אמיר הוא נער רגיש וחולמני בגיל ההתבגרות, המתגורר בשכונת שיכונים בדרום נתניה. בתוך סביבה קשת יום ומשפחה לא-מתפקדת, עסוק אמיר בחיפושים קדחתניים אחר מקום מבודד ושקט, בו יתחזק ולא ירגיש מאוים. אך החיים בשולי החברה לא מאפשרים זאת וחבורת רחוב מוצאת אותו ומלמדת אותו שיעור אכזרי על טבעה של המציאות. המפגש עם סנדרה, נערה טבריינית המאתגרת אותו, השכונה המוזנחת ועמוסת הבטון לצד הטבע הפראי של הים והיער, העירוב בין חלומות למציאות והחברה הקשוחה והאלימה, שבתוכה יש גם מקום לרוך, לאהבה ולמוסיקה – כל אלה חושפים בפנינו את עולמו ואת שאיפתו הנכספת של אמיר, להיות אמיץ בתוך מציאות מטלטלת. מציאות שהיא מנת חלקם של רבים בחברה הישראלית. ספר האומץ מספר, בשפה קולחת ומקורית, שכונתית ומסורתית, את סיפור הפריפריה בשנות התשעים, בתקופת מלחמת המפרץ, כשהמלחמה בחוץ היא רק פתיח למלחמה שמתנהלת בפנים, כשהאישי פוגש את הפוליטי ומתערבב לכדי יחידה אחת שלא ניתנת להפרדה. זהו רומן הביכורים של אייל בן משה, סופר ותסריטאי, שסיפורים קצרים מפרי עטו התפרסמו בכתבי עת לספרות כמו "מעיין" ו"עיתון 77", ובבמות נבחרות כמו "תהודות זהות – הדור השלישי כותב מזרחית" בהוצאת עם עובד.
קטגוריות: מבצעי החודש, ביכורים, סיפורת עברית
22.00 ₪
א
החוף ריק. בודד כמוני. רק ככה אני יכול להסתובב בלי הפרעות, להיות רגוע ולעשות בדיוק מה שאני רוצה. אף אחד לא מוציא את התחת שלו מהבית בגלל המלחמה המוזרה הזאת וזה טוב בשבילי, כי כשיש אנשים בחוף זה כמו מלחמה.
בלילה יש כאן הרבה מהשכונה שבאים לראות את הפטריוט מורידים את הסקאדים. הם לא רואים כלום. מפגרים. מהבולים. אין להם מה לעשות, ככה לבוא באמצע הלילה ועוד אין שום דבר. אבא שלי בחיים לא היה בא לפה. אף כלב לא היה גורם לו להסתובב עם כל השכונה. זה לא שאני לא משחק אותה גבר. אני זוכר איך בפעם הראשונה, שהופעלו הסירנות מעל גגות בית הספר, הרגשתי שהבפנים שלי מתכווץ מרוב פחד. וכשהמסכה היתה על הפנים שלי הייתי לחוץ שהיא לא אטומה מספיק, ואם תהיה התקפה ביולוגית אני מת. אבל מההפגזה השנייה, שלא לדבר על השלישית, ובמיוחד כשראינו הרבה אנשים עולים על הגגות כדי לחפש סקאדים בשמים, התחלתי לשים זין. אמא שלי לא רצתה להפסיק לראות שושלת.
אני עומד על הצוק ובוחן טוב-טוב את כל הפינות מאחורי הצוקים שבחוף. בודק אם אין שם נרקומנים, ילדים, זוגות שבאו להתחרמן שם או טביעות רגלים של דייגים על החול. אני מביט רחוק טוב-טוב לשני הכיוונים. החוף ריק. אין איש שנושם את האוויר שלי עכשיו.
כל אחד שיהיה בחוף יכול להרוס לי הכול. רק בגלל זה- גם שאני בטוח שעכשיו, שיש מלחמה, וכולם לא יוצאים מהבתים שלהם ואין סיכוי שיהיה מישהו על החוף – אני לא רוצה לקחת שום סיכון. אני רוצה לדעת בוודאות שהחוף ריק לגמרי, נטוש. ערירי כמוני. אני רוצה שהפעם אני והחוף נהיה ממש דומים, חברים או אחים. כמו פעם בקיץ, בקטע שבין חוף אזורים לסירונית, שהלכתי יחף על החוף והיינו רק אני, השמש, החול והמים. השמש מסטלה לי את המוח ולקחה אותי לדמיונות שלי, איפה שתמיד טוב לי, ששם אני מישהו אחר לגמרי. אני ממשיך להסתכל ולבדוק את החוף, ורואה רק את כל כתמי הזפת והקרשים שנסחפו מהגאות של הלילה. הם חלק קבוע של החוף. כשבקיץ הטרקטור של העיריה מנקה אותם, אני יודע שבאו זרים לחוף.
זה אחר הצהרים של חורף. אני לובש קפוצ'ון וצעיף, מכנסי ג'ינס שאיתי עוד מבית הספר היסודי וגרביים עבים, שדחסתי בתוך נעלי ספורט. אני אוהב שהבגדים יהיו עלי נוחים, אחרת אני מרגיש לא שקט, זז כל הזמן מנושא לנושא וממקום למקום. אם אני לובש בגד שלא יושב טוב על הגוף אז קשה לי לדבר עם מישהו חדש.
עכשיו כשאני בטוח באמת שהחוף נקי, אפשר לרדת אל המים. אני עוזב את הצוק וממשיך בירידה אל החוף, שנראית כמו דרך בתוך איזה פרדס אחרי הגשם. דרך, שמכונית רגילה לא יכולה בכלל לנסוע עליה, בגלל כל הבורות שנוצרו מהגשם. גם קשה ללכת עליה ובגלל זה אני לוקח צעדים גדולים וקופץ בין בור לבור, עד שאני מגיע לקיוסק של צ'ארלי. שם, אני יורד אל החול, ומנסה להחליט אם לפנות ימינה לכיוון סירונית או שמאלה לכיוון החוף הירוק. בקיץ אני לוקח ימינה והולך עד לחוף סירונית, הפעם אקח שמאלה.
אני הולך ישר ומביט בים, משקע את הצעדים שלי עמוק בתוך האדמה הרטובה, שידעו שהייתי פה. הצוואר מתעקם לי, אבל אני לא יכול להוריד את העיניים מהים. הכחול של הים מהפנט אותי. העיניים שלי נתקעות שם כמו עם מסמרים, חזק ועמוק, ואני כאילו שומע קולות מתוך המים שמושכים אותי לבוא אליהם. קולות כחולים מתגברים כמו מוסיקה, שמגבירים לה את הווליום והבסים והתופים דופקים במוח. בכל צעד וצעד שלי אני מתקרב ונוגע בהתחלה של המים. אני מרגיש שאולי עכשיו זה יהיה הרגע שלי.
אני יודע שאני צריך לעצור פה. מרים את הראש ומפנה אותו אחורה ולמעלה אל הצוקים, אל הגדרות החלודות של בית גולדמינץ. אני מסתכל על השקיות שתקועות עליהן ולא עפות לים, רק לאט-לאט מתפרקות בזמן שלהן, אף אחד לא לוחץ עליהן חוץ מהרוח. בקיץ, כשהשמש זורחת על הצוקים האלו, האבנים הופכות לזהב. עכשיו בחורף זה סתם אפור, אין שם כלום, אין שם משהו שמחזיק לי את העיניים ואת הנשמה. אני מחזיר את המבט שלי אל הים. לא יודע למה. אני רוצה להיכנס לשם, אל המים, כי שם חם יותר מפה, שם יהיה לי יותר טוב. גם הבגדים שלבשתי לא נוחים עלי. הבד של הדובון מגרד לי בצוואר שעכשיו מזיע קצת. אם היה לי מעיל אמריקאי הייתי נראה יותר טוב וגם בטח היה לי יותר נוח. אני מתקרב יותר אל המים, מתכופף ונוגע בהם, מרים את האצבעות הרטובות ומריח את המים והרגשה נעימה באה לי בכל הגוף.
הסרט "ספלאש" שראיתי בקולנוע שרון בא לי בתוך הראש עכשיו. הלוואי שבתוך המים אפגוש בבתולות ים שחיות בן הריפים, מנגנות ושרות ואוהבות את כל מי שבא אליהן. הן לא כמו הילדות שבשכונה, בסרט הבתולה אהבה את השחקן ישר על ההתחלה. אם אהיה שם אוכל להיות רחוק מכל השכונה הזאת. אוכל להביט על הילדים בשכונה מתוך המים, מבלי שהם יראו אותי, מבלי שהם יוכלו להתקרב אלי. שם גם יש יותר מקום, לא צפוף, מקום בו אפשר לנשום יותר טוב, לחיות יותר טוב. המחשבות האלו עושות לי טוב, אני מרגיש את הגוף שלי יותר רגוע, כאילו ששכבתי עכשיו שלוש שעות עירום בשמש באמצע הקיץ.
עכשיו הקצף נוגע בריבּוק הישנות שלי ומים נכנסים לי לתוך הגרביים. המים נעימים. אולי אני אוריד את הבגדים ואכנס. הקור לא מפריע לי, חום בא לי בכל הגוף, למרות שקר. עכשיו שום דבר לא יושב לי על הלב. מזמן לא הרגשתי ככה נקי בכל הגוף, שמח וטוב כמו בנאדם רגיל.
זמן טוב לעשות דברים- שאף פעם לא עשיתי ותמיד רציתי לעשות כשאני מרגיש חזק- כמו ליהנות מהמים, מהים, מהחוף ומעצמי. אין הרבה פעמים שאני מרגיש ככה.
אני עוצר, עומד, טובע את הצעדים שלי בתוך החול, שידעו שהייתי כאן ושארגיש שאני פה. אני מביט אל האופק, אל הסוף של הים. יש קצת גלים, כמעט חצי מטר, אפשר לגלוש עליהם, סְוֶול, גלים מדויקים ורכים עם צינורות קטנים. מים שכיף ונעים להשתכשך בהם. הנה אני נכנס עם הנעלים והבגדים. זה לא אכפת לי, כי אני לא מרגיש את המים ולא את הקור.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ספר האומץ”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות