פרפר בשעון החול

חמש שעות לפני מותה כותבת ונסה קייג' מכתב ארוך לבתה שזה עתה נולדה. המכתב מכיל פרגמנטים של זכרונות ומחשבות מחייה של ונסה ומתקופת מחלתה במהלך ההיריון. לצד הפחדים, הכאב האישי ויסורי המצפון שוכנים ניצוצות של אמונה ותקוה לעתיד טוב יותר עבור בתה. במילותיה האחרונות מנסה ונסה לסלול דרך מוארת יותר למען בתה שתצטרך לצעוד בה אל העולם הגדול ללא אמה.

מקט: 001-3000-001

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

לפני כמה חודשים, בבוקר שמשי, החלטתי לצאת מהבית לחוף הים, לטייל קצת ולנשום אוויר שיעביר מעט את המועקה. להעמיד פנים שהחיים לא יגמרו בקרוב אלא ימשיכו. הישיבה בבית מתחת לשמיכת הבדידות לא טובה לאדם. הייתי צריכה למלא את תפקידי וללדת אותך, ולכן אסור היה לי להישבר. לבשתי חולצת פשתן לבנה רחבה ומכנסי ג'ינס נמתחים שקיבלתי במתנה מליאורה, חברה שחזרה מטיול בהודו, ונסעתי לחוף הים. זה היה אמצע אפריל. השמים היו ריקים מהעננים האפורים שמילאו אותם בחודשים האחרונים. זו הייתה תקופה יפיפייה שבה הכול פרח והייתה תחושה של תחייה והתחדשות. תחושה שהייתה כה נחוצה לי באותו זמן. ירדתי לחוף וחלצתי את נעליי. ההליכה על החול שהיה מעט חמים חיממה לי את הלב. הגלים הגבוהים והשמים הבהירים איזנו את מצב רוחו של המתבונן במים. פסעתי לאורך החוף שהיה כמעט ריק מאנשים, היו רק איש אחד או שניים שגלשו במים, מאותם הטיפוסים שגולשים גם בסערה של פברואר. כשהרוח הקרירה שהגיעה מהים ליטפה את עורי ופניי דמיינתי את שתינו, אותי ואותך, פוסעות יחד על החול, את בת שנתיים או שלוש, רצה לצדי ומקפצת בכל פעם שהמים נוגעים בכפות רגליך הקטנטנות. דמיינתי אותך בשמלת כותנה לבנה ופרחונית חובשת כובע ורדרד, אוספת צדפים ונדהמת, קוראת לי בהתלהבות כאילו מצאת יהלום בכל פעם כשראית צדף שצורתו מיוחדת ושונה משאר הצדפים החבויים בין גרגירי החול. המחשבה הזו התנדפה כשהדמעות פרצו והרוח החליקה על לחיי וליטפה גם את צווארי. נחרדתי כי הבטחתי לעצמי שלא אדמע עוד, אבל אז הרגשתי בעיטה זעירה שהגיעה מבטני כסימן עידוד, כאילו מסרת לי שאשתחרר ושהכול יהיה בסדר. כך ביליתי בחוף כשלוש שעות שלמות שעברו כרגע בודד אחד.

מאז התגלתה מחלתי והחלטתי שחייך גדולים יותר מהמוות הפסקתי לענוד את השעון שנותר לי כמזכרת מאמי ושמעולם לא הורדתי מידי מהרגע שהתאים לי במידה. אך כשמצאתי את עצמי במבוך, בשעת מלחמה עקובה מדם עם היריב החזק ביותר, הזמן, הורדתי את השעון, וכך הבסתי את יריבי במערכה הראשונה גם אם לא במלחמה כולה. הכרחתי את עצמי להאמין שאיני יכולה לאפשר לזמן לתמרן את חיי בשלב זה, כשהחיים שבי הם אלו שקובעים כעת את סדר היום, את שעת הארוחות ואף את שעות התפילה האישית שלי. אלו הן תפילות שונות, אין בהן פן דתי מוכר, אבל בלי כל ספק הן מלאות באמונה או אולי ברצון להאמין שאשיג את המטרה שלשמה לבי עדיין פועם.