לפרופסור אלפרד קינסי היה רעיון מבריק: לחקור את חיי המין של המין האנושי כשם שחוקרים את חיי המין של הצרעות, […]
פתח-דבר
בלומינגטון, אינדיאנה
25 באוגוסט 1956
עכשיו, כשאני נזכר בימים ההם, אני חושב שלמעשה לא היתה לי אי-פעם “רתיעה ממין” (אם להשתמש באחד הביטויים החביבים על פְּרוֹק), אבל אני מוכן להודות שבהתחלה כשבאתי אליו הייתי תמים לגמרי, שלא לומר חסר מעוף וכבול למוסכמות עד ייאוש. אני לא יודע מה הוא ראה בי, באמת – אבל בעצם אולי אני כן יודע. אם תסלחו לי על רגע של שחצנות, אייריס, אשתי, טוענת שבאוניברסיטה הייתי שובר לבבות, אם כי הייתי בוודאי האחרון שידע על זה, כי לא יצאתי עם בנות, ותמיד הרגשתי לא נוח באותן שיחות קלילות המכשירות את הקרקע כדי לברר דרך אגב מה מתכננים לעשות אחרי השיעורים, ומה עושים או לא עושים בשבת אחרי המשחק. היה לי מבנה גוף לגמרי לא רע בימים ההם, מערכת תואמת שכללה זוג כתפיים של שחקן פוטבול ומותניים שהיקפם שבעים וחמישה סנטימטר (הייתי בהרכב הפותח בנבחרת של התיכון שלי, עד שבאמצע העונה בכיתה י”א חטפתי זעזוע מוח, ואמי שמה קץ לקריירה שלי בטרם עת), ובניגוד לרוב הבחורים באוניברסיטה הקפדתי לשמור על כושר – עד היום אני מקפיד – אבל אני סוטה מהעניין. למען השלמת הדיוקן, מאחר שממילא כבר שמתי את נפשי בכפי, התברכתי במה שאייריס כינתה עיניים “רגישות”, מה שזה לא יהיה, ובקודקוד מכוסה שיער בצבע חיטה, שהסלסול הטבעי שלו הביס כל קרם וכל שמן-שיער שהגיעו לידי אי-פעם. ובאשר למין, הייתי אמנם להוט אבל לא מנוסה, וביישן באופן הרגיל – לא בטוח בעצמי וחף מידע כמו כל אחד אחר.
למעשה, הפעם הראשונה שפיתחתי הבנה יותר מתיאורטית במה שקשור למשגל – כלומר למכאניקה של המעשה – היתה בשנה האחרונה שלי באוניברסיטה של אינדיאנה, בסתיו 1939, כשמצאתי את עצמי יושב באולם הרצאות מלא מפה לפה סטודנטים שותקים ויבשי-פה משני המינים, והשקופיות הצבעוניות של פּרוֹק ריצדו ענקיות על המסך. הגעתי לשם ביוזמתה של בחורה בשם לורה פיני, אחת מה-femmes
fatales של האוניברסיטה, שככל הנראה לא הלכה לשום מקום בלי זרוע כרוכה בזרועו של אחד הספורטאים המצטיינים. ללורה יצאו מוניטין של “נותנת”, אם כי אני מבטיח לכם שאני מעולם לא זכיתי להימנות על הנהנים מנדיבותה המינית (אם אמנם היו השמועות נכונות: כפי שלמדתי לאחר מכן, דווקא נשים שנראות הכי פרובוקטיביות יש להן לעיתים קרובות חיי מין עצורים לגמרי, ולהיפך). אני זוכר כמה זה החמיא לי כשהיא עיכבה אותי יום אחד במסדרון בזמן ההרשמה לסמסטר סתיו, לפתה אותי בשריר הזרוע ונתנה לי נשיקה חטופה על הלחי.
“היי, ג’ון,” התנשפה, “בדיוק חשבתי עליך. איך עבר עליך הקיץ?”
הקיץ עבר עלי בבית, במישיגן סיטי, בהעמסת מדפים ובמילוי שקיות במצרכי מכולת, ואם היו לי חמש דקות לעצמי, אמי דאגה שאגזום עצים, אחליף את הרעפים על הגג ואנכש עשבים בגינת הירקות. הייתי בודד, משועמם עד מוות, ופעמיים ביום אוננתי בחדרי בעליית הגג, שהיה חם כמו תא חקירות בבית-כלא. הנחמה היחידה שלי היו הספרים. בקיץ ההוא נשביתי בקסמם של ג’ון דאן ואנדרו מארוול, וקראתי את אספודל וסטלה מאת סר פיליפ סידני שלוש פעמים בזו אחר זו כהכנה לקורס בספרות אנגלית, שציפיתי בעניין לתחילתו בסתיו. אבל לא יכולתי לספר ללורה פיני את כל זה – גם לא חלק מזה. היא היתה רואה בי נפל גמור. כפי שאכן הייתי. לכן רק משכתי בכתפיים ואמרתי, “בסדר, אפשר להגיד.”
קולות הידהדו בחדר-המדרגות, רעמו מן הפינות וגמאו את המסדרון לכל אורכו עד שולחנות הרישום שהוצבו באולם ההתעמלות. “כן,” אמרה לורה, וחיוכה הצטנן לרגע, “אני מבינה אותך. אצלי זה היה עבודה, עבודה, עבודה, כל הזמן – לאבא שלי יש מזנון בפורט וֵיין, ידעת את זה?”
