הזאבים של לוקי

1

מאט

'עימות'

מאט חצה את מרכז בְּלֵקוֵול, תיק הספורט שלו בידו והז'קט שלו מוטל על כתפו. היה כבר חשוך ורוח מקפיאה נשבה מצפון, אבל היה לו נעים שהרוח מעיף לאחור את שערו ספוג הזיעה. אחרי שעתיים של אימון אִגרוף הוא כמעט התפתה לעשות עיקוף ולקפוץ לתוך נהר הנוֹרסטרוֹם, אפילו שבבוקר הוא הבחין שהנהר מכוסה בקרח. קרח בספטמבר. מוזר. אפילו בדקוטה הדרומית החורף אף פעם לא מגיע עד כדי כך מוקדם.

שריר ברגלו נתקף עווית והוא התכווץ בכאב ועצר כדי לעסות אותו. התחרות הקרובה נועדה אולי למטרות צדקה – כדי לגייס כסף לסייע לקורבנות צונאמי בהוואי – אבל המאמן פוֹרד העביד את מאט קשה לא פחות מאשר אילו זה היה קרב אליפות.

מאט חזר ללכת, קצת בצליעה. אף־על־פי שרצה מאוד להתקשר לבקש הסעה, הוא ידע שזה לא רעיון טוב. הוא עשה את הטעות הזאת בחורף שעבר, כשהמאמן אמר שעתידה לפרוץ סופת שלגים. הוא קיבל את ההסעה שביקש – ונאום על כך שהאחים שלו מעולם לא נזקקו להסעה, אפילו כשבאמת הייתה סופה. הוא גם לא היה יכול לנסוע עם אחד החברים שלו – זה היה אפילו יותר גרוע כי זה נתן דוגמה לא טובה. אם הבנים של שריף תוֹרסֵן לא יכולים ללכת ברחובות בלקוול בבטחה בלילה, מי כן יכול?

מאט התכופף כדי לעסות שוב את רגלו כשראה משהו זז בכיכר המרכזית. ראשו הזדקף במהירות ועיניו הצטמצמו. מחוץ למרכז הקהילתי טיפסו שני ילדים אל הספינה הוויקינגית מוכת פגעי מזג האוויר. מגנים עיטרו את שני צדדיה כאילו לוחמים בלתי נראים חותרים בספינת העץ העתיקה וההגנה נמצאת תמיד בהישג יד. דרקון מגולף התעקל מגוף הספינה.

הילדים בטח עובדים על תעלול שינסה להתעלות על זה שמאט עשה עם חברו קודי בסִיגרבּלוֹט, פסטיבל האביב. התהלוכה הגיעה אז לספינה ומצאה אותה מכוסה בברזנט… ומגעגעת. מתחת לברזנט התגלתה להקה של אווזים חבושי קסדות ויקינגים קטנות.

התעלול הכי טוב בעולם, כך אמרו כולם. למרבה הצער, מאט נאלץ להעמיד פנים שלא היה לו שום קשר אליו. אם ההורים שלו היו מגלים… זה לא שהם היו מקרקעים אותו או משהו כזה. הוא פשוט היה חוטף הרצאה. כמה הם מאוכזבים. כמה הם מתביישים. כמה האחים שלו אחראים יותר. האמת שהוא כבר היה מעדיף שיקרקעו אותו וזהו.

אחרי שהתקדם עוד כמה צעדים הוא ראה שאחד הילדים הוא בן עם שיער חום פרוע שזקוק לתספורת ובגדים שזקוקים לכביסה. איתו הייתה ילדה. הבגדים שלה לא היו במצב גרוע כל־כך, אבל שערה הבלונדיני היה זקוק לתספורת לא פחות.

פֵן ולוֹרי בּרֶק. נפלא. פן ובת הדודה שלו תמיד חיפשו צרות. ולמרות זאת, מאט אמר לעצמו שאולי הם באמת רק מתכננים איזה תעלול… עד שראה את פן מושך בכוח את אחד המגנים.

פֵן היה יכול לעשות הרבה דברים שמאט היה מעלים מהם עין, אומר לעצמו שזה לא עניינו. זה לא תמיד היה קל. מכיוון שהיה הבן של השריף הוא זכה להרצאות על השחתה מאז שהיה מבוגר מספיק כדי לחרות את שמו על ספסל בפארק. אבל זה לא היה ספסל בפארק. זאת הייתה ספינה ויקינגית אמיתית – משהו שתושבי בלקוול התגאו בו מאוד. והנה פן בועט בה ומנסה לעקור ממנה חלקים.

יחד עם הכעס של מאט ניצת גם הקמע שלו. הוא הושיט יד אל תליון הכסף. הייתה לו צורה של פטיש הפוך והוא היה עתיק כמעט כמו הספינה. הפטיש של תוֹר. לכל בני משפחתו של מאט היה תליון כזה. לא סתם היה שם משפחתם תורסן. הם באמת היו צאצאיו של האל הנורדי.

כשמאט הביט שוב בפן ובלורי, הקמע שלו התלהט עוד יותר. הוא התכוון לצעוק עליהם ואז נעצר ושאף כמה שאיפות עמוקות מהאוויר הקר.

הוא היה יכול לשמוע בראשו את קולה של אמו. אתה חייב ללמוד לשלוט בזה, מאטי. אני לא מבינה למה זה קשה לך כל־כך. לאף אחד אחר במשפחה אין בעיה כזאת. האחים שלך ידעו לשלוט בזה אפילו כשהיו צעירים יותר ממך.

נראה שהוא התקשה במיוחד לשלוט בכעסו – ובפטיש של תור – ליד בני משפחת בּרֶק. זה כאילו הפטיש ידע שיש להם קשר משפחתי לאל התחבולן לוֹקִי. פן ולורי לא ידעו את זה, אבל מאט ידע והוא היה מסוגל להרגיש את זה כשהביט בהם.

מאט נשם עוד נשימה עמוקה. כן, הוא צריך לעצור את פן ולורי, אבל הוא צריך לעשות את זה באופן רגוע. אולי הוא יכול פשוט לעבור לידם, להעמיד פנים שלא הבחין בהם, והם יראו אותו ויברחו כדי לא להיתפס.

פן קלט אותו. מאט המשיך ללכת ונתן להם הזדמנות להתגנב משם. הזדמנות הוגנת. אבא שלו יהיה גאה –

פן הסתובב בחזרה אל הספינה וניסה שוב לעקור את המגן ממקומו.

'הֵי!' צעק מאט.

הוא לא צעק חזק מדי והוא ניסה לא להישמע כועס מדי. רק ליידע אותם שהוא ראה אותם, לתת להם מספיק זמן לברוח…

'כן?' פן הסתובב והביט לו ישר בעיניים, סנטרו מורם וכתפיו משוכות לאחור. הוא היה נמוך יותר ממאט. וגם רזה יותר. הדבר היחיד בפן שהיה 'גדול' היה הפה שלו, שתמיד סיבך אותו בקטטות עם אנשים גדולים ממנו… לא שנראה שזה מפריע לו במיוחד.

לורי הצטרפה אל בן הדוד שלה. מאט לא הצליח לראות את הבעת פניה, אבל הוא היה בטוח שהיא דומה לזאת של פן. הם לא התכוונו ללכת. היה טיפשי מצדו לחשוב שיעשו זאת.'זה לא בסדר מה שאתם עושים.'

ברגע שהמילים יצאו מפיו, מאט רצה לבעוט בעצמו. זה היה בדיוק מסוג הדברים שכולם ציפו שהבן של השריף יגיד. עד מחר כל בית הספר כבר ישמע את פן ולורי חוזרים על דבריו עם חיוך מלגלג וגלגול עיניים.