דווקא באירוע ההשקה של ספר הביכורים שלו, כשההצלחה שעליה חלם כבר עמדה בפתח, כריסטיאן מתמוטט. אריקה פאלק, המנטורית שלו שעומדת […]
פרולוג
הוא ידע שהעניין יתגלה במוקדם או במאוחר. דבר כזה אי אפשר להסתיר לאורך זמן. כל מילה קירבה אותו אל האירוע המחריד ההוא, אל האירוע שמולו נותר אילם. אל מה שניסה להדחיק במשך שנים רבות כל כך.
הוא לא היה מסוגל עוד להימלט מעברו. אוויר הבוקר הצלול חדר לריאותיו כאשר הגביר את קצב צעדיו. לבו פעם בחוזקה בבית החזה. הוא לא רצה ללכת לשם, אבל לא הייתה לו בררה. לכן החליט להשאיר את העניין ביד הגורל. אם יהיה שם מישהו, הוא יספר. אם לא יהיה שם איש, הוא ימשיך בדרכו לעבודה כאילו לא אירע דבר.
אבל הדלת נפתחה כשהקיש עליה. הוא נכנס והצר את עיניו באפלולית. הוא הופתע מהדמות שקיבלה את פניו. הוא ציפה למישהו אחר.
שערה הארוך היטלטל בקצב במורד גבה כאשר התלווה אליה לחדר הפנימי. הוא החל לדבר, שאל שאלות. המחשבות הסתחררו בראשו. שום דבר לא היה כמו שציפה שיהיה. זו הייתה טעות, אך בה בעת זה היה המעשה הנכון. לפתע השתתק. משהו פגע בבטנו בעוצמה רבה וקטע את שטף דיבורו. הוא השפיל את מבטו. ראה את הדם שהחל לזלוג מפצע הדקירה כאשר הסכין נשלפה לאט מגופו. ואז דקירה נוספת, כאב חדש. הוא חש את תנועותיו של החפץ החד בגופו.
הוא הבין שהכול נגמר. הבין שכאן הסתיים סיפור חייו אף על פי שעוד נותרו כל כך הרבה דברים שביקש להספיק לעשות, לראות, לחוות. בה בעת היה הרבה מן הצדק במה שקרה. הוא לא היה ראוי לחיים הטובים שהיו מנת חלקו, לכל האהבה שהורעפה עליו. לא אחרי כל מה שעשה. לאחר שהכאב שיתק את חושיו והסכין חדלה לנוע, הוא הרגיש את המים. הרגיש את שיוט הסירה על פני הגלים. וכשהים הקר עטף את גופו הוא כבר לא חש דבר. שערה היה הדבר האחרון שהוא נזכר בו. ארוך וכהה.
"אבל חלפו כבר שלושה חודשים! למה אתם לא מוצאים אותו?"
פָּטרִיק הֵדסטרוּם בחן את האישה שלפניו. היא נראתה עייפה ושחוקה יותר בכל פעם שראה אותה. היא פקדה את תחנת המשטרה בטָאנוּמסהֵדֶה בעקביות אחת לשבוע. מדי יום רביעי. היא עשתה זאת מאז שבעלה נעלם בלי להשאיר עקבות בראשית חודש נובמבר.
"אנחנו עושים כל מה שביכולתנו, סִיָה. את יודעת את זה."
היא הנהנה בשקט. ידיה רעדו קלות בחיקה. כשהישירה אליו מבט היו עיניה מוצפות דמעות. המחזה לא היה זר לפטריק.
"הוא לא יחזור, נכון?" כעת לא רק ידיה רעדו אלא גם קולה. פטריק כבש את רצונו לקום, להקיף את השולחן ולחבק את האישה השברירית שמולו. תפקידו חייב אותו להתנהג במקצועיות גם אם התנהגות כזו נגדה את טבעו המגונן. הוא התלבט מה לענות. לבסוף נשם עמוקות ואמר, "אני לא חושב שהוא יחזור."
היא לא שאלה שאלות נוספות, אבל הוא הבין שדבריו רק מחזקים את מה שסיה שיֶילנֶר כבר ידעה. בעלה לא יחזור. ב־3 בנובמבר הקיץ מַאגנוּס בשעה שש וחצי בבוקר, התקלח, התלבש, נפרד משני ילדיו ומאשתו. מעט אחרי השעה שמונה הוא נצפה יוצא לדרכו לעבודה ב'חלונות טאנום', ומאז נעלמו עקבותיו. הוא מעולם לא הגיע אל עמיתו לעבודה שהמתין לו כדי שייסעו יחד. הוא נעלם אי־שם בין ביתו שבאזור מגרש הספורט לבית עמיתו שליד מגרש המיני גולף בפילבקה.
הם חקרו את חייו ביסודיות. הם הוציאו צו חיפוש ארצי, שוחחו עם כחמישים מכרים גם ממקום עבודתו אך גם מקרב חבריו ובני משפחתו המורחבת. הם חיפשו רמזים לחובות שמהם אולי ביקש להימלט, מאהבות נקמניות, פיטורים סמויים ממקום העבודה, כל דבר שהיה יכול להסביר את היעלמותו הפתאומית של גבר מבוסס בן ארבעים, בעל מסור ואב לשני ילדים מתבגרים, אבל כלום. לא נמצאו עדויות לכך שנסע למדינה אחרת, וגם לא שמשך כספים מהחשבון המשותף שלו ושל אשתו. מאגנוס שיילנר הפך לרוח.
אחרי שפטריק ליווה את סיה בדרכה החוצה הוא נקש בזהירות על דלת משרדה של פַּאוּלה מוֹרָלֶס. קריאת "יבוא" נשמעה. הוא פתח את הדלת וסגר אותה אחריו.
"זו שוב הייתה אשתו?"
"כן," נאנח פטריק והתיישב על כיסא מול השולחן של פאולה. הוא הרים את רגליו על השולחן אך הוריד אותן מיד לנוכח מבטה המצמית.
"אתה חושב שהוא מת?"
"אין משהו שיעיד אחרת," אמר פטריק. לראשונה ביטא בקול את החששות שטיפח מאז היעלמותו של מאגנוס. "הרי בדקנו הכול, ולבחור לא הייתה שום סיבה גלויה להיעלם. עושה רושם שהוא יצא מהבית ופשוט… נעלם!"
"אבל אין גופה."
"נכון, אין גופה," הודה פטריק. "ואיפה צריך לחפש? לא נוכל לסרוק את כל קרקעית הים וגם לא לערוך חיפושים בכל היערות סביב פילבקה. צריך רק להחזיק אצבעות שמישהו ימצא אותו. חי או מת. כי אני באמת לא יודע איך להתקדם. ואני לא יודע מה להגיד לסיה, שמגיעה הנה מדי שבוע ומצפה להתקדמות בחקירה."
"זו הדרך שלה להתמודד. ככה היא מרגישה שהיא עושה משהו ולא רק יושבת בבית ומחכה. אני באופן אישי הייתי משתגעת מזה."
פאולה העיפה מבט בתמונה שניצבה לצד המחשב שלה.
"כן, אני יודע," אמר פטריק. "אבל זה לא הופך את זה לפחות קשה."
"ברור שלא."
דממה השתררה במשרד הקטן, ולבסוף פטריק נעמד.
"ניאלץ להמשיך לקוות שהוא יצוץ בדרך זו או אחרת."
"אכן," הסכימה פאולה, אבל היא נשמעה מיואשת לא פחות מפטריק.
אין עדיין תגובות