לא ידעתי. ניענעתי בראש והרגשתי שלולאת שיער שלמה ונוצצת נחלצת מהתסרוקת שלי וצונחת, אם כי השתמשתי קרוב לוודאי בחצי בקבוק שמן-שיער. הייתי לבוש באחת החולצות המכופתרות החדשות, הנוקשות, שסבתא שלי שלחה לי משיקאגו, ועליה עניבה בפסי שתי וערב מאופקים, שאותה אני חושב ענבתי ללימודים מדי יום אותה שנה בתקווה לעשות רושם טוב, הילקוט ביד אחת, חבילת ספרים מהספרייה באחרת. כפי שאמרתי, כשרון השיחה הקלילה חמק ממני. אני חושב שאמרתי משהו כמו, “פורט ויין, באמת?”
מכל מקום, מה שאמרתי לא היה חשוב, כי היא פקחה לרווחה זוג עיני טורקיז (היא היתה ג’ינג’ית, או למעשה בלונדינית אדמדמה, והעור שלה לבן לגמרי, אפשר היה לחשוב שמעולם לא ראה שמש), זיכתה את השריר שלי בלחיצה והנמיכה את הקול. “שמע,” אמרה, “רק רציתי לדעת אם יש לך התנגדות שנתארס –”
המילים נשארו תלויות בינינו ואטמו את הכל – את הפטפוט של חבורת סטודנטים שנה א’ שהגיחו פתאום משירותי הגברים, את רעש צופר המכונית שהגיע מהרחוב – ואני יכול רק לתאר לעצמי את המבט שהחזרתי לה בתגובה. זה היה הרבה לפני שפרוק לימד אותי לתחוב את הקצוות הפרומים של רגשותי מאחורי מסיכה של שוויון נפש, וכל מה שחשבתי פרץ דרך קבע אל פרצופי יחד עם הדם שהתמקם בלחיי כמו ברומטר של מבוכה.
“ג’ון, אתה מסמיק?”
“לא,” אמרתי, “בכלל לא. אני רק –”
היא לא הניחה לעיני, נהנית מהמצב. “רק מה?”
משכתי בכתפי. “היינו בחוץ, בשמש – אתמול, אתמול אחרי הצהריים. העברנו רהיטים. אז אולי, אולי –”
מישהו עבר והתחכך בי קלות, סטודנט שנראה לי מוכר במעורפל – הוא היה איתי בשיעור פסיכולוגיה בשנה שעברה? – ואז היא הפילה את זה עלי. “אני מתכוונת רק לסמסטר הזה. לעשות כאילו.” היא הסבה את מבטה, ושערה התרומם וצנח כגל הולך ומתמעט. כאשר הפנתה אלי שוב את ראשה, היא הרימה את הפנים עד שהם היו כמו ירח המלווה את הפנים שלי, הם היו חיוורים והאירו בנהרת האור שחדרה מבעד לחלונות בקצה המסדרון. “בשביל הקורס נישואים?” אמרה.
וברגע ההוא התחיל הכל, אם כי לא ידעתי את זה אז – איך יכולתי לדעת? איך יכולתי לחזות שבחורה רדודה ומניפולטיבית שבקושי הכרתי תהיה הכוח המניע שעתיד להוביל אותי אל פרוק ומק, קוֹרְקְרֶן, ראטלֶדג’, אל שולחן הכתיבה שאני יושב אליו עכשיו ומנסה לשפוך החוצה כמה שאפשר יותר, לפני שהעולם מתמוטט סביבי? אמרתי, “כן.” אמרתי, “כן, בסדר.” ולורה פיני חייכה, ועוד לפני שהספקתי לזוז, הייתי בדרכי להיות חניך במדע המין ונטשתי את האידיאלי למען הממשי, את החלום על סטלה (“אמת, שיופי של אמת הוא אכן סגולה”) למען אנטומיה, פיזיולוגיה והיכרות קרובה עם בלוטת ברתולין ושפתי הפות הפנימיות. כל אלה – שנות המחקר, אלפי הקילומטרים שנסענו, רישום ההיסטוריות, החיטוט, הנבירה, והחלוציות – נטווים כמו חוט מסליל אינסופי הנתון בכף-ידה הלבנה כחלב של לורה פיני בבוקר רגיל מכל בחינה אחרת, בסתיו 1939.
אבל אני לא רוצה לנפח את העניין – לכל אחד מאיתנו יש רגעים מכריעים בחיים. ואני גם לא מתכוון להסתיר מכם במה מדובר. ה”קורס נישואים” שלורה פיני התייחסה אליו – “הנישואים והמשפחה” ליתר דיוק, בהנחייתם של פרופסור קינסי מהחוג לזואולוגיה וכמה מעמיתיו מתחומים אחרים, היה הסנסציה של האוניברסיטה. הקורס היה פתוח רק בפני הסגל האקדמי והעובדים, סטודנטים נשואים או מאורסים ותלמידי שנה ד’ משני המינים. בסך-הכל התקיימו אחת-עשרה הרצאות, חמש מהן עסקו בצדדים הסוציולוגיים, הפסיכולוגיים, הכלכליים, המשפטיים והדתיים של הנישואים, הנחו אותן מרצים מחוץ לחוג לזואולוגיה, והן בהחלט סיפקו את הידע הנדרש, אני מניח, והנחוץ, אבל למען האמת הן לא שימשו אלא עלה-תאנה לשש הרצאות (בסיוע עזרים אור-קוליים) לא מצונזרות שנקבעו לפּרוֹק בנושא הפיזיולוגיה של יחסים במסגרת הנישואים.
