פול הסתגל לחיים שאחרי מות בנו, בעזרת קריסטינה – תקוותו היחידה לבניית עתיד. הם תכננו לחיות יחד על אי קטן […]
פרולוג
הגעתי אל הגיהינום. בלי שעשיתי דבר להצדיק זאת. כנראה תעיתי בדרך, אין הסבר אחר. בנקודה כלשהי במבוך החיים, בחרתי שלא במתכוון בדרך הלא־נכונה, ולא הבחנתי בכך. פעם יחידה לא שמתי לב. בפרשת דרכים פניתי שמאלה במקום ימינה. או להיפך. לא ראיתי אף שלט, שום דבר שיכול היה להזהיר אותי. פשוט הלכתי בלי לעצור. ממש כמו תמיד בימי חיי. הלאה. כל הזמן הלאה.
אנשים רבים הלכו בדרך זו לפני, הייתי צריכה להבחין בעקבותיהם בנתיב הארוך הזה, הכבוש היטב, שמוביל לתופת. הייתי צריכה לשמוע את קולותיהם. הייתי צריכה להריח את הסירחון שלהם. הייתי צריכה. אבל מה אנחנו בכלל רואים, שומעים ומריחים? רק את מה שאנחנו רוצים.
אני לא לבד כאן. הגיהינום הוא מקום מאוכלס בצפיפות. נחמה זאת לא.
החיים נוטשים אותי, עם כל נשימה הם הולכים ופוחתים. כמו חומה עתיקה שהולכת ומתפוררת. אבן אחר אבן. בכל יום חסרה עוד אחת מהן.
גופי הפך למחילה. חשוך שם, חשוך ואף קרן אור אינה מגיעה אלי. גם קר. ולח. אני קופאת בלילה וקפואים הם גם ימי.
העולם החיצוני כבה לנגד עיניי. תחילה נעלמו הצבעים, הבית, השדות, הכפר. חיים בשחור־לבן. הכול נראה כמו בסרטים הישנים שכל כך אהבנו פעם. אחר כך התפוגגו קווי המִתאר, הכול סביבי היטשטש: העולם נסגר בין קירות של מים. ומיד לאחר מכן ירדה החשיכה.
איני מרגישה שום טעם.
איני חשה בשום ריח.
דבר לא נותר עוד מהסֵדר ומהיופי שהקיפו אותי פעם. חוץ ממך ומהמוזיקה. בזכותכם אני ממשיכה לחיות. אותך אני מרגישה ורואה במשך היום כולו. צלם דמותך צרוב לעד בלבי. ידיך העדינות ואצבעותיהן הארוכות הדקות. עיניך הצוחקות. השפתיים שלך. הדרך שבה אתה יושב רכון מעל קערת אורז. בלעדיך לא הייתי מסוגלת לשאת את הייסורים האלה.
גם פַּרטיטוּרוֹת צצות אל מול עיני בתוך האפלה הזאת. אני רואה אותן בצורה ברורה ביותר, חמש שורות דקות, בדיו שחורה, על גבי דף נייר לבן כשלג. נקודות שחורות קטנות שקווים נמשכים מהן. כמו ראשנים בבריכה. אָלֶגרוֹ. מוֹדֶרָאטו אָדַג'וֹ. אני שומעת כל תו, את הגבוהים ואת הנמוכים, את האטיים ואת המהירים. אני שומעת את מכת הפטישון הקטן על מיתר הפסנתר. אני שומעת את משיכת הקשת על מיתרי הכינור. פוּגוֹת. אֶטיוּדים. סוֹנאטוֹת. אני שומעת תזמורות. את הקשתנים, הנשפנים, הנקשנים. אני שומעת אופרות שלמות. מִימִי, אַלפרֶדוֹ, פִיגָרוֹ, מלכת הלילה, כולם רֵעַי הנאמנים. רק בשלב מאוחר יכולתי לגלות אותם ומשום כך מעולם לא שבעתי מהם. תשוקת המורעבים. סלח לי. יש לי מוזיקה בראש. היא משכֶּכֶת את הכאבים. היא מבריחה מחשבות קודרות, בדומה לרוח סתיו ההודפת במשבה את העננים. איבדתי כמעט הכול, אבל את המוזיקה איש לא יוכל לקחת ממני.
אהובתי, האם את שומעת?
