"כשיצאתי למסע הכתיבה שלי," היא כותבת, "לא רציתי להתפכח. פחדתי לפגוש גם חלקים אחרים של אבי ושלי. הרי מי רוצה […]
פתח דבר: לספר את הסיפור
אם נעשה זום־אין לתמונה מהתקופה האחרונה, נראה את אבא שלי הזקן נכנס למטבח בצעד זהיר, מהוסס. הוא נשען על השיש, פותח קופסת שימורים של שעועית, יוצק אותה לסיר הנירוסטה הקטן, מוסיף לשעועית המשומרת קצת בצל קצוץ ובשר טחון מהמקפיא, ובוחש בתנועות מעגליות מדודות.
הוא מניח את התבשיל על האש ועורך שולחן לתפארת. בתנועות איטיות הוא פורש את המפה הלבנה של שבת, מניח עליה שמונה צלחות לבנות מן הסרוויס החגיגי שהביא מהנסיעה לוורשה, אלה המעוטרות בפס זהב. על הצלחות של המנות העיקריות הוא מניח שמונה צלחות קטנות מאותה מערכת כלים הדורה – לטובת המנה הראשונה שמתבשלת בסיר. הוא עורך את הסכו"ם החגיגי, ומימין לכל צלחת, בדיוק ליד קצה הסכין, הוא מניח את כוסות השתייה ובצדן את כוסות היין השקופות, גבוהות הרגל. לאחר מכן הוא מוריד את הסיר מהאש ומתקין את המנה הראשונה. ראשית הוא פורש על כל צלחת עלה חסה, משבץ עליו שתי עגבניות שרי חצויות. בצד האחר של כל צלחת הוא מניח בקפידה שני קרקרים. אז הוא יוצק על הצלחות ביד בטוחה וגאה את הצ'ילי קון קרנה שלו. אם נסתכל לעומק נבחין כי כאשר הכל ערוך והשולחן מעוצב לתלפיות פניו המרוכזות קורנות, האלכימאי יצר מקופסת שימורים מנת גורמה.
אם נמשיך להתחקות על עקבותיו ממעוף הציפור ואחורה בזמן, נראה ששעה קלה קודם הוא עלה במעלית לקומה השנייה של ביתו. נראה אותו יושב בחדר העבודה הסמוך לחדר השינה, משרטט ומעצב עוד ועוד שקופיות לפרויקט של מניעה. עשרות שנים שבהן הוא עוסק במניעה – של פשיעה, של תאונות דרכים, תאונות עבודה, וכמובן של אלימות בקרב בני נוער. הפעם הוא מקים ניידת למניעת התמכרויות לאלכוהול וסמים בקרב בני נוער. מבט מעמיק יגלה שאבא שלי קודח שוב בעבודה, כולו שקוע בהמצאה היצירתית שלו. בשעות הללו קולו משתנה ומתעורר לחיים. בעיניים בוערות ובתנועות ידיים רחבות הוא מתאר לי את העניין החדש בחייו, רגע לפני יום הולדתו השמונים.
קרוב לשמונים שנים הוא כאן ואינו מסוגל להירגע, לעצור או להפסיק ליצור לרגע – אני חושבת לעצמי מול התמונות הללו.
אבא יוצר משמע הוא קיים.
ואסור להתווכח עם אבא כשהוא יוצר. הכל הוא יודע. בשעת החזון והעשייה שלו כל מילת נגד נתפסת ככפירה, והוא מתכעס. לא יכול לשמוע ביקורת אבל גם לא יכול בלעדיה, זקוק לדעות כמו אוויר לנשימה. בדיוק כפי שאינו יכול בלעדי אמא שלי. "אמא שלך חסרה לי מאז שעזבתי את פרויקט מנהיגות צעירה לעתיד בטוח," הוא אומר. "חסר לי לעבוד אתה יחד, להקים דברים, אני צריך אולי איזה עוזר או עוזרת צעירים לחשוב אתם."
