חולות מדבר

"האוויר עמד, הכול עמד, שקט דממה, רק מדי פעם משב קל של רוח נעימה, מפריע את שלוות אוויר המדבר, נושא ריח קל של שיחי לענת המדבר. גם היושבים בשני הג'יפים כאילו קפאו במקומם, ראשים שמוטים על ההגה או על תרמיל בין כיסאות הג'יפ. השעה אחת ורבע בצהריים, 6 באוקטובר, יום כיפור. תמיד הייתה דממה כזאת ביום כיפור, נזכרתי, גם בעיר, אבל כאן הדממה מוחלטת. מדי כמה דקות חרק מכשיר הקשר, וברשת הפיקודית נשמע קולו של דיש, תא"ל משה דיש, ראש מטה פיקוד דרום, חוקר את יואל, הוא אל"מ יואל היינל, מח"ט חטיבת הצלפים מספר 1, ואת סגן מפקד אוגדה 252 ברפידים: האם בדקו שכולם יצאו מהקו? האם בוצע פינוי מוחלט של כל שישה–עשר המוצבים? כל יחידות הקישור, כל הדרגים ובעצם כל מי שנמצא בטווח של שבעה קילומטרים מתעלת סואץ לכל אורך הקו, מפורט פואד ועד העיר סואץ."

מקט: 4-800-55100522

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

"האוויר עמד, הכול עמד, שקט דממה, רק מדי פעם משב קל של רוח נעימה, מפריע את שלוות אוויר המדבר, נושא […]

---

טלנדוס הוא אי קטנטן, זעיר ממש, באגן הים האגאי. הוא שוכן בסמוך לאי קלימנוס והיה חלק ממנו עד שברעידת אדמה בשנת 554 לפני הספירה הוא נפרד מהאי קלימנוס ונוצר ביניהם מפרץ שרוחבו שבע-מאות מטרים. כל האי טלנדוס הוא בעצם הר המשתפל אל קו החוף, אורכו של האי קרוב לארבעה קילומטרים ושטחו שמונה וחצי קילומטרים מרובעים. במרכזו פסגה המתנשאת לגובה של מאתיים מטרים, מדרונות ההר גולשים כמעט ישירות אל חוף הים, כך שכמעט אין בו שטחים מישוריים. אין בו דרכים סלולות ואין בו מכוניות, גם אין בו ממש יישוב. בצדו המערבי של האי הפונה אל האי קלימנוס יש כמה בתים מקובצים ליד החוף ושלוש-ארבע טברנות קטנות ולידן חנויות לממכר דברי מאפה ושתייה. ליד מסעדה אחת או שתיים יש שלט על חדרים להשכרה במבנה קטן הצמוד למסעדה. יש בו שניים-שלושה חופי רחצה, אחד מהם ידוע למעטים כחוף נודיסטים. הדרך מחופי הרחצה עולה אל כפר קטן, אם אפשר לקרוא לו כך, ורחוב זעיר אחד במרכזו. נמצאים בו באופן קבוע כחמישים תושבים, המתפרנסים בעיקר מתיירים.

מהמאה ה-12 ועד תחילת המאה ה-16 שלטו באיים קלימנוס וטלדנוס הצלבנים. כאשר תם שלטון הצלבנים ונפלה האימפריה הביזנטית, עבר השלטון באיים ללא קרבות אל הטורקים. בשנות העשרים של המאה ה-20, עם נפילת האימפריה העות’מאנית, עבר השלטון על האיים אל האיטלקים, ששייטו אז במימי הים האגאי. בתקופת מלחמת העולם השנייה נלחמו האנגלים והגרמנים על השליטה באיים, ובשנת 1947 היא עברה סופית לידי ממשלת יוון.

את כל שטחו של האי ואת ההר במרכז האי מכסה צמחייה נמוכה וסבוכה האופיינית לאזור זה של האיים הדודקנסיים: עצי דולב ואלה, שרכים למיניהם וצבר, וליד החוף עצי האשל או תמריקס, כפי שהם מכונים בשפה הלטינית. לרציף קטן מבטון מגיעות הסירות מהאי הסמוך קלימנוס, שהוא אי מיושב, ויש בו עיר נמל מרכזית הנקראת פוטיה, כמה עיירות קטנות וגם כמה עשרות בתי מלון. הגישה אל האי טלנדוס היא באמצעות סירות המפליגות מצדו המזרחי של האי קלימנוס מרציף דייגים סמוך לעיירה מירטיס, והן עוברות את המרחק בין שני האיים, כשבע-מאות מטרים, בהפלגה בת כעשרים דקות. הסירות מפליגות פעמים אחדות ביום וניתן להגיע אל האי ולחזור מתי שרוצים, למעט בשעות הלילה. רוב התיירים באי מבקרים בו לשעות אחדות, ורובם מתאכסנים באי קלימנוס או עוברים בקלימנוס על גבי מעבורות העוגנות לשעות אחדות בנמל. אל האי קלימנוס מגיעים בדרך כלל מהאי קוס, שלוש-ארבע שעות הפלגה אם לא ממהרים. יש גם שדה תעופה קטן באי קלימנוס, אבל אליו מגיעים מטוסים בעיקר מהיבשת היוונית ומשדה התעופה של אתונה. לתייר הישראלי כדאי לטוס לקוס ומשם לעלות על אחת הספינות המפליגות כמה פעמים ביום אל האי קלימנוס.

אנחנו הגענו לקלימנוס, כלומר אני ונץ שותפי לחברה, בהפלגה מאתונה, מנמל פיראוס. היינו שותפים לחברה קטנה לייבוא מחשבים תואמי אי-בי-אם, היושבת בתל אביב. שהינו חצי יום באתונה לביקור במשרדי חברת אנקסוס, חברה בגודל בינוני העוסקת בייבוא תואמי מחשבי אי-בי-אם וחלקי מחשבים מהונג קונג. בשנות התשעים המוקדמות, ואנחנו מדברים על שנת 1994, אפשר היה לרכוש מחשב זהה לחלוטין למחשב אי-בי-אם מקורי תחת שם אחר. קראו לזה אז תואם אי-בי-אם, אבל למעשה גם חברת אי-בי-אם ייצרה אז את המחשבים האישיים הנושאים את שמה בחברות ייצור בדרום-מזרח אסיה, כמו חברת לוגיטק מהונג קונג, שהייתה הספקית לחברה היוונית. אנחנו, שהתחלנו בזמנו לייבא תואמי מחשבים מהונג קונג, גילינו כי אפשר לחסוך בעלויות אם נייבא את אותם מחשבים יד שנייה מהחברה היוונית. קיבלנו שנינו אור ירוק מנשותינו לנסוע לימים אחדים ליוון, ולא סיפרנו שביום אחד של פגישות נסיים את כל עניין העסקים באתונה. לאחר מכן חשבנו להעביר ארבעה-חמישה ימים באחד האיים בים האגאי. שמעתי במקרה בתכנית רדיו על אותו אי קטנטן הסמוך לאי קלימנוס, שאין בו מכוניות ואין בו יישוב אלא רק כמה טברנות וחדרי אירוח, וקל מאוד להגיע אליו בסירה מהאי קלימנוס. חשבנו על התנתקות מוחלטת, רוגע ושלווה, חופשת “בטן-גב” במובן האמתי. רק ים, בקבוק של אוזו בהישג יד, ושמש. סופר כי אין להחמיץ את השקיעות המדהימות ביופיין באי טלנדוס. נץ אמר שאם לתוך התמונה הזאת ייכנסו כמה נופשות סקנדינביות ששכחו את בגד הים בחדרי האירוח זה לא יוסיף היבט שלילי לחופשה.

באותה תקופה, יומיים לפני נסיעתנו, התפרסמה בעיתונות היומית בעמודים האחוריים ידיעה קטנה ולפיה בסוף חודש אוגוסט 1994 שוחרר מהכלא האסיר האחרון הקשור לפרשת קבוצת דיש, הקבוצה המורדת במלחמת יום כיפור, לאחר ישיבה של עשרים שנה בכלא. שמו היה יואל, אל”מ במילואים לשעבר. יואל היינל, כיום טוראי במילואים וחבר קיבוץ בעמק. משברי מידע וקטעי סיפורים במשך השנים ידע נץ, שותפי לחברה הקטנה, כי אני הייתי קשור במידה מסוימת לאותה קבוצה בזמן השירות הסדיר בצבא. אבל הייתי רק רב-סמל, ולא הוטלה עליי אחריות כלשהי למה שקרה ולכל השתלשלות העניינים באותה תקופה. מתוך אותה קבוצה, רק שני אנשים שעמדו במרכז הפרשה הועמדו למשפט, אל”מ יואל היינל ותת-אלוף משה דיש, זיכרונו לברכה. משה דיש, או דיש כפי שכולם קראו לו, נפטר באמצע שנות השמונים בבית הסוהר, פשוט משום שלא רצה יותר לחיות. לא נמסרה הסיבה המדויקת למותו, גם לא הובהר אם שלח יד בנפשו.

לא דיברתי אף פעם על מה שהיה אז, והרגשתי בר מזל שלא קיבלתי עונש, כי הייתי בעצם שותף לדבר עבירה. אבל העניין הזה ישב בתוכי כל הזמן ולא שכחתי, וכנראה זה גם יישאר איתי. שמחתי על הידיעה שיואל משתחרר. ידעתי שלא יהיה לי אומץ להתקשר אליו ולברך אותו, או בכלל לדבר איתו אי פעם, פשוט שמחתי שכל העניין נחתם, ושמחתי שהנסיעה, שבאה לנו ככה בזמן, תשכיח ממני את כל העניין ותאפשר לי להתנתק.

הגענו לעיר הנמל פוטיה באי קלימנוס, אשר שייך לקבוצת האיים הדודקנסיים בשעות הבוקר. את הלילה בילינו על המעבורת שלקחה אותנו מנמל פיראוס אל האי קלימנוס, ומשם לקחנו מיד מונית לצדו השני של האי, לעיירה מירטיס, אשר יש בה מקבץ יפהפה של בתי מלון קטנים צבועים לבן תכלת וירוק, והיא יושבת על חוף מפרץ הזרוע חול גס ואבנים קטנות והמשקיף אל האי טלנדוס – יעדנו הסופי. ישבנו על ספסל אבן ברציף ליד החוף. השמש כבר טיפסה למרכז הרקיע. למזלנו, עץ תאנה ענק סכך עלינו מפני חום השמש, מחכים לסירה שתיקח אותנו. אני מרים את מבטי, הנוף מהמם, המפרץ הכחול לרגלינו והאי טלנדוס מתנשא מעברו השני של המפרץ. רחש קל של גלים, ושלוות אלוהים באוויר.

