סיפור על אהבה, קנאה, תככים ופחד מוות; על אומץ לב ועל מסירות נפש.
תליון הזהב של דונה גרציה הינו רומן היסטורי רחב יריעה, המגולל את סיפור חייה של אשת עסקים בעלת חזון ועוצמה, הפועלת במאה ה-16 בעולם גברי של מהפכות, מלחמות דת, תגליות גאוגרפיות וסחר בינלאומי. מנהיגה עטורת תהילה שקראה תיגר על מלכים ואנשי דת. סיפור על קנאת אחות באחותה, ומאבק רווי יצרים על ירושת עתק, שעלילתו המרתקת חוצה גבולות וממלכות ומבוסס על דמויות ואירועים היסטוריים.
הספר מפיח רוח חיים ויוצק רגשות אנושיים בדמותה ההרואית של דונה גרציה נשיא. בעושר של צבעים, ריחות וצלילים הופכת תקופת חייהם הסוערת של האנוסים לפני כחמש מאות שנה, למציאות חיים קרובה וממשית המתכתבת עם מציאות חיינו.
מיכל אהרוני רגב, בת למשפחה ירושלמית, אשת חינוך ומרצה. בילדותה יצאה עם משפחתה לשליחות במדינה מוסלמית, התחנכה במנזר ונאלצה להסתיר את יהדותה. זהו ספרה השני. חיברה את ספר הפנטזיה המסע אל ממלכת אורידור.
“המפגש עם הדמויות שבה את ליבי… זמן רב חלף מאז נתקלתי ביצירה ספרותית כה ייחודית על דונה גרציה!”
ד”ר צביקה סחייק, מייסד מוזיאון דונה גרציה והחוקר העכשווי של דמותה.
“במסע מופלא יוצאת מיכל אהרוני רגב בעקבות תליון הזהב של “מלכת האנוסים”, מסע המשתרע על פני ארצות וימים. בדרך הילוכה מליסבון לאנטוורפן, ונציה, פרארה, שלוניקי וקושטא, מוליכה המחברת את הקורא במנהרת הזמן לתור אחר דמויות מרתקות. אגב כך יוכל לפגוש מלכים ומלכה, סניורים וסניוריטות, לשמוע את הרב צמח ואת רבי לוצאטו, ולטעום את טעמן המלוח של עוגיות שדמעות כאב וצער נספגו בהן. קריאה מהנה ומחכימה של פרק חשוב בתולדות ישראל.”
פרופסור אביעד הכהן, דיקן המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט
על מיכל אהרוני רגב
מיכל אהרוני רגב, בת למשפחה ירושלמית, אשת חינוך ומרצה מבוקשת. מוסמכת אוניברסיטת תל אביב בהיסטוריה של עם-ישראל ובוגרת ספרות עברית. בילדותה יצאה עם משפחתה לשליחות במדינה מוסלמית, התחנכה במנזר קתולי ונאלצה להסתיר את יהדותה. ספרה הראשון, ספר הפנטזיה "המסע אל ... עוד >>
קטגוריות: מבצעי החודש, המלצת הצוות, סיפורת עברית
25.00 ₪
מקט: 4-86-1089
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
פרולוג
אלפי איש נאספו תחת השמש הלוהטת ברחבת האבן הסמוכה לנמל ליסבון, מוקפים בחומת חיילי משמר המלוכה. גבירות מהודרות, סוחרים במיטב מחלצותיהם, רבנים עטופים בטליתות ומחבקים ספרי תורה, בעלי מלאכה ונשותיהם במלבושים דלים, אומרים תחינה, חלקם שרועים באפיסת כוחות על צרורותיהם ועל תיבות מסע האוצְרות את משא חייהם.
איכרים חסונים ונשים בשמלות עשויות אריג גס ירדו בסמטאות המפותלות בואכה הרחבה, הצטרפו לרוכלים משוק הנמל, לדייגים ולימאים שיכורים, והתגודדו סביבם. צעירים שעיניהם רושפות מכעס נדחקו לרחבה. "ג'ודאוש," קיללו וירקו בבוז.
"רחמו על האומללים!" קריאתו של אציל שהשקיף מגזוזטרת בית העירייה נבלעה בצעקות חיילי המשמר, בצווחות השחפים על המזח, בתפילות שנישאו אל השמים ובבכי החרישי. משב רוח חמה הביא עמו את ריחו המצחין של נהר הטז'וּ.
על מרצפות האבן הלוהטות ישבה אם מיובשת מצמא וניסתה להיניק את תינוקה הממרר בבכי.