גם אני כמוהו. היצירות שלי מקיפות אותי. העבודה על חלקן – למשל, הארגונים והמיזמים שהקמתי ועודני מקימה – נמשכת שנים ארוכות וטובות. העבודה על חלקן – השרשרות שלי, למשל – נמשכת שעות אחדות. זה הזמן שלקח לי להכין את השרשרת הצבעונית שעונדת לצווארה אורלי, חברתי הטובה. שיבצתי בה חרוזים גדולים ומגוונים בצבעים עשירים של ירוק, אדום, כחול וטורקיז. חלקם מעץ, חלקם אבנים טובות ומאחור מוסתרים אפילו כמה חרוזים קטנים מפלסטיק. כשהיא נקרעה, אורלי הביאה אותה אלי לתיקון, בחסות האחריות שנתתי לה "לכל החיים".
אני תוהה, כמה זמן תימשך העבודה על הספר הזה? איזו אחריות קיבלתי על עצמי עם הכתיבה הזאת?
אמא שלי קוראת לשלושת ילדיה – מאור, מתן ואני – "היצירות שלי". אבל אני איני מחשיבה את ילדי כיצירות שלי. לא ולא, אני מתווכחת עם אמי, ויכוח עקר, פנימי, ללא מילים.
כמה הערצתי אותו, את אבא שלי, כל השנים.
הוא עורר בי הערצה בזכות היצירתיות והיכולת שלו לברוא עולמות, לרתום אנשים לחזון. הוא מעורר אהבה כשמרגישים את החום הנובע ממנו. הוא זכה בכל האהבה וההערכה בלי מאמץ.
לא כך אמא שלי. היא עמלה, משתדלת, אך מילדיה לא זוכה בהוקרה מספקת על מאמציה.
אבא – הספר הזה בשבילך, אולי אצליח להקפיא את הזמן לכבודך כמו שתמיד רצית, זו תהיה מנחתי אליך, אתה רואה? אתה מבין?
לא רק שאהבתי והערצתי את אבי כל השנים, אלא גם התברכתי בתכונות טובות שלו. זקפתי אותן לזכותו. מתבוננת אל תוך תוכי ואומרת – כאן אני דומה לו. את האנרגיות שלי קיבלתי ממנו, את היכולת להפוך משבר להזדמנות, את האופטימיות. כאילו רק ממנו קיבלתי דברים טובים, כאילו אין לי שני צדדים, שני הורים, וכל אחד מהם עשיר בתכונות ובצבעים.
וכמו שלא ראיתי את החלקים הטובים שלי שבאו מאמא, כך הייתי עיוורת לחלקים הקשים שהעביר לי אבי בירושה. לא ראיתי, למשל, את קוצר הרוח שעבר ממנו ישירות אלי ונחת היישר בגינתו של בן הזקונים שלי, אי־שקט המקשה עלינו לחכות בתורים, למשל בקופת חולים או בסופרמרקט; קוצר רוח שבעטיו אנו צריכים לבצע בו ברגע כל רעיון שעולה במוחנו – לא מסוגלים להמתין. אי־שקט שמביא לכך שבשנים האחרונות אני צריכה לתרגל נשימות יוגה כדי לשמור על שפיותי.
כשיצאתי למסע הכתיבה שלי, לא רציתי להתפכח. פחדתי לפגוש גם חלקים אחרים של אבי ושלי. הרי מי רוצה להיפרד מן הפנטזיה? ומי רוצה לפגוש בחלקיו המורכבים, האפלים והקשים?
תראי אותי אמא. בבקשה תביטי בי!
בזום־אין אל התמונות של אמא בשנים האחרונות נקבל מבט על מירה חמו המזדקנת. נראה אותה מתגעגעת עד כאב לנכדיה הצעירים והרחוקים, נבחין בה דבקה ונאחזת בשאריות יופייה. אם נטייל בעקבותיה נראה אותה עובדת סביב השעון, בימים בפגישות לקידום העמותה שהקימה, ובלילות מקלידה שעות ארוכות מסמכים למחשב שלה.
