"אין לי שום עניין בך, אלה כץ. את לא הטעם שלי וגם לא תהיי, חוץ מזה את עוד ילדה קטנה," […]
פרק 1
החבר הכי טוב שלי הוא הצל שלי, כי ללא ספק הוא הולך איתי, בלית ברירה, לכל מקום. אם היה באפשרותי להתנתק ממנו, הייתי עושה זאת ללא עוררין ומנסה למצוא לי חיים חדשים, אך אני לא יכולה. הוא רודף אחריי לכל מקום.
“חסרת חיים,” אני ממלמלת לעצמי כשאני מבינה כי אין לי, לא חברים ולא משפחה. המשפחה היחידה שהייתה לי הם הוריי, אשר נפטרו בטרם עת, ומשפחה משלי לא הקמתי, וכנראה שלעולם כבר לא אקים. אני לא מאמינה שבמשך כל עשרים ושמונה שנות חיי לא הייתי מודעת לכך שיבוא יום בו עולמי יתנפץ לרסיסים קטנים. כאלו שאי אפשר לתקנם לעולם. גם האומן המוכשר ביותר לא יוכל לעצב את דמותי שהתרסקה באופן טוטלי, מחדש. קיומי כולו מתמקד בחברת בנייה מזורגגת שהופקדה בידיי, לא מרצוני, ולקחה ממני את כל הכוחות. היא לקחה ממני גם את כל התכונות האנושיות שקיימות באדם. אהבה, עצב, כעס, אפילו לקחה ממני את פחד הגבהים, ממנו הכי סבלתי לאורך שנותיי.
בחיים הישנים שלי, שהם גם החלק הטוב של חיי, כשרק טיפסתי על סולם, הייתי חוטפת פיק ברכיים שהיה משתק אותי מאזור הירכיים ומטה, ואילו כיום, מהקומה העשרים של המגדל הגבוה בתל אביב אני לא מנידה עפעף כשאני מביטה מזגוגיתו של החלון. פעם, כשעוד היו בי רגשות, הייתי מקנאה באנשים הללו למטה הצועדים יד ביד ומטיילים ברחובות. היו פעמים שממש רציתי להתחלף באלו השוחים בים, אולי אפילו להיות האישה ההיא, המחזיקה בבנה. אך אני לא כמותם, לא כעת וכנראה שגם לעולם לא אהיה. מה שבטוח הוא, שמאסתי בתפקיד המשקיפה, זו שצופה בהם מלמעלה.
“גברת לייבל, מר פלג ממתין לך מחוץ לדלת, שאכניס אותו?” עלמה, העוזרת האישית שלי, לא מפנימה את העובדה שמנכ”ל חברת ‘לייבל החזקות’, אותו היא שירתה שנים רבות, נמצא מאחורי סורג ובריח כבר מעל שלוש שנים. היא גם לא מכניסה למוח הקטן שלה שאני כבר לא נשואה לו ואיני נושאת את שמו הארור.
“עלמה, זה כץ, כץ! כמה פעמים עוד אסביר לך כדי שתקראי לי בשם הנכון?!” אני חושקת את שיניי וזוקפת את הגב, בעודי משלבת את ידיי האחת לשנייה בחוזקה, אולי גם כמגננה מפני הבאות.
מטרת הפגישה עם טייקון העסקים הגדול לא ברורה לי ורק מכיוון שהתעקש עליה, לא נותרה לי ברירה אלא להסכים. אני מגהצת את קפלי החצאית בכפות ידיי ומיישרת את צווארון החולצה. חפתיה מקופלים ואני נושמת עמוקות. אני שולחת מבט חטוף אל השתקפותי בחלון ומבחינה שהחיצוניות שלי, שלא כמו הפנימיות, היא ללא רבב. עיניי האפורות מנצנצות בזכוכית ולחיי מעט סמוקות. רגע לפני שאני מחליטה להסתובב לאחור, אני מבחינה כי צל אדם גבוה מאפיל עליי והשתקפותי נעלמת כלא הייתה. פניו, המחליפות את שלי ומשתקפות בזכוכית החלון, כמעט שמלחיצות אותי לחלוטין, מה שלא קורה לי בדרך כלל, יותר נכון, אף פעם.
“סוף כל סוף אני זוכה לפגוש את האישה העומדת בראשה של חברת ‘לייבל החזקות'”. קולו נמוך ונושף על עורפי. הוא ניצל את היסח הדעת שלי ונכנס פנימה מבלי להמתין לאישור ממני. צעדיו ככל הנראה היו כה חרישיים עד כדי כך שהוא כבר נעמד ממש מאחוריי. אני מהדקת את שיערי האסוף לפקעת הדוקה ומסתובבת לאחור. אני מתאמצת לעטות על פניי את החיוך המזויף שלי, ומושיטה את ידי לעברו. כשהוא נענה לי ולוחץ ועוטף אותה בכף ידו הגדולה, עובר בי זרם חשמלי, וכשאני סורקת אותו מכף רגל עד ראש, פרץ רגשות מכה בי. פרץ שגועש ומתעצם כשאני נושאת את עיניי מעלה ומישירה עמו מבט.
הוא נותן לי לעשות זאת ביתר קלות ואני מרשה לעצמי להתמקד בתווי פניו הפראיים. יופיו בלתי ניתן לתפיסה ומשהו בנוכחותו גורם לי להחסיר פעימה. ברגע זה ממש, אני מבינה כי מהדורות החדשות בטלוויזיה ועיתוני הכלכלה לא עשו עמו חסד, המציאות יפה לו בהרבה.
אני מאפשרת לעיניי לעלות מעלה לעבר שיערו שבצבע האגוז. הוא מסורק לאחור בקפידה וגוון עורו השזוף מקנה לעיניו הבהירות גוון אוקייני מטלטל. כל כולו מבריק כאילו נמשח בשמן תינוק.
“נעים מאוד,” אני משיבה בקול חנוק ונושכת את שפתיי כשאני מביטה בשפתיו המלאות. זיפים קטנים מעטרים אותן, וכשהוא נותן לי לסרוק גם אותן למשך דקה ארוכה, הן זזות מצד לצד בגאווה. את גופו עוטפת חליפה שחורה בת שני חלקים, מכנסי סיגר, חולצת צווארון מכופתרת ומקטורן. החליפה שחורה כולה והיא אלגנטית להחריד, אך גם אופנתית ביותר. אני מבחינה כי אני בוחנת את גופו בעל כורחי, מדמיינת מה מסתתר תחת חולצת הצווארון המהודקת לכל אורך כפתוריה.
אני נאנחת בכבדות ומחייכת באילוץ, כשאני מבינה כי זהו נשקו הסודי, ואז נופל לי האסימון והמטרה שלו ברורה לי – הוא מחפש דבר אחד.
“אם תואיל בטובך לשתף אותי במטרת הפגישה, אני אדע אם לברך אותך או לסלק אותך מפה, מר פלג היקר”, אני פוסקת בשמץ חיוך לעגני וידינו הנלחצות האחת בשנייה, משתהות במקצת. הוא מפשק את שפתיו וצוחק. צחוקו הוא צחוק מתגלגל וגאוותני במופגן. ידו המסיבית, היא זו שכמעט לוכדת אותי ברשתו, אך אני ממשיכה לשמור על ארשת פניי הרצינית והשקולה.
“אני מבטיח לך שלא תיפטרי ממני כל כך מהר וגם לא בקלות כזו”. הגבר הזה, שכל כך בטוח בעצמו, מעורר בי סקרנות לא רק משום שהוא מסוקס ברמה מפחידה, אלא גם מפאת גילו הצעיר, לנגד הישגיו המרשימים, שעדיין אינם ברורים לי כי לא עשיתי את המחקר הראוי עליו. מה שאני יודעת בוודאות הוא שהגבר הזה רק בן שלושים ושתיים וכבר מחזיק על כתפיו שנים רבות של חיל בחברה המתחרה.
אני משתחררת מאחיזתו ומובילה אותו לעבר מערכת הישיבה בפינת המשרד. אותו המשרד שבעבר היה שייך לרן, אך עוצב מחדש מיסודו על מנת לא להשאיר ממנו זכר ולו הכי קטן. צעדיו, שלא כמקודם, נשמעים היטב מאחור וכשאני מתיישבת בעדינות בפינה של מערכת הישיבה, אני מבחינה עד כמה שהוא חש בנינוחות יתרה כשהוא מקלף מגופו את המקטורן ומניח אותו על מסעד הראש הרך. הוא מתיישב צמוד מדי אליי וכשאני מסכלת את רגליי, הוא מתקרב אף יותר. קרבתו אליי מספיקה כדי שאשלוף את מגננותיי, האחת אחרי השנייה.
“לפני הכול אביע את השתתפותי בצערך על כל הסבל שנגרם לך. אני יכול לנסות להבין עד כמה זה קשה לראות את האיש שלך מאחורי סורג ובריח”, הוא אומר בנימה רגועה למדי. אני מהנהנת לחיוב ונותנת לו להמשיך בדבריו.
“יתרה מזאת, מה שאיבדת לאחריו הייתה ידיעה מצמררת. אני מצטער”, הוא לוחש. אני חושבת במקצת ופותחת את פי לכדי דיבור.
“האיש הזה, שנמצא עכשיו בין כתליו של בית הסוהר, הוא כבר לא האיש שלי ועד יום מותו אאשים אותו בסבל שעברתי. אין יותר קשה מלאבד את הילד שלך שרק נולד”, אני לוחשת ובולעת גוש מחנק. אין צורך להזכיר לי שהייתי נשואה לאדם שקרן, נבזי ורמאי, אשר דאג היטב להשאיר לי את חובותיו. אין צורך גם להזכיר לי את הטראומה הנוראית שחוויתי. אני מייחלת בכל לבי כי אדם שזר לי כמוהו, לא יעשה זאת דווקא עכשיו ויחזיר אותי אחורה בזמן.
“את צודקת, אין צורך להעלות נשכחות”, הוא קובע. תשעה חודשי היריון הם לא נשכחות, ועצם העובדה כי כיום יכולתי לחבוק בילדי שלי, היא מבחינתי קו אדום שעליו אסור לדבר. אני נעשית חסרת סבלנות מרגע לרגע.
“אולי כדאי שניגש לעניין. נדמה לי שאנחנו סוטים מהנושא העיקרי לשמו באת”, אני פוסקת. עיניו מצטמצמות לרגע אחד קטן ונחיריו מתנפחים. לאישה כמוני הוא בהחלט לא ציפה ולא, כלל לא מעניין אותי שהסקס אפיל הנוטף ממנו תכף קורע ממני, במבט אחד בלבד, את הבגדים. ושוב אני עוטה על פניי מסכה.
“אין בעיה”, הוא משיב בנינוחות ומרים רגל על רגל באלגנטיות. אני מהנהנת לעברו ומניחה את כפות ידיי על ירכיי. לחיי מאדימות וכשהוא מחייך, זה לא מבשר לי טובות.
“תראי, זה לא סוד שהחברה שלך במצב כלכלי די קשה. ייאמר לזכותך, שאת מנסה למנף אותה בכל הדרכים האפשריות, אך ללא הצלחה”. הוא מדבר באופן ישיר, ואני בטוחה שהפנים שלי נראות כאילו חטפתי אגרוף. אבל אם הגבר הזה מנסה לעשות את מה שאני חושבת, עוד יש לי סיכוי לחיות את חיי בשקט. אך ללא החברה הזו, שהתקבעה בחיי, איהפך גלמודה, כפי שהייתי כשהכרתי לראשונה את רן.
“מה אתה בעצם מנסה להגיד לי?” אני שואלת ומבוכה קלה תוקפת אותי, כשהוא סוגר בינינו את הפער. הוא בהחלט מרגיש די חופשי להתקרב אליי עד כמה שניתן, כך שירכו מרפרפת על שלי ורק אלוהים יכול לעזור לי עכשיו, כי הגבר הזה מחולל בי רגשות שלא הרגשתי מזה שלוש שנים. שנים ארוכות, בהן הייתי שקועה אך ורק בחברה הארורה הזאת ובבגידה האיומה שחוויתי. אני משערת כי חסך מיני, הוא הגורם היחיד לבעיה, ויש סיכוי שגם אם היה יושב מולי שימפנזה זכר, הייתי נמשכת אליו מינית, מה שמעלה בי חלחלה איומה ברגע חולף.
“מה שאני בעצם מבקש ממך הוא למכור לי את מניות החברה וככה את תוכלי לחזור לנשום. תוכלי לשחרר את המושכות האלו, שנראה לי כי כבר זמן מה שאת לא מצליחה לאחוז בהן לבדך”, הוא עונה ביהירות וצר לי לאכזב את עצמי, אך זה כל כך נכון. אני כבר לא מצליחה לשלוט על החברה בעצמי, אבל אין סיכוי שאמכור את כל המניות, אני חייבת להישאר במעגל, אחרת אשאב למצב נפשי ירוד. אני יודעת זאת.
“ואם אסרב לך?” אני משיבה לו נחרצות. על אף השגותיי, שאני משתדלת לא לחשוף אפילו לרגע. עיניו נפקחות וגבה אחת שלו עולה מעלה, בעודה נשארת משורטטת כפי שהיא.
“סיפרו לי שאת עקשנית, אבל לא האמנתי שזה נכון, במיוחד אחרי כל מה שעברת”, הוא מנפץ לי את העבר בהווה וגורם לבחילה לטפס לה במעלה גרוני. כזאת שעוברת בעורקים ומגיעה ישירות ללב.
“אתה משחק מלוכלך. אתה משתמש בעבר שלי נגדי וזה דבר שאדם מכובד כמוך לא יכול לעשות”. אני מרכינה את ראשי ונזכרת ביום הנורא מכול. היום שנלקחה ממני האפשרות לחבק בשר מבשרי ולאסוף אותו לחיקי. הוא נלקח ממני עטוף בבדים לבנים, ללא רוח חיים וללא נשמה באפו.
“אלה, את לא מכירה אותי. אני יכול לעשות הכול. הכסף שלי, זה הכוח שלי ויחד הם מניעים אותי. מבין שנינו, אני זה שנמצא בעשירון העליון ולא את. לך אין את הממון ואין לך גם הידע, כפי שכבר הבנתי. מה שאומר, אוטומטית, שאין לך את הכוח. אם לא תהיי חזקה מספיק, לא תוכלי לשחות בעולם הזה של הכרישים. אני עדיין מתפלא איך שרדת עד עכשיו”, הוא זורק לאוויר ומעווה את פניו, כאילו היה המורה שלי, שנחלה בו אכזבה. הוא מתרווח לאחור וכשהוא פורס את ידו בצורה בה אצבעותיו כמעט שמצליחות לרפרף על שיערי האדמוני והכהה, אני מנידה את ראשי הצדה, כך שהשיער הנופל מתוך הפקעת בורח ממנו לכיוון השני. יותר נכון, אני בורחת, והזיעה הקלה המצטברת בכפות ידיי לנוכח הרברבנות שלו, לא מקלה עליי.
“אתה זה שלא מכיר אותי. אין לך שום זכות לדבר אליי בצורה כזו. אני מנסה לסגור חור של שנים על גבי שנים, של פחות או יותר עשרים מיליון שקלים ואני עושה זאת לגמרי לבד!” אני נוהמת ובה בעת מלכסנת לעברו מבט מתכתי וזועם. אם אני שומעת היטב, הוא מגחך לעברי בבוז, תוך כדי שהוא שולח את אצבעותיו ופותח שניים מכפתורי חולצתו, בכך חושף יותר ממה שכבר יש באפשרותי להכיל.
“למכור דירת יוקרה בלב תל אביב במחיר עלות, זה לא לסגור חור. זה להרחיב אותו בקצב של גדילת החור באוזון. תאמיני לי שאם תקשיבי לי…” אני קוטעת את דבריו בכך שאני מניפה את ידי באוויר. אני ממלמלת השהוש קל והוא חותם את פיו, נותן לי את הכבוד הראוי, ואני מוצאת את עצמי מהרהרת, האם חייו הפרטיים, גם הם מלווים במוטו הזה שלו– כסף וכוח?
“אני לא חייבת לך דין וחשבון ואני חושבת שאם יש בך טיפה של הגינות, אתה תעצור לרגע ולא תשפוט אותי. אתה תנסה להבין את הצד שלי”. אני מנסה לשמור על הסטטוס קוו בינינו, וברור לי שהוא ייעלם אם הוא יחליט לעשות כל מהלך שיחפוץ בו.
“בעסקים אין הבנה ואני לא נוסע במכונית מרוץ כדי לעצור בקו הסיום, כי מבחינתי הוא לא קיים בכלל. אני באתי לעשות עסקים ואני מצטער שאני לא פסיכולוג. אם הייתי, אולי הייתי עושה עבודה טובה יותר ממה שעשו איתך…” הוא ממלמל ודמעות מתחילות להיקוות בעיניי. הגבר הזה מעז יותר מדי ויותר מכפי שבכלל מותר לו. אני שוקלת את האפשרות להגיש לו סולם על מנת שירד מהעץ עליו טיפס, יותר נכון אתן לו חבל לגלוש היישר למציאות.
“אתה עדיין לא מכיר אותי”, אני נוהמת לעברו בלחש בפעם השלישית. הוא מבחין בעיניי שמבריקות, והבעת חרטה עוטפת את פניו. הוא מתנשם עמוקות ומניח את כף ידו על שלי. שניות בודדות, שנדמות לי כנצח, עוברות עד שהוא פותח את פיו שוב.
