קרוב ללב הפראי

האב…

מכונת־הכתיבה של אבא תיקתקה טַק־טַק… טַק־טַק־טַק… האורלוגין התעורר בְּטִין־דְלֶן נטול אבק. הדממה הזדחלה לה זזזזזז. ארון־הבגדים, מה הוא אמר? בגדים־בגדים־בגדים. לא, לא. בין האורלוגין, מכונת־הכתיבה והדממה היתה אוזן כרויה, גדולה, ורודה ומתה. בין שלושת הצלילים חיברו אור היום וחריקת עלעלי העץ שהתחככו זה בזה קוֹרנים.

היא הצמידה את המצח לזגוגית החלון הבוהקת והקרה והביטה אל החצר של השכן, אל העולם הגדול של התרנגולות־שלא־ידעו־שהן־עומדות־למות. ויכלה להריח כאילו ממש קרובה לאפה האדמה החמה, הדחוסה, הריחנית כל־כך ויבשה, שהיא ידעה גם ידעה, ידעה גם ידעה שתולעת זו או אחרת התמתחה בה לפני שאכלה אותה התרנגולת שבני־האדם עמדו לאכול.

היה רגע גדול, דוֹמם, בלי שום דבר בתוכו. פערה עיניים, חיכתה. שום דבר לא בא. לָבָן. אבל פתאום התניעו את היום בטלטלה והכל החל לפעול, מכונת־הכתיבה מטרטרת, הסיגריה של אביה מעלה עשן, הדממה, העלעלים, העופות המרוטים, הבהירוּת, הדברים שבים לְחיים חופזים כמו קומקום רותח. היה חסר רק הטִין־דְלֶן של האורלוגין שיִיפָּה כל־כך. עצמה את העיניים, העמידה פנים שהיא שומעת אותו, ולצלילי המוזיקה הלא־קיימת והקצובה הזדקפה על קצות הבהונות. עשתה שלושה צעדי ריקוד קלילים מאוד, מכונפים.

אז הסתכלה פתאום על הכל בסלידה, כאילו אכלה יותר מדי מהבְּלילה הזאת. ‘אוֹי, אוֹי, אוֹי…’ גנחה חרש עייפה, ואחר־כך חשבה: מה יקרה עכשיו עכשיו עכשיו? ותמיד בטיפת הזמן הבאה שום דבר לא היה קורה אם המשיכה לחכות למה שיקרה, אתה מבין? היא סילקה את המחשבה הקשה והסיחה את דעתה בתנועת כף רגל יחפה על רצפת העץ המאובקת. חיככה את הרגל וליכסנה מבט אל אביה, המתינה למבטו קצר־הרוח והעצבני. אבל שום דבר לא בא. שום דבר. קשה לשאוב אנשים כמו שואב־אבק.

– אבא, המצאתי שיר.

– מה שֵׁם השיר?

– אני והשמש. – לא חיכתה הרבה ודיקלמה: – ‘התרנגולות בחצר כבר אכלו שתי תולעים אבל אני לא ראיתי’.

– כן? איך את והשמש קשורות לשיר?

הביטה בו רגע. הוא לא הבין…

– השמש נמצאת מעל לתולעים, אבא, ואני חיברתי את השיר ולא ראיתי את התולעים… – הפסקה. – אני יכולה להמציא עוד שיר ממש עכשיו: ‘הו שמש, בואי לשחק אתי’. ועוד אחד יותר ארוך:

‘ראיתי עננה קטנטנה

התולעת המסכנה

נדמה לי שלא ראתה’.

– יפהפיים, קטנטנה, יפהפיים. איך מחברים שירים כל־כך יפים?

– זה לא קשה, פשוט אומרים אותם.

כבר הלבישה את הבובה, כבר הפשיטה אותה, דִמיינה אותה הולכת למסיבה וזוהרת בה בין שאר הילדות. מכונית כחולה עברה על גופה של אַרלֵט, הרגה אותה. אחר־כך באה הפֵיָה, והילדה שבה לתחייה. הילדה, הפֵיָה, המכונית הכחולה לא היו אלא ז’וּאָנָה, אחרת היה המשחק שיעמום. תמיד מצאה דרך להיכנס לתפקיד הראשי בדיוק כשהאירועים האירו דמות זו או אחרת. עבדה רצינית, שקטה, זרועותיה לאורך גופה. לא היה לה צורך להתקרב אל אַרלֵט כדי לשחק איתה. אפילו מרחוק היו הדברים בבעלותה.

השתעשעה בקרטונים. הביטה בהם לרגע וכל קרטון היה תלמיד. ז’וּאָנָה היתה המורָה. אחד מהם טוב והאחר גרוע. כן, כן, אז מה? ועכשיו עכשיו עכשיו? ותמיד שום דבר לא בא אם היא… זהו.

היא המציאה איש קטן בגודל האצבע המורָה, לבוש מכנסיים ארוכים ועונב עניבת פרפר. היא החזיקה אותו בכיס של מַדי בית־הספר. האיש הקטן היה פנינה ממש, פנינה של איש מעונב, היה לו קול עבה והוא היה אומר מתוך הכיס: ‘הוד־מלכותה ז’וּאָנָה, התואיל בטובה להקשיב לי רגע, התוכל הוד־מלכותה להפסיק רק לרגע את התמיד־עסוקה שלה?’ ואחר־כך היה מצהיר: ‘אני עבדך, נסיכה. רק תצווי ואני מוכן לעשות’.

– אבא, מה אני יכולה לעשות?

– לכי ללמוד.

– כבר למדתי.

– לכי לשחק.

– כבר שיחקתי.

– אז תפסיקי לנדנד.

עשתה סיבוב סביב עצמה ונעצרה, הסתכלה בלי סקרנות בקירות ובתקרה שחגו והתפוגגו. הלכה על קצות האצבעות ודרכה רק על הקרשים הכהים. עצמה את העיניים וצעדה, ידיה מושטות, עד שנתקלה ברהיט. היה משהו בינה לבין החפצים, אבל כשהיתה אוחזת את הדבר בידה, כמו שאוחזים בזבוב, ואחר־כך מציצה – אפילו שהקפידה ששום דבר לא יחמוק – היתה מוצאת רק את כף ידה, ורדרדה ומתוסכלת. כן, אני יודעת, האוויר, האוויר! אבל זה לא עזר, זה לא הסביר. זה היה אחד הסודות שלה. לעולם לא תרשה לעצמה לספר, אפילו לאבא, שהיא לא מצליחה לתפוס את ‘הדבר’. דווקא את כל מה שהיה לו ערך רב לא יכלה לספר. רק על שטויות דיברה עם האנשים. למשל, כשהיתה מספרת לרוּת כמה סודות היתה אחר־כך כועסת על רוּת. הכי טוב היה באמת לשתוק. עוד משהו: אם כאב לה משהו, ואם בזמן שכאב הביטה במחוגי האורלוגין, היתה רואה שהדקות הנספרות באורלוגין חולפות והכאב ממשיך לכאוב. או גם אם לא, גם כשלא כאב לה כלום, אם עמדה מול האורלוגין והסתכלה, גם מה שלא הרגישה היה גדול יותר מהרגעים הנספרים באורלוגין. אבל כשבאו רגעי שמחה או כעס היתה רצה לאורלוגין ומתבוננת בשניות לשווא.

ניגשה לחלון, שירטטה צלב על אדן החלון וירקה החוצה בקו ישר. אם תירק עוד פעם – עכשיו תוכל לעשות זאת שוב רק בלילה – האסון לא יקרה ואלוהים יהיה כזה חבר שלה, כזה חבר שאפילו… שאפילו מה?

– אבא, מה אני יכולה לעשות?

– כבר אמרתי לך: לכי לשחק ותעזבי אותי!

– אבל אני כבר שיחקתי, אני נשבעת.

אבא צחק:

– אבל משחק לא נגמר…

– כן נגמר.

– תמציאי משחק אחר.

– אני לא רוצה לשחק ולא ללמוד.

– אז מה את רוצה לעשות?

ז’וּאָנָה הירהרה:

– שום דבר שאני יודעת…

– את רוצה לעוף? שואל אבא בפיזור־נפש.

– לא, עונה ז’וּאָנָה. – הפסקה. – מה אני יכולה לעשות?

הפעם אבא מתפרץ בצעקה:

– תדפקי את הראש בקיר!

היא מתרחקת וקולעת צמה קטנה בשערות החלקות. אף־פעם אף־פעם אף־פעם כן כן, היא שרה בקול חרישי. היא למדה לקלוע צמות באחד הימים. היא ניגשת לשולחן הקטן עם הספרים, משחקת איתם במבט מרחוק. עקרת־בית בעל ילדים, ירוק זה איש, לָבָן זה אשה, ארגמן יכול להיות בן או בת. ‘אף־פעם’ זה איש או אשה? למה ‘אף־פעם’ זה לא בן ולא בת? ו’כן’? הו, היו לה הרבה דברים לגמרי בלתי־אפשריים. אפשר לבלות שעות שלמות אחרי־הצהריים במחשבות. למשל: מי אמר בפעם הראשונה ככה: אף־פעם?

אבא מסיים את העבודה ומוצא אותה יושבת ובוכה.

– מה קרה, ילדונת? – הוא מרים אותה, מביט בלי פחד בפרצופון הבוער והעצוב. – מה קרה?

– אין לי מה לעשות.

אף־פעם אף־פעם כן כן. הכל היה כמו הרעש של החשמלית לפני השינה, עד שמרגישים קצת פחד ונרדמים. הפֶּה של מכונת־הכתיבה נסגר כמו פֶּה של אשה זקנה, אבל משהו בא והחיש את לבה כמו הרעש של החשמלית, אלא שהיא לא עמדה להירדם. זה היה החיבוק של אביה. אביה מהרהר רגע. אבל אף־אחד לא יכול לעשות משהו בשביל מישהו אחר, אפשר לעזור. מסתובבת כה חסרת־רסן הילדה, כה כחושה ומפותחת… הנשימה שלו מואצת, הוא מניד את ראשו. בֵּיצה פצפונת, זהו זה, בֵּיצה פצפונת חיה. מה יהיה עם ז’וּאָנָה?