"בבקשה, מעט מים ופרוסת לחם," התחננה.
גבירה שנופפה במניפת שנהב להפיג את החום מלמלה חרישית, "אסתר המלכה, הצילי אותנו כשם שהצלת את עמך," ודמעות זלגו מעיניה.
"יוסף, איפה אתה? החזירו לי את בני!" קרעה זעקת אב את הרחבה ההומה.
"גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי," פתח רבי צמח הצעיר בתפילה.
"סניור, פור פבור, האם תוכל להשיב לי מתי תגענה האוניות שמלכנו דום מנואל הבטיח שתיקחנה אותנו הרחק מפורטוגל?" פנה ראש הקהילה אל מפקד המשמר. המפקד התבונן בו במבט קר ממרומי מושבו על סוסו האצילי והתעלם משאלתו.
נפח שחיבק בידיו המפוחמות את אשתו לחש באוזנה, "שמעתי שאומרים שארוסתו, הנסיכה איזבלה מאסטוריאס, לא רוצה אותנו. מרשעת כמו הוריה, פרדיננד ואיזבלה."
"ששש… השתגעת? אתה רוצה שישרפו אותנו?" היסתה אותו אשתו.
ארבעה מפרשים לבנים החלו להתגלות אט אט בעיקול הנהר.
"ספינה! הנה ספינה!" נשמעה צעקה ואלפי האנשים החלו להסתער בדחיפות ובצעקות לעבר הרציף.
"יש לי כרטיסים!" נופף נואשות ראש משפחה בכרטיסים שבידו וניסה לפלס דרך לו, לאשתו ולבנותיו.
"תנו לסניורה לעבור," ניסתה לשווא משרתת להעביר את גבירתה בדוחק הרב אל המזח.
הספינה התקרבה לאיטה, רב החובל הטיל עוגן ומלחים איתנים זרקו חבלים וקשרו את ירכתי הספינה אל הזָקֵף.
"עצרו מיד!" פקד ראש המשמר והניף את חרבו. מהומה התחוללה כאשר החיילים הדפו באכזריות בכידוניהם נשים, גברים, זקנים וזקנות בחזרה אל הרחבה.
"חסמו את המעבר לכבש הספינה!" ציווה ראש המשמר.
"לא! תנו לנו לעלות!" נדחפה זקנה סמוקת פנים, בידה האחת נופפה במקל הליכה ובידה האחרת אחזה בזרועו של בעלה.
"הקשיבו!" הכריז מפקד המשמר וגולל את הצו המלכותי שאחז בידו. הס הושלך ברחבה. "מלכנו הנערץ, דום מנואל הראשון, אוסר על קברניטי הספינות להעלות נוסעים על סיפונן."
אלם השתרר בקהל היהודים.
השמים החלו להאדים, השמש עמדה לשקוע. כמרים ונזירות חמורי סבר, בידיהם לפידים בוערים שהטילו צללים מכושפים על פניהם, ניצבו מול היהודים שעמדו ברחבה צפופים ודבוקים איש לרעהו.
הבישוף אפונסו דה קוסטא, לבוש גלימה שחורה ששוליה אדומים ובידו שתי וערב משובץ יהלומים, הפנה את פניו חרושי הקמטים אל האנשים המבוהלים.
"אחינו בני פורטוגל היקרים," פתח בקול רך והניף את ידיו מעל ראשיהם. "אחינו האהובים, התחברו עמנו, גם אתם. בואו אל חיק הדת הנוצרית, קבלו עליכם את האמונה האמיתית. משיחנו מייחל לבואכם, נשקו את סמלנו, תיגאל נפשכם ויסולח חטאכם!"
דממה מעיקה שררה ברחבה, איש לא התקדם אל עבר הבישוף.
שיירה של מאות ילדים וילדות, בני נוער ולצידם כמרים ונזירות, צעדה בעיניים מושפלות לעבר המון היהודים שהחל לגעוש.
"אסתריקה שלי, איפה את?" רצה אם בידיים פרושות לעברם.
"עצרי!" פקד חייל וחסם אותה בכידונו.
נערה יפה הרימה עיניה. "אמא!" קראה.
"אסתריקה!" ניסתה האם להתפרץ בין החיילים לבושי השריון והקסדות.
"אחורה!" צעק חייל ודקר אותה בזרועה ברומח שבידו. כתמי דם התפשטו על שמלתה והאדימו את מרצפות האבן. האם אחזה בזרועה, מנסה לעצור את שטף הדם והחרישה.
