עולם מדברי

לחיות ולהיות מאובנת. צריך לשתף מישהו בחוויות, בהרגשות וברגישות. בחום, ביצרים, בתאוות, ובתשוקות שאסור לכבול, אסור להעלים. צריך לשמור על הרטט הזה העובר בגוף מלמעלה עד למטה ולא לוותר עליו. צריך לשמור על גל השמחה שלפתע מציף את כולך, גל של אושר. כל אחד חי בתוך עולם אך הוא משתף את רוב רובו עם זולתו, מפני שאינו מסוגל להיכנס לתוך אותו עולם ללא עזרת הזולת או משום שהוא פוחד להיות לבד עם עצמו. אנחנו לא פוחדים להיות לבד עם עצמנו בתוך העולם שלנו, תוך הבנה הדדית של המתרחש סביבנו. אנחנו יודעים שאנו מנתקים עצמנו מהסביבה מתוך רצון. זוהי מעלה גדולה המעידה על מידת הריכוז הפנימי שקיימת. בספר "עולם מדברי" מגוללת המחברת, רחל רון, מערכת יחסים בינה – אישה נשואה, בעלה שוהה בשליחות בחו"ל לבין איש נשוי אותו פגשה במקום עבודתם המשותף. מערכת היחסים אליה נשאבו שניהם מתוארת לאורך תקופה הכוללת אירועים משמעותיים בחיי המולדת: מלחמת יום כיפור, מלחמת לבנון והזמן שביניהם. היחסים המורכבים מסופרים באמצעות מכתביו של בן-אור המערטלים את פנימיותו והגיגיו, ומכתביה של רחל, מכתבים פיוטיים הנכתבים בשורות קצרות. חלקם על ציר הזמן בו מתרחשת העלילה וחלקם תוספות שנרשמו בזמן הווה אך מתארים תחושות , מחשבות ומצבים של זמן עבר, כעין השלמת פרטים המבהירים לבן-אור ולקורא את ההגיגים שלא פורטו במכתבי העבר, ומסייעים בהבנת מירקם היחסים ביניהם.

מקט: 4-698-183

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

לחיות ולהיות מאובנת. צריך לשתף מישהו בחוויות, בהרגשות וברגישות. בחום, ביצרים, בתאוות, ובתשוקות שאסור לכבול, אסור להעלים. צריך לשמור על […]

---

1

מַמְשִׁיכָה לִצְעֹד בְּקֶצֶב אִטִּי,

עַד שֶׁהַזְמַן הַחוֹלֵף

מַקְהֶה הַכְּאֵב…

וְשׁוּב צִפִּיָה לְקֶשֶׁר, לְרִגּוּשׁ

וְאָז מִישֶׁהוּ מוֹפִיעַ, נִּתָן לְמִשּׁוּשׁ.

שׁוּב נְסִיגָה,

שׁוּב שְׁתִיקָה

וְחוֹזֵר חֲלִילָה,

כְּמוֹ סִמְפוֹנְיָה בִּלְתִּי גְּמוּרָה.

 

תְּחִלָּתָהּ שֶׁל הֶכֵּרוּת

דֶּרֶךְ פְּגִישׁוֹת וְהִתְכַּתְּבוּת,

חֲשִׂיפָה וְהִתְעַרְטְלוּת,

כְּמִיהָה וּפְגִיעוּת,

שֶׁלִּי.

 

 

מְדַבֶּרֶת אֶל דְּמוּתְךָ

הַנִּבֶּטֶת מִצִּלּוּם יָשָׁן

שָׁחֹר לָבָן

בְּמִנּוּן מְאֻזָּן.

כְּעֵין הַמְחָשָׁה שֶׁל מַצָּב

לֹא פָּשׁוּט, דֵּי מֻרְכָּב

חֵצִי מוּאָר, חֵצִי חָשׁוּךְ

חֵצִי נָהִיר, חֵצִי סָבוּךְ.

 

בַּהַרְצָאָה הָרִאשׁוֹנָה בָּהּ רְאִיתִיךָ

עֵינֶיךָ שָׁאֲלוּ מִי אַתְּ.

חַשְׁתִּי בְּגוּפִי הִתְעַניְנְוּתְךָ.

בִּדְפִיקוֹת לִבִּי שֶׁהוּאֲצוּ קִמְעָה.

בַּהַפְסָקָה מָסַרְתָּ לְאֵלִי

סֵפֶר פְּרִי עֵטְךָ.

 

הוּצַפְתִי בִּתְחוּשָׁה נְעִימָה

שֶׁהָעֲטִיפָה הַנּאָָה הַנִּצֶּבֶת מוּלִי

מְכִילָה גּםַ תֹּכֶן עֶרְכִּי.

סַקְרָנוּתִי גַּאָתָה

לָדַעַת מִי אַתָּה.

 

גּםַ אַתָּה לא בָּהִיתָ אֵלֶם

אֶלָּא קָלַחְתָּ שְׁאֵלוֹת

וְעוֹד בְּטֶרֶם

הִסְפַּקְתִּי לַעֲנוֹת

הֻזְמַנְתִּי עִמְּךָ לְבַלּוֹת

בְּאֵילַת.