המתבונן בתמונות הללו יבין שאפילו היום היא עדיין יוצרת, גם היא לא מפסיקה לרגע. "מעשה הבריאה", היא קוראת לעבודתה ההתנדבותית בעמותת 'עתיד בטוח' שהקימה עם אבי, המוקדשת למניעת אלימות בקרב ילדים ובני נוער.
מי שיעקוב אחריה לא יראה אותה נחה לרגע, ותמיד ישמע אותה קצת מתלוננת, "כמה עבודה יש לי", כאילו איננה מתנדבת, כאילו לא בחרה בפעילות זאת ונהנית ממנה. במבט מעמיק נוסף נבחין כיצד היא נושאת באומץ רב, אך גם בחרדה ובכאב, את השגרה ואת הגיל. את חלוף השנים שמזכירים לה שוב ושוב החברים שעוברים מן העולם, ואת העול של הטיפול באבי.
סלחתי לה לאמי במרוצת המסע הזה. אבל קודם לכן כאבתי וזעמתי. כל כעסי התנקז אליה, ואבי יצא חף וטהור. שנים ארוכות כעסתי ועכשיו אני יכולה לומר: שלוש פעמים התמזל מזלי. ראשית, כשהבנתי את גודל כאבי; שנית, כשהכרתי בגודל הפגיעה שספגה אמי, כששמעתי על ילדותה, על מסעות ההישרדות המורכבים שעברה כתינוקת רכה שהיטלטלה עם אמה במנוסה ברחבי אירופה; שלישית, התמזל מזלי שסלחתי. סלחתי לאמא שלי, אבל קודם כל הייתי צריכה ללמוד לסלוח לעצמי. על כך שאינני מושלמת, שאני אנושית. ואולי זו הסליחה שאפשרה לי לצאת למסע הזה, לכתוב את הסיפור שלה, שלהם, שלי, ולא לפחד – זה מסע אפשרי.
דרך המסע הזה מצאתי את עצמי מתחברת עם אמה של אמי, סבתי אליסה. ריחמתי על הסבתא שלא הכרתי מעודי, השורדת והלוחמת. סבתא שבסופו של דבר לא הייתה יכולה לראות את בתה היחידה ולהיות שם בשבילה. כאבתי על הסבתא הזו כשדמיינתי אותה מיטלטלת עם בתה התינוקת במרחבי אירופה הבוערת, או יושבת שנים ארוכות בודדה ומדוכאת בביתה שבכרמל, או חוזרת לגרמניה עם בעלה.
את בעלה של סבתא אליסה, סבא ארנסט, אני זוכרת בקושי. יש לי כמה תמונות ממנו, כי הוא חזר לארץ אחרי שסבתא מתה בגרמניה, והתגורר בפנסיון לא רחוק מביתנו שבו היינו מבקרים אותו. אני זוכרת, למשל, שכשהייתי בת שש, אמי לקחה את סבא אתה בדרכה לאסוף אותי מן הבלט שבאזור מרכז הכרמל.
"אמא, איזה יום היום?" שאלתי אותה.
"יום שלישי, מיכל," היא ענתה לי.
"אז אם יום שלישי, זה היום שמגיע לי ממתק, אמא," השבתי לה בפנים מלאות תקווה ותשוקה.
"לא, מיכל, התבלבלת, היום שבו את מקבלת ממתק הוא יום שישי ולא יום שלישי," אמא השיבה בקולה הרציני והחמור.
סבא שלי נחלץ לעזרתי, וביקש ממנה רשות לקנות לי ממתק שלא ביום הקבוע בחוקי הבית, להמתיק ולשמח את נכדתו הבכורה. היא הסכימה. כך נכנסנו לחנות הממתקים במרכז הכרמל, ילדה וסבה שאותו לא ממש הכירה, וקיבלתי את הממתק שלי בניגוד לכללים.
זהו. בדל זיכרון.