“אתה יודע,” אמר נץ תוך כדי ניקוי מקטרתו. היה לו את הקטע הזה עם המקטרת, ותמיד חשבתי שזאת מין העמדת פנים, מין דמות משוחקת כזאת של המינגוויי עם הזקן והמקטרת, כמו שרואים בצילומים הישנים. עד שלמדתי שזאת לא פוזה, המקטרת ממש משרה עליו שלווה אמתית ועוזרת לו בריכוז ובמחשבה. “שלושה-ארבעה ימים בשקט המוחלט הזה, כאן באי,” אמר, “ואתה יכול לספר לי את כל הסיפור הזה של מה שהיה במלחמת יום כיפור. תוציא את הכול עד הסוף ותסגור את העניין הזה סופית, תתנקה מזה.”

“אבל אין לי שום רגשות אשמה או משהו כזה,” עניתי, “ואני בעצם לא עשיתי כלום נגד מישהו, ולמה אני צריך להתנקות ממשהו?”

“כי זה יושב אצלך כמו בלון נפוח וחונק אותך,” אמר. “ולדבר זה משחרר. וחוץ מזה לי אין שום סודות שאני מסתיר ממך, אני ידיד, ויש לך אפשרות להוציא את הכול בלי הצורך לשלם לפסיכולוג על כל שעת שיחה. אולי גם כדאי שתשמע חוות דעת מצד שלישי בפרספקטיבה של השנים שחלפו מאז.”

“נראה,” עניתי, “אולי.”

איש רזה ובעל מראה סגפני הוא נץ, זקן מטופח, גבות עבותות ומראה שמטעה פעמים רבות אנשים לחשוב שהוא דתי. במקצועו מהנדס אלקטרוניקה. נפגשנו בחברת סי-פי מרקום, שבה עבדנו שנים אחדות יחד כשכירים בשנות השמונים המוקדמות. משם, עם התחלת המהפכה בעולם המחשוב האישי, כאשר הופיעו בשוק המחשבים האישיים הראשונים של חברת אי-בי-אם ולאחר מכן התואמים, אותם ניתן היה לרכוש במחיר זול אצל היצרנים בדרום-מזרח אסיה, חשבנו לנסות ולהקים חברה לייבוא מחשבים אישיים. ההשקעה הראשונית לא הייתה גדולה מאוד, אם ילך לנו נמשיך ונתרחב, ואם לא, ניתן יהיה להפסיק את פעילות החברה ללא הוצאות גדולות ומיוחדות. העיקרון היה שנץ הוא בעל המומחיות בתחום החומרה והאלקטרוניקה והוא ידאג לצד הטכני, ואני אעסוק בניתוח מערכות ובשיווק, שהם תחום ההתמחות שלי. ההתחלה הייתה בהחלט לא רעה, והיינו די אופטימיים.

ראינו את בעל הסירה מתקרב ומכין אותה לשיט. קסקט ומעיל ארוך שלא מסתדר עם החום של תחילת חודש ספטמבר, ושפם יווני. הדמות הקלאסית של הדייג היווני הקשיש, מה שנקרא “הדבר האמתי”. שאלנו, ונענינו על ידו בחיוב, כי תוך דקות מספר הוא מפליג לטלנדוס. דמי ההפלגה שווים בערכם היום ליורו אחד לכל נוסע. אני לא זוכר את החישוב בדרכמות יווניות. בדרך סיפר לנו באנגלית שבורה שהכי כדאי לשכור חדר אצל ריטה ויאניס, בטברנה שלהם במעלה החוף. הודינו לו ותוך זמן קצר ירדנו ברציף של טלנדוס. לכל אחד מאיתנו הייתה מזוודה קטנה. עלינו לכיוון הכפר הקטן במעלה שביל עשוי מבטון המתפתל בין שיחים נמוכים, עצי אשל רחבי צמרת ושיחי צבר.

המקום של ריטה ויאניס היה מבנה נמוך בעל קומה אחת, שטוף כולו בסיד לבן למעט הדלתות והתריסים, שהיו צבועים כחול עז. בצד אחד של המבנה היו כמה חדרי לינה קטנים עם שירותים בכל חדר, המקלחת הייתה משותפת לכל דיירי האכסניה, ומצדו השני המסעדה פתוחה לכיוון החוף. כמה עצי זית שהשרו צל נעים על מרפסת המסעדה השלימו את התמונה. אווירה של רוגע עצל שררה במקום. נכנסנו אל המסעדה. את פנינו קיבלה אישה נעימת מראה כבת ארבעים, שערה אסוף, גון פניה כהה, ושאלה לחפצנו. מיד אמרה שיש לה חדר אחד לא גדול, אבל פונה לכיוון ההר, ואנחנו הסכמנו לקבלו. סיכמנו על המחיר, ולקחנו את חפצינו לחדר. שתי מיטות, שולחן פשוט, ארון בגדים לא גדול, רצפת קרמיקה כחלחלה ושירותים. חדר קטן, כמו שאמרה, אבל לא היה לנו כל היסוס. שמנו את חפצינו בחדר ויצאנו אל המרפסת הפתוחה של המסעדה.

התיישבנו על כיסאות עשויים מסגרות עץ ובד מתוח ביניהן. מולנו המפרץ, מימיו כחולים, מרהיב ביופיו. מסביב שקט, למעט קולות רחוקים של דיבור מדי פעם, רוח נעימה נשבה מכיוון מירטיס, ונעירת חמור ארוכה נשמעה. נץ הזמין קפה שחור ואני כוסית של אוזו. השמש עמדה באמצע הרקיע והיה שקט מוחלט באוויר. מדי פעם, כאשר הרוח נשבה לכיווננו, נשמעו קולות מנוע של סירה וקולות של מכות פטיש רחוקות מכיוון הנמל הקטן של מירטיס, מלווים בקולות דיבור. המסעדה הייתה ריקה. האי הקטנטן נראה כמעט נטוש ומנמנם בשמש. גם במימי המפרץ לא נראתה תכונה מיוחדת. סירה קטנה אחת עשתה את דרכה ממירטיס לטלנדוס. מכיוון עץ קרוב נשמע ציוץ ציפורים, נראו לי כדרורים או נחליאלים. שאלנו את המארחת שלנו, שלמדנו כי שמה אכן ריטה, אם אנחנו היחידים כאן על האי. היא צחקה בפה מלא שיניים לבנות ואמרה שכולם על החוף.

“אל תדאגו, כשיחשיך הם יתחילו לחזור. אל תשכחו להיות כאן על המרפסת בזמן השקיעה,” הוסיפה, “זה מראה שאסור להחמיץ.”

סיימנו לשתות ונץ שאל אותי אם לא כדאי שנרד קצת לחוף הים, הרי בשביל זה בעצם הגענו לכאן. לקחנו שתי מגבות מהחדר, שמנו על עצמנו בגדי ים ועשינו דרכנו בשביל היורד אל החוף. בחוף הקרוב אל המסעדה היו כמה כיסאות נוח, שלושה מהם היו תפוסים: גבר שמנמן שצבע עורו לבנבן, נראה כבן חמישים, ושתי נשים, אחת בגילו של הגבר והשנייה צעירה יותר. לא ראיתי את פניה של הצעירה, הן היו מופנות לכיוון האישה המבוגרת, היה לה שיער שחור בסגנון קארה, ומאחור זה נראה כאילו היא חובשת קסדת אופנוע שחורה על הראש. היא הנידה את ראשה בתנועות של מעין הסכמה לבת שיחתה. שתי הנשים שוחחו ביניהן בקול שקט ולא הצלחתי לזהות את שפת דיבורן. הגבר נמנם. עשינו סימן שלום קל לשתי הנשים, ולקחנו הצדה שני כיסאות. השמש שעמדה במרכז הרקיע התחילה לנטות למערב. מולנו המפרץ רגוע וכחול, מעבר לו נמל מירטיס והפסגות המתנשאות מעליו.

“שכחתי להביא את הספר שנשאר במזוודה בחדר,” אמרתי לנץ.

“לא נורא,” הוא אמר, “יש לך אפשרות להתחיל את מה שדיברנו עליו, לספר לי את סיפור המלחמה ההיא, שהוא אולי הסוד הכי שמור היום במדינה.”

“יש לך טעות,” אמרתי לו. “הרי הכול היה בעיתונים, כל הסיפור, ואין פה בעצם ממש סיפור. אבל דבר אחד הם לא הביאו בחשבון, שם בוועדה אחרי המלחמה בכל העניין הזה, והוא מה היה אם כל המלחמה הזאת לא הייתה מתנהלת ביומה הראשון והשני על ידי הקבוצה הזאת שאתה משייך אותי אליה, קבוצת דיש, אלא על ידי החבורה הזאת של האלופים מימי מלחמת ששת הימים. מה היה באמת קורה? שום דבר לא היה נפתר. הצבא שלנו היה יושב בסיני ועל קו התעלה. מדינה קטנה כמו שלנו לא בנויה להיקף כזה של שליטה צבאית על שטח כזה ענק, עד מתי האמריקנים ימשיכו לתמוך בנו ללא תנאי? האלופים שלנו, שהאמינו רק בכוח לאור תוצאות מלחמת ששת הימים, היו שיכורי כוח יותר מתמיד. ואם המצרים היו מובסים באופן מוחלט במלחמת יום כיפורים, הם היו נשארים באותה עמדה ובאותו קו פעולה של בניית הצבא מחדש לקראת עוד סיבוב, ולא היה לזה סוף.”

“ויכול היה להיות לזה סוף,” הוספתי. “אנחנו היינו יכולים באופן חד-צדדי להחליט לצאת מסיני ולבקש שיהפכו אותו לשטח מפורז מבחינה צבאית. קיבלנו רמזים אין ספור ממצרים על אפשרות לדון על הסכם שלום כשנתיים לפני המלחמה, המגעים עם ד”ר גולדמן, אם אתה זוכר, וההצעות שגולדה קיבלה. אם הניסיון האחרון של סאדאת לכבוש את קו תעלת סואץ כתנאי בסיס לפתיחת שיחות על הסכם שלום ומשא ומתן היה נכשל, אז מה היה איתנו? זה היה נמשך לנצח? תראה מה הם עשו, הגנרלים שלנו. העלימו את כל השתלשלות הדברים במלחמה, ושייכו לעצמם באיזה שהוא סוג של תכנון אסטרטגי מבריק את כל האירועים האלה של היומיים הראשונים לפתיחת המלחמה. אנשים הלכו לכלא ואנחנו יודעים שלפתוח את הפה בנושא הזה זה כמו התאבדות.”