“זה לא היה במקום, אני מתנצל, פשוט לחקור עלייך לא היה כזה קשה. זה היה אפילו קל מדי. לא הייתי צריך להתאמץ בשביל להקליד את השם שלך בגוגל ולגלות את כל קורות חייך”, הוא לוחש. כשאני מרגישה שהשיחה הזו לא מובילה לשום מקום, אני מנערת ממנו את ידי בבוטות ומושכת את אפי, כך שהדמעות המתעקשות לרדת נעלמות ברגע אחד. אולי אם אשקה את עצמי לכדי שיכרון, אפילו הקל ביותר, אצליח להעביר את השיחה הזו על מי מנוחות ולא כסופה משתוללת.
אני מושיטה את ידי לעבר בקבוק היין היוקרתי המונח על שולחן נמוך בין רגלינו. בהברגה קלה אני חולצת ממנו את הפקק ומוזגת את תכולתו לשתי כוסות מהודרות המונחות בקדמת השולחן. אחת מהן מתנדנדת בחוסר שיווי משקל והוא מיד נחלץ לעזרתי ואוחז ברגלה הארוכה בשתי אצבעותיו.
“אני מוכנה להגיע איתך לפשרה”, אני מודיעה והוא מרים את הכוס בידו ומערבל אותה במעגלים כמו שרק מקצוען יודע לעשות. אני מחקה את תנועותיו ומשיקה את הכוס לשפתיי בעודי מניחה את הבקבוק על השולחן בזהירות יתרה. הטעם מר, אך ערב וסביל. אני בולעת את הנוזל בשקיקה, בעוד הוא נועץ בי מבט יוקד.
“אני מקשיב”. שפתיו טועמות מהיין. הוא נאנח בפליאה ומתענג על הטעם. ודאי שיעשה זאת, אף אחד לא נשאר אדיש ליין מסוג ‘רישבור’ של יקב אנרי ז’אייה מחבל בורגונדי בצרפת. רק פתיחת הבקבוק עולה אלף דולר, לכל הפחות, וכל תכולתו שווה למעלה מעשרים אלף דולר. ייבוא מיוחד של רן אשר פקד עליו שיגעון גדלות. הוא החליט לבזבז את כספי הלקוחות על שטויות, שהפך לתחביבים, שהיו למעשה בזבוז כסף של אחרים. גנבה לאור היום. זאת ועוד מיני פשעים רבים ואחרים.
“אין לי בעיה למזג בין החברות, דהיינו שהחברה שלי תהיה חברת בת של ‘פלג ושות'”, אני קובעת. בלי משים אני גומעת את כל תכולת הכוס ומוזגת אחת נוספת. אם יחליט להסכים להצעה שלי, הוא יהיה טיפש, כי העיקולים מהבנק לא מבוששים להגיע. רק אם יש ברשותו הון עתק ובנוסף גם נזיל, הוא יוכל להציל את החברה שלי.
“מה יצא לי מזה?” זוויות פיו מתרוממות לחיוך והבל פיו, בריח הענבים שהגשתי לו, נשלח לעברי. אני כמעט משהקת מולו, אך ברגע האחרון מצליחה לעצור את השיהוק.
“כפי שאתה יודע, יש לנו שם בסדר גודל עולמי, חוב כזה או אחר לא מוריד מהמוניטין שלנו. להפך, עצם מיזוג החברות יכול להיות טוב לשתיהן, ולהכניס גם את החברה שבבעלותך למובילה בשוק היוקרתי”, אני פוסקת בביטחון. אני לא נכנסת איתו לעניינים הרווחיים שבדבר, כי נכון לעכשיו, אין כאן כל עניין רווחי. המטרה היא לכסות את החוב שיש לחברה בחמישה בנקים שונים, והאמת לאמיתה היא, שפשעיו של רן הרקיעו שחקים וחצו גבולות. אני חוששת כי כל מה שאני עושה כרגע הוא לנסות לשכנע אדם שאינו רוצה בכך. אני עדיין לא מבינה מה הוא רוצה להשיג.
“אני לא יודע מה עשית עד עכשיו או מה גרם לך לחשוב כך, אבל החברה שלי היא המובילה כרגע, לא שלך. זה לא בא בחשבון”. הוא מותח את כתפיו לאחור ומנפח את חזהו, שנדמה שמסותת כולו שרירים תחת הבד השחור. עיניו סורקות את הנמשים שלי ואני כבר יודעת מה קורה להם – הם נהפכים סגולים ואף מנצנצים כיהלומים בחושך. אני נדהמת מהאיש הזה שמדבר בתקיפות, אך מנגד גם ברכות.