בתמונת השחור־לבן שאמי מניחה ביום השנה למותם של הוריה, ליד נרות הנשמה שהיא מדליקה לזכרם, אני רואה זוג זקנים חמורי סבר, ויודעת ששניהם חזרו לגרמניה. נטשו את אמי, בתם היחידה, בישראל עם משפחתה הצעירה.
בזום־אין נוסף נראה תמונה של שלושתנו, יושבים על המיטה רחבת הידיים שלהם, כמו פעם, כשהייתי ילדה קטנה. אנחנו אוכלים ארוחה שאמא התקינה. אבא שלי מחייך לפתע, ואומר "איזה יופי לשבת כך שלושתנו, באמת שעכשיו הייתי מקפיא את הזמן." השיחה מתגלגלת, אנחנו מפטפטים, אבי מדבר, אמי מדברת. הם נואמים, תופסים את כל המרחב ומתחרים זה בזה על המקום, על מי מדבר יותר, כועסים כשזה קוטע את דבריו של זה, כמו שני ילדים.
ואני מפשרת.
כשאחד מהם יוצא מן החדר, האחר לוחש לי מאחורי גבו מילות הערכה ואהבה, בצד מילות קיטור וטרוניה. ואני שוב באמצע במשולש הזה, בין הורה אחד לרעהו, מנסה לצאת ממקומי הקבוע, מקומה של הבוגרת, האחות הבכורה והאחראית. ולשווא.
אז הנה אני, בתם של שני שורדים, יוצאת לי לדרכי. ומסעי מחייב אותי הפעם ללכת לא רק עם הפנים קדימה, אלא להביט לאחור. להתעקש ולהפנות את מבטי אל פרטי הפרטים של חיינו. חיי.
ממעוף הציפור נראה שילדותי עברה עלי בנעימים. במבט מקרוב אפשר לראות שאני חלק ממשולש רב־עוצמה ועול. משאם של הורי הוא משאי.
היום, בעיצומו של המסע שלי, אני מתבוננת, מחפשת את הדרך שלי הביתה, אל הבית הפנימי שלי, ואני רואה איך ההיסטוריה שלהם חוזרת על עצמה דרכי. המקומות אולי השתנו, וכך גם האנשים. אבל הסצנות דומות. כאילו סיפורי חייהם של הורי יכולים ללמדני שיעור, אם רק אקשיב.
גם אני, כמו אמי ואמה לפניה, נושאת באחריות על הטיפול בילדי, בבעלי, בהורי, ביצירותי. ועכשיו, לראשונה, אני מתפנה לטפל בסיפורים של חיינו. במילים ובמשפטים המרכיבים את הפרטים של חיי. כמוה, גם אני כותבת. אבל באחרונה המילים משמשות לי דרך גילוי, ואני רואה בפליאה כיצד מתגלגלת מורשת אלפי השנים אל הורי ומהם אלי, וממני אל ילדי, ותוהה מה קיבלתי בתודה וגם ארצה להעביר הלאה לילדי, ומה אנסה לעצור בגופי כדי לחסוך מהם. ואני יודעת שלעתים כבר איחרתי את הרכבת, שהמשיכה ודהרה קדימה בנתיבים הנסתרים מן העין.
הסיפור על הסופיות של כולנו כאן על הכדור החל להיות נהיר לאמי מזמן. היא החלה להזכיר זאת לפני שנים, אומרת לי שאין לנו עוד הרבה זמן להיות יחד.
לא הייתי מוכנה לשמוע.
"את הג'וקר הזה של המוות שלך, את לא יכולה לשלוף בכל פעם," אמרתי לה פעם ברגע של כעס וראיתי אותה מחווירה ומשתתקת.
