תיקון

אדל היפהפייה נולדה לאחת המשפחות העשירות בארץ, לאם מפונקת ואגוצנטרית שלא רצתה בה כלל. היא גדלה בתחושה שהיא שונה מאחרים, סוג של "שטן", והיא מתנהגת בהתאם. גם הילדים בבית הספר לועגים ומציקים לה, אך אדל לא נשארת חייבת. מאוחר יותר היא מורחקת מהבית על ידי הוריה, אך ממשיכה ללמד אותם לקח בדרכה הנקמנית. זהו ספר ראשון על אדל, שכולו רווי מתח, מיסטיקה ומה שביניהם. ילדים מתבגרים והוריהם לא יישארו אדישים לאדל ולדמויות האחרות.

מקט: 6-7038-35

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

אדל היפהפייה נולדה לאחת המשפחות העשירות בארץ, לאם מפונקת ואגוצנטרית שלא רצתה בה כלל. היא גדלה בתחושה שהיא שונה מאחרים, […]

---

לפני 12 שנה. לידתה של אדל. בית יולדות –  היה קר מאוד באותו לילה. החזאים הבטיחו סערה, שמעולם לא נראתה במחוזותינו.

שמעתי את הרוח שורקת ואת ענפי העץ מכים בעצמה על קירות בית היולדות.

הגשם טופף וריקד על חלונות החדר מאיים לחדור פנימה.

הסיוט הזה שנמשך כ-15 שעות כבר מאחוריי. ב-11 בדיוק הוא נגמר. חשבתי שלא אשרוד שעה נוספת.

הדמעות זלגו על פניי ללא שליטה.

אתעב את היום הזה עד יום מותי.

הרי לפני שישה חודשים חייתי חיים שלווים, מספקים.

היה נראה כאילו שום דבר לא יכול להרוס לי. עד שגיליתי שאני בהיריון.

מובן שהיה מאוחר מדי להפלה, כי העובר כבר התחיל להתפתח.

הייתי צריכה לארוז כוחות ולהשלים עם העובדה שהולך להיוולד לי תינוק.

לא היה אכפת לי אם זה ילד או ילדה. לא ידעתי את מינו עד שהיא נולדה.

הרגשתי שעולמי חרב עליי. הדבר האחרון שהיה נחוץ לי זה תוספת “כזאת” למשפחה.

אני לא חשבתי שזה יקרה. הרי אני בת 43. מה הסיכוי?

וככה נפל עליי הנטל הזה וכל מה שביכולתי לעשות – זה להתמודד אתו בדרכי ולא לתת לו לקלקל שום חלקה בחיי.

הרופאה דפקה בדלת, מחכה לתשובה.

“היכנסי!” לחשתי.

הדלת נפתחה באיטיות.

הדבר הראשון שראיתי זה החיוך הענקי שמרוח לה על הפרצוף. כאילו, ראתה מלאך או ייצור על טבעי.

“היא כל כך יפה,” אמרה בעיניים זוהרות ופתוחות לרווחה. “בחיים לא ראיתי תינוקת כל כך יפה.”

“היא?!” זה כל מה שהצלחתי לשאול. הייתה לי הרגשה שהולך להיות לי עוד בן.

היא הנהנה. “רוצה לראות אותה?”

הסתכלתי על הידיים שלה. הרופאה החזיקה אותה קרוב אליה. התינוקת הייתה כל כך קטנה ועטופה בשמיכות עבות וכל מה היה שניראה לעין היו אצבעותיה שבצבצו מבין השכבות.

הרופאה לא חיכתה לתשובתי והניחה אותה בין זרועותיי.

הרגשתי לא הייתה נעימה.

רציתי שתיקח אותה ממני כמה שיותר מהר.

“תסתכלי על הפנים שלה. תראי כמה שהיא יפה.” אמרה שוב בהתרגשות.

הסטתי את השמיכה העבה מפניה.

פי נפער בתדהמה כשראיתי את צבע עיניה. בחיים לא ראיתי צבע כזה.

שחור. שחור פחם חזק. שחור השטן.

היא הביטה בי בעיניים מרושעות, דוממות. כאילו הייתה בובה.

היא נראתה לי רעה, מפוחלצת. לא שלי. היא לא יצאה ממני.

“תיקחי אותה. תיקחי אותה, בבקשה, מהר!” צעקתי לרופאה בכוחותיי האחרונים.

סובבתי את ראשי. עיניי שוטטו בין קירות החדר ונעצרו על מחוגי השעון שהראו את השעה 11.

“לא יכול להיות.” חשבתי לעצמי, “זאת בדיוק השעה שבה ילדתי אותה. הם רשמו את שעת הלידה בדף שמחובר למיטתי ועברו כבר כמה שעות מאז.”

הסתכלתי על השעון שעמד על השידה. גם בו הבהבה אותה שעה,

לבי החל לפעום בחוזקה. מאז שהגעתי לפה, הכול מתנהל בצורה מוזרה.

גם הלידה וגם הסערה הזאת באמצע הקיץ! ועכשיו השעון. וחוץ מהן, לא ראיתי ולא שמעתי כאן אף אחד אחר.

“רופאה!” קראתי לה שוב. “רופאה!”

חיפשתי בצד ימין את זמזם המצוקה. “לאן הוא נעלם, לעזאזל?”

האחות נכנסה בבהלה לחדר. “מה קרה? אסור לך לרדת!” גערה בי. “עוד לא בדקו אותך.”

“השעון… השעון בחדר לא בסדר. הוא לא מכוון.” נשמתי עמוקות, מנסה לשמור על קור רוח. “מהי השעה בדיוק?”

“כל השעונים מכוונים,” ענתה, מסתכלת עליי במבט קפוא. “אני יכולה ללכת?”

היא הייתה עצבנית מאוד. רציתי להסביר לה בנימוס, אך היא קטעה אותי ויצאה מהר מהדלת.

“כלבה!” קראתי לה בלב. “היית יכולה לתת לי יחס טוב יותר תמורת התשלום שאת מקבלת.”

השמש כבר החלה לזרוח. עצמתי את עיני שואפת ונושמת את השקט והשלווה של שעת בוקר מוקדמת. לא נשאר שום זכר מהסערה הלילית.

ניסיתי לקום לבדי מהמיטה. התרוממתי וידי החליקה לפתע ונגעה במשהו קשיח.

נדהמתי לראות עריסה ענקית מונחת על ידי.

תינוקת שכבה בה שלווה, ללא תזוזה.

על ידה הקטנה הייתה מחוברת רצועת בד ורודה ועליה סימני זיהוי “אדל מרגי”.

“אדל??? למה אדל?” הרי לא חשבתי עדיין על השם.

לחצתי כמה פעמים על הפעמון.

גם האחות וגם הרופאה התפרצו בזו אחר זו לחדר.

“מי רשם את הפרטים האלה על היד שלה?” שאלתי, בעודי חורקת שיניים מרוב כעס ותשישות.

הן הביאו לי כוס מים וניסו להרגיע אותי.

“שאלנו אותך איזה שם לרשום ואת אמרת לנו…”

“צאו מכאן שתיכן!” פקדתי עליהן, “ותוציאו גם אותה. אני רוצה את בעלי. תכניסו אותו פנימה מייד!”

“בעלך ביקש למסור לך שהטיסה שלו מתעכבת.” אמרו השתיים בקול אחד.

האחות דחפה את העריסה לכיוון הדלת.

הילדה התחילה לבכות.

סגרתי בחוזקה את האוזניים. “אני לא יכולה לשמוע את הבכי הזה.”

האחות הרימה אותה על הידיים, מעיפה לכיווני מבט מלא שנאה. “את חייבת לקחת את עצמך בידיים. זה לא בריא לאדל.” אמרה, כשהיא מנענעת את העריסה מצד לצד.

לא עניתי לה. היא סגרה בשקט את הדלת מאחוריה.

“אדל” היה שמה של אחותי התאומה שמתה באותה שעה שאני נולדתי. אימי סיפרה שרצתה לקרוא לה כך. צמרמורת עברה בגופי. הרגשתי שאני נחנקת.

“לא ייתכן שאמרתי להם לרשום את השם “אדל”.”