בת הקודש

הרומן "בת הקודש" פורש בפני הקורא סיפור חייה של בתיה (בניה בתימנית)בתימן של שנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת. בגיל שנתיים מתה אמה ודודתה אמצה אותה כבת. בתיה גדלה עם ארבעה ילדי משפחת מדאני. רק ברכה הקטנה, שחששה שיילקח מקומה בחיק אמה, התנכרה לבתיה. תיה גדלה לעלמה מכירה תודה, צנועה וביישנית. עוד בנעוריה המוקדמים היא מחוזרת בעקשנות על ידי שלום בן שלום, ממנו היא בורחת תדיר עד גיל 17. אחרי נישואיה לשלום בן שלום היא נוסעת לגור עם אמו וכעבור שנה הם יוצאים למסע רגלי עד עדן תחנת המעבר לישראל קשיים רבים חווה בתיה בחייה, אבל היא תולה זאת בגורל יתמותה ומקבלת הכל בהבנה עד שהיא הופכת אישה ואם. אז היא הופכת דעתנית, בטוחה בעצמה ונחושה לשמור על זכויותיה. הסיפור מציג את התרבות היפה של תימן (מנהגים, מאכלים), ואת חכמת החיים.

מקט: 1-800-1

ביקורת על הספר

הספר באתר עברית

הרומן "בת הקודש" פורש בפני הקורא סיפור חייה של בתיה (בניה בתימנית)בתימן של שנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת. בגיל […]

---

1 – למדתי מאמי חכמה פשוטה שהזינה רוחי. משפטים חכמים תמיד היו בפיה. משפטים עשירי מטאפורות ומשלים שלעתים התקשיתי ללא הסברה להבין את הנמשל המתבקש מהם.

משום חכמתה ביקשתי רבות שתספר לי על חייה בתימן ובפרט על ילדותה. אמי שמחה להתרפק על זיכרונות מילדותה, ואני נהניתי מסיפורים מרתקים. בגעגועיי אליה עלה בי הרעיון לכתוב מאורחות חייה בתימן. פרקי חיים שהרבו בה חכמתה.

ידעתי טרם כתיבה שעלי לתחקר בני משפחה שעוד נותרו בחיים. וטובה שעה אחת קודם. ביקרתי תחילה אצל הדוד יוסף, אחי אבי. הדוד היחיד מבין חמישה אחים שעוד חי.

הדוד יוסף הפיל רוחי מיידית. מיהר לטעון שהחיים בתימן היו קשים. אשתו יצאה נגדו: "לא נכון. היו לנו חיים טובים בתימן."

העברתי מבט תמיהתי מאחד לשני. גם הוריי ראו אחרת את חייהם בתימן. האם כל יהודי תימן חלוקים בתפיסתם את חייהם בתימן? ואולי איכות החיים בתימן שונה היתה ממחוז למחוז.

הדוד יוסף טען שידעו בתימן רעב, חולי ושנאת יהודים. אשתו טענה נגדו שלא תמיד שנאו יהודים. הסכימה שהיו מחלות ומתו אנשים במהירות. "אבל אני זוכרת חיים טובים. איזה פרות וירקות טובים היו שם. והיה תמיד בשר טרי וקמח ומים טובים ישר מהמעיין. לא היה חסר לנו כלום."

הגעתי אליהם בתקווה להתחזק והתבלבלתי. דודי הבחין אכזבתי על פניי. הרים ראשו, הביט בי אנחתו ואמר:�

"אבל אין אישה טובה כמו אמא שלך. איך סבלה את כל הצרות. אישה קדושה אמא שלך. אין עוד אישה כמוה." הביט באשתו ומיהר לתקן, "אולי אשתי. גם היא סבלה בשקט, המשיכה לחיות לצידי וטיפחה את ילדינו כאילו הכול טוב. אמא שלך בת קודש וגם ואשתי. לא תמצאי היום נשים כאלה."

מיהרתי להיפרד מהם. בדרכי למכונית התעודדתי. בכל זאת הרווחתי משהו מדברי הדוד: אקרא לספר בת הקודש.

כשעצרתי ברמזור נזכרתי בדודנים של אמי. החלטתי לבקר את שלמה הדודן הצעיר של אמי. נעימות אווררה מחשבותיי. חייכתי. זיכרונות נעימים ליטפו רגשותיי. בילדותנו נהגנו לבלות את חג הסוכות בבית "סבתא", האם המאמצת של אמי. קראנו לה סבתא ולא כברירת מחדל. ראיתי את האהבה שרחשה בין אמי לקשישה החביבה.

שלמה שמח לשוב לילדותו עם אמי, "אחותי" כלשונו. פניו זרחו בספרו על בית הולדתו בתימן ועל חייהם שם. סיפוריו תאמו את סיפורי אמי שזכרתי. נפרדתי ממנו מחוזקת.