השמועה פשטה באוניברסיטה, ויש לי חשד, שכמו לורה פיני, היו בנות לא מעטות משנה ג’ שהלכו לחנויות מציאות לקנות טבעות משובצות אבנים מלאכותיות – ואולי אפילו בנות משנה ב’ וא’. אני מנחש שהספורטאים המצטיינים של לורה היו מאורסים לתחרויות הסתיו, וכפועל-יוצא, למאמנים שלהם, ושלכן היא הטילה עלי את תפקיד החתן המיועד. לא היתה לי התנגדות. הייתי אומר שהיא לא הטיפוס שלי, אלא שבנסיבות הנכונות כל הנשים הן הטיפוס של כל גבר. היא היתה מקובלת, היא היתה יפה, ואם שעה-שעתיים בשבוע אנשים יחשבו שהיא שייכת לי, מה טוב. עד אז הייתי שקוע בלימודים – הגעתי לרשימת המצטיינים של הדיקן בחמישה מתוך שישה סמסטרים – וכמעט שלא הכרתי בנות, לא באוניברסיטה ולא בבית, וללכת יחד איתה, בשעה שזוגות אחרים מטיילים לידנו, והשמש המאחרת לפרוח יוצקת סירופ על העצים, והעולם האמיתי עומד מלכת לדקות שלמות כל פעם – היתה לפיכך תחושה שלא חשתי כמותה מעודי. זאת היתה אהבה? אני לא יודע. ודאי שזה היה משהו, משהו שהפעים אותי – ומותר היה לי לקוות, לא?
מכל מקום, כפי שאמרתי, השמועה נפוצה, וכשהגענו לשם ביום הראשון, אולם ההרצאות היה מלא עד אפס מקום. אני זוכר שהופתעתי ממספר אנשי הסגל הצעירים שהצטופפו בשורות הראשונות עם נשותיהם הצנועות והמהוגנות, וכמה רבים מהם לא הכרתי. פה ושם היו גם קומץ אנשי סגל מבוגרים, שנראו תועים ואפילו לחוצים משהו, ונוכחותם היתה חידה של ממש – מי היה מעלה בדעתו שאנשים בשנות הארבעים והחמישים לחייהם, שיש להם ילדים בוגרים, עדיין אינם יודעים את עובדות החיים, אבל הנה, גם הם כאן. (“אולי הם צריכים קורס ריענון,” אמרה לורה בחצי גיחוך ובלחש גמור, אבל אפילו זה, אפילו ההתייחסות המרומזת ביותר למה שהזוגות האלה כנראה עושים – או עשו פעם – בד’ אמותיהם גרמה לי ללהוט בכל גופי.) ומובן שהרוב הגדול היה מורכב מסטודנטים – היינו שם כשלוש-מאות איש או יותר, דחוקים כתף אל כתף, וכולם מצפים שיזעזעו אותם, לשמוע את המילים האסורות נאמרות בקול, ולראות את המעשה עצמו מוצג בצבעים טבעיים.
ד”ר הניג, דיקנית הסטודנטיות, הוצבה ליד הדלת שממנה נכנסנו בזה אחר זה, נכונה להתנפל על כל מי שלא נמצא ברשימת הסטודנטים שבידה. היא היתה אישה נמוכה, כבדה בעיקר בפלג גופה העליון, ולבושה שמלה מיושנת וכובע-פעמון אפור, שנראה כמו שלוחה של שערה המורם כלפי מעלה ומהודק בסיכות, ואם כי היתה אז קרוב לוודאי בשנות הארבעים שלה, היא נראתה לנו עתיקה ופקוחת עין כמו הספינקס, וכשהרכינה ראש לסמן את השמות ברשימה ולבחון בקפדנות את הטבעת על אצבען של הבנות שטענו שהן מאורסות, משקפיה הבהיקו. אנחנו עברנו בהצלחה את הסקירה, ישבנו בהרצאות הפתיחה וחיכינו לרגע שד”ר קינסי יעלה על הבימה. ראינו אותו כבר בפתיחה – הוא חישמל את כולנו בהרצאת המבוא שלו, כאשר טען שאין דבר כזה לא נורמלי, בכל הנוגע למין, חוץ מהימנעות, נזירות ונישואים מאוחרים – אבל אחריו בא רופא מבית-הספר לרפואה, שקולו כוון להפליא לתדר של שינה, ואחריו כומר מתודיסטי ואיש קטן וצמוק מהחוג לפסיכולוגיה, שדיבר עד זרא על שלוש מסות על התיאוריה המינית של פרויד.
ירד גשם, אני זוכר, ביום שכולנו חיכינו לו – ביום הקרנת השקופיות – וכאשר לורה פיני ואני נכנסנו למסדרון הכניסה והצטרפנו להמון הסטודנטים האחרים, שנפטרו ממטריות ומעילי גשם, הלם בי ריח הגוף הנוקב של כל הבשר הצפוף והמשוח הזה. מסתבר שגם לורה הבחינה בו, כי ברגע שעברה בראש מורכן ליד הדיקנית הניג, קימטה את אפה ולחשה, “לפי הריח נראה שמישהו שיחרר כאן את כל החתולים המיוחמים.”
לא ידעתי מה להגיד על זה, לכן חייכתי אליה חיוך רפה – לא יעלה על הדעת בכלל להיראות כאילו אני נהנה, כי הרי מדובר פה בהשכלה בסופו של דבר, במדע, וכל הפרצופים גוהצו לארשת של רצינות – והנחתי לידי הימנית להישען קלות על מותנה כדי להוביל אותה דרך הצפיפות אל האולם המוחשך חלקית. הקדמנו ברבע שעה, אבל כל המושבים ליד המעבר כבר נתפסו ונאלצנו להתפתל ולהידחק דרך משמרות של ברכיים כפופות, ילקוטים ומטריות כדי להגיע לאמצע אחת השורות האחרונות. לורה התמקמה במושבה, ניערה את שערה, נופפה לשלושים-ארבעים איש שלא הכרתי, ואחר-כך התכופפה מעל מראת הפודרייה שלה ובהיחבא מרחה שוב ליפסטיק. היא התרוממה בכיווץ שפתיים ונתנה בי מבט מהסוג השמור איתה כנראה לאחיה הקטן או לכלב של המשפחה – היא היתה סטודנטית שנה ג’ מפורט ויין, ואני הייתי סטודנט שנה ד’ ממישיגן סיטי, ולא חשוב כמה רציתי להאמין שזה אחרת, לא היה בינינו שום דבר, אבל ממש שום דבר.
מבטי שוטט על-פני השורה. כמעט כל הבנות הסתכלו סביבן בעיניים מבריקות, ואילו הבנים התעסקו באוגדנים והיו מוטרדים מחודי העפרונות. אחד הבחורים שגר בפנסיון שבו גרתי אני – דיק מארטון – הרים במקרה את העיניים, ומבטינו הצטלבו בחטף. שנינו מיהרנו להסתכל הצידה, אבל בכל זאת הספקתי להבחין עד כמה הוא נרגש. הנה אנחנו כאן – הוא תקוע בין שני סטודנטים שנה ד’ אחרים, אני עם לורה פיני המתייפה לצידי – עומדים להסתכל ולעסוק בדבר שאנחנו רעבים אליו חלק נכבד מחיינו. אני לא יכול אפילו להתחיל לתאר את רטט ההתרגשות שחלף באולם ההוא, ששודר ממושב למושב, ממרפק למרפק, דרך כל ההמון העורג. במהלך ההרצאות שהתקיימו בשבועות הקודמים לימדו אותנו את ההיסטוריה והמנהגים של מוסד הנישואים, שמענו על הרגשות שמתעוררים, על ההשלכות המשפטיות של קשר הנישואים, ואפילו על האנטומיה של המבנים הכרוכים בהולדה, שמענו את המילים “פין”, “פטמה”, “פות” ו”דגדגן” נאמרות בקול רם בנוכחות קהל המורכב משני המינים, וכעת עמדנו לראות במו עינינו. חשתי בדם הולם בקצות איברי.
ואז הדלת הצדדית נפתחה, וד”ר קינסי הופיע והחל לצעוד בצעדים החלטיים לכיוון הקתדרה. אף כי לפני רגע הוא השתרך בקמפוס בערדליים ובכובע-גשם רחב-שוליים, אפשר היה לחשוב שזה עתה בא מאחו שטוף שמש, אלומת הבלורית של שערו היתה סמורה, קצוצה ישר ומוגבהת על ראשו והתרוממה מקרקפתו כאילו נוצקה בתוך תבנית, חליפתו הכהה, חולצתו הלבנה ועניבת הפרפר שלו היו ללא רבב, פניו היו נינוחים ורעננים. הוא היה אז באמצע שנות הארבעים שלו, דמות גבוהה משכמה ומעלה, עם ראש גדול יתר על המידה וכתפיים צרות להפתיע וכפופות מעט – כתוצאה מהרכֶּכֶת שבה לקה בילדותו – והוא לא ביזבז תנועה מעולם, וגם לא דקה מזמנו של זולתו. מלמולי הציפייה נדמו בבת-אחת ברגע שהוא עלה על הקתדרה והרים את ראשו להתבונן בקהל. דממה. מוחלטת. כולנו שמנו אז לב לרחש הגשם, רחש יציב כמו חשמל סטטי ברקע.
“היום נדון בפיזיולוגיה של תגובה מינית ואורגזמה אצל החיה האנושית,” הוא פתח, בלי שום הקדמה, בלי שום רשימות, וכשנעימת קולו המתונה, העניינית חדרה אל הקהל, הרגשתי איך לורה פיני נדרכת לידי. הגנבתי אליה מבט. פניה היו מרוכזים, חולצתה הלבנה הבהיקה באפלולית של אולם ההרצאות כאילו היתה הנקודה הקורנת היחידה בגיזרה הקעורה שיצר הקהל. היא לבשה גרביים עד הברכיים וחצאית קפלים הדוקה שגילתה את חמוקי השרירים הארוכים בירכיה. הבושם שלה לפת אותי כמו צבת.
פרופסור קינסי – פרוק – המשיך והדגים, בעזרת מקרן קבוע בתיקרה, איך הפין גדל כתוצאה מהתמלאות צינור השופכה בדם ופולט ברגע האורגזמה בין שניים לחמישה מיליון תאי זרע, תלוי באיש, ואחר-כך פנה לעסוק באיברי הרבייה של האישה. הוא דיבר בהרחבה על הפרשות וגינאליות ועל תפקידן בסיוע להחדרת הפין, דיבר על חשיבות ההפרשות בצוואר הרחם, שעוזרות במקרים מסוימים לשחרר את הפקק הרירי המצוי בדרך-כלל בכניסה – בפתח החיצוני – של צוואר הרחם ועלול למנוע הפריה באמצעות חסימת תנועת הזרע אל תוך הרחם ומשם אל החצוצרות. הרכנו את הראשים ורשמנו בקדחתנות במחברות. לורה פיני התנפחה לידי וכמעט הגיעה לגודלו של אחד מאותם בלוני ענק שמעיפים אל-על במצעד של “מייסי’ז”. כל הציבור באולם נשם כאיש אחד.
ואז, לפתע פתאום, הופיעה השקופית הראשונה, תצלום תקריב צבעוני של איבר-מין זכרי נימול בזיקפה, ואחריו תצלום של פות לחה ומבריקה המחכה לו. “הפות צריכה להיות פתוחה לרווחה ברגע שהאיבר הגברי הזקוף חודר,” המשיך ד”ר קינסי בו-בזמן שהשקופית הבאה הופיעה על המסך שמאחוריו. “הנקבה השתמשה לשם כך בשתי אצבעות. שימו לב שבשלב זה יש גירוי של הדגדגן, ולכן הוא מספק את הגירוי הארוטי הנחוץ להשלמת המעשה מצד האישה.” והיה עוד – הסבר מפורט ומכאני מאוד על התנוחות השונות שהחיה האנושית משתמשת בהן במשגל, וכן טכניקות של משחק מקדים – כפיתוי מעורר סקרנות (כאילו שהיינו צריכים אותו) לקראת ההרצאה הבאה, שהיתה אמורה להתמקד בהפריה וגם (וכאן פרץ גל של לחישות), איך למנוע אותה.
שמעתי הכל. אפילו טרחתי לרשום בזמן ההרצאה, אם כי אחרי-כן לא הבנתי מה כתבתי. מרגע שהופיעו השקופיות, איבדתי לגמרי את המודעות לזמן (ואין מילים בפי לתאר את עוצמת הטלטלה שאחזה בי, את התחושה הגופנית המיידית שדמתה יותר מכל לזינוק למי נחל קרים או לסטירת לחי – הנה זה, הנה זה סוף כל סוף!). ייתכן שישבתי שם זקוף בכיסא, לורה פיני מתנפחת לצידי, ונשמתי ומיצמצתי בעיני והדם זרם בעורקי, אבל לאמיתו של דבר לא הייתי שם כלל.
לאחר מכן – ואני בשום פנים לא מצליח להיזכר איך ההרצאה הסתיימה – אנשים אספו את חפציהם בשתיקה והתקדמו במעברים במעין תהלוכה חמורת סבר. נעדרו כליל ההידחפויות וההתבדחויות הצפויות בדרך-כלל מציבור של סטודנטים שיצאו לחופשי אחרי שעה של הסגר. אדרבה, ההמון נגרר קדימה ללא חמדה, בכתפיים שחוחות, בלי להחליף מבטים, ממש כמו פליטים הנמלטים מאיזו פורענות. לא יכולתי להביט בלורה פיני. גם לא יכולתי להדריך אותה כשידי על מותנה – בערתי, הייתי כולי אש להבה, וחששתי שהמגע הקל ביותר יהפוך אותה לרמץ. כאשר עשינו את דרכנו בקהל לעבר ריח הגשם, מבעד לדלתות הגדולות הפתוחות לרווחה בקצה המסדרון, בחנתי את עורפה, את שערה, את כתפיה. על המפתן התעכבנו רגע, ביציאה נוצר פקק תנועה בגלל הגשם העז, והאנשים יישרו כובעים והתעסקו במטריות, אחר-כך פתחתי את המטרייה שלי, ולורה ואני ירדנו במדרגות ויצאנו החוצה אל הגשם.
העצים התנועעו ברוח, המטרייה נטפה מים, והלכנו אולי מאה מטר עד שמצאתי מה להגיד. “את – אולי את רוצה לטייל קצת? או אולי את צריכה – כי אני יכול ללוות אותך חזרה למעונות אם את –”
פניה היו מתוחים ונטולי דם, והיא צעדה לצידי מאובנת ונמנעה ממגע גופני ככל שאיפשרו הנסיבות. פתאום היא נעמדה, וגם אני נעמדתי, ועשיתי מאמץ מגושם להחזיק את כיפת המטרייה מעל לראשה. “לטייל?” חזרה, “בדבר הזה? אני מצטערת, אבל יש לך טעות במיון – אני חיה אנושית, לא ברווז.” ואז צחקנו, שנינו, וזה היה טוב.
“אז מה דעתך על כוס קפה? – ואולי חתיכת אני לא יודע מה, עוגה? או כוסית?” היססתי. הגשם שיווה ברק לח לשערה, ועיניה נצצו. “אחרי דבר כזה לא יזיק לי משהו חריף. אני הייתי – התכוונתי להגיד שאני אף פעם –”
היא נגעה בזרועי, במרפק, ופתאום חיוכה ליבלב ומייד נמוג באותה מהירות. “לא,” היא אמרה, וקולה התרכך, “גם אני לא.”
