דרום אמריקה באופנוע

"האיש שכתב את הרשימות האלה מת ברגע ששב ודרך על אדמת ארגנטינה. האיש שעורך ומלטש אותן עכשיו, 'אני', אינו אני, או לכל הפחות אין זה אותו אני פנימי. השוטטות חסרת המטרה ברחבי 'אמריקה הגדולה' שלנו שינתה אותי יותר משציפיתי." האיש שכתב את הרשימות במהלך מסע של שבעה חודשים באמריקה הדרומית,  היה ארנסטו גווארה, סטודנט ארגנטינאי לרפואה בן 24 – האיש שהתפרסם כעבור שנים אחדות בעולם כולו בשם צֶ'ה, מהפכן וסמל.

מסעם של ארנסטו וחברו הטוב אלברטו גראנאדו, לאורכה ולרוחבה של היבשת, התחיל בדצמבר 1951, על אופנוע נורטון 500, ונמשך "על-פי אותו עיקרון בסיסי שהוליד אותו: אילתור", גם אחרי שהאופנוע שבק חיים, כששני הנוודים עושים את דרכם ללא פרוטה, במשאיות, ברגל באונייה ובמטוס, מארגנטינה דרך צ'ילה, פרו וקולומביה עד ונצואלה.

תזזית ורעננות מאפיינים את הכתיבה של צ'ה הצעיר, הנע בקלות מפגישות מרגשות או משעשעות עם אנשים בדרך, למחשבות על הסבל של האינדיאנים ולניצני מודעות לצורך במהפכה; מסיפור יבשושי ואירוני על קשיי המסע לתיאורי נוף קצרים ופיוטיים; מדיווח מפורט על מכרה נחושת או מושבת מצורעים לרשמים מפתיעים ברחבות הדעת על קוסקו האגדית, בירת האינקה; ממחאה על הקפיטליזם הדורסני של ה"יאנקים" דרך הרהור על "רוחו הכמעט-אינדיאנית של בן אמריקה הדרומית", ועד לנבואה מצמררת על עתיד המהפכה ועל גורלו שלו.

 

אורי פרויס, היסטוריון המתמחה באמריקה הלטינית, תירגם את הרשימות והוסיף אחרית-דבר על חייו ומותו של האיש שהיה לאגדה, ועל ההקשר ההיסטורי והאידיאולוגי של הספר.

מקט: 4-497-1025

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

"האיש שכתב את הרשימות האלה מת ברגע ששב ודרך על אדמת ארגנטינה. האיש שעורך ומלטש אותן עכשיו, 'אני', אינו אני, […]

---

פתח דבר: המסע של ארנסטו וגראנאדוֹ

ארנסטוֹ גֶווארה לינץ'1

אלבֶּרטוֹ גְראנאדוֹ, דוקטור לביולוגיה, חברו בנפש של אֶרנֶסטוֹ, ואחיהם של תוֹמאס וגרֶגוֹריוֹ, חבריו לספסל הלימודים ב'קוֹלֶחיוֹ נסיוֹנאל', החליט להצטרף אליו לטיול באמריקה. זה היה בשנת 1951.

באותה תקופה היה ארנסטו בראשיתו של קשר רומנטי עם צעירה נחמדה מקוֹרדוֹבָּה. משפחתי ואני היינו בטוחים שיתחתן איתה.

יום אחד אמר לי ארנסטו:

'אבא, אני נוסע לוונצואלה.'

קשה היה לא להיות מופתע כשבתגובה לשאלתי: 'לכמה זמן?' ענה לי: 'שנה.'

'ומה עם החברה שלך?' הוספתי לשאול.

'אם היא אוהבת אותי, שתחכה,' היתה התשובה.

כבר התרגלתי לשליפות כאלה מהבן שלי, אבל ידעתי שהוא מאוד להוט אחריה והאמנתי שהלהט הזה ישכך את הצמא שלו לאופקים חדשים. שקעתי במחשבות. לא הבנתי את ארנסטו. היו בו דברים שנותרו סתומים לגבי. הזמן עתיד היה להבהיר לי אותם. לא הבנתי אז שהאובססיה שלו למסעות נבעה מתאוות דעת.

היה בו צורך ללמוד לעומק את מצוקותיהם של העניים, והוא ידע שכדי לעשות זאת עליו לחרוש דרכים, הרבה דרכים, אבל לא כמו סתם תייר, אלא כמו שהוא עשה את זה; עם עצירות ושהיות, לא כדי לצלם פה ושם תמונות או נופים מעניינים, אלא כדי לספוג את האומללות האנושית הקיימת בכל פינה שעבר בה, ולחקור את סיבותיה. אלה היו מסעות של חוקר חברתי, הבודק ומאמת, אך בו בזמן משתדל גם להקל במידת האפשר את סבלם של בני-האדם.

רק כך, בכוונה ובנחישוּת כאלה, בלב מחוסן דיו לעמוד בהתנסויות מכאיבות, ובנכונות נפשית להקרבה, ניתן לחדור עמוק פנימה אל אותה אנושות חסרת ישע, אנושות שלמרבה הצער היא רוב מניינו של העולם.

כעבור שנים רבות, כשחזרתי וחשבתי על מסעותיו המתמשכים, הגעתי למסקנה שהם שהקנו לו ביטחון בייעודו.

