גן עדן בשערי הגיהנום

זו האזהרה האחרונה, הילי. יש לך עשרים וארבע שעות לסיים את מערכת היחסים הזו. בעולם שלנו אין מקום לטעויות, ואם לא תעשי את זה נכון ונקי נאלץ לשלוח אותו למנוחת עולם."

בגיל עשרים ושתיים הילי מגלה שלושה דברים על עצמה, שמאיימים להחריב את עולמה.

הראשון – משפחתה משתייכת לארגון פשע עתיק יומין, השולט בכלל ארגוני הפשע ברחבי העולם. השני – ראש הארגון הקטלני, שלו כללים ברורים וחוקים משלו, הוא לא אחר מאשר אביה. הגילוי השלישי והמזעזע מכולם הוא, שהיא בקרוב תירש את תפקיד ראש הארגון, עם כל מה שמשתמע מכך. התפקיד המחייב יצריך מהילי לשנות את חייה בצורה שתפגע בקרובים אליה ביותר, ואולי גם בעצמה.

הגילויים החדשים הללו, והגזרות הקשות שבאות ביחד איתם, מסחררים את עולמה של הילי, ומציפים סודות נוראיים ישנים וחדשים כאחד.

האם תצליח הילי בגילה הצעיר לעמוד באתגר שהתפקיד דורש ממנה? האם תסכים להקריב את לבה על מזבח הארגון, ומה יבוא קודם? האהבה או המשפחה? האם תצליח לעמוד בראשו של ארגון מסוכן שמאז שנוסד נוהל על טהרת הגברים בלבד?

גן עדן בשערי הגיהינום הינו רומן פשע ארוטי מותח על שבירת מסגרות ואהבה פורצת  גבולות.

זהו ספרה השני של יולנדה הירש-סופר. ספרה הראשון, חזקה מתמיד, ראה אור בהוצאת "ביבוקס ספרים ברשת."

מקט: 001-2850-017

״יש לך עשרים וארבע שעות לסיים את מערכת היחסים הזו. בעולם שלנו אין מקום לטעויות, ואם לא תעשי את זה נכון ונקי אאלץ לשלוח אותו למנוחת עולם.”
הילי פוערת את פיה באיטיות, אך אף מילה לא בוקעת מגרונה. היא מוחה בגב כף ידה את דמעותיה הזורמות על לחייה ועוצמת את עיניה בחוזקה.
“אני אעשה את זה, אני אפרד מעוז…” היא מבטיחה בלית ברירה ויוצאת בטריקת דלת רמה ממשרדו של אלכס.

פרק 1

הילי יושבת בבית קפה קטן בדרום תל אביב. כבכל יום בשעות הצהרים, בית הקפה עמוס באנשים, צחוק וקולות ההנאה מתערבבים עם התנועה הסואנת וקולות צופרים, אך הילי שקועה בשלה. פעימות הכאב שהיא חשה בראשה הן היחידות אותן היא שומעת ומרגישה.
גבה זקוף על משענת הכיסא המתכתית, משווה לה נופך אצילי. על שולחנה מונחת כוס זכוכית שקופה עם קפה הפוך, ולצידה קרואסון שוקולד, ובו היא נוברת באצבעותיה. מדי פעם היא מלקקת מאצבעה את השוקולד שנתפס בה. היא בוהה בסובבים אותה, בילדה הקטנה שקופצת וצוחקת, משחקת בבועות סבון שהיא מפריחה באוויר, בזוג המבוגר שיושב ומחזיק ידיים, באישה הרה שביד אחת תומכת בבטנה הגדולה ובידה השניה מנענעת עגלה.
העוברים והשבים מעיפים לעברה מבט. קשה שלא להבחין בה, שיערה החלק והארוך בצבע חום דבש מדגיש את עיניה הכחולות כצבען העמוק של מצולות הים, ושפתיה דגושות ותפוחות. גופה ארוך ואצילי, שדיה שופעים ובולטים מפתח חולצתה בעלת מפתח ה”וי” הצמודה לגופה.
הילי מביטה בנייד המונח על השולחן. השעה אחת ורבע בצהריים, ועוז מאחר. היא מחליקה את אצבעה על המסך.
היא נכנסת לרשימת אנשי הקשר ומאתרת את איש הקשר: “עוז הנסיך שלי,” לוחצת על אייקון החיוג וכבר בצלצול הראשון הוא עונה לה.
“אני מצטער, נרדמתי, אני כבר מגיע.” הוא מבטיח.
“אני מחכה לך.” היא עונה בקרירות ומנתקת את השיחה.
אצבעות ידיה המטופחות משחקות בשרשרת זהב הסובבת את צווארה. החשש והמתח גואים בה, אולי היא לא תצליח לומר את המילים הנכונות? האם תצליח להפרד מעוז בלי שיחשוד שיש איזו שהיא כוונה נסתרת עמוקה יותר מאחורי הפרידה? חייו מונחים בידיה והיא חייבת לשמור עליו. היא חייבת להרחיקו מעולמה, מאותו עולם שעד לפני עשרים וארבע שעות היא בכלל לא ידעה שקיים, ולא היה לה מושג עד כמה הוא חלק בלתי נפרד ממנה.
נשיקה קלה על לחייה מקפיצה אותה משרעפיה, עוז עומד מאחוריה. היא מושכת מתיקה את משקפיי השמש הכהים מתוצרת גוצ’י ומרכיבה אותם על עיניה. עוז זורק את משקפיו על השולחן ומתיישב מולה בחיוך חושף שיניים. היא מסתכלת עליו, בוחנת כל תו של פניו, יודעת שזו הפעם האחרונה שהיא רואה אותו. יודעת שעוז הקליל החייכן והאוהב יעלם מחייה בעוד רגע. היא נושכת את שפתה התחתונה בחוזקה.
זה לא הולך להיות קל, היא חושבת בצער.
“מצטער, את לא מבינה איך נרדמתי זה היה מטורף…” הוא משתתק באחת כשהילי מסמנת לו בידה לעצור. הוא מביט בה מבולבל. “מה קורה הילי?” עוז שואל ובקולו ניכרת דאגה אמתית.
הילי משחררת אנחה עצורה ומביטה בו. “אנחנו צריכים להיפרד.” היא פולטת במהירות, ומנערת את ראשה. שוב חוזרת ואומרת: “אני רוצה להיפרד.” רעד קל מתגנב לקולה על אף שהיא מנסה בכל הכוח לשוות לו יציבות וביטחון.
“מה?” עוז מטיח את ידו על השולחן. זה מבהיל את הילי ומקפיץ גם את היושבים סביבם. עיניהם של יושבי בית הקפה הופנו לעברם וקול צופר של אוטובוס כחול החזיר אותם לעסוק בעניניהם.
“החלטתי. אין טעם למשוך זאת עוד. היה טוב, אבל מזמן זה כבר לא זה.” היא מתנשפת, דמעות חומקות מעבר למשקפיה, נושרות על אפה הסולד.
עוז מסיר את משקפיה של הילי וחושף את עיניה האדומות והנפוחות, המסגירות שבכתה במשך שעות ארוכות. הילי מוחה את דמעותיה במפיות הנייר שעל השולחן ומרכיבה שוב את משקפיה. נשימותיה הולכות ונעשות כבדות. היא מבינה שזה הזמן ללכת.
“מה באמת קורה כאן הילי?״ עוז מביט בה בחשדנות. ״את לא נראית לי כמו מישהי שרוצה להיפרד. את חייבת להסביר לי.” עוז מנסה לדרבן אותה לדבר, מושיט את ידו לאחוז בידה, אך היא אוספת את ידה ממנו במהירות, מותירה את ידו תלויה לרגע באוויר, מיותמת. ידו צונחת לברכו.
הילי מסמנת למלצרית להגיע עם החשבון, מניחה שטר של מאה שקלים על השולחן, אוספת את תיקה ונעמדת בחדות.
“הילי …” עוז עדיין יושב, מנסה לעכל את הרגעים שחלפו.
“עוז, אני חייבת עכשיו ללכת. אל תתקשר אליי יותר. פשוט תשכח ממני.” היא נושקת קלות על לחיו. הפעם, הילי לא משהה את שפתיה במגע עם לחיו, אינה מלטפת כהרגלה את עורו בליטוף שתמיד עורר אותה לחיים, תמיד גרם לה לחייך ובמרבית הפעמים הסתיים כשהיא נאנחת בין זרועותיו. הפעם שפתיה מסתפקות במגע קצר ומרפרף, שמסמל את הסוף, את הפרידה.
״הילי- חכי רגע!״ עוז ממהר לקום אחריה, שולח את ידו לתפוס בזרועה. “תסבירי לי.” הוא מבקש בקול חלש, מבולבל ושבור. ״אני חושב שמגיע לי הסבר.״
היא מסתכלת על ידו האוחזת בזרועה. המגע כל כך מוכר ויחד עם זאת כל כך זר. היא בטוחה שבית החזה שלה עומד להתפוצץ, שלבה עומד לקרוע את הבשר והעור ולהתפרץ החוצה. היא אוספת את עצמה בכוחות נפשיים מאומצים, שולפת את ידה מתוך ידו ופוסעת לכיוונה של מכונית הBMW מדגם מנהלים, בצבע שחור בוהק, שממתינה לה על המדרכה. נהג לבוש במדי שרד יוצא מתוכה ופותח עבורה את דלת הנוסע.
הילי נכנסת בשתיקה. היא יודעת שקהל אנשים סקרן נחשף לסצנה הקשה בחייה. יודעת שעוז צופה בה, אך משתדלת בכל כוחה להפגין את נחישותה להיפרד, מתעקשת שיבין שהיא מתכוונת לכל מילה כשהיא אומרת שהיא לא רוצה אותו עוד בחייה.
“לאן, מיס סקוטליין?” שואל אותה ג’ו הנהג.
“הביתה, ג’ו.” הילי משיבה, קולה חנוק מדמעות.
העור המכסה את המושב האחורי קר כנגד גופה הרועד, ותחושת הכאב מרעידה את גופה וגורמת לה לתחושת קיפאון. היא מחבקת את עצמה ומביטה מבעד לזגוגית החלון אל הרחוב הומה האדם.
תחושת קנאה עוטפת אותה למראה האנשים הפשוטים המתהלכים להם ברחוב ללא חשש. הם זכאים לבחור עבור עצמם את דרכם, מתווים לעצמם את ההווה ואת עתידם, אך לה, להילי, אין את החירות הזו. לאחר שג’ו מתיישב במושב הנהג הוא מסתובב לעברה ובלי לומר מילה הוא מניח בידה חבילת ממחטות אף.
“תודה.” היא מקנחת את אפה בעדינות.
הנסיעה מתארכת ודמעותיה זולגות ללא הרף. הילי המותשת עוצמת את עיניה ונרדמת.
