פריס, תחילת שנות השבעים של המאה העשרים. נערה משקיפה מחלון חדרה וחולמת על עתידה. עד כה שפר חלקה של מתילד: […]
1
"הנשף של בנותיי." הרפתקת חייה! "המועד קרב."
מַרִיָה-קוֹנְסוֹלָטָה, אם לדוגמה, חוזרת על המשפט בכל ההטיות האפשריות של הפועל. בעיקשותה, היא מסרבת לקבל שהליכות החיים משתנות עם הזמן: כדי להינשא "עם בן מעמדה ולפי רוחה", חייבים לנהוג גם בשנת 1971 כפי שהיה נהוג במאה התשע-עשרה – לפגוש את השידוך הנכון ולהציג בפני החברה את בנותיה, את דֶזִירֶה המתוקה ואת מָתִילְד.
לעתים היא מצטנעת ומדמה איך "לבוא בחברה" בהתאם לכללים הנהוגים ב"חוג חברתי מסוים"; לעתים היא נוקטת עמדה מלכותית ומעצבת "ערב מפואר" שאמור להיצרב בתודעה. ולעתים היא נדמית לאחת מגיבורות בלזק ומצהירה, ענוותנית כשפחה:
-"להן יהיה כל מה שלא השגתי, ואז איעלם."
אני נאנחת בספקנות רבה: האם ייתכן שילידת ונצואלה "תיעלם"?! היש סיכוי, ולו קלוש, שתופעה ממין זה תתפוגג? גם האיפוק שהיא מפגינה בלתי נתפס! האל יודע עד כמה מנסה אמי לא לנהוג בטבעיות, אלא לשחק את הנחבאת אל הכלים, כאילו היא נמלה נסתרת בחושך; גם אז היא פשוט פולשת למרחב של הזולת, אין בה דבר מהשקופים! גם אם אתאמץ להאמין לדבריה, לא אצליח; אני מעריצה את כישרונה לסלף את המציאות, אבל אינני יכולה להימנע מלהעיר לה – במלמול לא ברור – על כל סילוף של האמת. לפעמים היא פולטת בקול רם הערה עוקצנית וכך מתחילה מריבה חסרת פשרות. נודה בקול: האם והבת "בסכינים שלופות". לפי ספרי הפסיכולוגיה, זוהי מחלוקת שכיחה.
אבל בימים אלה, אני מתאפקת מלהתחצף, כי "הנשף של בנותיי" הוא בראש ובראשונה יום חג, חגי שלי, אשר עומד להכריז על חרותי. "לאחר מכן", יבוא סוף וחיסול של כל הפשרות – גדולות כקטנות: אהיה אישה חופשיה.
דֶזִירֶה, אחותי, בכלל לא שמה על האירוע הקדוש שגם היא מככבת בו. העפלתה המפרכת והדגולה בקריירה האקדמית שלה מגנה עליה. היא עומדת לסיים את לימודיה במדעי המדינה ושואפת לתואר הגבוה ביותר: זה שמקנה בית הספר הלאומי למִנהל. חזותה תומכת בשאיפותיה: היא גבוהה, דקת גזרה, מצחה גבוה, גון פניה חיוור, שערה השחור מוצמד לרקותיה. אני מהופנטת מיופייה המאופק וסוגדת לה ומשרתת אותה כנסיכה. גם אימא משועבדת לה; שתינו מרעיפות עליה טובות ודברי הלל שהיא מקבלת כמובן מאליו. היא אינה יודעת מהי הכרת תודה.
אבי, מעט בלגלוג, דואג לאיזון: איך תשיג בעל עם חזות של מורה? בעיניו האישה קיימת רק בזכות בעלה. הוא מאמין שיש לי עתיד כי אני נוטה לצחוק בקלות ולא מטפחת חלומות גדלות. למעשה, אני עוטה את הצחוק כמסכה על אופיי הפסימי, כחומה בצורה מפני סקרנותם של אחרים, כאמצעי הגנה וגם כתחבולה להידוק שליטתי באבא. שמחת החיים שלי מקסימה אותו והוא נדהם מכך שהצליח להוליד, עם אשתו העצובה, ייצור קורן מאושר. הוא צופה בי כחולם:
-"אני תוהה, מנין הבאת את העליזות הזו?", הוא אומר בפסקנות.
אני לא מסוגלת אפילו להתוודות בפניו עד כמה אני מואסת בהפכפכות שבי, אני חסרת ערך, לא יותר מבובה על חוט השבויה בידי המבוגרים. חצר המשחקים, הפטפוטים עם החברות, תיק האוכל, בית הספר – לא בשבילי! מנגד, בכל הקשור ליחסים מעוותים בין מבוגרים – אין לי מתחרים. רק בת שבע עשרה, אבל בזה אני מומחית! ילדות שהוחמצה עוד בראשיתה. אבל זה הסוף! אני יוצאת מזה. בקרוב – ה"נשף" הראשון שלי, למעשה – גם של אחותי, אבל לה הוא לא חשוב, הוא רק מפריע לה להתכונן למבחנים, הלימודים מספקים את שאיפותיה. אין שום תחרות בינינו, היא תיתן לי לקטוף את כל פירות האירוע הקסום הזה. האופק שלי יאיר והעולם כולו יתגלה לי בכל הדרו.
וכמו כן… וזו המטרה העיקרית של הטקס הזה: העליבות של חיי כאישה תימחק. מזה חודשים, שנראים כשנים, אני שוכבת, בסוד שמור היטב, עם בן דודי. הוא נפלא, הפְרַנץ הזה: פתיין בן שלושים, בהיר פנים, תכול עיניים, גבה קומה, רחב כתפיים, בן בָּוָרְיָה במלוא הדרו. הילוכו כשל מנצח; פרי של פרשיית אהבים קצרה של אמו – פֶלִיסִידַד הנפלאה. רודולף הנאה, לוחם מהולל של הוֶהרְמָאכט בשנת 1940, בעל דרגות, קצין – כך מתפארת דודתי גם היום, כעבור שלושים שנה. טוב, לא נתעכב על העבר, תינוקות גרמניים יצירי תקופת הכיבוש – יש מאות ואלפים כאלה בצרפת. הכול הסתדר בסוף: הבעל העשיר של בת ונצואלה הזוהרת תיקן את המצב והעניק את שמו ואת אהבתו הרבה לילד. לא את הדי-אֶן-אֵי שלו, למזלו הרב של הילד, שכן האב המאמץ לא ניחן בפנים טובות. פְרַנץ ירש את המראה המרשים של אביו-מולידו ואת כספו של האב החליפי. הכול מושלם. ככל שהוא מתבגר, הוא מוסיף להיות נעים. כאשר עומדים זה לצד זו, בעת מפגש אקראי של המשפחה, בן הדוד ובת הדוד – אני, המתויגת כשחורה, פצצה ונצואלית, כהה כשזיף ומוחצנת מאוד, והוא, שערו הזהוב מונח כקסדת פז, רציני עד כדי העמדת פנים – החיבור בין שנינו מפריע לסביבה. כולם קפואים במקומם, נשימתם נעתקת. מנין הגרילו אותם, את השניים האלה, הקרובים כל כך בגֵנים שלהם?
כל שאני מבקשת הוא לנשום הרחק מן השבט שמנהיגה אמי; הדודות המטורללות; דודי הפרוטסטנטי זָ'אק, המדוכדך עד כדי כך שהוא גורם לי לדכדוך; הדוד מוֹנְטִישוּ, העשיר והגאה בעושרו, שאינו מסתיר את תאוותו בכל עת שהוא מבחין בי, אחייניתו – אני! – החומדת לצון; בן הדוד הנוסף, הספרדי – קרלוס – גולם אחד! מעל לכול אני חולמת להימלט מן הרומן מקהה החושים עם הפְרַנץ ההוא, המאהב שלי, שאין בו יותר ממפלט. מאסתי בסד הזה, במעגל הסוגר אותי במרכזו. בניגוד לרצוני, האנשים האלה, בלי שיהיו מודעים לעוצמת השפעתם, מפעילים עליי שליטה שגורמת לי לחוש מושפלת והיא קיימת למעשה. "הנשף" שלי יגאל אותי; כבר לא אהיה תלויה באישורם.
לאחר שאשתחרר מן ההרמון, ישתנה הכול. תסולק סוכנת הבית הבריטית, בת הלוויה הדבקה בי כספחת; סוף סוף אהיה לאישה. ארוחת ערב אינטימית עם גבר זר, מועדון לילה חשוך, רחבת ריקודים, הרחק מן העיניים האימהיות, הנעוצות בצדודיתי, כאילו עמדתי למכירה… הידד… לחיי החירות…
נשף של נערה הוא הטבלה קסומה בסיום תכנית דקדקנית שמתוות הגברות המארגנות את שוק העלמות המיועדות לנישואים. זכאות להשתייך לתכנית בלי לעמוד בכל השלבים המוקדמים לא באה בחשבון. שנה ראשונה של לימוד ברידג', בד בבד עם אירועי תרבות אחרי הצהריים, לבנות חמש-עשרה ושש עשרה שבמהלכם השתעממתי עד כדי בכי. לאחר מכן, תשעה חודשים של "משש עד שמונה", בשני ימי ראשון בחודש, כדי ללמוד איך לא לדרוך על רגלי בן הזוג לריקוד.
לכל אורך המפגשים הללו, שמארגנת הרוזנת מסנט-אֶסְקוּף, מתייצבות באדיקות האימהות הישובות על כיסאות מוזהבים. מאחוריי – אימא, מַרִיָה-קוֹנְסוֹלָטָה הקשוחה והחשדנית. במרכז רחבת הריקודים, הגברים הצעירים ניצבים כמו צמחים בערוגה מול העלמות.
באולם עם התאורה המוגזמת, הבנים מכופתרים והבנות מעמידות פנים והם מחליפים ברכת שלום. יש "להם" התחלה של פצעי בגרות, ז'קט שנחנך לראשונה וידיים לחות. בניגוד לאופנה הנועזת מעט ששלטה בשנות השבעים, יש "להן" חצאית מבד טַפְטָה מבריק, מחרוזת הפנינים של סבתא ועיניים שקטות כיאה למועמדת לנישואין. אין מה להגיד, אני יוצאת דופן: שחומה מדי, גבוהה מדי, חמוקיי בולטים ואמי, שמנסה להסתיר אותם, מצליחה רק להדגיש אותם, שכן היא חונקת אותם בשמלות הדוקות מדי.
מנחי הטקס, מר ומרת בּוֹרֶפֶּר, מנחילים לאליטות של פריס את המנהגים המאפשרים כניסה חלקה ל"חברה".
קדימה מופע הקרקס! נישוקי יד וקידות – חובה! יש לנהוג כהלכה. על הצעירים לשמור מרחק מוגדר מבת הזוג, בלי חיבוקים נחפזים, בלי כריכת זרועות סביב הצוואר או המותניים. מומלץ להם להזמין את כל הצעירות לרקוד ללא העדפה של זו מאחרת. באותה מידה, בררנות מצד המין החלש אינה מנומסת. לעזאזל! עליי לסבול את כל המחוצ'קנים ברחבה. אבל אני ממלאה בחן את ההוראות ולא מסרבת לפזז.
גברת בּוֹרֶפֶּר ניגשת עכשיו לעניינים הרציניים: היא עומדת להנחיל לנו את מה שעתיד להיות לנו לאבן יסוד – כלל התנהגות שאסור לעקוף.
בפיות פעורים אנחנו, הטירונים המבוהלים, נתלים בדל שפתיה ומבקשים לדעת עוד. חלפו שלוש שנים לאירועי מאי 68, אך לא נפגם בעקבותיהם הכבוד שזוכים לו דקדוקי הנוהג מבית ספרם של הזוג בּוֹרֶפֶּר. יש מבצרים שייעלמו רק עם מות בוניהם. הגברות האלו כולן, בהיותן אימהות ראויות, ניצבות כלוחמות שבעיניהן תהפוכות החברה זניחות יחסית לגינוני הטקס שחייבים לשמר.
ובכל זאת קרו דברים מעניינים. בני אדם מאמריקה צעדו על פני הירח. סולז'ניצין לא יכול היה לקבל את פרס נובל בספרות שהוענק לו, מאחר שהואשם בסרבנות. בסתיו 1970, חודשיים כמעט אחרי מות נאצר, נפטר הגנרל דה גול; למעשה, בשנה זו חל קטל המוני: בּוּרְביל, מוֹרְיָאק, גִ'יוֹנוֹ, ואתם גם מישימָה, שעשה חרה-קירי. אבל, שום אֵבֶל, שום אסון או ניצחון, גם אם בלתי נשכחים, לא ירפו את ידיהם של מר ומרת בּוֹרֶפֶּר, כל עוד נשמתם באפם, מלהורות לבני העשירים מן המשפחות המיוחסות את אמנות ההתנהגות הנאותה בחברה.
לשליטת המבצר – המכונה "מדאם", כפי שמכנים בעלת בית בושת – הופעה מתנשאת. היא נושאת נאום בדבר הריטואל הנהוג בכל אירוע עיקרי במעגל החיים; האירוע הבסיסי הוא נישואי הצעירים המכונסים במקום, ואחריו – נישואי ילדיהם ונישואי נכדיהם והמעמד של כולם קטֵן לממדים של לולאות בשרשרת; היא דנה בערכים שיש להוריש ובמוסר שנדרש להמשיך ולקיים.
הפסקה לרגע. בנים ובנות, בעיניים פקוחות לרווחה, ממתינים לחשיפת הסוד הכמוס, לגילוי המפתיע. מרת בּוֹרֶפֶּר סופקת כפיים והאמת נגלית:
-ריקוד הוואלס, זה המפתח לייעודכם. הוואלס הנצחי, ילדים. רקדו את הוואלס והעתיד שייך לכם.
הם צעירים ותמימים, ראשם מלא ברעיונות נרכשים, הם ניצולי אלימות הסטודנטים של מאי 68 והם מטילים ספק באמת זו, אך אין אף תזוזה בשורת הנוכחים. הקהל, שמורכב ממארגנות של תחרויות, מוחה כף.
-קדימה, ילדיי, נרקוד לנו עכשיו! צווחת מנהלת ההרקדה.
וכדוגמה, היא אוחזת לצלילי "הדנובה הכחולה" בנער בלונדיני אומלל ומשליכה אותו למרכז האולם; הוא מועד, היא מושכת. מר בּוֹרֶפֶּר, המצטיין בטביעת עין, קד קידה בפני מַתילְד. הוא שמנמן, בגיל העמידה, מפתח כרס, ועם זאת – איזה רקדן של ואלס! כולו גמישות, זרימה וגלישות באוויר. האיש העגלגל לופת אותי ותכף נושא אותי לגן עדן. אני אוהבת לרקוד.
בתחילת הדרך, צריך להשקיע מאמץ, גם ברוק-אנד-רול וגם בריקודי עם, כי הצעירונים תקועים להם כמו מוטות, אולי כדי להסתיר איזו קשיחות מבישה שעלולה להפחיד את הנערות, אם יתקרבו יתר על המידה. רק בזרועותיו של מר בּוֹרֶפֶּר חשה מַתילְד חיבור, מעין סינרגיה והיא כנראה הדדית, שכן בחסות מעמדו ובתירוץ שכך הוא מדרבן את החבורה לספוג את חינניות הנערה, הוא לא מפסיק לחוג אתה בין כל אלה הצופים בהם בבעתה. בעת תנודה מוצלחת, הוא מהלל בקול רועם את בת זוגו; מדבריו משתמע שהקצב בדמי. בתום ההופעה, הוא רוכן בפניי, מתנשף ומתלוצץ: לו היה צעיר בכמה שנים, היה משליך את לבו לרגליי. אני תוהה בעניין ה"צעיר בכמה שנים". באמת, כמה? הוא נראה לי זקן; הוא בוודאות כבן חצי מאה! ניחא, הוא חמוד אליי. אני משלחת חיוך זוהר ממש.
הן בחילופי מחמאות, הן בחילופי תפלויות בין תלמידים, הגיעה מַתילְד לבסוף לשנה השלישית, שנת הנשפים. גם כאן מתקבעת היררכיה. מסיבות השליש בחורף מוטלות על דלי האמצעים שאין בבעלותם אלא דירות; אין בזה בושה, אבל הסדר הנכון מחייב להקצות את האביב לבני המזל – בעלי טירות או בתים עם גינה, כאשר האקלים מאפשר קבלות פנים מפוארות תחת כיפת השמיים.
אני סופרת באצבעות הידיים: עד יוני נותרו תשעה חודשים. לא מעט, אבל אין בחירות השנה ומכאן, שאין מהפכה; כסאו של ג'ורג' פומפידו איתן, אין תסיסה פוליטית שעלולה להביא לביטול החגיגות של הבורגנות – אותה בורגנות שנואה על הסתומים משנת שישים ושמונה. יום הברכה בוא יבוא! בוואלס, כנהוג, היא תפתח את הנשף "שלה" שלובת זרוע עם אביה, אלכסנדר רָסין.
תמונה אלוהית! אהיה יפה, אני כבר חשה בתשוקת הגברים מרחפת סביבי, נוגעת בי קלות, עוטפת אותי. אני לא חושבת על דבר אחר, מלבד התענגות הגוף.
-ענק, אבא, אוהבת אותך, אוהבת אותך…
היא קופצת אל אביה, מרעיפה עליו נשיקות בשמחה משכרת. הוא זה שמספק את תענוגות החיים העצומים ביותר.
-התאפקי, ילדה, העור נשחק לי.
אין עדיין תגובות