10 שנים חלפו מאז ניתקה נורה את קשריה עם חבריה ללימודים בפתאומיות ובלי לספק הסברים, ולכן היא כל כך מופתעת […]
1
כואב לי. הכול כואב לי. האור בעיניים. הכאב בראש. בנחיריים שלי יש צחנת דם. הידיים שלי דביקות מדם.
'לאונורה?'
הקול עמום ובוקע מבעד לערפל של כאב. אני מנסה לטלטל את הראש. השפתיים שלי לא מצליחות לבטא אף מילה.
'לאונורה? את בסדר. את בבית חולים. אנחנו לוקחים אותך לסקירת אם־אר־איי.'
זו אישה, והיא מדברת בקול רם וברור. הקול שלה מכאיב.
'יש מישהו שכדאי שנתקשר אליו?'
אני מנסה שוב לנענע את ראשי.
'אל תזיזי את הראש,' היא אומרת. 'נפגעת בראש.'
'נורה,' אני לוחשת.
'את רוצה שנתקשר אל נורה? מי זו נורה?'
'זאת אני… זה השם שלי.'
'בסדר, נורה. רק תנסי להירגע. זה לא יכאב.'
אבל זה מכאיב. הכול מכאיב.
מה קרה?
מה עשיתי?
2
ברגע שהתעוררתי ידעתי שזה יום מתאים לריצה בפארק – במסלול הארוך ביותר, שאורכו כמעט חמישה־עשר קילומטרים בסך הכול. קרני השמש הסתווית נהרו דרך רפפות הראטאן וצבעו את כלי המיטה בזהב. לנחירי הגיע ריח הגשם שירד בלילה, ולעיני נגלו עצי הדולב הצומחים ברחוב שתחת דירתי. קצותיהם עטו גוון חום־זהוב. עצמתי את העיניים והתמתחתי. האזנתי לקולות הנקישה והגניחה של ההסקה ולנהמה המהוסה של התנועה בכביש, חשתי כל שריר ושריר בגופי והתענגתי על היום שלפני.
אני תמיד פותחת את הבוקר שלי באותה צורה. אולי הסיבה לכך קשורה במגורים לבד – את יכולה לקבוע שגרת חיים משלך. אין הפרעות חיצוניות, אין שותפים לדירה שמחסלים את טיפות החלב האחרונות, אין חתול שמקיא כדורי שיער על השטיח. את יודעת שמה שהשארת בארון בליל אמש יהיה בארון כשתתעוררי מהשינה. את בשליטה.
ואולי הסיבה לכך קשורה בעבודה מהבית. כשלא עובדים מחוץ לבית מתשע בבוקר ועד חמש אחר הצהריים קל מאוד לימים להפוך לנטולי צורה ולהתמזג זה בזה. את עשויה לגלות שאת עדיין לבושה בחלוק בשעה חמש אחר הצהריים ושהאדם היחיד שראית כל היום היה החלבן. ישנם ימים שבהם אני לא שומעת אפילו קול אנושי אחד פרט לקולות הבוקעים מהרדיו, ואתם יודעים מה? אני די אוהבת את זה. מבחינות רבות אלה חיים טובים בשביל אדם שכותב – את נמצאת בגפך עם הקולות שבראש שלך ועם הדמויות שאת יוצרת, ובדומייה הם הופכים למציאותיים מאוד. אבל אין זו בהכרח דרך החיים הבריאה ביותר. ולכן חשוב להקפיד על שגרה. השגרה מעניקה משהו שאפשר להסתמך עליו, משהו המבדיל בין ימי החול לסופי השבוע.
וכך מתחיל היום שלי:
בשעה שש וחצי בדיוק נדלק החימום, והנהמה הבוקעת מהדוד המתחיל לפעול מעירה אותי תמיד. אני מציצה בטלפון שלי – רק כדי לבדוק שהעולם לא בא אל קצו בלילה – וממשיכה לשכב ולהאזין לקולות הנפץ ולחריקות של הרדיאטור.