הבישוף אפונסו התבונן באישה. "בני פורטוגל!" קרא, "הילדים היקרים קיבלו עליהם את דת החסד. כיוון שבחרתם להישאר יהודים, הילדים הוכרזו יתומים. דעו לכם שסנדקים וסנדקיות מתנדבים קיבלו אותם באהבה למשפחתם. אם ברצונכם לראותם עליכם לטבול." הבישוף המתין מעט והוסיף בחגיגיות, "נמצא איתנו האב פאולוס, שבחר בדת האמת והרחמים."
"אחיי היהודים האהובים!" פנה המומר פאולוס לקהל. "הייתי כמותכם. הכנסייה קיבלה אותי אליה בזרועות פתוחות. היטבלו לנצרות וילדיכם ישובו אליכם."
"היכון להפלגה!" פילחה קריאה את השקט. "למתוח מפרשים!"
שלוש צפירות ארוכות נשמעו, מלחים זריזים התירו החבלים הקושרים את הספינה לרציף. הספינה הרימה עוגן, אט אט הפנתה את חרטומה והחלה להפליג לעבר הים הגדול.
נהמת כאב וייאוש נוראי עלתה מקרב הקהל והצטלצלה ברחבי העיר.
"בניה האהובים של ממלכת פורטוגל!" קרא הבישוף אפונסו בקול רם. "מלכנו דום מנואל הראשון, ברוב חסדו וטובו, מאפשר לכם לבחור בדת הרחמים והאמת. אולם שלושה ימים עומדים אתם במרייכם. בעוד כשעה יפוג מועד הצו המלכותי. מאותו רגע כף רגלו של יהודי לא תורשה לדרוך על אדמת פורטוגל. מי שלא יקבל את האמונה הנוצרית, יימסר לעבדות למלך, וסמלנו יוטבע על זרועו," העביר הבישוף מבט מאיים על הקהל המבועת.
"פיקוח נפש מבטל את חילול שם השם," אמר אחד האבות והחל פוסע לעבר הכמרים.
"ברוך בואך, בני!" הבישוף הזה עליו מים מתוך דלי גדול שהוצב לידו.
"משה אמת ותורתו אמת!" נשמעה זעקת גבר שפתח בריצה מהירה לעבר הטז'וּ.
"יצחקי, לא!" תפס רבי צמח את מעילו, אך הגבר ניער מעליו את ידו.
"שמע ישראל השם א־לוהינו השם אחד!" פילחה קריאתו את השמים שנייה לפני שגופו צלל אל מעמקי הטז'וּ.
פעמוני הקתדרלות והכנסיות צלצלו בתקיפות, כמרים ונזירות שפכו דליי מים על האנשים ההמומים.
"הגיעה השעה. הצו נכנס לתוקפו," הצהיר הבישוף והניף את השתי וערב. "בשם האב, הבן ורוח הקודש אני מכריז עליכם נוצרים."
"עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה," בכה הרב.
"עליכם להגיע מיד לכנסייה," ציווה הבישוף אפונסו.
חיילי המשמר, לבושי שריון וקסדות, התפרצו ברומחים שלופים לתוך המון האנשים והנשים שנשארו נטועים במקומם. החיילים דקרו ברומח כל מי שהעז להתנגד. הם העיפו כובעים, השליכו את כיסויי הראש של הנשים מעליהן, משכו באכזריות בזקני הגברים, לפתו בחוזקה את ידיהם ובחיוך אכזרי גררו אותם אל הכנסיות הקרובות. קריאות כאב של נשים וגברים שכבודם חולל קרעו את השמים. רבי צמח קרע את דש בגדו ומירר בבכי.
מאות נרות דולקים האירו באור צהבהב את עשרות הפסלים שבקתדרלת סנטה מריה, שבה הצטופפו אלפי המומרים שנכנסו אליה ברגליים כושלות.
רועדים ושלובי אצבעות ישבו מול הבישוף אפונסו גבר גבה קומה כבן ארבעים ואשתו הנאה, עיניה כבויות ושערה החום פזור. הבישוף נטל קולמוס, טבל את הציפורן בקסת הדיו והרים את עיניו מהמחברת העבה שהיתה פתוחה על שולחנו. עיניו רפרפו על פני הפסל שבגומחה מולו וחזרו להתבונן בזוג שישב לפניו.
"ברוך בואכם לדת האמת!" בירך אותם. "האם תרצו שאבחר שם עבורכם?" שאל.
הגבר לחץ את ידה של אשתו. "תודה, בחרנו," ענה חלושות. "פיליפה ואלווארו דה לונה."
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “תליון הזהב של דונה גרציה”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות