סיפורים עם ביצים

כפות הידיים של אבא

כשירד גשם, הלכנו לישון בתוך המעיל של אבא.

זה היה מעיל ניילון חום וארוך, שהגיע עד הרצפה. הניילון היה קשה ורשרש כמו קרקר שנשבר. היה לו גם כובע שעשוי מאותו ניילון. מטריות עוד לא ראו בקיבוץ. בטח לא הליטאים חסרי המרפקים.

בתוך המעיל היה חם, יבש וחשוך. לא ראיתי כלום וגם לא ניסיתי להציץ. היה לנו משחק: הייתי צריך לנחש בכל רגע ורגע היכן אנחנו נמצאים. האם כבר הגענו למדרכה הראשית? האם כבר עברנו את הסנדלרייה? האם הפעמון כבר מאחורינו? ומה עם צריף התרבות? והמתפרה? וחדר האוכל הישן והמאפייה של חונא? לבסוף הגענו לבית הילדים.

בדרך הייתי אוחז בכף ידו של אבא. היא היתה תמיד חמה. לאבא היתה כף יד רחבה כמו מטקה של שפת הים, עבה כמו שמיכת חורף וכבדה כמו ככר לחם איטלקי. האצבעות היו מרובעות, עבות, מגושמות ובצדן העליון צמחו כמה אניצי שיער וציפורניים קשות כסלע. כריות האצבעות היו מעוגלות, חמימות ועטויות עור קשה וממורט.

כשאבא לפת את כפי הקטנה חשתי כאילו היא חתלתול זעיר המתכרבל בחיקה של פילה גדולה ואוהבת.

עד גיל תשע עשרה, היתה לאבא כף יד רגילה של עלם יהודי צעיר בעיירה גלותית. אמנם היתה גדולה מהממוצע, אך עדיין ורודה, הססנית וחסרת ניסיון. בהיסטוריה הקצרה שלה היו רשומים ימים ארוכים ב'חיידר' תחת עינו הבוחנת של הרבי, כמה תעלולי ילדות תמימים וכמה משחקים בכדור סמרטוטים מבוצבץ עם ילדי העיירה.

אלא שיום בהיר אחד הלך אבא אחרי ליבו, ל'הכשרה'.

חלום העלייה ארצה כבר נבט בנפשו ואבא, שהיה תמים אך לא פראייר, יצא להכשיר את עצמו בחקלאות ועבודת כפיים.
במשך שנתיים הוא רכש מיומנויות של עגלון, רפתן ומגדל ירקות. בשעה שמתח מושכות עור גסות של סוס סרבן והעמיס בקלשון ערימות ענק של חציר ריחני עור ידיו נשרט קלות, עורו הוקשח קמעא והתגבר על בועות המים הבתוליות שפרחו בו. כשחפר באדמה הקפואה, ליקט תפוחי אדמה ועקר עשבים שוטים, גם הציפורניים איבדו מהברק הראשוני.

הוא עלה ארצה, ואמא עדיין חיכתה בעיירה שלה. אותן אצבעות מרובעות וחסרות גמישות ידעו להפיק מאות מכתבים שנחתמו, בוילו ונשלחו אליה. הן חיכו בסבלנות עד שאביה, רב העיירה שעל שמו אני נקרא, יעכל את העובדה שבתו, מלאת החיים והשובבה, מתכוונת ברצינות לעזוב את ביתו המלומד, עמוס הספרים ומעשי הצדקה.

כן, גם אמא רצתה ללכת לארץ הרחוקה, ארץ השרב, הקוצים אטל. לצורך העניין, הן השתייכו לרביעיית השליחות בריצת 'ארבע כפול מאה מטר' של נבחרת ליטא למכביה בתל אביב.

גופיהן, שהיו כחושים וחיוורים, התמלאו שרירים אחר כך, כשסללו את כביש טבריה – צמח. ימים שלמים היו יושבות בפישוק רחב, כשערימת סלעים בין רגליהן ופטיש חמישה קילו בידיהן. יושבות, חובטות ומייצרות חצץ. היה נהוג ללוות עבודת קודש זו בשיר קצבי ועליז: 'הך פטיש עלה וצנח, כבישי בטון בחול נמתח'.

אבא שלח לאמא מכתבים ארוכים, ספרותיים ומלאי תיאורים. הם היו לוהטים וביטאו נאמנה את עוצמת המפגש המהמם בין החלום הנשגב, שהטריף את דמיונו בגולה, לבין המציאות היומיומית הקשה והמרה שהיתה מנת חלקו בצעדיו הראשונים בארץ.

כפות ידיו של אבא עברו סדרת גיבוש אין סופית, שנמשכה שנים רבות. את מקום הקלשון מההכשרה תפסו עכשיו טוריה ואת חפירה, עם ידיות עץ גס. אבא חפר בעזרתן תעלות ניקוז ארוכות עד האופק, עמוקות ורחבות כמו משאית, וייבש ביצות.

במקום מושכות אחזו עכשיו ידיו של אבא במריצת הבטון, בכף הטייחים ובפטיש הטפסנים. אבא השאיר את חותמו לדורות – בבניין העיר תל אביב.

את הברק והנוקשות הממורטת של כריות האצבעות, רכש אבא כשרדה לחם חם וטרי במאפייה עם אחיו דוד. זה היה כבר בגן יבנה, לשם עברו אבא ואמא כמה שנים אחרי שעלתה ארצה.

דליה, אחותי הגדולה, הלכה לגן, וגיורא, אחי, התרוצץ בחיתולים. אני הופעתי רק בהזיות החום שהרתיחו את מוחו של אבא, כשסבל מהתקפי קדחת ממוטטים שהופיעו ונעלמו, והיו זכר לימי חדרה ובנימינה העליזים – עת עסק בייבוש ביצות.

כשהגיעה המשפחה לקיבוץ עבד אבא בקבוצת הבניין, ולעת מצוא החליף את חונא במאפייה.

אחר כך נולדתי, והפכתי מחלום קודח לילד בשר ודם, שהדיר הרבה שינה מעיני הוריו.

כשאבא עבר לעבוד בגן הירק, כפות ידיו חשו מיד בהבדל. הן גמרו את תפקידן החלוצי בבניין, ייבוש וכיבוש הארץ. מגע הסלק, העגבנייה והבצל הזכירו להן את ימי ההכשרה. עתה היתה זו פרנסה שאין עמה חלום. אבא עוד חזר אל הפטיש כשדפק מסמרים בנגריה, טיפס על סולמות במטע התמרים וארז אותם אחר כך במכון האריזה.

לאחר שהעור התרכך, הנוקשות חלפה והגמישות חזרה, עבר אבא לעבוד במפעל הפלסטיק. ידיו, שהיתה טבועה בהן מיומנות טבעית, למדו בנקל את המלאכה והכלים החדשים.

בוקר-בוקר היה אבא לובש את בגדי העבודה הדהויים, מדווש בכבדות על אופניו אל מקום מלאכתו ונותן דרור לידיו העמלניות. ראשו התפנה לעולמו הפנימי, והידיים היו עובדות, מייצרות, בוראות חיים.