בשעה שבע אני מדליקה את הרדיו – שכבר מכוון לתוכנית הבוקר בתחנת 'רדיו 4' של הבי־בי־סי – מושיטה את היד ומסיטה את המתג של מכונת הקפה. הקפה והמים כבר מוכנים בתוך המכונה מליל אמש – קפה טחון של חברת קארְט נואר ומסנן נייר מקופל בדייקנות. יש כמה יתרונות לגודלה של הדירה שלי. אחד מהם הוא שאני יכולה להושיט את היד גם אל המקרר וגם אל מכונת הקפה בלי לצאת מהמיטה.
הקפה מוכן בדרך כלל כשמסיימים לעבור בתוכנית הרדיו על כותרות החדשות, ואז אני מתרוממת משמיכת הפוך החמה שלי ושותה אותו עם סילון דק של חלב ועם צנים מרוח בריבת פטל (ללא חמאה – זה לא עניין של דיאטה. אני פשוט לא אוהבת את השילוב).
מה שקורה לאחר מכן תלוי במזג האוויר. אם יורד גשם או אם אין לי חשק לצאת לריצה, אני מתקלחת, עוברת על הדוא'ל שלי ומתחילה לעבוד.
אבל אותו יום היה יום יפהפה, וממש התחשק לי לצאת החוצה ולחוש בעלים הרטובים תחת נעלי הספורט וברוח על פני. אתקלח אחרי הריצה.
לבשתי חולצת טריקו, טייטס וגרביים, ותחבתי את כפות הרגליים לנעלי הספורט שהיו ליד הדלת – במקום שבו השארתי אותן. לאחר מכן ירדתי בריצה קלה בשלושת גרמי המדרגות המובילים אל הרחוב ויצאתי אל העולם.
כשחזרתי היה לי חם. הזעתי ואיברי היו רפויים מעייפות. עמדתי שעה ארוכה תחת ברז המקלחת וחשבתי על רשימת המטלות שלי לאותו יום. היה צריך לעשות שוב קניות באינטרנט – כמעט נגמר לי האוכל. הייתי חייבת לעבור על ההגהות של הספר שלי – הבטחתי להחזיר אותן לעורכת עוד השבוע ולא התחלתי אפילו לעבור עליהן. והיה כדאי גם לעבור על תכתובת הדוא'ל המגיעה דרך הקישור לאתר שלי, דבר שלא עשיתי כבר המון זמן כי דחיתי את זה שוב ושוב. מובן שרוב הדוא'ל יהיה דואר זבל – לא משנה איזו חסימה תשימי על זה, נראה שזה לא מרתיע את כל השְנוֹרְרים למיניהם. אבל לפעמים יש שם חומר שימושי, בקשות לתקצירים או לעותקים לסקירה. ולפעמים… לפעמים מגיעים אלי גם אימיילים מקוראים. בדרך כלל אנשים כותבים אלייך מפני שהספר שלך מצא חן בעיניהם, אם כי יצא לי כבר לקבל כמה הודעות שסיפרו לי איזה אדם נורא אני. אבל אפילו כשהאנשים האלה נחמדים, בכל זאת זה משונה ולא נעים כשמישהו מספר לך על התגובה שלו למחשבות האישיות שלך. זה כמו לקרוא דעה של מישהו על היומן שלך. אני לא בטוחה שאתרגל אי־פעם להרגשה הזו, ולא משנה כמה זמן אכתוב. אולי זו אחת הסיבות לכך שאני חייבת להכין את עצמי נפשית לזה.
אחרי שהתלבשתי הפעלתי את המחשב הנייד, עברתי באיטיות על הודעות הדוא'ל ומחקתי אותן אחרי הקריאה. ויאגרה. הבטחה להביא לכך ש'אספק את האישה שלי'. יפהפיות רוסיות.
ואז…
אל: מלאני צ'ו; קייט דרבי; ט' דומה; ליז קימאיו; ל'נ שואו; מריה טטיבואט; אייריס פ' וסטאוויי; קייט אוונס; ס' מרפי; נינה דה סוזה; כריס פרנץ'
מאת: פלורנס קליי
נושא: מסיבת הרווקות של קלייר!!!
קלייר? לא הכרתי אף אחת בשם קלייר, חוץ מ…
הלב שלי התחיל לדפוק מהר יותר. אבל לא יכול להיות שזו היא. לא ראיתי אותה עשר שנים.
האצבע שלי ריחפה לרגע מעל לחצן המחיקה. לאחר מכן הקלקתי ופתחתי את ההודעה.
היי כולן/ם!
לאלה מכם שלא מכירים אותי, קוראים לי פלו, ואני החברה הכי טובה של קלייר מהאוניברסיטה. אני גם – תרועת כבוד – השושבינה הראשית שלה!!! כך שעל פי המסורת המקובלת, אני מארגנת לה מסיבת רווקות!!!
החלפתי כמה מילים עם קלייר, וכמו שאתם בטח מתארים לעצמכם, היא לא רוצה במסיבה שלה כל מיני איברי מין מגומי וצעיפי נוצות ורודים. אז אנחנו נעשה משהו קצת יותר מתוחכם – נבלה סוף שבוע במחוז נוֹרְתמבּרְלנְד, קרוב לאוניברסיטה המוכרת והאהובה שהיא למדה בה – אם כי בכל זאת נראה לי שאולי יהיו כמה משחקים שובבים שנגניב פנימה בלי שהיא תרגיש!
סוף השבוע שקלייר בחרה הוא בין 14 ל-16 בנובמבר. אני יודעת שההתראה קצרה מאוד, אבל אין לנו הרבה אפשרויות בחירה בגלל התחייבויות בעבודה וחג המולד וכל השאר. בבקשה אשרו מיידית.
אז נשיקות לכולן – בתקווה לפגוש בקרוב מאוד חברות ותיקות וחדשות!!!!
פלוֹ
ישבתי וקימטתי את מצחי בדאגה מול המסך, כשאני כוססת את קצה הציפורן ומנסה להבין את זה.
לאחר מכן הצצתי שוב ברשימת הנמענים. היה שם אחד שזיהיתי: נינה דה סוזה.
אם כך, הכול ברור. זאת חייבת להית קלייר קוונְדיש. היא ולא אחרת. וידעתי – היה נדמה לי שזכרתי, בכל אופן – שהיא למדה באוניברסיטה בדרהאם או בניוקאסל, מה שהתאים לבחירה במחוז נורתמברלנד.
אבל למה? למה קלייר קוונדיש מזמינה אותי למסיבת הרווקות שלה?
יכול להיות שזאת טעות? אולי פְלוֹ הזו פשוט לקחה בגנבה את פנקס הטלפונים של קלייר ושלחה אימייל לכל מי שרק הייתה יכולה למצוא?
אבל רק שנים־עשר אנשים… מכאן שקשה להניח שהכללתי בהם היא שגיאה. נכון?
ישבתי ולטשתי את עיני במסך כאילו הפיקסלים יוכלו לספק תשובות לשאלות שעברו במוחי במהירות שעשתה לי בחילה. קצת הצטערתי שלא מחקתי את האימייל בלי לקרוא אותו בכלל.
ופתאום לא הייתי מסוגלת יותר לשבת בשקט. קמתי וצעדתי אל הדלת, חזרתי אל שולחן הכתיבה שלי, ואז עמדתי ונעצתי את מבטי בעצבנות במסך המחשב הנייד.
קלייר קוונדיש. למה אני? למה עכשיו?
לא ממש יכולתי לשאול את הפלו הזאת.
היה רק אדם אחד שאולי היה אמור לדעת.
התיישבתי, ובמהירות, לפני שאספיק לשנות את דעתי, הקלדתי הודעה.
אל: נינה דה סוזה
מאת: נורה שואו
נושא: מסיבת רווקות???
נ' יקרה מאוד, מקווה שהכול בסדר אצלך. אני חייבת להודות שקצת הופתעתי לראות ששתינו מופיעות ברשימת מסיבת הרווקות של קלייר. את מתכוונת להגיע?
וחיכיתי לתשובה.
במשך כמה ימים השתדלתי לסלק את זה מהראש. העסקתי את עצמי בעבודה – ניסיתי להתחפר בפרטים הקטנים והמסובכים של שאלות המגיהה – אבל האימייל של פלורנס היה עדיין נוכחות קבועה ומסיחה בירכתי מוחי, כמו כיב בקצה הלשון ששורף ברגע שאת הכי פחות מצפה לזה, או כמו ציפורן משוננת שאת לא מצליחה להפסיק לכסוס. האימייל נהדף כלפי מטה בתיבת הדואר הנכנס, אבל הרגשתי שהוא שם בלוויית הלשונית עם הכתובת 'לא נענה', כמו נזיפה אילמת. והשאלות שהציג ושלא זכו לתשובה היו הצקה קבועה על רקע שגרת היומיום שלי.
תעני, הפצרתי בנינה במוחי כשרצתי בפארק, כשהכנתי ארוחת ערב או כשבהיתי סתם בחלל האוויר. עלה בדעתי להתקשר אליה. אבל לא ידעתי מה אני רוצה שתגיד.
כעבור כמה ימים ישבתי, אכלתי ארוחת בוקר ועיינתי בעצלתיים בטוויטר בטלפון, כשלפתע הבהב האייקון 'יש לך הודעה חדשה'.
ההודעה הייתה מנינה.
לגמתי לגימה מהקפה, נשמתי נשימה עמוקה והקלקתי עליה כדי לפתוח אותה.
מאת: נינה דה סוזה
אל: נורה שואו
נושא: תשובה: מסיבת רווקות???
אחותי!!! המון זמן לא פטפטנו. הרגע קיבלתי את המייל שלך – בזמן האחרון אני נמצאת המון בבית החולים. האמת היא שבכל הכנות זה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות. לפני כמה זמן קיבלתי את ההזמנה לחתונה וקיוויתי שאוכל להתחמק ממסיבת הרווקות. את מתכוונת להגיע? אולי נעשה הסכם? אם אני אבוא גם את תבואי? נשיקות, נ.
שתיתי את הקפה והתבוננתי במסך. האצבע שלי רפרפה מעל 'השב', אבל לא הקליקה. לפני כן קיוויתי שנינה תענה לפחות על כמה מהשאלות שעלו במוחי ושהטרידו את מחשבותי בימים האחרונים. מתי תיערך החתונה? למה להזמין אותי למסיבת הרווקות, אבל לא לחתונה? עם מי היא מתחתנת?
היי, את יודעת… התחלתי לכתוב ומחקתי את זה. לא, אני לא יכולה לשאול את זה ישר ולעניין. זה יהיה שקול להודאה שאין לי שמץ של מושג מה קורה כאן. תמיד הייתי גאה מכדי להודות שאני לא יודעת משהו. אני שונאת להיות במצב נחיתות.
ניסיתי לדחוק את השאלה לירכתי מוחי בזמן שהתלבשתי והתקלחתי. אבל כשפתחתי את המחשב שלי היו שתי הודעות חדשות בתיבת הדואר הנכנס שלי.
הראשונה הייתה הודעת 'לא תודה' מתנצלת מאחת מחברותיה של קלייר, שנימקה זאת בחגיגת יום הולדת משפחתית.
השנייה הייתה אימייל נוסף מפלו. הפעם היא צירפה אישור קריאה.
אל: ל'נ שואו
מאת: פלורנס קליי
נושא: תשובה: מסיבת הרווקות של קלייר!!!!