פעם, כשארנסטו כבר היה בדרכו לוונצואלה, אכלתי ארוחת צהריים בביתה של אחותי יחד עם האב קוּצֶ'טי, אחד מידידיה וכומר ידוע בארצנו בזכות רעיונותיו הליברליים. סיפרתי לו על קטע המסע שעשו ארנסטו ואלברטו בג'ונגל, ועל פעילותם במושבת המצורעים של סן פּאבְּלוֹ, שעל גדות האַמַזוֹנאס. האיש הקשיב בתשומת-לב רבה, ואחרי ששמע את תיאורי על חייהם הנוראים של המצורעים, אמר:

'ידידי, אני מסוגל להקריב כל דבר למען אחַי, אבל לחיות בוקר, צהריים וערב בחברת מצורעים, ועוד באקלים טרופי ובחוסר היגיינה, את זה לא הייתי מסוגל לעשות, לא הייתי עומד בכך. אני מסיר את הכובע בפני האנושיות והמסירות של הבן שלך ושל חברו, כי מה שהם עשו מצריך יותר מסתם אומץ; זה דורש אופי של ברזל, ונפש נדיבה וחסודה עד אין קץ. הבן שלך יגיע רחוק.'

למען האמת, כבר כל-כך התרגלתי ללוות את ארנסטו במחשבות לאורך מסעותיו, שלא עצרתי לבחון ברצינות את הסיבות לאי-השקט שהניע אותו. יותר מכל הטעתה אותי הטבעיות שבה דיבר על שיטוטיו בעולם, כאילו היו עניין של מה בכך, משהו שכל אחד יכול לעשות. הוא נמנע מתיאורים דרמטיים, ואולי כדי לא להדאיג יותר מדי את המשפחה, יצר את הרושם שסקרנות פשוטה היא שמניעה אותו.

רק כעבור זמן רב, באמצעות המכתבים ששלח, הצלחנו להבין שהוא מציית לתחושת שליחות אמיתית, שמעולם לא הרפתה ממנו. לסיפוריו, שתמיד היו קולחים ומרתקים, ידע להוסיף מימד פיקארסקי ונימה היתולית, שבילבלו את השומעים ומנעו מהם להבחין אם הוא צוחק או מדבר ברצינות.

אני זוכר שיום אחד קיבלנו ממנו מכתב מפֶּרוּ, שבו הודיע כי הוא ממשיך צפונה. הוא אמר שם משהו כמו: 'אם לא תשמעו מאיתנו בתוך שנה, חפשו את ראשינו המצומקים באיזה מוזיאון יאנקי,2 כי אנחנו עומדים לחצות את הטריטוריה של החיבּארוֹס, ציידי גולגלות ידועים.' אנחנו שמענו על החיבארוס, וגם ידענו שזה מאות בשנים הם נוהגים לצמק את ראשי אויביהם. עכשיו הדברים נראו אחרת; זו כבר לא היתה בדיחה, היה כאן יותר משמץ של אמת.

כל פעם שארנסטו הופיע עם רעיון חדש לטיול, סבלתי בשקט. כאשר הודיע על המסע המתוכנן עם גראנאדו, לקחתי אותו הצידה ואמרתי: 'אתה יוצא להרפתקה לא פשוטה, אבל איך אני יכול לייעץ לך לא לעשות את זה, כשאני עצמי חלמתי על כך תמיד? רק תזכור שאם אתה הולך לאיבוד בג'ונגלים האלה ואני לא שומע ממך תוך זמן סביר, אני יוצא לחפש אותך, ולא חוזר אם אני לא מוצא אותך.' הוא ידע שאני מסוגל לזה, וחשבתי שזה ימתן מעט את המשיכה שלו לסכנות. ביקשתי ממנו שיקפיד לשלוח אותות חיים מהמקומות שבהם הוא עובר, וגם את המסלולים המתוכננים. הוא עשה זאת במכתביו, ובאמצעותם למדנו גם על אופיה האמיתי של הדרך שבה בחר בננו לצעוד. הם כללו ניתוחים כלכליים, פוליטיים וחברתיים של כל המדינות שבהן עבר, וכן מחשבות שהצביעו על נטייה גוברת והולכת לקומוניזם.

מבחינת ארנסטו לא היה מדובר בתחביב, ואנו הבנו זאת. עם הזמן למדנו להעריך יותר ויותר את מימדי המשימה שלקח על עצמו. היו לו הנתונים הדרושים לממש את תוכניתו, אבל כדי להצליח בחיים לא די ביכולת. המבחן האמיתי הוא בהגשמתם של החלומות, התוכניות והתקוות. אצל ארנסטו התמזגו האמונה והרצון העז להצליח עם נחישות אדירה להשיג את המטרה שהציב לעצמו. אם נצרף לזה את האינטליגנציה שלו, שהוכחות לקיומה לא חסרו, קל להבין איך הספיק מה שהספיק בזמן כל-כך קצר.

כעת הוא יוצא עם אלברטו גראנאדו בעקבות שורה ארוכה של נוסעים אגדיים שחצו את אמריקה. כמוהם, גם הם ישאירו מאחור נוחוּת, קשרי ידידות ומשפחות, וייצאו לחפש אופקים חדשים. גראנאדו, אולי כדי לגלות עולמות נוספים. ארנסטו, מאותם מניעים, אך גם מתוך ביטחון מיסטי בייעודו. כעת עמדו ארנסטו וחברו ללכת בדרכי הקוֹנקיסטדוֹרים, אך בניגוד לתשוקת הכיבוש שהניעה את אלה, מטרה אחרת הדריכה את צעדיהם.

---