כשהייתי בכיתה א׳ הוריי התגרשו ואבי, שהתקשה להתמודד עם הפרידה, עזב את הארץ והשאיר לי רק מכתב. כששאלתי למה? הוא […]
המבוך
לפתע מצאתי את עצמי במבוך צר, עשוי שיחים צפופים וגבוהים. לא היה לי ברור איך הגעתי לכאן. הרגשתי שאיבדתי כיוון. חשתי קוצר נשימה קל, ולבי הלם במהירות, אבל אמרתי לעצמי שאין ברירה והמשכתי ללכת. כמה אפשר לקום עייפה בלי אנרגיות, להתרגז שוב ושוב על אותם הדברים, להיות מתוסכלת שעוד שנה עוברת והחלומות שלי לא התגשמו, להצטער בדיעבד על בחירות שעשיתי, ולשמוע את עצמי עונה ש'הכול בסדר' כששואלים אותי "נגה, מה שלומך?" אף שאני ממש לא מרגישה ככה, חשבתי לעצמי.
מכיוון שידעתי שחוש ההתמצאות שלי לוקה בחסר, התקדמתי לאטי, מקווה לפגוש מישהו שיוכל לכוון אותי הלאה, כדי שלא אפספס את היציאה. לפתע שמעתי צעקות מאחד המעברים. כשהתקרבתי הבחנתי בארבע דמויות מוזרות. נדרש לי זמן לעכל מה קורה שם.
הייתה שם דמות כחולה ודמות אדומה שלא הפסיקו לריב ולצעוק זו על זו.
דמות ירוקה עמדה לא רחוק מהן, והתלוננה שהיא מרגישה לא טוב ושיש לה בחילה, ודמות לבנה ישבה בעיניים עצומות ונראתה מנותקת מהכול.
"כל כך נמאס לי!" אמרה האדומה כשהיא רושפת גיצי אש לכל עבר. "אתה כל כך ביקורתי ועקשן, נדמה לך שאתה יודע הכול, אתה לא מפסיק לדאוג, אתה בטוח שצריך לחשוב פעמיים לפני שעושים משהו, כל הזמן מעניין אותך איך אנחנו נראים ומה יחשבו עלינו, אתה לא מרשה לי לעשות כמעט שום דבר חדש מרוב שאתה מפחד לאבד שליטה, אתה מכריח אותי לשתוק ולסיים משימות שאני לא אוהבת לעשות, אתה כבד ושתלטן, איך אפשר ליהנות ככה מהחיים?"
"ואני עייף ממצבי הרוח המשתנים שלך." ענה לה הכחול בטון נוקשה ורטט בכל פעם שדיבר. "את רוצה לעשות רק מה שבא לך מבלי להתחשב במה שצריך, את מסכנת אותנו עם הסקרנות הבלתי פוסקת שלך, את חושבת שהכי חשוב זה לאהוב ולהתרגש מדברים כמו ילדה קטנה. את שוכחת שעם חלומות לא הולכים למכולת, את רגישה מדי ונפגעת בקלות, חסרת ביטחון, כועסת כשלא מבינים בדיוק מה את רוצה ונראה לי שאף פעם את לא באמת מסופקת. איך אפשר להתקדם ככה בחיים?"
"מה קורה פה?" שאלתי. "למה אתם רבים ככה?" נראה היה שדיברתי בעיקר לעצמי, כי אף אחד לא הקשיב לי.
לאחר כמה רגעים הפסיקו הכחול והאדומה לריב, ניגשו אלי והחלו למשוך אותי כל אחד לכיוון שלו.
המגע של הכחול היה קר ורוטט והעביר בי צמרמורת, לעומתו המגע של האדומה היה חם מדי ודביק.
"די! תפסיקו למשוך, זה לא נעים לי!" קראתי כשאני מנסה להיחלץ מהם. הדמויות עצרו לרגע התבוננו עלי וזו בזו, עשו פרצוף והסתובבו גב אל גב.
"אני לא מדברת איתו." אמרה האדומה.
"ואני לא איתה." ענה הכחול.
"לא ייאמן, אתם מתנהגים כמו שני ילדים קטנים, כל כך עסוקים במריבות שלכם שאתם בכלל לא שמים לב לדמות הירוקה פה שתכף מקיאה מרוב בחילה. ואת שם, היי," קראתי לדמות הלבנה שישבה ישיבה מזרחית על הרצפה, "מה את עושה את עצמך ישנה? את לא שומעת מה קורה סביבך?"
"עד שמשהו לא ישתנה אני אינני כאן." היא אמרה בשלווה ונותרה במקומה.
"ולמה בדיוק שמשהו ישתנה אם את לא עושה כלום והכחול פה חושב שהוא הבוס?" התריסה האדומה כנגדה.
"רגע, את מוכנה להסביר לי קצת מי את ולמה את כל כך כועסת?" ביקשתי.
"כן, אני מוכנה," היא החלה לדבר בהתרגשות שהשפיעה גם עלי. ״אני מייצגת את הרובד הרגשי שלך ואני די סובלת ממנו." היא הצביעה על הכחול. "הוא עושה תפקיד חשוב, אבל אני לא מרגישה שהוא אוהב אותי בכלל. הוא מלחיץ אותי ומשתמש בכל מיני טכניקות שליטה שהוא חושב שמגנות עלי. אני בכלל לא רוצה שהוא יגן עלי ככה. כל כך חשוב לו מה אנשים אחרים אומרים, אבל מה איתי? פעם היינו חברים טובים אבל הוא השתנה והפך לסוהר." היא אמרה בעצב. "הוא לא מבין שאני רק רוצה שהוא יסמוך עלי ויאהב אותי כמו שאני, שייתן לי יותר מקום להתבטא בעבודה ובכלל בחיים."
תחושת חמלה עברה בי, הבטתי בכחול כדי לבדוק איך הוא מקבל את דבריה, אבל הוא שמר על קור רוח. "אם לא תתני לה לשחרר קיטור, זה לא ייגמר, אז עדיף פשוט לא להגיב." הוא אמר והתרחק קמעא.
"רגע, לא אמרת לי מי אתה."
"אני מייצג את הרובד המנטאלי שלך." אמר הכחול ברשמיות. חשתי שראשי מסתחרר מעט כשהוא מדבר. "אני לא אוהב שמתערבים לי בעניינים, אבל האמת היא שהתעייפתי כבר מכל המריבות האלה, אז אולי באמת הגיע הזמן לתת למישהו אחר לעשות פה סדר. כמו שאת רואה, הגברת פה לא ממש משתפת פעולה. היא בכלל לא מקבלת אותי, ולא מעריכה את מאמציי לשמור שהיא לא תיפגע. תגידי לה בבקשה שהיא צריכה להקשיב לי יותר, כי אני יודע מה טוב לה."
"כבר הקשבתי לך מספיק וכל מה ששמעתי היה הסברים ללמה לא לעשות, להרגיש או להיות מה שבא לי." ענתה האדומה והפנתה לו את הגב.
דקות ארוכות עמדתי שם אבודה ומבולבלת, שוקלת מה עלי לעשות כשלפתע הדמות הלבנה סימנה לי להתקרב. "האמת היא שאת היחידה שיכולה לפתור את המצב." לחשה והסתובבה אלי.
"למה את מתכוונת?" ביקשתי לדעת.
הדמות הלבנה התמתחה מעט והחלה לדבר בקול שקט ורך. "אני מייצגת את הרובד הרוחני שלך." אמרה בשלווה וצמרמורת מוזרה עברה בי בכל פעם שהיא דיברה. ״ההתבוננות ברבדים האלה מעלה בי חמלה. לתחושתי, אף אחד פה לא זוכר בדיוק מה הוא אמור להיות. המצב הזה נמשך כבר יובלות. אי אפשר לעשות מדיטציה, אי אפשר להתקדם ולא להגשים את הייעוד. רוב הזמן הם מפחדים, לחוצים, נלחמים, או נמנעים מעשייה, מה שמייצר בעיקר חוסר אנרגיה וחוסר סיפוק מהקריירה, מהיחסים, מהמצב הכלכלי ומהבריאות, כמו שכבר שמת לב." היא הצביעה על הדמות הירוקה שהקיאה לתוך דלי בפינה.
"אתה זקוק לעזרה?" בדקתי עם הדמות הירוקה.
"יהיה בסדר." הוא ענה בטון עבה והתיישב על הרצפה בכבדות.
"אני ממש מצטערת שאתה מרגיש לא טוב." אמרתי וחשתי עייפות קלה משתלטת עלי לפתע.
"אל תדאגי, אני מאוד שמח שאת פה, כי לאחרונה אני ממש מתאמץ לנקות את הרעלים שאלה מייצרים במריבות שלהם מה שמחליש אותי ומכביד עלי ומוריד לי את רמות האנרגיה. הלוואי שהם היו מתחברים אלי ורואים איזו השפעה יש לכל אחד מהם עלי, הרובד הפיזי, הרי אנחנו אמורים לפעול בשיתוף פעולה, אבל כמו שאת רואה זה לא ממש קורה.״
"המצב בהחלט לא טוב," אמרתי. "אבל אם אתם רוצים את עזרתי אני חייבת להבין איך בכלל נוצר המצב הזה. אני גם רוצה שתבטיחו לי שאם אני עוזרת לכם אתם עוזרים לי לצאת מכאן, כי אני קצת איבדתי את הדרך שלי ואין לי מושג איך מתקדמים מכאן." פניתי ללבנה.
אין עדיין תגובות