השתתקנו. נץ הדליק את המקטרת והתרווח על כיסאו כאילו ממתין להחלטתי. השמש הכתה בנו. המפרץ הכחול נח שקט ורוגע לרגלינו. מבעד למסך הערפל ונמנום החושים שגרם האוזו נראה לי טיפשי וחסר טעם להמשיך לדבר על המלחמה. נעשה שקט.

“טוב,” אמרתי אחרי דקות אחדות, “תן לי כמה דקות להתרכז… זה יהיה סיפור מאוד ארוך, אתה יודע.”

“או-קיי,” אמר, לפחות יצא לנו משהו מהנופש הזה.”

אל החוף ירדו שתי נשים צעירות, אחת בלונדית והשנייה ברונטית, נראות הולנדיות או מאחת ממדינות סקנדינביה. נץ הפנה את מבטו אליהן ומלמל, “הנה כבר יש סיבה ליותר אופטימיות.”

ישבתי, מביט אל המפרץ, מרגיש שהעיניים נעצמות והמחשבות הולכות לכיוון ההוא, לאותה תקופה, לא בטוח שבא לי לספר לו כל מה שעבר עליי או עלינו אז.

“זה יצטרך להימשך על פני כמה שיחות,” אמרתי, “זה לא סיפור של שעה או שעתיים, או שנוותר על זה בכלל. אנחנו עכשיו בגן עדן, בוא נתנתק.”

“יש לנו ארבעה ימים,” אמר נץ, “יש דרך טובה יותר להעביר את הזמן? בין לבין אפשר גם לקפוץ למים או לשוט, אתה יודע.”

ישבתי בשקט דקות אחדות, בוחן את החול הגס שהיה לרגלינו. החול כאן לא דק ולבן כמו בחופי סיני או בחופים שלנו, זה חוף של אבנים קטנות וחול גס, נראה כמו הזיפזיף שהשתמשו בו אצלנו לבניין ולעירוב עם המלט.

“טוב,” אמרתי, “תביא לי אם אתה מוכן, מר המינגווי, עוד כוסית של אוזו ולך כוס קפה, ואז נראה.”

נץ קם ללא מילה והלך למלא את בקשתי. אני שם לב שההולנדיות מתהפכות ומחליפות צד, המשפחה האמריקנית מתחילה להתקפל, הקארה יפה בצד של הפנים, שיער שחור, תווי פנים סימטריים קצת עגולים. נץ חזר עם כוסית אוזו ביד אחת וכוס קפה שחור בשבילו ביד השנייה, הושיט לי את האוזו והתיישב. הטעם המיוחד של האניס משתלב עם האלכוהול במשקה האוזו וצריך להתרגל אליו. נץ התחיל לטפל במקטרת.

“טוב,” אמרתי, “תראה, זה לא עניין רק של המלחמה עצמה. הסיפור קשור גם לכל הרקע של השירות הסדיר, שירות החובה שלי המאוד לא מעניין ומאוד חיוור, שעמד כולו בסימן של מטרה יחידה: פשוט לשרוד ולעבור אותו בשלום, עם כל הגלגולים שעברתי ואשר הפגישו אותי עם הדמויות המרכזיות בפרשה. הכול התחיל בעצם הרבה לפני המלחמה, והכול התנהל באופן שהוביל ככה את השתלשלות העניינים. לולא תהפוכות הגורל המוזרות בשירות החובה לא היה נוצר כל קשר ביני לבינם, כלומר לדיש ויואל, וזה אולי החלק העיקרי שלי בפרשה. הם ניהלו את כל העניין, אני הייתי רק מין דמות מקשרת, מין טריגר. הדרגה והיכולת שלהם להשפיע גרמו לכך שהכול התנהל כאילו לפי תכנית כללית, המוזרה ביותר אולי שמישהו היה מעלה על דעתו כאן. לכן אני מדבר גם על הרקע האישי שלי, הרקע שקדם למלחמה…”

האוויר עמד, הכול עמד, שקט דממה, רק מדי פעם משב קל של רוח נעימה, מפריע את שלוות אוויר המדבר, נושא ריח קל של שיחי לענת המדבר. גם היושבים בשני הג’יפים כאילו קפאו במקומם, ראשים שמוטים על ההגה או על תרמיל בין כיסאות הג’יפ. השעה אחת ורבע בצהריים, 6 באוקטובר, יום כיפור. תמיד הייתה דממה כזאת ביום כיפור, נזכרתי, גם בעיר, אבל כאן הדממה מוחלטת. מדי כמה דקות חרק מכשיר הקשר, וברשת הפיקודית נשמע קולו של דיש, תא”ל משה דיש, ראש מטה פיקוד דרום, חוקר את יואל, הוא אל”מ יואל היינל, מח”ט חטיבת הצלפים מספר 1, ואת סמח”ט אוגדה 252 ברפידים: האם בדקו שכולם יצאו מהקו? האם בוצע פינוי מוחלט של כל שישה-עשר המוצבים? כל יחידות הקישור, כל הדרגים ובעצם כל מי שנמצא בטווח של שבעה קילומטרים מתעלת סואץ לכל אורך הקו, מפורט פואד ועד העיר סואץ. האלוף שהוא מדבר בשמו כי אינו יכול לדבר כרגע דורש לדעת, וזה אלוף שאף אחד לא רוצה להתעסק איתו. האם כולם פונו לקו התעוזים, או יותר רחוק, אפילו עד המעברים? ואני חושב, אלוהים אדירים איך הוא יצא מכל זה, מה יקרה עם יואל? בעצם גם אני שותף לעבירה. הרי אני יודע ושומר את הסוד. השקט וחום המדבר והרוח הקלה מפילים עליי תנומה. משום מה אני חושב על עצמי הולך אחרי הצהריים מכיתת בית הספר ליד שדרת האזדרכת אל בית ההורים. מסביב הכול שלו, והשקט מופרע רק על ידי זמזום דבורים באוויר. בחדר האוכל מגישים עכשיו תה ממותק וריבה עם פרוסות לחם שחור עבה. קודם מורחים את המרגרינה על הלחם ואחר כך שמים עליה שכבה עבה מאוד של ריבה…

בשעה חמש בבוקר התחיל כל הטירוף. טלפון מיואל מעיר אותי. אני נזכר שהיום יום כיפור, מסתכל על אשתי, עוד לא שנה נשואים. היא מסורתית ושומרת על מנהגי יום כיפור, וחושב מה לעשות. והיא ממלמלת מתוך שינה “בשעה כזאת חייבים לענות, אולי קרה משהו. רם, הטלפון.”

“כן, אני עונה,” אני אומר, ומרים את השפופרת.

“מדבר יואל,” אני שומע. אני לא זוכר יואל כלשהו בחיי בתקופה הנוכחית.

“יואל היינל” הקול אומר.

“יואל?” אני שואל בקול נדהם. “היי שלום מה קרה? אתה יודע, יום כיפור היום וזה.”

“רם,” הוא אומר, “תארוז לך איזה שהוא תיק קטן לכמה ימים ותרוץ לכביש החוף,” שזה קרוב מאוד למקום מגוריי בהרצליה. “סידרתי עם אברי מג”ד 2 שהוא אוסף אותך שם תוך חצי שעה. אתם נוסעים לרפידים שם ניפגש. גם דיש יגיע.”

“מה, מה קרה יואל, מה הטירוף הזה?”

“מלחמה,” הוא אומר, “תתחיל היום. כל מה שעשינו, כל מה שהתכוננו אליו, זה הזמן. אסור לנו לעשות טעות, דיש התקשר אליי. הוא לוקח על עצמו את כל האחריות, כל מה שדיברנו עליו שנים קורה, זה המבחן.”

“בסדר, אני מתארגן. יואל ?”

“כן מה העניין?”

“יואל, אלוהים, זה גדול עלינו כל העניין הזה. מילא אתם קצינים בכירים, אבל מה אני?”

“אתה איתנו מהתחלה, רם. יאללה לזוז.”

“אז יואל ביי, נתראה.”

אני קם ומתחיל באופן אוטומטי לאסוף גרביים ותחתונים לתרמיל מילואים ישן, מחפש איזה ספר בכוננית. אף פעם לא יצאתי למילואים בלי ספר כלשהו.

“מה, מה העניין?” היא שואלת מהמיטה, “מה קרה?”

“יש גיוס,” אני אומר, “מלחמה תתחיל היום, בערב.”

“זה מטורף לגמרי מה שאתה אומר,” היא אומרת.

“אני יודע, כן נכון, אבל הנה קיבלתי טלפון מהצבא.” איפה לעזאזל שמתי את הארנק, האם יש לי בכלל מספיק כסף? “אני אתקשר מיד כשנגיע לבסיס, אוספים אותי כאן מכביש החוף מהצומת.”

“רגע,” אמרה, “חכה אני אקפיץ אותך.”

“לא לא,” אמרתי. “שכחת? יום כיפור. אי אפשר אפילו להניע את האוטו, יחשבו שירדנו מהפסים. אני הולך, זה רבע שעה הליכה.”

פרידה, ואני בדלת. חמש וחצי בבוקר, שקט של יום כיפור. דממה מוחלטת. אני עושה את דרכי אל הכביש, ובכל זאת איש אחד לא צעיר עושה הליכת בוקר. אין לו מושג, אני חושב, שהיום תפרוץ מלחמה. נראה לא סביר כל העניין, מטורף לגמרי. בצומת אוסף אותי אברי. אברי הוא תושב בנימינה, סא”ל בקבע, מג”ד גדוד 2 בחטיבת הצלפים מספר 1. מקריח, ממושקף, נעים הליכות, אדם שנחמד לדבר איתו.

“היי מה קורה?” שאלתי ונכנסתי לרכב הפורד אסקורט.

“היי,” אמר אברי, אבל אחר כך השתתק. רוב הדרך בעצם הוא שתק. רק כשהיינו קרובים לצומת אשדוד פתח ואמר שאנחנו אמורים לאסוף את הרס”ר שלו. “אתה יודע, רונן המושבניק, למי יש כוח לנסיעה כזאת ארוכה עכשיו, לא ישנתי חצי לילה, מי היה מעלה בדעתו סיפור כזה. החטיבה בתנועה לרפידים, הרי לא שחררו אותם. היה משהו באוויר. עיכבו יציאה לחופשה לחלק מהיחידות.”

בדרך אני שם לב שיש תנועה בכביש, אנחנו לא לבד. בהחלט תנועה לא אופיינית ליום כיפור. הרבה רכבים צבאיים אבל גם אזרחיים נעים דרומה, אבל גם צפונה. ככל שהזמן עובר, יותר כלי רכב על הכביש. אוספים את הרס”ר בצומת וממשיכים. עוברים את יד מרדכי. הנוף יותר מדברי, המחשבות מתחילות לרוץ, תמיד בנסיעות לסיני תפס אותי נמנום, והמחשבות הולכות לכל הכיוונים.

“איפה יואל?” שאלתי את אברי.

“בדרך גם,” אמר. “כל החטיבה כבר יצאה ממשמר הנגב בדרך לרפידים. בעצם הם כבר בדרך לקו, קיבלו הוראה, כל פלוגה לגזרה שלה, אתה יודע.”

אני נזכר בנסיעות לסיני בשירות הסדיר. השעות הארוכות בדרך לסיני, אבל תמיד הדרך לבית הייתה עדיפה בעיניי. אהבתי את הנסיעות הביתה, שעתיים או שלוש שעות של נסיעה בנוף החדגוני של סיני. חולות, דקלים, פה ושם מבנים נמוכים, תמיד עוצרים באל עריש, בצומת ליד המסעדה המפורסמת הפתוחה כל הלילה למי שעובר. דרך חלון קטן ניתן היה להזמין גם באמצע הלילה חביתה עם צ’יפס בדרך כלל, וגם דג אם היה לך זמן לשבת ולחכות. אני הייתי מזמין צ’יפס בפיתה והוא היה טעים להפליא, ככל שאני זוכר. ואחר כך נוף הרצועה והרחוב הראשי של עזה, מתקרבים אל הגבול הבין-לאומי, עוברים את המחסום ומיד אתה רואה שהגעת אל הארץ הישנה והטובה. יש סדר וניקיון בסמוך לכבישים, שדרות ברושים נטועות, האוויר מפרדסי ההדרים מדיף ריח משכר. בעיקר בנסיעות הלילה, תמיד ההרגשה הזאת של שחרור וריח של הבית שמתלווה אל הנסיעה ככל שמתקרבים למרכז הארץ. ואחר כך הדרך המוכרת לצפון, חדרה, עפולה, והסיבוב המוכר שמאלה לאחר שיורדים את כל הדרך מההר דרך העיר טבריה ולמטה עד הכנרת, ונסיעה לאורך הכנרת ועוד פעם עלייה לכיוון ראש פינה. זה היה אז הכביש הראשי היחיד לגליל, וכל מטר ממנו וכל עיקול ידוע ומוכר. עוברים את ראש פינה ואנחנו ממש בגליל העליון, שזה הבית. אני מתעורר ומסתכל על הנוף. הנוף בדרך חד-גוני, סיגריית רויאל בפה, מראה הדיונות, פה ושם צמחייה נמוכה, חושות ובתים נמוכים בפאתי אל עריש, חנות לממכר מוצרים בסיסיים פתוחה אל הרחוב. אנחנו כאן השולטים משנת 1967.

בזמן השירות הסדיר, לאחר הטירונות, עשינו אימוני חי”ר בבסיס רפיח. מחנה רפיח בפתחת רצועת עזה נבנה על ידי השלטון הבריטי. מבנים נמוכים ארוכים, ביניהם מדרכות וכבישי מעבר. היה אז חורף קר במיוחד, ובחודש פברואר 1968 קפאנו מקור עטופים בשינלים. גם הם כבר אז כמעט לא בשימוש צה”ל, ירושה מהצבא הבריטי. האימונים ושיעורי הנשק משעממים עד זרא, הפיצוי הוא בשמים הבהירים ובצבעם הכחול עז, ובאוויר המדבר הצח. ניתן היה לבנות ולהקים כאן תשתית לתיירות מדהימה ולקיים איכות חיים נפלאה באקלים המדברי, לא רחוק מקו הים. אבל הכול כאן נראה עלוב וחרב אחרי המלחמה האחרונה. מתחילים להקים היאחזויות נח”ל בפתחת רפיח, אבל אני לא מבין איך יש לזה עתיד כאן, בתוך האוכלוסייה הצפופה, העוני, הכבישים המשובשים. ובעצם של מי האדמה כאן, ומה יהיה אם ייחתם פעם הסכם שלום עם המצרים?

זכרתי את ימי החורף שם במחנה רפיח, את השיממון הנורא. כבר בתחילת השירות בטירונות הבנתי כי יש לי מגבלה גופנית בריאותית קלה שתאלץ אותי לשרת ביחידה שהצבא יחליט עליה. הגעתי לגדוד 9 במחנה רפיח. היחס אל החיילים ואופן האימון ותנאי השירות המאיסו עלינו את היחידה ואת השירות בה, קור כלבים בחורף, ארוחות מוגשות במסטינגים ההם מאלומיניום ממלחמת העולם השנייה, וכאשר היה צריך לשטוף אותם אחרי הארוחה בימים ההם של חודש פברואר הידיים קפאו מקור. עם קצת רצון טוב והשקעה קטנה לא הייתה בעיה לשפר מאוד את היחס ואת תנאי השירות במחנה. הייתה אמונה אצל החיילים שזה לא מעניין את מפקדת הגדוד, הם יושבים ואוכלים בחדר אוכל אחר, נפרד, תנאי המגורים שלהם ברמה אחרת. לעומתם תנאי השירות של פלוגות החיילים הוותיקות בגדוד היו מחפירים. למזלנו אנחנו באנו לשם זמנית כטירונים, ורק לשלושה חודשים. אם למפקדים אין עניין איך נראה חדר האוכל של החיילים ואיך מוגש שם האוכל, וכל היחס אל החיילים הוא כאל נחותים בכל היבט, ולא מגיע להם דבר. אלה הרי צעירים ישראלים שסיימו יחד איתם את הלימודים, או עבדו לכלכלת משפחתם הקורסת. איך בשדה הקרב הם יהיו איתם ביחד, בזחל”ם או בג’יפ? אני זוכר שלא היה חייל בתקופה ההיא שלא שנא את הגדוד, ורק חשב איך לעבור ממנו.

אני זוכר במחנה רפיח, שעברנו כעת לידו, יום שבת חורפי. אני הולך בשביל ומוצא ליד מבנה נטוש ערימת ספרי “הברית החדשה” בתרגום לעברית. נזרקו כנראה על ידי מי שהיה כאן בעת מלחמת ששת הימים. לקחתי אחד מהם והקריאה בו העבירה את השבת בעניין מה. זאת הייתה הפעם הראשונה שקראתי את הברית החדשה בעברית. זאת הייתה כנראה הדפסה של ארגון מיסיונרי בארץ ישראל, ולכן אולי היא תורגמה לעברית.

שלושה חודשים ברפיח ואז, בתחילת האביב, הפלוגה עוברת למחנה צאלים לאימונים בזחל”ם. עצם המעבר למחנה הנמצא בתוך הקו הירוק, בתוך הארץ הישנה והטובה ולא בשטחים, מרים את המורל. הזמן בכל זאת עובר, השירות בבסיס קטן בלב מרחבי הנגב תמיד קסם לי. במשך הזמן אופן האימון ותנאי השירות קלקלו את הקסם. אני זוכר משם מ”פ שבהכנות למסדר היציאה הביתה ביום שישי דרש לנקות את הזחל”מים בבנזין עד שיבריקו. היינו שוטפים את כל הזחל”ם בבנזין אוקטן 96. בראייה לאחור אני מבין שיש כאן עבירה על כל כלל בטיחות אפשרי. אני לא מבין איך לא קרו אז אסונות של דליקות או פיצוצים, מה גם שחלק מהאנשים עישנו מדי פעם.

כל מה שהיה לנו החיילים בראש זה רק לשרוד את זמן השירות ללא הסתבכות עם המפקד או עם גורם אחר בבסיס. הקורס בצאלים מסתיים, ורובנו ממשיכים לקורס מ”כים בג’וליס. לי אין עניין בקורס, ואני אוהב בעיקר את הטיולים ברחבי הארץ במסעי הניווטים, או את התקופה שבה שהינו במרכז הספורט בווינגייט. כל העניין הזה של לפקד על אנשים, לומר להם מה לעשות בפקודות, לא מתחבר אליי. אני מבין שלהיות מפקד בצה”ל לא מתאים לי. מעניין מתי המדריכים שלי בקורס יבינו את זה. חוסר ההתחברות לקורס ואי ההתאמה שלי למקום מביאים אותי לאט-לאט לבידוד מסוים. ברגע שיצרת בידוד ופינה משלך במקום כזה אתה די מהר מסומן להדחה. ובכל זאת הודחתי רק ביום האחרון של הקורס. הסיבה העיקרית, כפי שהבנתי, היא שמבחנים שעניתי עליהם אבדו ולא נמצאו. היה לי חשד שלמ”כ שהיה מדריך בקורס ואיתו היו לי יחסים עכורים למדי הייתה יד בזה, אבל לא שאלתי.

יצאתי לכמה ימים הביתה לחופשה. אחר כך אלך להצבה במקום חדש ושם אולי אמצא את עצמי. את הדרך לצפון תמיד אהבתי. ריח הפרדסים באזור השרון – אז עוד היו פרדסים לכל אורך הדרך, ולא הבנייה המכסה כיום את כל הקרקעות הפנויות ליד צירי תנועה הראשיים. המעבר בעפולה והירידה אל הגליל התחתון, שהיה תמיד חם מאוד בימות הקיץ ומוצף בפריחה מדהימה בחורף. ומשם העלייה לגליל העליון, שם יש ריח מיוחד לאוויר. שלוות נפש יורדת עליי. אני מעביר כמה ימים בבטלה מוחלטת, רוב הזמן בקריאה ובשיחות עם מכריי ומי מבני כיתתי שנמצא גם הוא במקרה בחופשה.