אבי החל להתעמת עם הזמן האוזל בשעון החול לא מזמן, כך אני משערת. אני הרגשתי זאת במרס 2012, הבחנתי באי־שקט שהחל נותן בו את אותותיו. הוא רצה לקיים סדר משפחתי גדול, עם כל אחיותיו ואחיו, כמו שעשינו כל השנים כשהיינו קטנים. וכשאבי רוצה – העולם כולו מסתדר ומתגייס כדי שרצונו יתממש. וכך קרה – למרות כל המכשולים והקשיים, ואף על פי שדודה אלן, המארחת, הייתה כבר חולה ונכה.
ליל הסדר תוכנן להתקיים בחיפה, בדירת הפנטהאוז שנשכרה במיוחד במלון הדירות של דודתי על החוף. עשרות שולחנות נשכרו והתארגנו בסלון, מפות וכלים חד־פעמיים מעוצבים כיסו את השולחנות, עשרות צלחות סדר התארגנו בשולחנות שהוכנו להכיל את השבט רחב הידיים, והגדות של פסח טיפסו במעלית הפנטהאוז והסתדרו על השולחנות למול חמישים וחמישה הכיסאות, שיד נעלמה סידרה במקומות שחיכו למשפחה המורחבת.
שוב אירע הנס שחוזר על עצמו בכל פעם, ארוחה המתארגנת מעצמה. היד הנעלמה של כל האחיות, הגיסות, הכלות והבנות, ידן הנעלמה תמיד של כל הנשים בשבט חמו, ואולי בעולם כולו. גם ידי הנעלמה מאכילה את חמשת ילדי ובעלי ומנהלת את פרטי חיינו באין רואה. שוב בישלו נשות השבט את תבשילי המשפחה המיוחדים: קובה, מרק מלוחייה, עוף סוּפריטו בתפוחי אדמה נימוחים, ארטישוק ממולא, אין סוף המעדנים שעליהם גדלתי בפסחי שבט חמו.
הבטתי בהן ולבי נחמץ שילדי לא ימשיכו את השם חמו. אף על פי שהנשים הן הנושאות בלפיד המסורת המשפחתית. מתוך שמונת האחים, רק הבנים של שתי משפחות חמו ימשיכו את השם, בן דודי ושני אחי.
והנה דבר מה נוסף שלא הבחנתי בו כילדה. האירוע התקיים בזכות הנשים, אך בניצוחם של הגברים. אבי בראש הסדר, לצדו הדוד סלבו, והנשים יוצקות מים על ידיהם ועובדות מאחורי הקלעים.
אבל השנה חל שינוי: הדודה אלן, זקנת השבט, זוכה גם היא לשבת בראש השולחן, מרגישים שהיא בישורת האחרונה של חייה. כשההכנות בעיצומן אלן יושבת לה על כיסא הגלגלים בדירתה הסמוכה, הפעם היא כבר לא עמלה. עוד מעט תעשה "כניסה", כשאחת מבנות הדודות תגלגל אותה פנימה. היא תתיישב לצד אבי בראש השולחן. אבי ידבר והיא, שלא כדרכה, תשתוק, כי היא דברנית גדולה, הדודה אלן. בסדר הזה היא ממעטת לדבר. היא גם תפרוש מוקדם, קשה לה הזקנה ומחלתה מציקה לה מאוד, צחוקה הרם בקושי נשמע באותו הערב, אף שרפי בנה בא מחו"ל לשמח את לבה.
בבוקר שלמחרת ישבתי עם הורי ושש דודותי, וביקשתי מהם שיספרו לי על המשפחה. הקלדתי את החומר, עדיין לא יודעת מה אעשה בפיסות העבר שנפתחו לפני לראשונה כאשה בוגרת.
סיפורי חייהם של הורי יכולים ללמדני שיעור, אם רק אקשיב. הם משתכפלים שוב ושוב בחיי ובחיי משפחתי. את המורשת הזאת אני מנסה להכיר כעת, דרך נקודות המבט של אבא, של אמא. של ילדי המבקשים להתחקות אחר שורשיהם.
ואולי, אחרי שאצליח לראות את הדברים דרך עיניהם של כל אלה, אצליח גם להסתכל בעיני שלי?
אין עדיין תגובות