שנה

"בבוקר אחד של חודש פברואר התעוררה ויקטואר בלי שזכרה דבר מהערב הקודם ומצאה את פליקס שוכב מת לידה, במיטה שלהם. היא ארזה מזוודה, קפצה אל הבנק ולקחה מונית לתחנת הרכבת מונפרנאס. היה קר, האוויר היה צלול, כל הזוהמה נקבצה בפינות הרחוב. … ויקטואר חיפשה על המסך את הרכבת הראשונה שתיקח אותה הכי רחוק שאפשר, והכי מהר… היא לא רצתה לספק שום הסברים."

בטון ההרפתקני והמשחקי האופייני לו, אשנוז משרטט מסע בריחה של אישה צעירה הנפרס בדיוק על פני שנה.

מבכירי הסופרים הצרפתים של ימינו, נולד בשנת 1947 באורנז׳ שבצרפת. את ספרו הראשון פרסם אשנוז בשנת 1979 וזכה להצלחה גדולה, ומאז פרסם שבעה-עשר ספרים נוספים בהוצאת Minuit שעיטרו אותו בשלל פרסים, בהם פרס הגונקור היוקרתי (אני הולך מפה, 1999) ופרס מדיצ׳י (צ׳רוקי, 1983).

אשנוז רוקם בכתיבתו מערכות יחסים מתעתעות עם קוראיו, ובמשחקי לשון, ציטוטים ספרותיים ועירוב סגנונות כתיבה הוא חוקר מוסכמות של בניית עלילה, עיצוב דמויות ושימוש בשפה.

שנה הוא ספרו השני של ז׳אן אשנוז המתורגם לעברית בהוצאת לוקוס; קדם לו בלונדיניות גבוהות.

מקט: 4-1398-22

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

בבוקר אחד של חודש פברואר התעוררה ויקטואר בלי שזכרה דבר מהערב הקודם ומצאה את פליקס שוכב מת לידה, במיטה שלהם. היא ארזה מזוודה, קפצה אל הבנק ולקחה מונית לתחנת הרכבת מונפרנאס.

היה קר, האוויר היה צלול, כל הזוהמה נקבצה בפינות הרחוב. מרוב קור צמתים התעצמו ופסלים שותקו; המונית הורידה את ויקטואר בקצה הרחוב אריבֵה.

בתחנת הרכבת מונפרנאס, הקפואה הרבה יותר מכל מקום אחר, שלושה סימנים אפורים מהווים תרמוסטט: הרציפים באפור פחם מבריק, הפלדה הגולמית והחשופה של הרציפים הגבוהים, והמתכת הבוהקת של רכבות האקספרס. כל אלה מצליחים לאבן את הנוסעים באווירה של חדר מתים. הרכבות כמו מגיחות מתוך מגירות קירור ותווית על בהונותיהן, מחליקות אל המנהרות, ונוצר רעש המאיים לקרוע את עור התוף. ויקטואר חיפשה על המסך את הרכבת הראשונה שתיקח אותה הכי רחוק שאפשר, והכי מהר — רכבת לבורדו עמדה לצאת בעוד שמונה דקות.

בתחילת הסיפור הזה ויקטואר אינה מכירה כלל את בורדו, ובכלל שום חלק מדרום־מערב צרפת. אבל היא מכירה היטב את חודש פברואר, שכמו חודש מרס, הוא אחד החודשים האיומים ביותר בפריז. גם אם זה היה זמן לא רע לברוח מפריז, היא הייתה מעדיפה לעשות זאת בנסיבות אחרות. אך מכיוון שלא זכרה דבר מהשעות שקדמו למוות של פליקס, היא פחדה שיחשדו בה שגרמה למותו. ובעיקר, היא לא רצתה לספק שום הסברים, שכן לא הייתה מסוגלת לכך כי אפילו לא הייתה בטוחה שאכן לא הייתה לה יד בדבר.

אחרי שפרק המנהרות הסתיים, ויקטואר, אוזניה חירשות, הסתגרה בשירותים כדי לספור את הכסף שמשכה קודם לכן מהבנק; היא פרעה את מרבית היתרה בחשבון השוטף שלה. הסכום, שהוציאה בשטרות כסף גדולים, הסתכם בכמעט ארבעים וחמישה אלף פרנקים, כלומר מספיק כדי להחזיק מעמד במשך זמן־מה. אחר כך בחנה את עצמה במראה: אישה צעירה בת עשרים ושש, רזה, לחוצה, מראה נחוש, עיניים ירוקות שמקרינות תקיפוּת וזהירוּת גם יחד, שיער שחור בתספורת קארֶה פרועה. היא מחקה מפניה בקלות כל רגש והעלימה כל תחושה, יחד עם זאת היא הייתה מבוהלת וחזרה למושב שלה.

ויקטואר ישבה באזור המעשנים, ליד החלון ובכיוון הנסיעה. היא השתדלה לסדר ולמיין את זיכרונותיה מליל אמש, אבל עדיין לא הצליחה לשחזר את מהלך אירועי הערב. היא זכרה שבילתה את הבוקר לבדה, לאחר שפליקס יצא לסטודיו, לאחר מכן אכלה ארוחת צוהריים עם לואיז ולקראת הערב נתקלה במקרה בלואי־פיליפ בבר 'סנטרל'. תמיד ראתה ויקטואר את לואי־פיליפ במקרה בסנטרל, ולרוב בשעות אחר הצוהריים, בעוד שהוא ידע תמיד למצוא אותה כשרצה, לא חשוב היכן הייתה ובאיזה שעה של היום. היא זכרה ששתתה איתו כמה כוסיות ושאז, כנראה מעט מאוחר יותר מהרגיל, חזרה הביתה. אחרי כן לא זכרה יותר כלום, ממש כלום. אדם אחר במקומה של ויקטואר ודאי היה מבקש עצה מאנשים קרובים במקרה הזה, אך לא היא; לא הייתה לה משפחה והיא שרפה את כל הגשרים בחייה.