סיפורים ושירים עם חוש הומור

הכול קרה בגלל סטיב ג’ובס. אותו גאון אמריקאי, שהמציא את ההמצאה ששינתה כביכול את פני העולם, גרם לי, אדם מצליח ואמיד יחסית, לפשוט את הרגל. ולא רק שפשטתי את הרגל, גם לא נותר לי שום טעם לחיים; העבודה שלי, שהכניסה לי משכורת מכובדת, לא הייתה רק מקור הכנסה עבורי. היא הייתה האהבה שלי, משוש חיי. וכעת, כאשר אין לי עבודה, גם אין לי טעם לחיים.

סיפור ההצלחה שלי התחיל כשחיפשתי עבודה בתור כותב. הצעתי את עצמי תחילה לכל העיתונים המובילים, אך כולם דחו אותי בזה אחר זה. אחר כך ניסיתי לכתוב סיפורים קצרים, יצרתי אסופה מכובדת יחסית של 35 סיפורים ושלחתי אותה לכל ההוצאות הנחשבות והמוכרות. גם הן דחו אותי כמובן, בטענה שהספר לא מתאים לתוכנית העבודה שלהן לשנים הקרובות. אבל אני לא התייאשתי, החלטתי שכתיבה זו האהבה שלי ושאני אתן הכול בשביל להצליח בתחום. אז פתחתי בלוג משלי באינטרנט והתחלתי לכתוב בו את כל מה שעלה על רוחי. כתבתי שם על אהבות, על אכזבות וסתם על מחשבות שהיו לי, וסוף סוף הרגשתי טוב. יכולתי לפרוק את כל מה שהיה בתוכי, והיה הרבה. אחרי חודש נחרדתי לגלות בעזרת חבר שלי שמבין קצת במחשבים, שיש לי רק קורא אחד לבלוג, ושהקורא הזה, למרבה הצער, הוא אני.

ויתרתי, הבנתי שאין לי כישרון ושלמרות שאני כל כך אוהב את זה, כנראה לא נועדתי לכתוב. אבל אז, משום מקום, פתאום קיבלתי הצעה. זה לא היה משהו טוב מדי, אפילו לא סביר, אבל עבודה היא עבודה. ואם היא קשורה לכתיבה, אין ספק שאני חייב לקבל אותה. תמצית העבודה הייתה להיות זה שכותב את הוראות השימוש ואת הרכיבים על מרככי הכביסה של חברת Soft. אני יודע שזה נשמע מצחיק, אבל באמת יש מישהו שזאת העבודה שלו, והמישהו הזה היה אני. בהתחלה הייתי כותב דברים בנאליים כמו 'יש למלא את הפקק עד הפס המסומן' או 'אין לערבב בין בגדים בהירים וכהים.' אבל עם הזמן הצלחתי להכניס גם דברים מקוריים משלי. בהתחלה לא היה שינוי ניכר כל כך בתוכן, כתבתי למשל 'אזהרה! אסור לבלוע את החומר, אלא אם כן אתם ממש צמאים.' אחר כך כתבתי 'יש לפעול בהתאם להוראות הכביסה שעל הבגד. אם לא, יבוא שוטר.' ולאט לאט זה התחיל לצבור תאוצה. הבנתי שאנשים ממש קוראים את הדברים האלה כשהם יושבים בשירותים ושמתחיל להיות לי קהל מעריצים משלי. אחר כך עברתי מהאנקדוטות הקטנות לקטעים שלמים משל עצמי, והחברה שייצרה את המרכך ממש זרמה איתי על זה. הם הבינו שבגלל הדברים שאני כותב על המוצרים שלהם, יותר אנשים קונים את המרכך, לכן משתלם להם להמשיך להחזיק אותי ולתת לי חופש יצירתי לעשות מה שבא לי. אז כתבתי בדיחות וסיפורים קצרים, משם עברתי למחזות ואפילו לשירה. השיא היה כשהחברה הוציאה מהדורה שלמה של מרככי כביסה שכולה הוקדשה לסיפור בלשי בהמשכים שכתבתי. הרגשתי על גג העולם, ידעתי שאני מגשים את הייעוד שלי ככותב ושהחיים שלי עלו על המסלול הנכון. אבל אז הגיע סטיב ג’ובס והמציא את האייפון. אנשים התחילו לקרוא בטלפון שלהם בשירותים ושכחו אותי. הם התחילו לגלוש בפייסבוק ובאתרים אחרים בזמן הישיבה והשאירו אותי לא רלוונטי. לא עבר זמן רב ופוטרתי מהעבודה. חברת Soft זרקה אותי ושילמה לי פיצויים כל כך נמוכים, שלא יכולתי לקנות איתם אפילו בקבוק של מרכך כביסה. על בקבוקי המרכך, דרך אגב, הם השאירו בלי בושה כמה מהכתבים שלי, אבל גם זה היה במקום נסתר על הבקבוק ובאותיות קטנות כל כך שאף אחד לא ראה. וכמובן, הם לא שילמו לי על זכויות היוצרים.

אז עכשיו אני בבית, יושב ועצוב, לבד וכאוב, חושב על אותם ימים שחלפו. אבל אני מבין שזה לא יעזור לי. אם אני רוצה לנצח אותם, אני חייב להצטרף אליהם.

זה לא יהיה פשוט. להצטרף ל'אפל' זה לא משחק ילדים, אבל אני אף פעם לא ויתרתי על שום דבר בחיים, וגם בפעם הזאת אני לא מתכנן לוותר. אז התחלתי מאפס, למדתי הנדסת תוכנה באוניברסיטה, או באנגלית  software engineering   וכעבור ארבע שנים מייגעות סיימתי את התואר בהצטיינות. אחר כך התקדמתי לאט לאט בעולם ההיי-טק. את הספתח עשיתי בחברה קטנה, שם צברתי ניסיון (וגם כסף שמעולם לא היה לי מהכתיבה) עד שהגעתי לרמה של מתכנת בכיר. הדרך משם לאפל עדיין הייתה ארוכה, אבל לא עצרתי. הייתי צריך לעבור שני ראיונות בטלפון ואחר כך עוד שישה ראיונות אישיים, אשר בכל אחד מהם בודקים את המקצועיות שלי והכי חשוב, את הנאמנות שלי לחברה. מגיע היום שבו אמורים לבשר לי אם התקבלתי לחברה. הטלפון צלצל ועל הקו נמצא האדם שראיין אותי בריאיון האחרון שלי. הוא אומר לי 'התקבלת, אני מקווה שבחרנו נכון' ואני עונה לו 'אל תדאג, לא תצטערו.'

אבל הם לא יודעים כמה הם הולכים להצטער על זה, כי מהרגע שאני מתקבל, אני עובד רק על דבר אחד. כלפי חוץ אני עובד חרוץ וממושמע, אבל כשאף אחד לא שם לב, אני עסוק במימוש התוכנית הסודית שלי: הריסת החברה מבפנים. התקלה העיקרית שיש לאייפון היא כמובן הבעיה שנגרמת לו אחרי שנה או שנתיים שהוא נמצא אצלכם, כאשר הוא מתחיל להיתקע ולעשות בעיות. אנשים חושבים שזה קורה לו כי הוא פשוט ישן או שהבטרייה שלו נחלשה, אבל האמת היא שאני האחראי לזה. והסיבה העיקרית שאני עושה את זה, שאני משקיע את כל חיי בדבר הזה, שהפסקתי לכתוב בגלל זה, היא שאם תשבו יום אחד בשירותים, תשחקו באייפון שלכם כמו שאתם תמיד עושים, ולפתע הוא ייתקע, אולי תחשבו להניח אותו לרגע בצד, להעיף מבט אל המדף ולהציץ במרכך הכביסה שלכם. אני בטוח שתמצאו שם איזו בדיחה טובה או אולי סיפור נחמד.

מתוך 'מאפייה ושמה תשוקה'. הוצאת ספרי ניב