“אז אני מצטערת לבשר לך שהפגישה הזאת הגיעה לסיומה”. סבלנותי פקעה ברגע שהוא השיב בשלילה. אחרים יגידו כי אני ממהרת, אך אני לא מוכנה להפקיר את החברה הזו שבבעלותי, בגבר שבטוח שהוא אלוהים.
כוס המשקה שלי, שעד לפני רגע הייתה מלאה, התרוקנה, ואני מניחה אותה על השולחן. שלו מלאה בחציה, אך לבסוף גם הוא מניח אותה על השולחן בעדינות. אני נעמדת באחת ועוקפת את השולחן הקטן. עיניו נעוצות בעורפי כשאני צועדת לעבר הדלת ואוחזת בידית. באותו מעמד אני גם מסמנת לו כי הגיע הזמן שלו ללכת.
לא נימת קולו ולא העיניים המשתקות שלו, יצליחו לגרום לי לוותר על מה שהחזקתי במו ידיי. לא מעניין אותי שהחברה הזו מיסודותיה לא שלי, עכשיו אני שקועה בה כבר עמוק מדי. אני מפחדת שאם אשחרר אותה, הנפש שלי תאבד.
“את מתעקשת לשמר משהו שהוא לא שלך ואני יכול לתת לך ברגע זה עשרים מיליון שקלים, למען השחרור שלך. נדמה לי כי לא החברה היא החשובה לך. משהו בחיים הפרטיים שלך מונע ממך לעשות את זה”. הוא נעמד על רגליו וצועד לכיווני. הוא לבטח ניחן בכוחות מיוחדים, אם הוא מצליח לקרוא את המחשבות שלי. אני חוששת כי כפי שאני שקופה בעיניו, אני שקופה גם בעיני האחרים. בעיני כולם.
“שוב אתה מנסה להתערב בעניינים שלא לך. עכשיו אם תרשה לי, אני צריכה לארגן כנס דירות והכנס הזה מתחיל בדיוק בעוד עשרים וארבע שעות”. אני מציצה לעבר שעון ה’רולקס’ שעל ידי. הוא מחייך ומתקדם בצעד קטן שחוסם את הדלת. אני חושבת שגם עוד שלושה צעדים כאלה לא יעזרו לי אם ארצה לעבור דרך הדלת הזו, שלידו נראית כה צרה. הוא עצום בגודלו ואף מכופף את ראשו על מנת לעבור בהצלחה תחת משקוף הדלת.
“אני לא מתכוון להפריע לך וגם לא להתערב בחייך האישיים. אלה, תעשי לעצמך טובה ותחשבי על זה. זאת יכולה להיות ההצעה המפתה ביותר שתקבלי”. הוא טומן את ידיו בכיסיו. זו בהחלט הצעה מפתה ביותר, אך על אף כל זאת אני מסרבת. העיסוק הבלתי פוסק בחברה הזו מזין אותי כמו ערפד הצמא לדם. אני משרבבת שפתיים ביהירות ומרימה את ראשי בגאווה. מבטינו מצטלבים, והמבט שלו יכול לשרוף את פניי כלהבה.
“תודה, אבל מכאן אני אסתדר. לבד”, אני משיבה בתוקף והוא מסובב אליי את גבו. הוא מתחיל לצעוד הרחק ממני וכשהוא נעלם במבואה הצרה לעברה של המעלית, אני מניחה את לחיי על הדלת. אני גומעת את מראהו שבעוד רגע ייחבא מעיניי, אך בהגיעו לפתח המעלית הגדול הוא מסתובב באחת באופן פתאומי ואני לא מצליחה להתחמק מעיניו.
“תחשבי. על. זה.” הוא מניד את שפתיו ללא קול וקורץ לי בעינו הימנית. לרגע אחד תווי פניו זוהרים כברק ומשהו בלסתו המרובעת מביע עיקשות בלתי ניתנת לפשרה.
אני נסוגה מהדלת וטורקת אותה בבהלה, כשאני מבינה כי נקלעתי לתסבוכת אמיתית. הוא דיבר על כרישים בתוך הים כשהוא בעצמו הלווייתן – מלך הים. אני רק דג רקק, ואם אסכים להצעתו, הוא יטרוף אותי. בלי נקיפות מצפון ובלי רחמים.
אין עדיין תגובות