לקחתי אותה לבר הומה מסטודנטים שחיפשו הפוגה ממזג-האוויר הסוער, ודבר ראשון, מייד אחרי שהתיישבנו לשולחן ליד החלון, היא חילצה את הטבעת המשובצת אבן מלאכותית מאצבעה וטמנה אותה בתא הפנימי בארנקה. אחר-כך שלפה את סיכת הכובע, טפחה על השיער והפנתה את ראשה הצידה כדי למרוח שוב ליפסטיק. לא חשבתי מראש מה יקרה ברגע הבא, ואחרי שהסכמנו לאן נלך, גם לא דיברנו הרבה, והגשם סיפק מוזיקת רקע על תוף המטרייה ופרט על מיתרי העצים החשופים, כאילו לא יכולנו לסבול עוד הפרעות. עכשיו, כשהשענתי מרפקים על השולחן ורכנתי לעברה לשאול אותה מה היא רוצה לשתות, התחוור לי שבעצם המצב הזה דומה מאוד למצב של יציאה עם בחורה, ובירכתי את מזלי הטוב, כי אחרי ששילמתי תמורת חדר וכלכלה מהשכר השבועי הזעום שלי (עבדתי אז חמישה ערבים בשבוע בספריית האוניברסיטה בטיאטוא ובהחזרת ספרים למדפים), נשארו לי בארנק שניים וחצי דולרים. “אני לא יודעת,” אמרה, וראיתי שהיא עוד לא לגמרי חזרה לעצמה. “מה אתה שותה?”
“בֶּרבֶּן. ובירה בשביל אחרי.”
היא הגיבה בעקימת שפתיים.
“אני יכול להביא לך משהו קל, אם את מעדיפה – אולי ג’ינג’ר אייל?”
“טום קולינס,” היא אמרה. “אני רוצה טום קולינס,” ועיניה החלו לשוטט בחדר.
החפתים וחלקם התחתון של מכנסי היו רטובים, וכאשר קמתי לגשת אל הבר, גרבי בוססו בתוך נעלי. המקום היה צפוף ומהביל, מכל פינה הזדקרו כתפיים ומרפקים, הנסורת על הריצפה היתה דחוסה וכהה תחת מכבש של מאה עקבים רטובים. כשחזרתי אל השולחן עם המשקאות, ישב מול לורה זוג נוסף, הבחורה בכובע קטיפה ירוק שהבליט את צבע עיניה, הגבר במעיל עליון רטוב, רכוס עד הצווארון וקשר העניבה. היו לו אף ארוך וגבנוני וזוג עיני סיכות קטנות קרובות מדי זו לזו. אני לא זוכר את שמו – גם לא את שמה, בגלל מרחק הזמן. נקרא להם סאלי וביל לצורך הדיווח הזה, ונזהה אותם כסטודנטים שהשתתפו גם הם בקורס הנישואים, והיה ברור שהם חברים – פי אלף יותר קרובים זה לזה מלורה וממני – אם כי עדיין לא ממש מאורסים.
לורה הציגה אותנו זה בפני זה. אני הינהנתי בראשי ואמרתי שאני שמח להכיר את שניהם.
לפני ביל היה מונח קנקן בירה, הגז התרומם ממעמקיו זהוב ושופע, ואני הסתכלתי בשתיקה איך הוא תוחב את לשונו לזווית פיו ומוזג בדקדקנות חצי כוס לסאלי וכוס שלמה לעצמו. הנוזל הזהוב הסתחרר בכוס, והרכס התרומם והתייצב קודם ששכך ונהפך לדיסקית לבנה ומושלמת. “עושה רושם שזאת לא הפעם הראשונה שאתה עושה את זה,” אמרתי.
“סמוך עלי,” השיב, ואחר-כך הרים את כוסו וחייך חיוך רחב. “בואו נרים כוסית,” הציע. הוא חיכה עד שכולנו הרמנו את הכוסות. “לכבוד פרופסור קינסי!” הכריז. “למי אם לא לו?”
ההכרזה התקבלה בקולות בוז מהשולחן שמאחורינו, אבל אנחנו צחקנו – ארבעתנו – כדי לגבור על המבוכה. הירהרנו רק בדבר אחד, הנושא האחד שכולנו היינו להוטים לדבר עליו, ואם כי ביל רמז עליו, עדיין לא הרגשנו איתו נוח. שתקנו רגע והתבוננו בפניהם של האנשים שדישדשו רטובים מבעד לדלת. “סאלי, הטבעת שלך מוצאת חן בעיני,” אמרה לורה לבסוף. “היא היתה נורא יקרה?”
ואז שתיהן פרצו בצחוק, וביל ואני צחקנו איתן, צחקנו צחוק מוגזם, צחקנו מעצם ההנאה והשיחרור שבצחוק. הרגשתי שהברבן מתמקם בקיבתי ומשגר מחוֹשים אל השריגים הרחוקים של עצבי, ופני זרחו, וגם פניהם. היה לנו סוד משותף, לארבעתנו – הצלחנו לעבוד על הדיקנית הניג – וזה עתה עברנו טקס חניכה באולם מואפל בבניין הביולוגיה. לקח לנו דקה. ביל הצית סיגריה. הבנות הציצו זו בעיני זו. “שככה יהיה לי טוב,” אמר ביל לבסוף. “ראיתם דבר כזה בחיים שלכם?”
“חשבתי שאני הולכת למות,” אמרה סאלי. היא העיפה בי מבט, אחר-כך בחנה את דוגמת הטבעות הרטובות שהכוס שלה יצרה על השולחן. “אם האמא שלי –” היא התחילה, אך לא יכלה לסיים את הרעיון.
“אלוהים,” לורה פלטה נחרה והפכה אותה לפעייה מתמשכת. “אמי היתה מתפוצצת מכעס.” גם היא הציתה סיגריה, שהעלתה כעת עשן במאפרה, לובן הנייר מוכתם באדום ממגע שפתיה. היא הרימה אותה בהיסח דעת, ינקה ממנה בחטף ונשפה. “כי במשפחה שלי, אנחנו אף פעם, ואף פעם זה אף פעם, לא שוחחנו על, אתם יודעים על מה, על מאיפה באים תינוקות.”
סאלי הרימה יד אל פיה, כממתיקה סוד. “קוראים לו בשם ‘ד”ר סקס’, ידעתם את זה?”
“מי קורא לו?” הרגשתי כאילו אני מרחף מעל השולחן, כל הרצועות שקשרו אותי מנותקות, והקרקע הולכת ונעלמת תחתי במהירות. החומר הזה היה משכר, פרחחי, פרוע, כמו אצל ילד שלומר את המילים האסורות שד”ר קינסי ביטא בבירור רב ובשוויון נפש מוחלט רק לפני שעה.
סאלי הרימה את גבותיה עד שהן נתקלו בשולי כובעה. “אנשים. באוניברסיטה.”
“שלא לדבר בעיר,” התערב ביל. הוא הנמיך את קולו. “אתם יודעים, הוא מכריח סטודנטים להתראיין. על חיי המין” – הוא צחק – “או על העדרם.”
“זה נורא בעיני,” אמרה סאלי. “זה נורא… אישי. וזה לא שהוא דוקטור ברפואה. או כומר אפילו.”
פתאום הרגשתי שחם לי מדי, אם כי הבר היה טחוב כמו הסמטה הנוטפת שמאחוריו. “היסטוריות,” אמרתי, והפתעתי את עצמי. “היסטוריות של מקרים. הוא הסביר את כל זה – אחרת איך נדע מה בני-אדם –”
“החיה האנושית, אתה מתכוון,” אמרה לורה.
“– מה בני-אדם עושים כשהם, כשהם מזדווגים, אם לא נבחן את זה באופן מדעי? ובכנות. אני לא יודע מה איתכם, אבל אני מוחא כפיים למה שקינסי עושה, ואם זה מזעזע, אני חושב שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו למה, כי למה… למה פונקציה אוניברסלית כמו התנהגות רבייה היא לא נושא למחקר בדיוק כמו מחזור הדם וכמו פעולת הקרנית וכמו כל ידע רפואי אחר שצברנו במשך מאות שנים?” יכול להיות שהברבן דיבר מגרוני, אבל הנה, כבר אז קמתי והגנתי על פרוק עוד לפני שהכרתי אותו בכלל.
“כן, אבל,” אמר ביל, וכולנו נשענו על השולחן ושוחחנו עד שהכוסות התרוקנו ואז מילאנו אותן ואז רוקנו אותן שוב, והגשם התווה דוגמאות בלכלוך שעל החלון, ואז החלון החשיך וגל הסטודנטים הלך ושכך כי כולם הלכו הביתה לארוחת ערב ולספרים. השעה היתה שבע. נשארתי בלי כסף. ראשי פעם, אבל לא הייתי נרגש כל-כך מעודי. כאשר ביל וסאלי התנצלו וחמקו החוצה אל הלחות הנישאת באוויר הלילה, התעכבתי עוד רגע, שיכור למחצה, וכרכתי זרוע סביב כתפיה של לורה. “נכון אנחנו עדיין מאורסים?” מילמלתי.
חיוכה פשט ברוך מהשפתיים אל העיניים. היא שלתה את הדובדבן המסוכר מהכוס וסובבה אותו בין אצבעותיה, ואחר תחבה אותו בעדינות אל פי. “ברור,” היא אמרה.
“אז אנחנו לא צריכים – או אין לנו מחויבות ל… ל –”
“ברור,” אמרה והתכופפה לפנים ונתנה לי נשיקה, נשיקה שהומתקה בסירופ של הדובדבן ובריח הבושם שלה ובקירבת גופה, שהיה עכשיו חמים ולאה. זאת היתה נשיקה ארוכה, הארוכה ביותר שהתנסיתי בה, והיא היתה עמוקה ומורכבת יותר בזכות מה שראינו על המסך בחדר-ההרצאות, בזכות הזיכרון החזותי של אותם איברים תואמים שנועדו לסיפוק חושי ולרבייה של המין, שנענים זה לזה, סכים את עצמם, מידבקים וטבעיים. עליתי לשאוף אוויר מעוּדד, נועז, ואם כי לא היה בינינו כלום, ושנינו ידענו את זה, לחשתי, “בואי אלי הביתה.”
ההבעה על פניה של לורה השתנתה כהרף עין. מבטה התחדד, ותווי פניה נכנסו לפוקוס, כאילו לפני-כן לא ממש ראיתי אותם, כאילו זאת לא היתה אותה בחורה שהתנשקתי איתה זה עתה ברגע של שיכחה מתוקה. שנינו היינו דוממים לחלוטין, נשימותינו התערבבו, ידינו היו שעונות על קצה השולחן כאילו לא ידענו מה לעשות בהן, עד שהיא הסבה את פניה ממני והתחילה לאסוף את הארנק, מעיל-הגשם, הכובע. ואז נעשיתי ער לקולות שבבר, מישהו שר בבריטון חורקני, המיה מברז של חבית חדשה. “ג’ון, אני לא מבינה מה עלה בדעתך,” אמרה, ועכשיו גם אני קמתי על רגלי, ולפתע הייתי מבולבל, ומוצף סומק אפשר להניח. “אני לא כזאת.”
אבל ברשותכם אני חוזר קצת לאחור, כי אני לא רוצה להתחיל ברגל
שמאל – לא אני עומד פה במרכז, אלא פרוק, ופרוק מת, ואני יושב כאן בחדר-העבודה שלי, הדלת נעולה במפתח, שרידים פושרים ועלובים של קוקטייל זומבי ליד המרפק שלי, ואני מנסה לדבר אל תוך המכשיר הזה ולהכניס סדר במחשבות שלי, בזמן שאייריס פוסעת הלוך ושוב לאורך המסדרון בנעלי עקב, ועוצרת אחרי כל סיבוב שלישי לטלטל את הידית ולהזכיר לי בצעקה כבושה שאנחנו מאחרים. מאחרים למה, הייתי רוצה לדעת. מאחרים לצעוד בתוך בית-הלוויות עם ערב-רב של עיתונאים ויתר הסקרנים? מאחרים להוכיח את תמיכתנו? או את מסירותנו? במה זה יועיל למק? או לילדים? או לקורקרן, לראטלדג’ ואפילו לבני, ג’ון ג’וניור, שנעל את עצמו לפני שעתיים בחדרו בקומה העליונה, מפני שכבר נמאס לו ממוות, ומצער ומאבל, מפני שבניגוד לבוזזי הקברים ולמרחרחי הפגרים ולכל היתר, אין לו שמץ של רצון להביט בקליפה הריקה של הגדוּלה? בגווייה, זאת אומרת. בשרידי הגוף בן-התמותה. פרוק בארון המתים, נתמך כמו בובת שעווה, סחוט וסמוק וספוג כולו פורמלין, האיש שלא היו לו אשליות, המדען, האמפיריקן, האבולוציוניסט, פרוק. פרוק מת, מת, מת, וכל היתר לא חשוב.
“לכל הרוחות, ג’ון, אולי כבר תפתח את הדלת?” אייריס מתעללת בידית, הולמת באגרוף קמוץ בציפוי האלון של הדלת, שאני במו ידי קילפתי ומשחתי בלכה, ומי לקח אותנו להסתכל על הבית הזה, מי הלווה לנו את הכסף לקנייתו? מי נתן לנו את כל מה שיש לנו?
“אוקיי, אוקיי!” אני צועק, ואני קם מהשולחן, כופה על עצמי לבלוע את שאריות המשקה נטול השימחה וגורר את רגלי על השטיח לסובב את המפתח במנעול ולפתוח לרווחה את הדלת.
אייריס עומדת שם, פניה מנומרים מכעס, מקוצר רוח, מתפרצת לחדר בשמלה שחורה, גרביים שחורים ונעלי עקב, כובע והינומה. אשתי. בת שלושים ושש, אם בני, דקיקה וכהה וגדולת עיניים ויפהפייה כביום שפגשתי אותה. ונרגזת. נרגזת מעומק ליבה, בכל מאודה. “מה אתה עושה,” היא תובעת לדעת, מתגודדת אלי, מנופפת לי ידיים בפרצוף. “אתה לא רואה שאנחנו כבר עכשיו בעשרים דקות איחור?” ומייד, כשהיא מבחינה בכוס שבידי: “אתה שותה? בשתיים אחרי הצהריים? אוף, אתה מגעיל אותי. אתה יודע מה, הוא לא היה אלוהים.”
אני מרגיש ריקנות, קנה שכל תוכו כורסם. אני לא צריך שידרבנו אותי, אני לא צריך כלום, רק שיניחו לי לנפשי. “לך קל להגיד.”
אני לא יודע למה אני מצפה, לחשיפת הטפרים, למהלומות הרדודות הראשונות של הריב הזוגי שנמשך כאן כבר חמש-עשרה שנה, ואחרי-כן לשיסוע הפצעים העמוקים יותר, אלה שמעלים מוגלה. אני מוכן ומזומן, אני מוכן להיאבק ולהטיח בה חזרה את כל העלבונות, כי היא טועה, כפי ששנינו יודעים, אבל היא מפתיעה אותי. ידיה עוברות אל ירכיה, ומשם צונחות לצידי גופה, ואני מסתכל איך כעבור זמן היא מבליגה ופניה נרגעים. “לא, ג’ון,” היא אומרת בסופו של דבר, ונותנת את כל יכולת הפגיעה של השנים בנגינת קולה העצובה, הנמוכה, הנואשת, “זה לא קל. זה אף פעם לא היה קל. אתה יודע מה?”
אני לא אענה, לא אתן לה את הסיפוק.
“הלוואי שלא הייתי פוגשת אותו, שלא הייתי שומעת עליו. הלוואי שהוא לא היה נולד בכלל.”
אני שומע את בננו מסתובב בחדר מעלינו, ההדהוד הקהה של רגליו כמו רעם מרוחק. לסתה של אייריס חשוקה, כתפיה מוטות לאחור בתנוחה קרבית מלאה, והיא כבר גמרה להתייחס אלי, היא כבר פונה אל הדלת בצעדיה הנמרצים, הקצובים. “תשים עניבה,” היא מתיזה מעבר לכתפה, ונעלמת. אבל לא. פתאום היא חוזרת, בכוחות מחודשים, ראשה ממוסגר בפתח הדלת, עיניה הפולחות נעות ביני לבין מכשיר ההקלטה וחזרה. “ואולי תכבה כבר את הדבר הזה?”
אין עדיין תגובות