בטח שכן. אינני יכולה לזוז, אינני יכולה להושיט לך את היד כשאני רוצה לעשות זאת, אינני יכולה להפנות אליך את הראש, אינני יכולה להודות לך, אבל אני יכולה לשמוע אותך. כל צעד.
כל אנחה. כל צליל. כל נשימה. כשאתה מקרקש בכלים. מטאטא
את הרצפה. מזיז כיסאות. שופך לאסלה את הקערה עם ההפרשות שלי. כשאתה נשכב לצדי ומעניק לי מעט מחומך. קר לי פחות. כמו פעם. אלו הם הרגעים שבהם אפילו את החיים האלה שווה לחיות.
את שומעת אותי? איפה את?
הלוואי שהייתי מסוגלת להשיב לך. אבל אני לא. אני כלואה בגוף חסר התועלת הזה. הייתי יכולה להכות באגרופי בקירות הצינוק הזה, הייתי יכולה לצעוק בקול הרם ביותר, אף אחד למטה לא שומע אותי. אאאאאנייייי…..אוווווהההההבבבבת….. אווווותך…… לפני זמן לא רב עוד ניסיתי שוב לכווץ את השפתיים, לקרב את הלשון לחך, להצמיד אותה לשיניים שלי ולדחוס אוויר אל מחוץ לחלל הפה. רק שלוש מילים. שלוש מילים וזהו. אתה כבר לא הצלחת להבין אותן. קירבת את אוזנך אל הפה שלי וביקשת שאחזור שנית על מה שאמרתי. ששששש….. ששששש….. שששששש. יותר מזה לא הצלחתי, ולא משנה כמה פעמים שבתי וניסיתי. הפכתי כולי ל־ששששש. וגם זה למשך שעות ספורות בלבד. ואז לכדה אותי האילמות וכלאה אותי סופית. נותרו רק הגרגורים, החרחורים והנחרות שאני פולטת מפי מדי פעם. איזה עינוי זה בשבילי, אני, שכה אוהבת את הקול האנושי.
כעת לשוני מונחת בפי חסרת תועלת, כמו כופתה ישנה ורקובה. שפתי חסרות תחושה. אבל אני מרגישה את נשימתך החמימה על הלחי שלי לפנות ערב, כאשר אתה מנשק אותי בזהירות. את נשימתו של בעלי הזקן והאהוב, שאין לטעות בזיהויו. את נשימת החיים שחווינו יחד.
השעות הקשות ביותר הן בלילה, אפילו שכבר מזמן אני מוקפת אפלה. הדממה החיצונית שאיני יכולה לסבול. הבית, הכפר, הכול דומם באחת. מהמרחק אני שומעת משאית חולפת. מדי פעם נובח כלב. החתולים מתו כבר מזמן. בשעות האלה שאחרי חצות רק הנשימה שלך עוד מקשרת אותי עם שאר העולם.
הם רוצים לשכנע אותך שאני רק קליפה ריקה ותו לא. בובה זקנה, מרופטת, חסרת נשמה. הם מסתנוורים מהופעתם החיצונית של הדברים. כפי שקורה לעתים קרובות. כמו רבים אחרים. הם לובשים מדים, חלוקים לבנים, אני יודעת, גם אם איני רואה אותם. אני מזהה אותם לפי הקולות שלהם. קולותיהם של לובשי מדים, ולא משנה באיזה צבע, נשמעים תמיד אותו דבר. הם יודעים. הם בטוחים בידיעתם. כל הבדיקות מוכיחות. אין כל תקווה. אין להם שמץ של מושג על מה הם מדברים. אינני שומעת כל רעד בקולותיהם. חסר תקווה. אף אדם האומר בניחותא את צמד המילים הללו אינו יודע מה הוא אומר. גורל שאינו מכיל תקווה. זה קיים רק בעולם המתים, והוא נעול בפנינו. דברים רבים כל כך נאלצנו לשמוע בימי חיינו מגברים ומנשים לבושי מדים. אל תאמין להם לאף מילה. הם אינם יודעים דבר. כאשר הם עוצמים את העיניים, הם רואים רק חור שחור. אין להם מוזיקה בראש.
שאף אחד לא ירחם עלי. אינני רוצה דמעות ליד מיטתי. איני רוצה להתלונן. לא כל עוד אתה איתי. אם אני שופטת זאת נכון, הגעתי רק אל המבואה של הגיהינום. גיהינום האנשים החיים שמור לגלמודים. אני אינני אחת מהם.
לא כל עוד אני מרגישה את נשימתך בערב.
אין עדיין תגובות