניסית לתת לי הרגשה שאכפת לך אם אני מסכים איתך או לא.”
“אתה צודק,” אמר רורק. “לא אכפת לי אם אתה מסכים איתי או לא.” הוא אמר את הדברים כל כך בפשטות, שהם לא נשמעו פוגעניים; הם נשמעו כמו הצהרה של עובדה שלמבוכתו הבחין בה לראשונה זה עתה.
“דעתם של אחרים לא מעניינת אותך — אני יכול להבין את זה. אבל אין בך שום רצון לשכנע אותם בצדקתך?”
“לא.”
“אבל זה… זה מפלצתי.”
“באמת? אולי. אין לי מושג.”
“אני שמח שנפגשנו,” אמר פתאום הדיקן בקול חזק מדי. “המצפון שלי שקט. גם אני מאמין כעת, כפי שטענו אחרים בישיבה, שמקצוע האדריכלות לא מתאים לך. ניסיתי לעזור לך, אבל עכשיו אני מסכים עם חבר המנהלים. אדם כמוך אסור לעודד. אתה מסוכן.”
“למי?” שאל רורק.
אך הדיקן רק קם כרמז לכך שהפגישה הסתיימה.
רורק יצא מהחדר. הוא פסע לאיטו במסדרונות ארוכים, ירד במדרגות והלך לעבר המדשאה שמחוץ לבניין. הוא פגש בחייו אנשים רבים כדוגמת הדיקן אבל מעולם לא הבין אותם. הוא רק ידע שקיים הבדל מהותי בינו לבינם. מזמן הפסיק להטריד את עצמו בנושא הזה. ועם זאת, כשם שתמיד חיפש רעיון מרכזי בבניינים שמסביבו, כך חיפש גם את הכוח המניע באנשים שמסביבו. הוא הכיר את הדחף למעשיו, אך התקשה להבין את הדחף שלהם. זה לא עניין אותו. מעולם לא התוודע לתהליך הזה של חשיבה על אחרים. ועם זאת, לפעמים היה תוהה מה הפך אותם למי שהם. גם כעת תהה, כשהירהר בדיקן. נראה שסוד חשוב מסתתר אי־שם בשאלה הזאת, חשב לעצמו. יש פה איזה עיקרון שעליו לגלות.
פתאום נעצר. הוא ראה את אור בין הערביים קופא לרגע ומיד דועך מעל שפת אבן הגיר האפורה שקישטה את קיר הלבנים של המכון. הוא שכח את האנשים שמסביב, את הדיקן ואת העיקרון ההוא שרצה כל כך לחשוף. הוא הירהר רק ביופיה של האבן באור השברירי, ובמה שהיה יכול ליצור מהאבן הזאת.
בעיני רוחו ראה גיליון נייר ועליו שרטוט של קירות אבן אפורים עם פסים ארוכים של זכוכית, שהניחו לזוהרם של השמים לחדור פנימה, לתוך כיתות הלימוד. בפינה התנוססה חתימה בכתב יד חד וזוויתי — הווארד רורק.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “כמעיין המתגבר”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות