בשעת לילה מאוחרת ג'יין בת העשר מתעוררת מרעשים מוזרים ומרוב פחד היא מתחבאת בארון. לפתע היא רואה את אחותה, ג'ולי […]
פרולוג
ג׳יין התעוררה ולחשה, ״ג׳ולי?״
החדר נפער סביבה. אחרי שנתיים של שינה לבדה בחדרה בבית החדש, ג׳יין כבר לא חלמה שמאוורר התקרה נופל על מיטתה וקוצץ אותה לחתיכות. גם העכבישים נעלמו מהצללים. ילדים בני עשר אינם צריכים לבדוק פינות לפני כניסתם למיטה. רק לפעמים, כשמשהו העיר אותה באמצע הלילה, השקט סביבה ערג לנשימותיה הרכות של ג׳ולי. בבית הישן היא נהגה לשלשל רגל אחת מעל למעקה העליון של מיטת הקומתיים ולצחקק עד שג׳ולי אמרה, ששש, ג׳ייני, תחזרי לישון. כעת היא עצמה את עיניה בחוזקה לפני שיספיקו לנדוד לעבר התפרים האפלים במקום המפגש של הקירות עם התקרה.
הקול הבא הגיע בבירור מחדרה של ג׳ולי.
ג׳יין הסירה את השמיכה והורידה את כפות רגליה היחפות לשטיח. בבית הישן, השטיח הקלוע היה מחליק על רצפת העץ הממורקת כשיצאה מהמיטה. כעת רגליה כמעט לא השמיעו רחש כשפסעה על השטיח העבה אל הדלת והציצה למסדרון החשוך. בקצהו נראה מלבן קלוש של חושך בהיר יותר – דלת סגורה.
רק לעיתים נדירות הן ישנו עם דלתות סגורות. חדרה של ג׳יין היה חם מדי, של ג׳ולי קר מדי. אימא התלוננה על תנועת האוויר הגרועה בבית הדו־קומתי, אבל דלת חדרם של אימא ואבא למטה, בקומה הראשונה, תמיד הייתה סגורה בלילה, כי הם היו מבוגרים. ועכשיו גם ג׳ולי הייתה מבוגרת, או רצתה להיות. מאז יום הולדתה השלושה־עשר היא התנהלה כאילו היא עוסקת כל הזמן באימוני התבגרות – הברישה את שערה לאט לפני המראה, כאילו היא עורכת חזרות לקראת איזה מופע סודי, או ישבה ליד שולחן הכתיבה שלה כדי לכתוב ביומנה במקום להשתרע במיטתה על הבטן, כמו ג׳יין. והיא סגרה את דלת חדרה.
המלבן החיוור בקצה המסדרון רטט, חריץ של חושך נפתח בצד אחד שלו. דלת חדרה של ג׳ולי נסוגה פנימה, וארבע אצבעות גדולות נצמדו לקצה שלה.
עוד בטרם הספיקה לחשוב צללה ג׳יין לארון הבגדים, כרעה בתוכו וסגרה את הדלת אחריה. האצבעות – הן אחזו בדלת במקום גבוה מכדי שיוכלו להיות של ג׳ולי, והיו גדולות מכדי שיוכלו להיות של אימה. הן גם לא היו של אביה, אבל לא היה ברור לה איך היא יודעת שאינן שלו, וזה היה הדבר שהטריד אותה יותר מכול.
נקישה קטנה, מחליאה, הזכירה לה שדלת הארון אף פעם אינה נשארת סגורה לגמרי לאורך זמן. היא מיהרה להושיט את ידיה לפנים, אבל הדלת כבר התחילה להיפתח לאיטה.
ג׳יין עצמה את עיניה בחוזקה כשמישהו התחיל לפסוע בצעדים חרישיים בקצה המסדרון.
כשפקחה אותן כעבור דקה ראתה שדלת הארון נעצרה והשאירה רווח של כשמונה סנטימטרים בינה לבין המסגרת שלה. קטע המסדרון שג׳יין ראתה ממקום מחבואה כמעט זהר לעומת האפלה העמוקה של פנים הארון. היא ראתה כל סיב של השטיח החום־בהיר, כל שריטה בצבע הקיר, וחצי מתצלום האולפן הממוסגר התלוי על הקיר, שבו נראית ג׳יין של מזמן יושבת על ברכי ג׳ולי של מזמן, לבושה בשמלת תינוקת עם רקמה של סירת מפרש. הסירה רעדה על הגלים הרקומים. כל הדברים האחרים רעדו גם הם. הצעדים התקדמו לעבר חדרה של ג׳יין.
קרשי הרצפה הרופפים במרכז המסדרון גנחו. הבעלים של היד היה כעת באמצע הדרך לחדרה. האם גם הוא יכול לשמוע את החריקה שנשמעה באוזניה בכל פעם שליבה ההולם בחוזקה טלטל את הסירה הקטנה? ג׳יין כבשה את הדחף להצטנף בתוך בגדיה התלויים על קולבים מקרקשים.
ברגע זה הופיעה רגל צנומה על השטיח, הציפורן של הבוהן צבועה בלק ורוד מתקלף, וג׳יין נשמה לרווחה. זאת הייתה רק ג׳ולי. לפני המסיבה של יום הולדתה השלושה־עשר היא גחנה מעל אצבעות הרגליים שלה במשך שעה שלמה עד שהצבע הוורוד נראה לה מושלם, אבל באמצע הקיץ רובו כבר התקלף מהחיכוך ברצפה הלבנה המחוספסת של הבריכה בחצר האחורית, ורק משולשים קטנים נותרו ממנו סביב שולי הציפורניים. אז ג׳יין טעתה בעניין האצבעות, היא שוב מדמיינת דברים, כמו העכבישים בצללים. ואכן, הנה באה ג׳ולי, נעה לתוך המסגרת של פתח החדר, עם כותונת המיקי מאוס הרגילה שלה, טופחת בברכיה הרגילות, פונה לעבר המדרגות הסמוכות לחדרה של ג׳יין, יורדת מן הסתם למטבח לחטוף משהו באמצע הלילה. כותונת המיקי מאוס הזהה של ג׳יין מונחת מקופלת בשקית חומה וממתינה שייקחו אותה לחנות הצדקה. היא כבר קטנה עליה. אימא אמרה שהיא תהיה גבוהה מג׳ולי באחד הימים. ג׳יין חיבקה את ברכיה הנתונות במכנסי הפיג׳מה בתחושת הקלה.
אבל האצבעות חזרו, מונחות הפעם על כתפה של ג׳ולי, לופתות את בד כותונת הלילה שלה, שערותיה הבלונדיניות הארוכות לכודות בין פרקיהן הבולטים. ג׳יין בקושי הספיקה להבחין ביציבתה הנוקשה, זקופת הגו של ג׳ולי, כמו של בובה פעורת עיניים, לפני שראתה את הגבר הגבוה הפוסע ממש מאחוריה. ג׳ולי והאיש הזר נעו יחד בהילוך איטי, כאילו זרועו הארוכה וכף ידו השעירה הן שרשרת הכובלת אותם זה לזה.
תתעוררי, תתעוררי, תתעוררי, אמרה ג׳יין לעצמה, אבל דבר לא קרה. הכול, וגם היא, היה נתון במצב של חוסר יכולת לנוע. רק ג׳ולי והאיש זזו. לאט, אבל מהר יותר מחוסר תנועה מוחלט. לאט, אבל הם כמעט היו בחדרה. ג׳יין פתחה את פיה לצעוק.
אבל אז ג׳ולי ראתה אותה.
צעקתה של ג׳יין נבלעה בגרונה כשג׳ולי הביטה היישר לתוך מקום מחבואה בארון. ג׳יין החזירה לה מבט מפציר, היא קיוותה שג׳ולי תורה לה מה לעשות עכשיו, והייתה נכונה לציית לה, לצעוק או לבכות או אפילו לצחוק אם כל זה אינו אלא מעשה קונדס. ג׳ולי בוודאות לא תשאיר אותה לבדה בחלום הרע הזה. אם ג׳ולי רק תגיד לה מה לעשות, נשבעה ג׳יין בליבה, היא תישמע לה מעתה ועד עולם ואף פעם לא תתלונן.
בלי להזיז את ראשה זקפה ג׳ולי את גבותיה ולכסנה מבט רב־משמעות לעבר האיש שמאחוריה, ולאחר מכן שבה להביט בג׳יין, כרומזת לה שתתבונן בו היטב, אבל ג׳יין לא רצתה להביט בו. במקום זה היא לא גרעה את עיניה מג׳ולי. הנערה והאיש התקדמו אל מישורת המדרגות בלי להתעכב ליד דלת חדרה, ורק אז ראתה ג׳יין מדוע ג׳ולי פוסעת בנוקשות כזאת – האיש הצמיד לגבה את החוד של סכין ארוכה. ג׳יין חשה דקירה לא נעימה, כמו עקיצה של חרק כלשהו, בין השכמות שלה עצמה, ועיניה התמלאו דמעות.
השניים נעצרו בראש המדרגות כשנקישה רמה נשמעה מעליית הגג. ג׳יין ידעה שזאת רק תזוזה של הבית על יסודותיו, אבל האיש נעצר והביט בחשש מעבר לכתפו. בשבריר השנייה שחלף בטרם סובב את ראשו חזרה, ג׳ולי, שכאילו השתחררה מכישוף, הפנתה את ראשה אל ג׳יין, הרימה את האצבע המורה השמאלית שלה, הצמידה אותה אל שפתיה וצרה מהן צורת O חרישית.
ששש.
ג׳יין צייתה. ג׳ולי התחילה לרדת במדרגות, מלווה באיש עם הסכין.
וכך, לפי סיפורה של עדת הראייה היחידה, איבדתי את בתי – את שתי בנותיי, את הכול, את הכול – בלילה אחד.
אין עדיין תגובות