חירשים

רן גדל בשכונה ותיקה ברמלה.

רן הוא ילד במשפחה קשת יום. הוריו חירשים אילמים וגם אחיו. בעולם הדממה בו הוא חי בביתו, אין לו אלא את ילדי השכונה, חבריו, את אחותו הגדולה, ובעיקר את עולם הדמיון בו הוא מציב לעצמו מטרות העוזרות לו להתגבר על חיי היום-יום.

פיסת חיים לא שגרתית, עולם מרתק שמעט מאוד אנשים מכירים, סיפור של התעלות והתגברות, צלילה למי שהיה שם והתבגר.

מקט: 001-3180-001

רן גדל בשכונה ותיקה ברמלה. רן הוא ילד במשפחה קשת יום. הוריו חירשים אילמים וגם אחיו. בעולם הדממה בו הוא […]

---

התעוררתי בבת אחת. מה השעה? כבר בוקר. מה קורה פה? מה עשיתי?

אבא שלי לא העיר אותי.

יצאתי מהחדר לסלון ומשם למטבח, לשירותים ולחדר השינה של אבא.

ואז הבנתי שהוא לא פה.

אבל אני לא מוותר.

פשטתי את הפיג'מה, הפכתי את הארון בחושך ולא מצאתי שום דבר ללבוש.

הייתי עירום אבל כל דקה הייתה חשובה.

לא אכפת לי ,אני יוצא ככה.

בחוץ היה חושך אדמומי, רגע שלפני הזריחה.

לרגע חשבתי שאני חולם, אבל לא, זה אמיתי .בלי לחשוב רצתי בשביל העצים לכיוון תחנת האוטובוס. השביל נראה ארוך מתמיד .קו 450 מסיע את אבא שלי מדי בוקר בחמש וחצי לעבודה ברחוב בן אביגדור בתל אביב.

רצתי במהירות שיא. כשהגעתי לתחנת האוטובוס הבנתי שאבא שלי ברח והוא כבר בדרך לעבודה. אבל אבא הבטיח לקחת אותי איתו. איך הוא עשה לי את זה? התחלתי לצרוח.

כולם בתחנת האוטובוס הסתכלו עלי, ילד עירום שבוכה וצועק באכזבה. חלקם ודאי חשבו שהם עדיין חולמים.

לא היה אכפת לי. חיכיתי עוד כמה רגעים בתחנה ואז חזרתי הביתה מושפל ומבויש, בראש מורכן, מכסה בידי את גופי העירום. הלכתי בזיגזגים כמו זקן, חסר כוח ובוכה, מתעלם ממי שהיה בסביבה, כועס ועצוב, מרגיש שאני שונא את אבי.

כמו תמיד, היום התחיל עצוב .בהתחלה החלטתי לשבת ליד הדלת ולחכות לו עד שיחזור, ואפילו אם השכנים ידברו אלי, לא אגיב אליהם. אבל הבנתי שזה לא יעזור לי.

פתחתי את הדלת ונכנסתי לתוך הבית. זהו, נרגעתי, עבר לי. הייתי צריך להתכונן לצאת לגן. תמיד הייתי מתלבש לבד, אבל אני לא זוכר אם הייתי מצחצח שיניים או קושר לבדי את השרוכים. היה לי שיער ארוך ולא מסודר שכיסה את האוזניים שלי והגיע עד לגבות, כך שאחרי כל ביקור אצל הספר לא זיהו אותי.

פתחתי שוב את הארון ולבשתי חולצה ירוקה ומכנסיים חומים עם פסים. נעלתי סנדלים שחורים, אבל שכחתי לגרוב לפני כן גרביים. קיוויתי לא לאחר לגן.

כשיצאתי מהבית לא הייתי רגוע, אז שוב הלכתי לאט וקצת בזיגזגים. אני יודע שכולם הסתכלו עלי, אבל כבר הייתי רגיל למבטים האלה. קיבלתי החלטה: אחרי שאחזור מהגן, אשחק למטה מתחת לבית או בשכונה עד שאבא שלי יחזור, אפילו אם זה יהיה רק בלילה.

לשחק למטה היה דבר שבשגרה.

אחד הדברים שהכי אהבתי היה לשחק בגוגואים. רק צריך לחפור בור קטן ומתחילים לשחק. המשחק תמיד נגמר כשמישהו התרגז. היה גם את המשחק סכין תוקע. מציירים מעגל ולוקחים אחד מהשני שטחים בעזרת הסכין. לדעתי ברוב הבתים שבהם היו ילדים לא נשאר אפילו סכין אחד ישר.

כשאני חושב על זה אני מבין שרוב היום היינו בעצם משחקים בגולות. אני הייתי קטן וחלש אז כמעט תמיד הייתי מפסיד, אבל הייתה לי גולה "נחשית" מיוחדת שאהבתי מאוד. בעצם, לכל ילד הייתה גולה מיוחדת .אני זוכר שתמיד הייתי מפסיד כי היו מרמים אותי, ולמען האמת גם כי הייתי שחקן גרוע. בדרך כלל הייתי משחק כמה דקות ואחר כך צופה בילדים האחרים, עד שהערב היה יורד ולא יכולנו לראות את הגולות.

תמיד רציתי שהחברים שלי יפסידו, כך שלא אהיה המפסיד היחיד.

בערב הייתי נזכר שלא אכלתי שום דבר מלבד פרוסת לחם עם שוקולד שקיבלתי בגן. בשבילי, פרוסה עם מרגרינה ושוקולד הייתה מעדן. אה, כן. גם לחם עם מרגרינה וריבת תות היה משהו שמאוד אהבתי. אין פלא, זה מה שאכלתי ברוב ימי השבוע. בשכונה שלנו ברמלה היינו המון ילדים וכמעט כולנו באותם גילאים. החברים הכי קרובים אלי היו ניר שגר בקומה הרביעית, דודו מהקומה השלישית ושמוליק שגר בקומה השנייה.

אני רן, גרתי בקומה הראשונה, וכולנו היינו מאותה הכניסה.

גרנו בבניין ישן ומלוכלך. הבניין היה כל כך מלוכלך ומתפורר שאפילו תיבות הדואר היו מחוברות לקיר באלכסון, לחלק כבר לא היה מנעול, לחלק לא היה מכסה וברור שלפעמים גם לא היה מצוין עליהן שם הדייר.

אמנם לא ידעתי לקרוא, אבל זכרתי בעל פה למי שייכת כל תיבה לפי הצורה שבה הייתה תלויה התיבה.

כך התנהלו החיים של כולנו והיינו משוכנעים שכך הם החיים עצמם. למשל, כשמישהו היה חולה אז אני, ניר ודודו היינו מתאספים יחד בבית של שמוליק לראות את הסדרה "שן קשת וענן" עם התוכי המדבר. היינו מרותקים.

בבית הייתה לנו טלוויזיה אך רוב הזמן היא הייתה מקולקלת או שהאנטנה לא הייתה מצליחה לקלוט אף תחנה, כך שמרוב כעס היינו מכים את גב הטלוויזיה. עד שהתחנה הסתדרה כבר היינו מפסידים חצי מהסדרה שרצינו לראות.

אני זוכר שאמא של שמוליק הייתה מציצה דרך העינית של הדלת, מסתכלת ובוחנת, יודעת הכול ומקשיבה לכולם. בכל פעם שהייתי דופק בדלת שלה היה לוקח לה זמן לענות ולפעמים הייתי חושב שאין אף אחד. אבל אז הייתי שומע: "כן, רן, מה אתה רוצה? עכשיו צהריים. אתה לא יכול לצפות בטלוויזיה עם שמוליק, והוא גם לא יכול לרדת למטה. הוא צריך לישון צהריים. למה אתה לא הולך לישון צהריים? תלך הביתה, צהריים".

לפעמים, כשהיא הייתה פותחת רק חצי דלת, הייתי טס למטה במדרגות, מתנשף ומבוהל עד כדי כך שהייתי צריך כמה דקות כדי להירגע. המבט שהייתה נועצת בי היה מפחיד.

החלטתי לשבת בכניסה ולהעביר את היום. אולי אפגוש כמה ילדים ונשחק בגוגואים, אולי הדוור יגיע ואוכל לצעוק לשכנים שהגיעו מכתבים. היום כנראה שלא אעשה כלום.

כבר התחיל להחשיך והייתי לבד ולא היה לי מה לעשות. השקט ליווה אותי גם בבית.

נכנסתי הביתה. הייתי רעב ופתחתי את המקרר. מרגרינה, שוקולד או ריבה, כרגיל. אכלתי. נכנסתי למקלחת ומשם למיטה. עצמתי את העיניים ולא הצלחתי להירדם. פתאום הרגשתי כאילו אני מרחף באוויר, מתגלגל מעל למיטה ועושה סלטות באוויר. לא הצלחתי להסביר לעצמי למה אני מרגיש כך, וגם פחדתי לספר על זה לחברים, שלא יצחקו עלי, או יחשבו שאני משוגע.