לי יקרה,
מצטערת שאני מנדנדת, אבל אני פשוט שואלת את עצמי אם קיבלת את האימייל ששלחתי אלייך לפני כמה ימים! אני יודעת שעבר לא מעט זמן מאז ראית את קלייר, אבל היא ממש קיוותה שתוכלי לבוא. היא מדברת עלייך לעתים קרובות. אני יודעת שעצוב לה שהקשר ביניכן התנתק אחרי הלימודים. אני לא יודעת מה קרה, אבל היא ממש רוצה שתהיי שם – תהיי מוכנה להסכים?! זה ממש יהפוך את סוף השבוע שלה למושלם.
פלו
האימייל הזה היה אמור להחמיא לי – העובדה שקלייר להוטה כל כך שאהיה שם, שפלו מתאמצת כל כך לאתר אותי. אבל הוא לא החמיא לי. לעומת זאת, הרגשתי דווקא שנחשול טינה גואה בקרבי בגלל כל הנדנוד הזה וחשתי תחושה של פלישה לפרטיות בגלל הבקשה לאישור הקריאה. הרגשתי כאילו בודקים מה אתי, כאילו מרגלים אחרי.
סגרתי את ההודעה ופתחתי את המסמך שעליו עבדתי. אבל גם כששקעתי בעבודה והשתדלתי לסלק בנחישות ממוחי את כל המחשבות על מסיבת הרווקות, המילים שכתבה פלו היו תלויות באוויר כמו הד, והן הציקו לי. אני לא יודעת מה קרה. זה נשמע כמו תלונה של ילדה. לא, חשבתי במרירות. את לא יודעת. אז אל תתחילי לחטט בעבר שלי.
נשבעתי לא לחזור לאחור.
עם נינה זה היה שונה – נינה התגוררה כעת בלונדון, ונתקלנו זו בזו מדי פעם ברובע האקני. היא הייתה כעת חלק מחיי לונדון שלי ממש כשם שהייתה בעבר חלק מחיי רידינג שלי.
אבל קלייר – קלייר בהחלט הייתה חלק מהעבר שלי – ורציתי שתישאר שם.
ובכל זאת, בפינה קטנה בקרבי – פינה קטנה וטורדנית שהציקה למצפון שלי – לא רציתי בזה.
במשך זמן רב קלייר הייתה חברה שלי. החברה הכי טובה. ובכל זאת ברחתי. בלי להביט לאחור, בלי להשאיר אפילו מספר טלפון. לאיזה מין חברה זה הפך אותי?
קמתי בעצבנות, וכיוון שלא היה לי דבר טוב יותר לעשות הכנתי לעצמי ספל קפה נוסף. עמדתי מעל מכונת הקפה בעוד הקפה רותח ומבעבע, כססתי בשיני את צד הציפורן שלי וחשבתי על עשר השנים שעברו מאז ראיתי אותה בפעם האחרונה. כשהמכונה סיימה לבסוף מזגתי לעצמי ספל קפה ולקחתי אותו אל שולחן הכתיבה שלי, אבל לא חזרתי לעבוד. במקום זאת נכנסתי לגוגל והקלדתי את המילים 'קלייר קוונדיש – פייסבוק'.
התברר שיש נשים רבות בשם קלייר קוונדיש, והקפה התקרר לפני שאיתרתי מישהי שהיה נדמה לי שאולי זו היא. בתמונת הפרופיל הופיע תצלום של זוג לבוש תחפושת מהודרת של 'דוקטור הו'. היה קשה לזהות את הבחורה מתחת לפאה האדומה הארוכה, אבל היה משהו באופן שבו הטילה את ראשה לאחור וצחקה שגרם לי להפסיק לגלול את הרשימה שאין לה סוף. הגבר היה לבוש בתחפושת של מאט סמית, והיו לו שיער חלק וקצת פרוע, משקפיים עם מסגרת קרן ועניבת פרפר. הקלקתי על התמונה כדי להגדיל אותה, ובמשך שעה ארוכה לטשתי את עיני בזוג וניסיתי לזהות את תווי פניה של הבחורה מתחת לשיער האדום הארוך. ככל שהבטתי יותר, כך היה נדמה לי יותר שזו אכן קלייר. את הגבר בהחלט לא זיהיתי. בזה הייתי בטוחה.
הקלקתי על הלשונית 'אודות'. מתחת ל'חברים משותפים' היה כתוב 'נינה דה סוזה'. אם כך, זו בהחלט קלייר. ובסעיף 'מערכת יחסים' היה כתוב: 'במערכת יחסים עם ויליאם פילגרים'. השם עורר בי פליאה מסוימת. הוא נראה מוכר באיזשהו אופן בלתי מוגדר. מישהו מהתיכון? אבל הוויליאם היחיד שלמד במחזור שלנו היה ויל מיילס. פילגרים. לא זכרתי אף אחד בשם פילגרים. הקלקתי על תמונת הפרופיל, אבל היה שם רק תצלום סתמי של כוס בירה חצי ריקה.
חזרתי אל תמונת הפרופיל של קלייר, וכשסקרתי אותה במבטי וניסיתי לחשוב מה לעשות, האימייל של פלו הדהד בראשי: היא ממש קיוותה שתוכלי לבוא. היא מדברת עלייך לעתים קרובות.
הרגשתי שמשהו מתכווץ בלבי. מעין תחושת אשמה, אולי.
הסתלקתי בלי להביט לאחור: מוכת הלם, מסוחררת. במשך זמן רב התרכזתי בהצבת כף רגל אחת לפני האחרת בניסיון להמשיך ללכת, לשמור בתוקף על העבר מאחורי.
שימור עצמי: זה כל מה שהייתי מסוגלת לעשות. לא הרשיתי לעצמי לחשוב על דבר מהדברים שהותרתי מאחור.
אבל עכשיו פגשו עיניה של קלייר בעיני והביטו בי בפלירטוט תחת הפאה האדומה, והיה נדמה לי שאני רואה משהו מפציר בעיניה, מעין נזיפה.
ופתאום התחילו לעלות זיכרונות. נזכרתי באופן שבו היא הייתה מסוגלת לגרום לך להרגיש נהדר רק משום שבחרה אותך באולם הומה אדם. נזכרתי בצחוק השקט והגרוני שלה, בפתקים שהייתה מעבירה בכיתה, בחוש ההומור המרושע שלה.
נזכרתי איך ישנתי על רצפת החדר שלה כשהייתי אולי בת שש. זו הייתה הפעם הראשונה שישנתי מחוץ לבית, ושכבתי שם והאזנתי לנחירות החרישיות שלה. היה לי סיוט והרטבתי במיטה, וקלייר – קלייר חיבקה אותי ונתנה לי את הדובון שלה כדי שאאמץ אותו אל גופי כשפסעה בגנבה אל ארון האוויר כדי להביא מצעים נקיים וכשהחביאה את המצעים הרטובים בסל הכביסה.
שמעתי את קולה של אמא שלה על גרם המדרגות, קול נמוך וגרוני ששאל מה קורה, ואת תשובתה המהירה של קלייר: 'הפלתי את החלב, אמא. הרטבתי לגמרי את המיטה של לי.'
לרגע הייתי שם שוב, לפני עשרים שנה, ילדה קטנה ומפוחדת. בנחירי עלה ריח החדר שלה – הריח העבש של הבל הפה הלילי שלנו, מתיקות כדורי האמבט הריחניים הנתונים בצנצנת זכוכית על אדן החלון, ריח הכביסה הנקייה שנדף מהמצעים.
'אל תספרי לאף אחד,' לחשתי כשהצענו את המיטה במצעים הנקיים וכשהחבאתי את מכנסי הפיג'מה הרטובים במזוודה שלי. היא נענעה את ראשה לשלילה.
'ברור שלא.'
והיא באמת לא סיפרה.
עדיין ישבתי שם כשבקע מהמחשב צליל חלש, והודעה חדשה קפצה. היא הייתה מנינה. אז מה התוכנית? פלו חופרת. את הולכת על ההסכם? נ' J. קמתי וצעדתי אל הדלת. חשתי דקירות באצבעות בגלל השטות שאני עומדת לבצע. לאחר מכן פסעתי שוב אחורה, ולפני שאספיק לשנות את דעתי הקלדתי את המילים: אוקיי. עשינו עסק.J
תשובתה של נינה הופיעה כעבור שעה. וואו! אל תביני את זה לא נכון, אבל אני חייבת לומר שאני מופתעת. כלומר, בצורה טובה. אז עשינו עסק. אל תחשבי אפילו לבטל. תזכרי שאני רופאה. אני מכירה לפחות שלוש דרכים להרוג אותך בלי להשאיר סימנים. נ' J
נשמתי נשימה עמוקה, חזרתי אל האימייל המקורי מפלו והתחלתי להקליד.
פלורנס (פלו?) יקרה,
אשמח מאוד לבוא. תודי בבקשה בשמי לקלייר על שחשבה עלי. אני מצפה בכיליון עיניים לפגישה עם כולכן בנורתמברלנד ולהתעדכנות עם קלייר.
כל טוב, נורה (אבל קלייר מכירה אותי בשם לי).
נ.ב עדיף להשתמש בכתובת הדוא'ל הזו לצורך עדכונים. אני לא נכנסת בקביעות לכתובת הדוא'ל השנייה.
לאחר מכן האימיילים נהרו בסדירות ובמהירות. היו כמה תשובות שליליות מתנצלות, וכולן תירצו זאת בהתראה הקצרה. אני נוסעת בסוף השבוע הזה… ממש מצטערת, אבל אני חייבת לעבוד… טקס אזכרה משפחתי (נינה: בפעם הבאה שמישהי תלחץ על 'השב לכולם', זאת תהיה לוויה). אני חוששת שאני בדיוק יוצאת לצלילות שנורקל בקורנוול! (נינה: בנובמבר? היא לא יכלה לחשוב על תירוץ טוב יותר? בחיי, אם הייתי יודעת שהרף כל כך נמוך, הייתי אומרת שאני תקועה במכרה בצ'ילה או משהו כזה).
עבודה נוספת. התחייבויות נוספות. ובין לבין כמה תשובות חיוביות.
ולבסוף הרשימה הייתה מוכנה: קלייר, פלו, מלאני, טום (התגובה שנינה שלחה אלי: ???), נינה ואני.
רק שישה אנשים. זה לא נראה הרבה בשביל מישהי פופולרית כמו קלייר. על כל פנים, פופולרית כמו שהייתה בתיכון. אבל ההתראה באמת הייתה קצרה.
האם משום כך היא הזמינה אותי? כדי לנפח את רשימת המוזמנים למסיבה שידעה שתהיה מורכבת מאנשים שהוזמנו רק כי אף אחד אחר לא היה פנוי? אבל לא. זה לא התאים לקלייר. לא לקלייר שהכרתי פעם. קלייר שהכרתי הייתה מזמינה בדיוק את מי שהיא רוצה, ומסובבת את זה כך שזו תהיה מסיבה ממש אקסקלוסיבית ורק קומץ אנשים רשאים להגיע אליה.
הסטתי את הזיכרונות הצידה וטמנתי אותם תחת מעטה השגרה. אבל הם לא חדלו לצוץ ולעלות אל פני השטח – במהלך ריצה, באמצע הלילה, בכל פעם שהכי פחות ציפיתי שיצוצו.
למה, קלייר? למה עכשיו?
אין עדיין תגובות