היא ניעורה משנתה לשמע צלצול מוכר ואהוב. לא היה בלבה ספק שעוז לא יניח לה לעזוב אותו בקלות וללא הסבר יותר מעמיק.
לא הייתה לי ברירה, היא חושבת בעצב עמוק, הייתי חייבת להרחיק אותך ממני, אחרת חייך היו בסכנה מיידית, והכל בגללי. אבל אני לא יכולה לספר לך את זה, היא מדברת ללא מילים אל הטלפון הנייד האחוז בידה, מייחלת שהייתה יכולה להסביר כך, במילים אלו ממש, את המצב לעוז. אם אשתף אותך במידע המפתיע שנחת עליי ביממה האחרונה, אתה עלול לשלם על כך בחייך, ואני עצמי טרם עיכלתי את הכללים הנוקשים שעתה מחייבים אותי להיות כפופה אליהם, וטרם השלמתי עם מה שמצופה ממני לעשות.
פרץ נוסף של דמעות שוטף את לחייה. איך אספר לך, עוז, שעליי להתחתן ולחלוק את חיי עם גבר זר, וזו רק ההתחלה. איך אספר לך שאני חייבת תוך שלוש שנים להביא איתו לעולם צאצא.
רק המחשבה על גבר אחר שיחלוק איתה את מיטתה מזעזעת אותה וגורמת לה להתייפח. גבר זר שנבחר על ידי אלכס!
היא חייבת להתנגד. היא חייבת להילחם בשדים האלה שהתפרצו לתוך חייה. ועוד לחשוב שהם בעצם היו שם תמיד, עוטים על פניהם מסכות של מלאכים, אותם שדים שגידלו, טיפחו וטיפלו בה בכל כך הרבה אהבה.
כל תחושת הביטחון שלה בעולמה התנדפה לה. שום דבר כבר לא ברור, דבר כבר לא מובן. הקרקע היציבה והבטוחה נשמטה תחת רגליה. מסתבר כי החופש בחייה שלאורו התנהלה היה בעצם רק הכנה לעתיד השחור והאפל ביותר, שבו אין שום בטחונות, והיא לעולם לא תהיה חופשייה יותר לבחור את דרכה בעצמה. אלוהים אדירים, לא בארץ היא הולכת לשלוט אלא לתת לאופל לשלוט בה. כיצד היא תעשה את זה? איך היא לא ראתה את זה מגיע במשך כל השנים? איך הם הצליחו לעבוד עליה? היא כעסה על עצמה, תוהה בפעם המיליון איך יכולה הייתה לפספס כל כך הרבה רמזים בדרך. מה לה, אוהבת החיות המתנדבת בכל עמותה אפשרית, ולארגון פשיעה, שרצח, סחר בסמים ובנשים היא לחם חוקו.
הצלצול פוסק רק לרגע, ומתחדש מיד עם המנגינה האהובה והמוכרת. עוז לא מוותר ומתקשר שוב ושוב.
אני מצטערת על שהכנסתי אותך לחיי מלכתחילה, היא חושבת, שוב מדברת לעוז בתוך ראשה. אם הייתי יודעת מראש, הייתי חוסכת את הכל ממך.
הטלפון מפסיק לצלצל רק כדי להתחיל שוב, אך הפעם המתקשר אינו מזוהה. למרות זאת, היא יודעת בדיוק מי הוא המתקשר. היא בוהה בתקרת הרכב לרגע ארוך ואז לוקחת נשימה עמוקה, עונה לשיחה ומצמידה את המכשיר לאזנה. היא עוצמת בחוזקה את עיניה.
“אל תנתקי!״ עוז מבקש בדחיפות מעברו השני של הקו. ״אני חייב לדעת מה קרה? אחרי שלוש שנים של זוגיות את לא חושבת שמגיעה לי תשובה? מגיע לי לפחות לדעת מה השתבש?” קולו שבור ומלא בכאב, מרסק אותה אפילו עוד יותר.
“הכרתי מישהו, התאהבתי. זה פשוט קרה,״ היא משקרת, נקרעת מבפנים בייסורים עם כל מילה. ״תנסה להבין.” עיניה מכווצות, ידה מאוגרפת וציפורניה המטופחות חותכות בבשר כף ידה.
