במכתב מלא אהבה, זעם וכאב לבנו בן ה-15, טא-נהסי קואטס מגולל את סיפור ההתבגרות שלו ברחובות בולטימור האלימים ובאוניברסיטת הווארד […]
בן,
ביום ראשון שעבר המגישה של תכנית חדשות פופולרית שאלה אותי מה זה אומר לאבד את הגוף שלי. היא שידרה מוושינגטון, ואני ישבתי בסטודיו מרוחק בפָאר ווסט סייד של מנהטן. לוויין גישר על הקילומטרים שהפרידו בינינו, אבל שום מכשור לא היה יכול לגשר על הפער בין העולם שלה לעולם שבשמו נקראתי לדבר. כשהמגישה שאלה אותי על הגוף שלי, פניה נמוגו מן המסך והוחלפו בגלילת מילים שכתבתי אני כמה ימים קודם לכן.
המגישה קראה את המילים האלה לקהל, וכשסיימה היא עברה לדבר על הגוף שלי, אף שלא הזכירה אותו ספציפית. אבל בשלב זה כבר התרגלתי לכך שאנשים אינטליגנטים שואלים על מצב הגוף שלי בלי להבין לגמרי את המשמעות של בקשתם. ספציפית, המגישה רצתה לדעת מדוע אני מרגיש שהקידמה של אמריקה הלבנה, או בעצם הקידמה של אותם אמריקאים שמאמינים שהם לבנים, מיוסדת על ביזה ואלימות. כששמעתי את דבריה, הרגשתי עצבות ישנה ומעורפלת שגואה בתוכי. התשובה לשאלה הזו היא הרֶקוֹרד של המאמינים עצמם. התשובה היא ההיסטוריה האמריקאית.
אין שום דבר קיצוני בהצהרה הזו. אמריקאים סוגדים לדמוקרטיה באופן שמאפשר מודעות מעורפלת לכך שמפעם לפעם הם ממרים את פי האל שלהם. אבל הדמוקרטיה היא אל סלחן והכפירות של אמריקה — עינויים, גנבה, שעבוד — כה נפוצות בקרב יחידים ואומות עד שאיש אינו יכול לומר שהוא חסין בפניהן. למעשה, במובן ממשי האמריקאים מעולם לא בגדו באל שלהם. כשאברהם לינקולן הצהיר ב־1863 שקרב גטיסברג חייב להבטיח כי "ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם, לא תכלה מן הארץ", הוא לא ביטא רק משאלת לב; עם פרוץ מלחמת האזרחים, ארצות הברית של אמריקה החזיקה בשיעורי זכות הצבעה מהגבוהים בעולם. השאלה אינה אם לינקולן באמת התכוון ל"ממשלה של העם" אלא כיצד ארצנו מבינה, לאורך ההיסטוריה שלה, את משמעותו הממשית של המונח הפוליטי "עם". ב־1863 משמעותו לא היתה אמא שלך או סבתא שלך, וגם לא אתה ואני. על כן הבעיה של אמריקה איננה בגידתה ב"ממשלה של העם", אלא האמצעים שבהם קיבלו "בני העם" את שמותיהם.
זה מוביל אותנו לאידיאל נוסף וחשוב לא פחות, שהאמריקאים מקבלים במובלע אבל אף פעם לא מצהירים עליו במודע. האמריקאים מאמינים בממשות של "גזע" כמאפיין מוגדר ללא עוררין של העולם הטבעי. גזענות — הצורך לייחס לבני אדם מאפיינים מהותיים ואז להשפיל, לרמוס ולהרוס אותם — נגזרת באופן בלתי נמנע ממצב זה, שאינו בר־שינוי. כך הגזענות נעשית לבתה התמימה של אמא אדמה, ולנו נותר רק להצר על "מעבר הביניים" או "נתיב הדמעות"[1] כשם שמצרים על רעידת אדמה, סופת טורנדו, או כל תופעה אחרת שאפשר לתארה כמצויה מעבר לטווח השפעתו של האדם.
אבל גזע הוא ילוד הגזענות, לא אביה. והתהליך שבו ניתנו שמות ל"בני העם" מעולם לא היה עניין של גנאלוגיה ופיזיונומיה, אלא של היררכיה. הבדלי גוון ושיער הם עתיקי־יומין. אך האמונה בחשיבות העליונה של גוון ושיער, המחשבה שהגורמים הללו יכולים לארגן נכונה חברה ושהם מעידים על מאפיינים עמוקים יותר שאינם יכולים להימחות — זהו רעיון חדש בלִבם של בני העם החדש הזה, שחונכו באורח חסר תקנה, טרגי, נכלולי, להאמין שהם לבנים.
האנשים החדשים האלה הם, כמונו, המצאה מודרנית. אבל שלא כמונו, השם החדש שלהם לא נושא שום משמעות אמיתית שמנותקת מהמנגנון של הכוח הפושע. האנשים החדשים האלה היו משהו אחר לפני שהיו לבנים — קתולים, קורסיקאים, וולשים, מנוניטים, יהודים — ואם כל תקוותינו הלאומיות יתגשמו באיזושהי מידה, הם יצטרכו לשוב ולהיות משהו אחר. אולי הם יהפכו להיות אמריקאים באמת וייצרו בסיס נאצל יותר למיתוסים שלהם. אינני יודע. לעת עתה, מן הדין שייאמר כי התהליך של צביעת השבטים השונים הללו בלבן, האדרת האמונה בהיותם לבנים, לא הושגו בטעימות יין ובמפגשי אכילת גלידה אלא באמצעות בזיזה של חיים, חירות, עמל ואדמה; הצלפה בגבים; כבילת גפיים בשלשלאות; חניקת מתנגדים; הרס משפחות; אונס אמהות; מכירת ילדים; ושלל מעשים אחרים שנועדו, בראש ובראשונה, למנוע ממני וממך את הזכות להבטיח את שלומם של הגופים שלנו ולמשול בהם.
האנשים החדשים אינם מקוריים בכך. אולי היתה פעם, מתישהו בהיסטוריה, מעצמה כלשהי שעלתה לגדולה ללא ניצול אלים של גופים אנושיים אחרים. אם היתה כזו, טרם גיליתי אותה. אבל הבנאליות הזו של האלימות לעולם לא תוכל לתרץ את מעשיה של אמריקה, כי אמריקה מתנערת מן הבנאלי. אמריקה מאמינה שהיא יוצאת מן הכלל, האומה הגדולה והאצילית ביותר שהתקיימה אי פעם, אלופה ומגנה יחידה הניצבת בין העיר הלבנה של הדמוקרטיה ובין הטרוריסטים, העריצים, הברברים ושאר אויבי הציוויליזציה. אי אפשר, בעת ובעונה אחת, לטעון שאתה על־אנושי ואז להיאחז בתירוץ של טעות אנוש. אני מציע להתייחס ברצינות לטענותיהם של בני ארצנו שאמריקה היא יוצאת מן הכלל, במילים אחרות אני מציע לכפוף את ארצנו לאמת מידה מוסרית יוצאת מן הכלל. זה קשה מאחר שבכל מקום סביבנו פועל מנגנון שדוחק בנו לקבל את חפותה של אמריקה כנתון ולא לחקור יותר מדי. וקל כל כך להסב מבט, לחיות עם פירות ההיסטוריה שלנו ולהתעלם מהרשע הגדול שנעשה בשם כולנו. אבל לך ולי מעולם לא היו באמת המותרות האלה. נראה לי שאתה יודע זאת.
אני כותב לך בשנתך החמש־עשרה. אני כותב לך כי זו היתה השנה שבה ראית את אריק גארנר נחנק למוות משום שמכר סיגריות; כי אתה יודע עכשיו שרנישה מקברייד נורתה על שביקשה עזרה, שג'ון קרופורד נורה למוות מפני שהסתכל במוצרים בחנות כלבו. וראית גברים במדים חולפים ברכבם ורוצחים את טמיר רייס, ילד בן שתים־עשרה שעליו נשבעו לגונן. וראית גברים באותם המדים חובטים באגרופיהם במרלן פינק, סבתא של מישהו, בצד הדרך.[2] ואתה יודע עכשיו, אם לא ידעת כבר, שלמשטרה בארץ שלך הוענקה הסמכות להרוס את הגוף שלך. זה לא משנה אם ההרס הוא תוצאה של תגובת־יתר מצערת. זה לא משנה אם מקורו באי הבנה. זה לא משנה אם ההרס נובע ממדיניות מטופשת. תמכור סיגריות בלי הרשיון המתאים — והגוף שלך עלול להיהרס. תתייחס במרמור לאנשים שמנסים ללכוד את הגוף שלך — והוא עלול להיהרס. תיכנס לגרם מדרגות חשוך — והגוף שלך עלול להיהרס. רק לעתים נדירות יישאו ההורסים באחריות למעשיהם. לרוב הם יקבלו פנסיה. והרס הוא רק ההתגלמות העליונה של ריבונות הכוללת זכויות יתר כמו חיפוש גופני, מעצרים, הכאות והשפלות. כל זה משותף לאנשים שחורים. וכל זה לא חדש לאנשים שחורים. איש אינו נושא באחריות.
אין שום דבר מרושע באופן יחיד במינו במחוללי ההרס האלו או אפילו בָּרגע הזה. מחוללי ההרס הם פשוט בני אדם שאוכפים את גחמותיה של הארץ שלנו, מפרשים נכונה את המורשת שלה. קשה להתמודד עם זה. אבל כל הניסוחים שלנו — יחסי גזע, שסע גזעי, צדק גזעי, אפיון גזעי, פריווילגיה לבנה, אפילו עליונות לבנה — רק מערפלים את העובדה שגזענות היא חוויה של הקרביים, שהיא מזעזעת מוחות, חוסמת דרכי נשימה, קורעת שרירים, עוקרת איברים, סודקת עצמות, שוברת שיניים. לעולם אל תסב את מבטך מכך. זכור תמיד שהסוציולוגיה, ההיסטוריה, הכלכלה, הגרפים, הטבלאות, הרגרסיות — כל אלה נוחתים, באלימות רבה, על הגוף.
באותו יום ראשון, עם המגישה ההיא בתכנית החדשות, ניסיתי להסביר זאת כמיטב יכולתי במסגרת הזמן שהוקצב לי. אבל בסוף האייטם המגישה הבזיקה תמונה שזכתה לשיתוף נרחב, של ילד שחור בן אחת־עשרה המחבק בדמעות שוטר לבן. ואז היא שאלה אותי על "תקווה". וידעתי אז שנכשלתי. ואני זוכר שציפיתי להיכשל. ותהיתי שוב על העצבות המעורפלת שגאתה בתוכי. למה בדיוק התעצבתי? יצאתי מהסטודיו והלכתי ברגל זמן מה. זה היה יום רגוע בדצמבר. משפחות, שהאמינו שהן לבנות, הסתובבו ברחובות. תינוקות, שמחנכים אותם להיות לבנים, היו צרורים בעגלות. והתעצבתי על האנשים האלה, כשם שהתעצבתי על המגישה ועל כל מי שצפו בתכנית והתענגו על תקווה מדומה. ואז הבנתי מדוע התעצבתי. כשהכתבת שאלה אותי על הגוף שלי, זה היה כאילו ביקשה ממני להעיר אותה מחלום נפלא. ראיתי את החלום הזה כל חיי. זה חלום על בתים מושלמים עם מדשאות נאות. זה חלום על ברביקיו ביום הזיכרון,[3] התאגדויות שכונתיות ושבילי גישה.
אין עדיין תגובות