החופשה הסתיימה והגעתי למשרדי אכ”א. שם הוצבתי לגדוד הסיור של השריון, שישב בבסיס קטן לא רחוק מביר גפגפה, או רפידים כפי שכבר נקראה. ציוותו אותי להיות עוזרו של שלום, רס”ר הגדוד, איש שקט ומופנם שהצבא הוא מקום עבודתו והוא לוקח את עבודתו ברצינות. הגעתי למקום רגוע, ומצאתי מנוחה ונחלה. קשה לי להיזכר מה בדיוק עשיתי שם. פשוט העברנו את הזמן באוהלים, בשיחות ארוכות ובטלות. תקריות אש מדי פעם ואירוע של חטיפת חייל משלנו בגזרת התעלה העיבו על השלווה וסימנו את התעצמותה של מלחמת ההתשה.

הגיע היום שבו הוחלט בחיל השריון לפרק את גדוד הסיור ולפזר את חייליו בין יחידות שונות. גדוד הסיור ישב בבסיס קרוב למפקדת אוגדת סיני, ובאחת מהקפיצות שלי אל מפקדת האוגדה לסידור עניין כלשהו יצא לי במקרה לפגוש את אסא, שהיה חברי מימי הטירונות. אסא היה עולה מארצות הברית, חייל בודד, ונקשרו בינינו יחסי חברות. היינו בטירונות יחד באוהל הסיירים הקטן. הוא היה דתי, או בעצם מסורתי, אבל זה לא הפריע לקשר בינינו. אסא שירת במחלקת מבצעים של אוגדה 252 ברפידים ואנחנו ישבנו בבסיס לא רחוק משם. סיפרתי לו כי מפרקים את היחידה, והוא בטוב לבו אמר שידבר עם מפקד החמ”ל של האוגדה בסיני כי הוא חושב שצריך שם סמל מבצעים נוסף. קצין אכ”א של האוגדה אישר את ההעברה וכך הגעתי לחמ”ל 252 כסמל מבצעים.

בזכות חברי הטוב אסא נפלתי לעולם שונה לחלוטין. הימים היו ימי מלחמת ההתשה, סוף שנת 1969, והחמ”ל המה אנשים ופעילות ללא הפסקה. כאן עובדים ולא מתעסקים כל היום בשטויות של משמעת וירידה לחייהם של החיילים.

“רם,” שמעתי פתאום מתוך מצב של נמנום והזיה, “רם מה קורה לך?”

“כן אברי, מה העניין?”

אברי שאל משהו, וקרע אותי מהחלומות בהקיץ. ראיתי שיצאנו מפתחת רפיח והוא שאל אותי בצומת אל עריש אם אני זוכר אם צריך לפנות שמאלה כאן לכיוון רפידים.

“כן כן,” אמרתי, ושוב השתרר שקט. רק נהמת המנוע של הפורד הוותיק נשמעה. דיונות ועצי דקל החלו להיראות פה ושם, ולאט-לאט שקעתי שוב בנמנום ובהזיה המיטיבה שמעבירה את הזמן בלי שהרגשתי. לפתע התנגן לי בראש השיר הישן של הדודאים משנות החמישים, “חולות מדבר הביאו חום אל דרך, ורוח של ערבית על הגבעות נשבה.” העיניים שוב נעצמות ואני שקעתי שוב במחשבות.

ואז בחמ”ל ההוא ברפידים אני נופל לעולם אחר, וכל ההתעסקות בכל מיני רוטינות ומסדרים, כל זה נעלם בדלת חדר המלחמה ברפידים, בזמן מלחמת ההתשה. פה מתעסקים כל יום בהחלטות שיש להן משמעות על מה שקורה בקו האש. וכאשר אני בתפקיד של תורן משמרת, ומעביר את דיווחי המוצבים בקו אל היומן ואל המפקדות והגורמים השונים, יש משמעות גם לפירוש שלי את האירועים ולאופן שבו אני מעביר את הדיווח. אני זוכר מקרים שבהם קצינים בסיור או באחד המעוזים מתייעצים איתנו איך להתייחס לאירוע מסוים בקו, ואנחנו מנסים להבין את כל ההיבטים של האירוע ולתת חוות דעת שיש לה משמעות. אני זוכר מקרה שבו עובר סיור קו בגזרה הצפונית ומזהה ממרחק של מאה וחמישים מטרים מציר הסיור ארבע קסדות לבנות כמו אלה של חיילי האו”ם מונחות בשורה במרחק של כמה מטרים זו מזו. אליעזר, קצין המבצעים הגדודי על הקו, ואני בתורנות, והוא שואל אותי מה לדעתי זה יכול להיות. ואני, שמחשיב את עצמי לחששן ולפרנואיד במידה מסוימת, אומר לו מיד: “מלכודת.” “אליעזר,” אני אומר לו, “אם הם יתקרבו לשם תפתח עליהם אש.” והוא משיב: “גם אני חשבתי בכיוון הזה.” נדמה לי כי לאחר זמן, בבדיקה שנעשתה, התברר כי זאת לא הייתה מלכודת, ולא היה הסבר למראה המוזר הזה באמצע הדרך המדברית.

אני רואה לראשונה את התמונה הכוללת של מלחמת ההתשה, אני רואה את המפות ושומע את הקולות. מגיע לידי באותם ימים מהספרייה לחייל הספר של ההיסטוריון הצבאי המפורסם לידל הארט, ושמו “סקיפיו אפריקנוס הגדול מנפוליון”. הספר מעניין. אני חושב על מה שקורה כאן במלחמת ההתשה. אני סמל בתפקיד זוטר במחלקת מבצעים של האוגדה, שאין לו ידע על האסטרטגיה ועל אופן ההתנהלות של צה”ל, בחזית התעלה, אבל הראש עובד והמחשבות רצות, מה יעצור אותן? יש כל כך הרבה זמן למחשבה.

ספר נוסף שאני קורא אז הוא “מלחמה ושלום” של טולסטוי, ושם מתואר הגנרל קוטוזוב במערכה מול נפוליאון בשנת 1812, והאופן שבו הוא מביא לנסיגת הצבא הרוסי ולפינוי קו ההגנה על מוסקבה. כל הצבא הרוסי נטש את קו החזית ונסוג לעומק רוסיה משאיר את מוסקבה ללא הגנה ונוטש אותה לחסדי הצרפתים. ורק לאחר חודשים מספר תוקף את הצבא הצרפתי ממצב אסטרטגי הרבה יותר טוב מעומק רוסיה המושלגת. לאחר שהעיר מוסקבה הועלתה באש והצבא הצרפתי הותש בחורף הרוסי הקשה. הייתה אז דרישה להדיח את הגנרל קוטוזוב מתפקידו, ובצמרת הצבא הרוסי הייתה טענה שהוא זקן מדי וחולה והולך ומאבד את מאור עיניו. אבל הוא, קוטוזוב, הבין שאם יתקוף את הצבא הצרפתי באופן חזיתי ולא ייסוג ממוסקבה, יש אפשרות שהצבא הרוסי יובס ואז לא יישארו עתודות ללחימה בצבא נפוליאון. אומץ הוא מרכיב אחד באופן ניהול המערכה, אך לעתים נדרש מפקד בעל יכולת חשיבה וניתוח ודמיון רב, אבל גם פרנואידי במקצת, בהגדרה פשטנית, כי פחד מדרבן חשיבה איך לשמור על הכוחות כדי לבצע את המהלכים הנכונים בשדה הקרב.

ההיצמדות של צה”ל לקו המוצבים בתעלת סואץ בזמן מלחמת ההתשה בטווח ירי של נשק אויב מכל סוג, גם של רובי צלפים ומקלעים, מפרקת את צה”ל מכל יכולת להשיג עליונות על הצבא המצרי. יש כאן מלחמת התשה שבה לצבא שלנו יש מגבלה מוחלטת של תמרון וניידות. לצבא המצרי קל יותר להקריב חיילים, והם יושבים כל היום בעמדות צליפה ותצפית ויורים ומכוונים אש תותחים על כוחותינו. זה לא מתקבל על הדעת. באחד הסיורים שאני מצטרף אליהם כסמל מבצעים באוגדה, ואני יוצא מדי פעם לסיורים אלו, אנו נקלעים למוצב הנמצא לא רחוק מאזור בלוזה, בגזרה הצפונית של התעלה. אמרו לי שלפני חצי שעה נפגע צופה שלנו מירי של צלף מצרי אל עבר תעלת הקשר של המוצב. אמרו את שם הנפגע ואני מזהה אותו כאחד מחיילי הפלוגה שבה שירתי בגדוד החרמ”ש בזמנו. שאלו אותי אם אני מוכן לעלות לעמדה שבה הוא נמצא עם הרופא הגדודי כדי לזהות אותו. ואכן, זהו מכרי מאז מהשירות בגדוד, נפגע על ידי צלף. אנחנו חוזרים אל הבונקר של המוצב.

לפתע נשמע קול רעם עמום מתגלגל. אנחנו יוצאים מהבונקר ומזהים מטוס מיג 17 מצרי צולל לכיוון המוצב וכנראה עומד לשחרר פצצה. הגיחות הקצרות האלה אל מוצבי הקו קרו מדי פעם, והמטוס המצרי היה נעלם לכיוון מצרים הרבה לפני שמטוס חיל האוויר היה מספיק להגיע לאזור כדי להתעמת איתו. חיילים אחדים עולים על גג הבונקר ומכוונים את נשקם האישי אל המטוס הצולל. יש גם מקלע אחד 0.3 על גג הבונקר והוא מכוון אל המטוס. אני מחזיק בידי תת-מקלע עוזי. יש לי שניות ספורות לחשוב מה יכול לעשות תת-מקלע עוזי למטוס הצולל. אני יודע שהוא עומד להטיל פצצה של רבע טון טי-אנ-טי על המוצב, אני עושה שיקול דעת ויורד למבוא הכניסה אל המוצב, שם יש הגנה טובה יותר. על גג המוצב נשארים חיילים אחדים ויורים מנשקם האישי לכיוון המטוס, ואחרים תופסים מחסה ויורדים למטה. הפצצה נופלת כמאתיים מטרים מהמוצב ולא נגרם נזק. אני מרגיש שנהגתי באירוע כפחדן, אף על פי שאני יודע שנהגתי נכון. באירוע דומה בעתיד, כאשר ירו עלינו, נשארתי בכוונה עומד וגלוי כדי שלא ארגיש פחדן ולמזלי לא נפגעתי. אבל לפחות כולם ראו שאני לא פחדן. מראית העין ומה יחשבו עליך חבריך הייתה יותר חשובה מהתנהגות חכמה ונבונה תחת אש.

יום אחד, כאשר הייתי בתורנות בחמ”ל רפידים. לקראת ערב נכנס אל החמ”ל סגן אלוף, נראה כמישהו מהצנחנים, דיבר קצרות עם עמי הקמב”ץ, וראיתי שהוא מראה לו שולחן בפינה עם טלפון ומסביר לו משהו. ראיתי את עמי מנופף לי ביד לבוא אליהם. התקרבתי, והוא אמר:

“תכיר סגן אלוף יואל. הוא יֵשב פה שבועיים-שלושה, מין קצין קישור בין המטכ”ל לפעילות מסוימת שאנחנו לא יודעים כל כך עליה, וגם לא נשאל.”

הסתכלתי על יואל. רזה, ממוצע קומה, פנים טובות, שיער שחור ובלורית שנופלת הצדה ממצחו. קמטים בזוויות העיניים המעידים שאלו עיניים שמרבות לצחוק. הושטתי את היד לשלום ולחצתי את ידו:

“אני רם.”

בדרך כלל סמל לא מושיט יד ולוחץ יד לקצין בכיר. גם לא נהוג אצלנו כאן להצדיע. אבל עם יואל לא זכרתי את כל הכללים האלה. הוא פשוט חייך ואני הושטתי את היד כאילו אנחנו באזרחות ולא במסגרת צבאית. הקמב”ץ מצמץ בעיניו והעלה הבעה של תמיהה על פניו, אך היא חלפה מיד. החמ”ל ברפידים זה לא מקום שמתעסקים בו בגינוני טקס. יש כל הזמן עניינים דחופים לעסוק בהם. חזרתי למקומי ויואל התיישב במקומו וראיתי אותו מעיין בקלסר כלשהו ששלף מתיקו. כעבור שעתיים אולי קם יואל, ניגש אליי ושאל:

“רם, אולי אתה יודע איפה אני יכול לעשות כאן קפה?”

“תמתין רגע,” אמרתי, “אני עושה גם לעצמי ואני אביא לך. איך תרצה אותו?” שאלתי.

“שחור,” אמר, “כפית אחת סוכר.”

“כבר אני מביא,” אמרתי.

רחשי מכשיר הקשר העירו אותי עוד פעם ממצב הנמנום ומההזיות. השמש מכה בפנים. רוח קלה החלה מנשבת והשעון מראה אחת שלושים ושלוש. אני מחפש מימייה כדי לשתות, ודיש עוד פעם חוקר בקשר את יואל ואת סגן מפקד אוגדת רפידים אם בכל גזרת תעלת סואץ, ממוצב לחצנית ועד לעיר סואץ ומוצב המזח, לא נמצא ולו חייל ישראלי אחד. אני חושב על כך וזה נשמע כמו מצב של בגידה, בריחת כל הכוחות משדה הקרב, הפקרת כל תורת ההגנה של קו בר לב על קו המים.

אל קו התעלה, הפנוי מכל כוח או חייל ישראלי, החלו להגיע חיילי חטיבת הצלפים ה-1, שעליה אספר יותר מאוחר. מאה שישים קילומטרים יש בין מוצב לחצנית שעל קו התעלה בצפון לבין מוצב המזח מול העיר סואץ בדרום. בחטיבת הצלפים יש חמישה גדודים, מספר חריג למבנה של חטיבה, ובכל גדוד יש ארבע פלוגות, כלומר בסך הכול יש עשרים פלוגות. לכן לכל פלוגה סומנו שמונה קילומטרים קו שהיא אחראית להם. בשנה האחרונה מדי שישה שבועות של אימונים ירדה כל פלוגה של החטיבה לקו התעלה, ובמשך ימים מספר למדה את הגזרה שעליה היא מופקדת, את עמדות התצפית ועמדות הצלפים של האויב, את תוואי הקרקע ואת השינויים שנעשו, אם נעשו, באמצעות עבודות עפר בצד המצרי. כל קפל קרקע או מעבר או תלולית נלמדו ושוננו על ידי אנשי הפלוגה.

בכל פלוגה יש ארבע מחלקות, בכל מחלקה יש ארבעה ג’יפים, ובכל ג’יפ יושבים שלושה צלפים. כך שפלוגה מונה ארבעים ושמונה רובי צלפים. ובנוסף לכך ישנם ג’יפ המ”פ, וג’יפ מנהלה וג’יפ טכני, וכך בעצם יש חמישים ושישה רובי צלפים אם נביא בחשבון את המפקדים. כולם ניידים על גבי ג’יפי סיור. על כל פלוגה היה לאתר את המעברים החשובים או הנקודות שבהן יתרכז כוח האויב. אסור היה להתקרב למוצבים שלנו לטווח של פחות ממאתיים מטרים כטווח ביטחון, היות שהייתה הנחה שכשיתחילו קרב או מלחמה כוללת יופגזו המוצבים באופן מאוד אינטנסיבי. והיות שטווח רובי הרמינגטון 700 שלנו יעיל עד שש-מאות מטרים, זה היה אפשרי והגיוני. רוחב התעלה היה בערך מאה ושמונים מטרים, ולכן ניתן היה גם לירות בקו אלכסוני.

מכשיר הקשר צרצר וחרק עוד פעם, והפעם נשמע קולו של יואל שואל את סוללות הארטילריה שלנו המוצבות בסיני, והיו שתים-עשרה סוללות כאלה, על כיוון וחלוקה למשימות לפי מוצבים. כל סוללה הייתה אמורה להפגיז אש על מוצבי צה”ל הנטושים בגזרתה, כלומר אש על קו כוחותינו, לפי פקודה בעת ובעונה אחת. דיש מצדו דאג שכוחות המילואים או כל כוח אחר באזור לא יעברו את קו המעברים או את ציר החת”מ לכל היותר לכיוון התעלה. אזור התעלה הפך סטרילי ונקי מחיילי צה”ל, למעט חטיבת הצלפים ה-1 על גבי הג’יפים שלה.

לא היה לנו מושג באותו זמן איפה אלוף הפיקוד, ואיך זה שרק קולו של דיש נשמע בקשר כל הזמן מוסר את פקודותיו של האלוף. באיזה נימוק ואיך הוא החזיק אותו מחוץ לתמונה לא יכולתי להבין. רק ימים אחר כך נחשפנו להיקף התרגיל שרקם חברנו, אבל את זה נגלה בהמשך.

וכך בשעה אחת ושלושים ושלוש ביום כיפור, שבת, 6 באוקטובר, אנחנו יושבים וממתינים להוראות. יואל נמצא במפקדת בלוזה, דיש בפיקוד דרום, כלומר הוא כבר הגיע לאום חשיבה, שם נמצא חדר המלחמה של פיקוד דרום וממנו מנוהל הכול בעת מלחמה. והמג”דים עם הפלוגות תופסים עמדות ירי בקו. המנהלה של הגדוד התמקמה בקו אחורי לגדודים באזור קו התעוזים. חלק מיחידות הדרגים והמנהלה הוצבו במעברים ובכבישים החוצים את המעברים, בפקודה לעצור כל כוח מילואים שיתקדם לכיוון התעלה. גם גדוד המילואים של החטיבה הירושלמית, אשר התפנה כולו מקו התעלה, התמקם ככוח אבטחה באזור התעוזים וביצע חסימות צירים, להבטיח ששום כוח שלנו לא יתקדם לכיוון התעלה.

יושב לו תא”ל משה דיש בפיקוד דרום ומזיז את כל צה”ל מקו התעלה לכיוון המעברים אחורה, בלי שהמטה הכללי יבין או שיהיה לו מושג על כך, וזה היה בלתי נתפס. יכול להיות שהכול כאן יעבוד לפי התאוריה שפיתחנו וחשבנו ותכננו בשלוש השנים האחרונות, וזה יהיה מהלך מבריק, ויכול להיות שמבחינה אסטרטגית וגם טקטית יתחולל כאן ממש אסון. הכול התנהל באופן אוטומטי. כל כך הרבה דובר ותוכנן וחושבו המהלכים איך הכול יתבצע ושלא יהיה צורך בשיחות מיותרות. לסמח”ט אוגדה 252 נאמר כי ימתין להוראת הפיקוד ורק ייכנס לכוננות תנועה ויתארגן באזור רפידים.

לימים סופר לנו איך מפקדי האוגדות, האלופים המהוללים של מלחמת ששת הימים, השתוללו ועשו מהומה למה לא נותנים להם לרוץ בכל המהירות עם כל הכוחות לכיוון התעלה. כל מה שנאמר להם זה להשלים את הגיוס, להכין את הכלים והיחידות במצב הטוב ביותר ולא למהר, כי המצב בתעלה בשליטה ואין סיכוי שהמצרים יעברו את קו התעלה. לרמטכ”ל היה אמון כי אלוף פיקוד דרום הוא גנרל עם יכולות על, ואם הוא אומר שהכול בשליטה והמצרים לא יוכלו לעבור את הקו והכוחות בכוננות אז יש לסמוך על האלוף. הוא לא שאל את עצמו למה כל השיחות עם האלוף מתנהלות כל הזמן דרך ראש המטה תא”ל דיש, אבל קיבל את העניין שהאלוף לא יכול לדבר עקב בעיות בקולו או כי הוא מדבר עם הכוחות בשטח.

גם לחיל האוויר נאמר לא להתקרב לכיוון התעלה אלא רק לפי בקשת כוחותינו לסיוע, במקרה של חדירת חוליות קומנדו מצרי לסיני, או נגד מטוסי אויב החוצים את הקווים לתקיפה בשטחנו. היה ידוע כי בקרבת התעלה יש כיסוי אווירי מלא לטילי סאם 6, שאיתם חיל האוויר עדיין לא ידע איך להתמודד. הבנתי שכל אזור תעלת סואץ עד לקו התעוזים נקי לגמרי מכוחות שלנו למעט חטיבת הצלפים ה-1, שעושה את דרכה בזהירות ובאטיות כדי לא לעורר ענני אבק ותשומת לב מיוחדת אל עבר עמדותיה לכל אורך קו התעלה.

בתדריך שעברנו בחודש מאי, כאשר חשבו שהמלחמה בפתח, יואל אמר כי יהיו לנו אולי יום או יומיים כדי להוכיח את כל התפישה הזאת של חטיבת הצלפים. ואם נוכל להגיע לשלושה ימים זה חלום. יש לנו בחטיבה המורחבת בסך הכול קצת יותר מאלף רובי צלפים בפעולה, ואפילו יותר אם נביא בחשבון מ”פאים ומג”דים, ביום קרב על כל צלף לפגוע בעשרים חיילי אויב ובמשך שתים-עשרה שעות באור יום מלא, ובהתנהלות זהירה זאת הנחה סבירה ביותר. מתוכם יש להניח כי שליש יהיו הרוגים, כך שאם ביום קרב יהיו לאויב נניח ארבעה-עשר עד עשרים אלף נפגעים, ומתוכם כששת אלפים הרוגים, וזה רק ביום אחד של לחימה, הרי זהו מפתח לניצחון במלחמה. זה שווה ערך לכוח אדם של שתי דיוויזיות ממוכנות. בסוף יום הקרב הראשון תיסוג כל החטיבה אל עבר קו התעוזים למנוחה ולאגירת כוחות, לחיילי החטיבה יינתן אוכל חם ואפשרות לישון לילה רצוף ללא הפרעה, למעט קולות ההפגזה מדי פעם של תותחינו, שיירו מדי פעם אש מטרידה אל עבר ריכוזי האויב ואש על מוצבינו הנטושים. תועבר גם בקשה לחיל האוויר להפציץ את מעוזינו הנטושים וריכוזי אויב אחרים באזור התעלה בשעות הלילה, כאשר השטח יהיה נקי מכוחותינו, בפצצות מצרר להשמדת כוחות חי”ר. את החטיבה אשר תעביר את הלילה במנוחה תאבטח חטיבת חי”ר סדירה של הצנחנים, שתקודם אל עבר קו התעוזים לשם כך. הם גם ינסו לאתר הסתננויות של כוחות קומנדו מצריים אשר חצו את התעלה ונעים לעבר כוחותינו.

ביום השני לקרבות השיטה תהיה שונה לחלוטין, כוחות חטיבת הצלפים ה-1 לא יחכו בקווים לאויב, אלא לפי פענוח תצפיות מודיעין יחפשו ריכוזי כוחות אויב שניתן להתקרב אליהם ממרחק בטוח ולצלוף בהם. בשלב מסוים, אחרי יום או יומיים, אל כוחות חטיבת הצלפים ה-1 יצטרפו יחידות שריון, ולפי אותו עיקרון ינסו לאתר ולכוון אש צליפה אל עבר טנקים ורק”מ, וגם אל רכבים מנהליים של האויב. בתדריכים נאמר לחפש קודם כול צופים על מגדלי תצפית, קציני טיווח או קצינים בכירים, כמטרות לצליפה. כמות כזאת גדולה של נפגעים לאויב תאלץ אותו להשקיע בטיפול ובפינוי פצועים ונפגעים, תגרום לחסימת דרכים לצורך פינוי, וכמובן תפגע בכושר הלחימה שלו.

אני מתעורר למציאות של בסיס טסה. החום קצת גובר אבל לא חם מאוד. השקט מוחלט. מדי פעם נשמע זמזום של זבוב או חרק מעופף. רונן מושיט לי קופסה פתוחה של לוף וביד השנייה את מכסה הקופסה כדי לחתוך פרוסה ממנו. מצאו מנת קרב על רצפת הג’יפ. גם תירס הוא פתח, וקצת מציות. שכחנו שהיום צום. מנסים לחשוב מה קורה כאן, לאן זה מתגלגל. בבוקר עוד היינו בבית במיטות. השקט, החום, והרוח הקלה עושים את שלהם והמחשבות רצות שוב, ואני חוזר אל רצף המחשבות שנקטע…

ואז בתורנויות הלילה ההן האין-סופיות, בחמ”ל רפידים, כאשר אנחנו נפגשים בעמדת הכנת הקפה, מתפתחות שיחות לילה כאלה עם יואל. הוא מספר לי על הקיבוץ בעמק, על משפחתו. אישה עולה חדשה מעיראק, פגש אותה כאשר היו בגיל התיכון. הגיעה לקיבוץ עם קבוצת בני נוער שנשלחה אל הקיבוץ, כאלה שאין להם משפחות, או שמשפחתם אינה יכולה לממן את גידול ילדיה ואת החינוך שלהם. וגם ילד קטן כבר היה לו, ועל כך שהיה מחליף עכשיו את השירות הזה בעבודה בשדות המשק, להריח את השדה בחורף בחלקת תפוחי האדמה, ואת ריח השדה בקיץ בחלקת האספסת. אני מדבר על היום-יום, אירועי המבצעים שעברנו ואיך הם טופלו. בשיחה אני מספר לו על איך לדעתי היה צריך לטפל בכל המצב כאן, ושקראתי איך כל התאוריה הזאת של קו קדמי מבוצר משתקת את יכולת הפעולה של הצבא שלנו, ומונעת גמישות וחופש תנועה. והוא שאל:

“מה לדעתך אין לנו שיש להם, וגורם לנו לאבדות לא קטנות בקו התעלה?” ואמרתי לו:

“צלפים, אנחנו צבא שתמיד חשב רק במונחי התקפה, ולא היו לנו אף פעם תכניות הגנה ממש או תרגילי הגנה של צה”ל. כך קראתי באחד מספרי ההדרכה שמתגלגלים כאן, וצבא שלא חושב במונחי הגנה לא צריך צלפים, בזמן התקפה אין כל כך שימוש בצלפים. ביחידות החי”ר שלנו יש חיילים אחדים אשר מקבלים נשק עם תוספת של טלסקופ לצליפה והם נקראים צלפים, אבל הם לא ממש מקצועיים. במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת העולם השנייה היה לצלפים תפקיד חשוב מאוד בכוחות המתקדמים. הם תמיד מוקמו בקדמת הכוח הלוחם, ובעת עצירה חיפשו מטרות אויב, בעיקר סיירים וצופים של האויב, ופגעו ברבים מהם. אנחנו קוראים על כך ורואים את זה בסרטי מלחמה. לצבא הרוסי שלחם בחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה היו תמיד בראש הכוחות צלפים, שיכלו – לפי המסופר – לפגוע בעצם בגודל של מטבע ממרחק שלוש-מאות מטרים. הם הרגו אלפי גרמנים בקרבות. אנחנו יורים פגזי ארטילריה ושריון, או יורים לכיוון כוחות חי”ר עם מקלעים, ועושים רעש גדול ומהומה. הצלף פועל בשקט בריכוז ובסבלנות רבה, ופגיעתו היא לרוב גם בהפתעה מוחלטת.”

“תאר לך,” אמרתי לו, “שתקום בצה”ל יחידה של צלפים, שזהו כל ייעודם בשירות הצבאי. ממש המקצוע הצבאי שלהם. ויהיו להם רובי הצלפים הטובים ביותר שניתן להשיג היום בעולם. ואנחנו ממקמים אותם לאורך קו התעלה, ובעת תקרית ירי הם מחפשים את קציני הטיווח הארטילרי של האויב ואת התצפיתנים שלו, וכל חייל אויב גלוי, בקו. ואם חס וחלילה תפרוץ מלחמה, והרי אנחנו לא יכולים באופן מידי לשלוח טנקים לחצות את התעלה. לשם כך הרי יש לבנות גשרים, ולפרוץ דרכים. אז אם פורצת מלחמה והאויב ינסה לחצות את קו התעלה בסירות או בעזרת הקמת גשרים, אין פתרון יעיל יותר מולו מאשר ירי צלפים, שיכולים לגרום לו לאבדות רבות. הרי מכשול קרקע ענק כמו תעלת סואץ הוא המקום האידאלי למיקום צלפים.”

“יכול להיות שזה קו חשיבה מעניין,” אמר.

באותה תקופה, בלילות הארוכים מול שולחן המבצעים העמוס בסוללות טלפונים ועליו מותקנות שורות-שורות של נורות מהבהבות, אני מתחיל לפתח שיחות לילה עם אמליה, פקידת מבצעים שהייתה תורנית לילה בפיקוד דרום. השיחות מעבירות את הזמן. ופה ושם עשינו הפסקה לדיווחים שגרתיים שנכנסו ויצאו מחדר המלחמה. היא הייתה אינטליגנטית והיה לה קול כזה חם ומאתגר, וכך עם כל תורנות לילה גם חיכיתי לשיחות האלה שהיו על סתם, על כל דבר. באחת משיחות הלילה קבעתי עם אמליה שניפגש ביום שישי הקרוב בעשר בבוקר בבית קפה קטן ברחוב בן יהודה בתל אביב, בדרכי לצפון לחופשת סוף שבוע. הפגישה הייתה כישלון מוחלט, אמליה לא התרשמה ממני באופן מיוחד. ממני כפי שהייתי במציאות, יושב מולה בבית הקפה הקטן, ולא דרך הטלפון המאפשר לנהל שיחה כיד הדמיון. יצאתי מתוסכל לגמרי מן הפגישה כי היא, אמליה, הייתה פשוט יפה בעיניי. אמרנו יפה שלום ואני נסעתי מדוכדך לבית בגליל. נדרשו לי כמה ימים להתגבר על מצב הרוח שהשתלט עליי.

לאחר זמן כבר הייתי בקשר עם מישהי ששירתה בבסיס אל עריש. חודשים מספר לאחר כל העניין הזה עם אמליה, בבוקר יום אביב יפה אחד של חודש מאי, עמדתי על הגבעה שמתחתיה נמצא חדר המלחמה ועליה עוברת דרך הכניסה אל חדר המלחמה, ועזרתי לרס”ר לסחוב איזה חלק של מזגן שצריך החלפה בבונקר. ופתאום ראיתי אותה מתקרבת לבושה במדי אלף, חצאית וכל התגים הנכונים. היא הגיעה עם ביקור של קבוצת חיילים מפיקוד דרום. לא הייתי בטוח שהיא מזהה אותי ופתאום אני שמעתי אותה קוראת:

“היי רם, מה נשמע?”

הסתכלתי עליה, נזכר בצביטה הקטנה הזאת בלב בבית הקפה הקטן בתל אביב, ואז אמרתי במין אדישות מעושה:

“היי שלום, נפגשנו פעם?”

הסתכלה עליי במבט מופתע, ואני לא זוכר שראיתי את הפגיעה והעלבון שחיפשתי לראות בעיניה.

“מה קורה לך רם?” אמרה.

“מצטער אמליה,” אמרתי, “השמש והעייפות בלבלו אותי.”

משכה בכתפיה והמשיכה בדרכה במורד הדרך אל חדר המלחמה. התיישבתי על אבן גדולה בצד הדרך על הגבעה. הקיץ כאן מתקרב, כבר סוף מאי. יום שמש בהיר היה באותו יום, ומתחיל להיות ממש חם. תקופה של מזג אוויר רגוע ושלו בסיני. ישבתי מסתכל קדימה לכיוון הבסיס במזרח, מרגיש מין ריקנות ומין תבוסה קטנה שמתגלגלת בגרון. לא הייתי גאה בנקמה הקטנה הזאת שניסיתי לעשות. וגם הבנתי שהיא לא עשתה עליה הרבה רושם.

עוברים שבועות וגם חודשים חולפים. יואל כבר מזמן חזר לבסיסו במרכז הארץ ואני מחכה לסיום השירות. אין לי תכנית מוגדרת מה אני הולך לעשות אחרי השחרור, ואני לא חושב על זה יותר מדי. חי את היום-יום, אבל מרגיש געגוע לחזור אל המשק ואל השדות בענף גידולי שדה, שם עבדתי אחרי שעות הלימודים ובימי החופש בשנים שלפני הגיוס. השירות בשנה האחרונה עמוס וצפוף מאוד, עם כל מה שקורה במלחמת ההתשה בתעלה. מה שמעיב על הרגשתנו בתקופה ההיא הוא הטיפול היום-יומי בפינוי הנפגעים מקו התעלה למרכז הארץ, פצועים, ולצערנו גם הרוגים, כמעט מדי יום. בכל זאת יש מין שגרת חיים בבסיס, כולל הופעות אמנים מדי פעם או ערבי מסיבות ביחידה, שמארגן תמיד שאול, קצין החינוך האוגדתי הבלתי נלאה.

בקיץ 1970 קורה הבלתי ייאמן, ולאחר חודשים ארוכים של לחימה על קו התעלה יש הסכמה על הפסקת אש. הזמן – אמצע חודש אוגוסט 1970. מישהו היה צריך להצטרף למסוק חיל האוויר שיוריד את צו הפסקת האש לקווים. “תתכונן לצאת בשעה 02:00 בלילה למנחת הקרוב,” אמר לי קצין המבצעים של האוגדה, “ומשם ייקחו אותך לשדה. יש כאן תיק המכיל את הוראות הפסקת האש לכל גדוד בקו, קח אותו והוא באחריות שלך.”

אני מצורף לטייסי המסוק ואנחנו מבצעים את השליחות, ומתחילים לטוס חזרה לבסיס רפידים עם שחר, כאשר עולה אור ראשון. בדרך חזרה לבסיס רפידים המסוק נוחת על כביש רפידים–טסה והטייס אומר לי שהם קיבלו משימה דחופה ושאחזור בטרמפ לבסיס רפידים. שבת בבוקר ואני עומד על הכביש לבד, במרחק חצי שעה נסיעה לרפידים. זה חודש אוגוסט, יום שבת. חום השמש מתחיל להכות בגב, ואני מעריך שהולך להיות יום חם מאוד. למזלי מופיע פתאום קומנדקר בדרכו לרפידים ועוצר לי, ממש מזל. אני עולה ואנחנו נוסעים. הנהג מדבר בקשר עם קשרית מאחת היחידות ומנסה לתאם איתה פגישה. הוא מסביר לה בדימויים הממחישים למה ממש בא לו עליה, ואני עייף ומתכנן איך אגיע אל המיטה במהירות האפשרית כאשר נגיע לבסיס.

השבועות והחודשים האחרונים עוברים ומתקרב יום השחרור מהשירות הסדיר. אני לא ממש מתכנן מה אני הולך לעשות. מרגיש מין עייפות מצטברת שנאספה בשנה האחרונה, בגוף ובנשמה. באופן מאוד כללי אני רואה את עצמי לאחר השחרור עוזב את הקיבוץ, אבל לא בדיוק יודע לאן אני הולך.

חודש אוקטובר 1970, בקווים שקט. לא מעט אנשים שהיו קשורים לפעילות בזמן מלחמת ההתשה עזבו, המתח ירד ויש מין שיממון מאוס בחדר המלחמה. אני אמור להשתחרר משירות סדיר ב-1 בנובמבר, ופשוט מעבירים את הזמן.

בוקר אחד בחודש אוקטובר קצין המבצעים של האוגדה מבקש ממני לטאטא את חדר המבצעים. אין לי מושג למה אבל אני מסרב. הוא שואל אותי אם אני מסרב פקודה ואני עונה שכן, ומרגיש בו בזמן שזאת תשובה לא נאותה ולא הוגנת כלפיו. אני מעריך אותו מאוד, כמעט אוהב את הקצין הזה. אין לי בעיה לטאטא את החדר. במקום שבו גדלתי תמיד ניקיתי את החדר שלי, וגם שטפתי רצפות במבני ציבור אצלנו כאשר הייתי בתורנות. כנראה עבר עליי משהו. קיבלתי עונש על סירוב פקודה – העברה לשירות תחת רס”ר האוגדה לארבעת השבועות שנותרו לי עדיין לשירות. אני יודע שגם לקצין המבצעים לא היה חשק להעניש אותי קשה מדי אחרי עבודה של יותר משנה ביחד. אני לוקח את חפציי המעטים. אני מאלה שתמיד לקחו לצבא רק תיק קטן עם קצת לבנים, מכונת גילוח והספר הנצחי. אף פעם לא התנהלתי עם ציוד אישי כבד. הייתי קל תנועה וקל להעברה, מין כוננות תמידית כזאת להעברה.

עברתי אל אוהל עובדי הרס”ר במרכז מחנה רפידים. היו שם כמה חיילים דווקא נחמדים. לאחר חודשים ארוכים של נסיעות בשמש של סיני תפסתי צבע עור לא שונה בהרבה משל החייל ממוצא הודי שישב בפתח האוהל. שמעתי אותם מדברים בינם לבין עצמם אם אני ממוצא עיראקי או מרוקאי. לא תיקנתי אותם, אותי לא העסיקה אף פעם שאלת המוצא.

רס”ר הבסיס הטיל עליי כמה משימות די פשוטות לשיפור מתקנים אחדים בבסיס. ככלל לא עבדו שם קשה מדי במפקדת האוגדה. הייתה אז מין ירידה כללית במתח, רפיון כללי שאחז בכולם. קיבלתי קומנדקר לצורך הובלת ציוד ושני חיילים לעזרתי. אני זוכר שבנינו גדרות הפרדה למגרש חניה קטן, וזה ממש עורר את התפעלותו של הרס”ר, שבעצם היה בסופו של דבר איש נחמד. יצאתי אז לחופשות סוף שבוע ארוכות והזמן רץ.

יום-יומיים לפני סיום השירות קרא לי הרס”ר והציע לי להפתעתי לחתום על שירות קבע בבסיס כעוזרו. הודיתי לו על כך, ראיתי בזה מחמאה, אבל הסברתי לו שכבר אין לי סבלנות לצבא ולמסגרת, ואני הולך להשתחרר. העבודה עם רס”ר הבסיס והתרומה הקטנה שלי בגידור מגרשי חניה, תיקנו את ההרגשה הרעה מאופן הפרידה מחמ”ל האוגדה…

פקחתי עיניים שהיו חצי סגורות. השמש התחילה לשקוע. הסתכלתי מסביב וראיתי שנותרנו לבד רק נץ ואני. ההולנדיות הלכו, וגם המשפחה האמריקנית. היה לי מין הרגל כזה לשים תג על אנשים ולתת להם שמות תואר. לא בטוח שהם היו בכלל אמריקנים, או הולנדיות.

“בוא נלך לארוחת הערב,” אמרתי לנץ, “אמרו שחייבים לעלות למרפסת לראות את השקיעה.”

“מה, מה אתה אומר?” שאל. נראה לי שהיה עדיין שקוע בסיפור. “אה כן, או-קיי, בסדר בוא נעלה,” אמר. “אני עוד בתוך הסיפור שלך, בינתיים לא שמעתי סודות מיוחדים או מה באמת קרה. בעצם כן, יש כבר התחלה של הסבר למה שהיה העניין ההוא של דיש עם האלוף.”

לקחנו את המגבות וכוסות השתייה שהיו מונחות על השולחן העגול הקטן בצמוד לכיסאות הנוח, ועשינו את דרכנו במעלה השביל. על מרפסת המסעדה כבר ישבו כעשרה אורחים. זיהיתי את מכרינו מהחוף, וגם הבחנתי בזוג נוסף, נראים בגיל העמידה. הוא לבוש בחליפת קיץ קלה כחולה וצעיף צבעוני כרוך על צווארו, וגם היא במין חליפת קיץ נשית אפורה. שניהם מרכיבים משקפי שמש ונראים כמו הועתקו מצילומים הלקוחים מז’ורנל העוסק בשיט ובבילוי חופשות באיים אקזוטיים בשנות החמישים. מיד כיניתי אותם ביני לבין עצמי “הזוג משנות החמישים”. הם נראו לי כאילו נחתו כאן מסאן רמו או מניס.

השקיעה באמת מדהימה. לרגע השמש נחה על קו הפסגות של האי קלימנוס וכל השמים צבועים אדום-כתום שהופך לכחלחל ונעלם. הלכנו לחדר להתקלח ולהתכונן לארוחת הערב הצנועה שתכננו. כשחזרנו למרפסת על כל שולחן דלקו נרות. ריטה נתנה לנו שולחן פינתי והציעה לנו להתחיל במזטים שלהם, צלוחיות קטנות עם מיני סלטים שונים ולחם שנאפה במקום. הזמנו גם בקבוק יין לבן פשוט. אחרי הכוסית הראשונה נץ שאל:

“אז מה היה עם האלוף? מה עיכב אותו? מה אפשר לדיש לנהל את כל העניין כמו שהוא רצה?”

“אני לא בטוח שאני יודע איך הוא גרם לכך,” אמרתי, “אני יודע שהאלוף באמת לא הרגיש טוב והיה חולה ביומיים הראשונים למלחמה.”