“אני לא מאמין לך, הילי. את משקרת לי. מתי זה קרה?״ היא שותקת לרגע ועוז ממשיך. ״תפסיקי הילי, אני אוהב אותך! לא משנה מה זה יהיה שקורה הרגע- על הכל אני מוכן לסלוח, רק תדברי איתי, לעזאזל, תדברי איתי!” הלהט בקולו נשמע היטב.
״זה קרה בשבוע האחרון, עוז.״ הילי מכריחה את עצמה לענות, מתאמצת למצוא את הסיפור ההגיוני שישכנע את עוז לשחרר. ״אתה ואני בקושי נפגשנו לאחרונה בגלל הקורס שלך. הכרתי מישהו מדהים שיש לו יותר זמן בשבילי. מישהו מהעולם שלי. הוא איש עסקים אמיד מאוד. כחייל אתה לא יכול להתחרות בו, לא בסקס ולא במעמד. הוא כבש את הלב שלי.” היא מנסה לשוות לקולה ריחוק וקרירות ככל האפשר. הזלזול היה רק נדבך נוסף. היא אוספת את כל כוחותיה ואת כל הביטחון העצמי שאגרה עם השנים כדי לא להתפרק.
“איך קוראים לו?” עוז צורח באוזניה של הילי.
הילי שותקת. היא לא תצליח לרמות את עוז. הוא מכיר אותה טוב מדי.
“תפסיקי לשקר לי כבר הילי.״ קולו של עוז תקיף וקשוח, ועם זאת שבור וסובל.
“אני לא משקרת לך. זו ההחלטה שלי וזהו. תתרחק ממני, אני לא רוצה אותך יותר בחיי.” קולה נחרץ, ציפורניה יוצרות חורים מדממים בכף ידה.
“אני לא מוכן לקבל את זה.״ הוא מתעקש. ״אתן לך קצת זמן לחשוב על זה שנית. בכל מקרה, אל תשכחי לרגע, אהובה, שאני קורא אותך כמו ספר פתוח. אומנם אין לי כרגע שמץ של מושג מה מניע אותך להתנהג כך, אבל אני מודיע לך שאני מתכוון לגלות ואין מצב בעולם שאני הולך לוותר עלייך! אני אלחם עלייך כנגד כל העולם אם צריך. אני אוהב אותך!” המילים יוצאות ממנו ברגש ובסופן הוא מנתק את השיחה.
הילי מטיחה את הנייד שלה אל ריצפת הרכב, מחבקת את רגליה בתנוחת עובר ופורצת בבכי תמרורים. לא בכי כזה שבו רק העיניים דומעות ללא הפסקה, אלא כזה שבוקע ממעמקי החזה ביפחות צורמות וקורעות לב.
ג’ו נבהל ועוצר את הרכב בשולי הכביש.
“הילי, מה את צריכה? בבקשה תגידי לי מה את צריכה?” דאגה כנה בקולו. ג’ו ליווה את הילי מאז נולדה. הוא וליז, האומנת שלה, היו הצל השני שלה. הם ליוו אותה לכל מקום שהלכה, בין אם זה היה בארץ או מחוצה לה, בשנות הגן ולאחר מכן במהלך שנותיה בבית הספר, ליוו אותה לגני שעשועים, לחוגים ולחברים. ליז בתפקידה כאומנת שימשה לה כאימא, וג’ו בתפקידו כשומר ראשה ונהגה מבלה איתה חלק ניכר מזמנה. היא תמיד ראתה בהם בני משפחה.
“לברוח ג’ו. לברוח רחוק מכאן!” הדמעות ממשיכות לזרום. ג’ו יוצא מהרכב, ומחפש ברשימת השיחות היוצאות את הנייד של ליז. היא עונה כבר בצליל החיוג הראשון.
“ליז!” קורא ג’ו בדאגה.
“תספר לי.” היא מורה לו בקוצר רוח.
“היא עשתה את זה, והתפרקה לגורמים. היא בוכה בכי תמרורים ברכב. אני כבר לא בטוח שאני רוצה להביא אותה במצבה לאחוזה.” ג’ו מביט בהילי מבעד לזגוגית הרכב, כרוצה להעביר את המחזה שנגלה לנגד עיניו גם לליז דרך הטלפון.
“תביא אותה. אתה לא רוצה להסתבך איתו. הוא הביא לכאן צוות חדש ויש כאן נוכחות משמעותית של אנשי ביטחון. אני אקרא לדוקטור עמית שייתן לה משהו להרגעה.” הנחישות והרוגע בקולה גורמים לו לחזור בו מהחלטתו.
“תדאגי לכך כעת. אנחנו נגיע בתוך עשרים דקות.” הוא נאנח ומנתק.
ג’ו בועט ברכב ומשחרר קללה עסיסית לאוויר.
אלכס סקוטליין, אביה של הילי, הוא איש עסקים שבבעלותו חמש חברות מן המובילות בעולם. אין מדינה בעולם שבה אין לאחת החברות שלו מטה פעילות, כך שבמהלך השנים הילי הוכרחה ללמוד חמש שפות שונות.
מכורח עבודתו, אביה מבלה תשעים אחוז מזמנו בנדידה בין משרדי החברות והמפעלים הממוקמים במקומות שונים בעולם, לכן מרבית הקשר ביניהם התבסס במהלך השנים על שיחות טלפוניות בלבד. משבגרה הילי הם נעזרו גם בסקייפ ובשיחות וידאו.
בשנה האחרונה אביה נשאר בארץ זמן רב יותר מהרגיל. הילי בילתה איתו זמן רב יותר ויותר והוא שיתף אותה בעסקיו וחשף בפניה סודות פנימיים מחייו העסקיים. עד לפני חצי שנה היא כלל לא הייתה מודעת לקיומן של חמשת החברות שלו, והיקף עושרם האמתי הובא לידיעתה רק לאחרונה.
בעשרים ושתיים שנות חייה היא פגשה את אימה, אלה סקוטליין, פעמים ספורות בלבד, וזאת על אף שהיא מתגוררת עימה באותה האחוזה בקיסריה. אימה בחרה לחיות את חייה באגף מבודד באחוזה, וכמעט שאינה יוצאת ממנו, גם לא על מנת לפגוש את ביתה או את עובדי הבית. לא פעם הילי רצתה לשבת עם אימה, לשוחח ולהכיר אותה, אך תמיד היה נדמה לה שכל העובדים המכרכרים סביבה ללא הרף מונעים זאת ממנה במכוון.
ג’ו נכנס לרכב ומביט שוב בהילי.
“הילי, תהיי איתי לרגע.” הילי מביטה בעיניו המיוסרות של ג’ו. “גם אני שיקרתי לך במשך כל השנים האלה. אני מתבייש להודות אבל גם לי יש חלק בכך. ידעתי תמיד מה צופן לך העתיד. ידעתי היטב לאיזה תפקיד מכינים אותך. אני מוכן לקחת אותך עכשיו לאן שתרצי, לתת לך סכום כסף שיספיק לך כדי להיעלם ולפתוח בחיים חדשים אבל, מהרגע שאשאיר אותך במקום שתבחרי את תצטרכי להסתדר לבד ולמצוא פתרונות, כי אהיה חייב לדווח היכן השארתי אותך.
אני יודע שאולצת לעשות מעשה קשה. אלוהים יודע כמה כואב לי לראות אותך ככה. רק תזכרי דבר אחד, בקרוב מאוד ילדה, כל השליטה תהיה בידיים שלך, את תחליטי על הכל ולא הזקן. בבקשה תנסי להתעודד. ככל שתהיי שבורה יותר אביך ישמור על מקומו לזמן ארוך יותר. למעשה, את התקווה היחידה שלנו.” ג’ו מביט בה בעיניים מתנצלות ומשפיל מבט. בכל עשרים ושתיים השנים שעברו הוא מעולם לא פנה אל הילי באופן אישי כפי שעשה כרגע. מעולם לא חשף בפניה את רגשותיו ומחשבותיו. תמיד שמר והגן עליה מרחוק.
הילי נושמת נשימה עמוקה. מנגבת את עיניה, וחיוך אמתי מתפשט על פניה.
היא מניחה את ידה על כתפו של ג’ו. “כן. נראה לי שאתה צודק ג’ו. בעוד זמן קצר אני אקבל את כל ההחלטות והחלטה הראשונה שאבצע תהיה להשיב אלי את עוז.” זיק של תקווה עולה בעיניה.
ג’ו לוחץ על גשר אפו ועוצם את עיניו בחוזקה. הוא יודע את מה שהיא לא יודעת, הפקודה לחסל את עוז כבר יצאה לדרך.