בת אודין

רימה חוזר

האשוח הכרות נח כמו גשר נרקב על פני מעמקי־עד. הקליפה נסדקה לשבבים גדולים, והגזע נעשה עירום יותר ויותר בכל שנה שחלפה. נדרשו כעשרים צעדים עד העבר השני. זו הייתה דרך קיצור לסנאי אמיץ לב. לא מקום לאנשים.

הִירְקָה התעלמה מתחושת הבטן שלה ולקחה צעד נוסף. הגזע גנח תחתיה. לעתים רחוקות נשא משקל אנשים, וצחנת ריקבון חשודה עלתה ממנו. היא הקפידה לחשוב עליו מחשבות טובות, כאילו זה ימנע ממנו להשליך אותה מטה אל התהום הפעורה בין ההרים. היא תתרסק על הסלעים בנהר־המדון, שנפרש הרחק מתחתיה.

אני לא מפחדת.

היא נשאה את מבטה. באמצע הגזע לפניה ישב וֶטְלֶה וייבב ככלב. הוא היה בן גילה של הִירְקָה, חמישה עשר חורפים, אך נפשו הייתה של ילד. נער כחול־עיניים שגופו גדל אך הוא מעולם לא התבגר. וֶטְלֶה בטח יותר מדי באנשים, אבל פחד מכל דבר אחר. אז איך בשם שְׁלוֹקְנָה הביאו אותו לפה?

בני תולעים! שהסוּמִים יאכלו אותם!

העבריינים ישבו על אדמה יציבה בשפת היער. היא חשה בצריבת מבטיהם בגבה. הם השתוקקו לראות אותה נופלת. הִירְקָה לא התכוונה להעניק להם את העונג, אך תכננה לחבוט בשיניהם כהלכה כשזה יסתיים. קוֹלְגְרִים לא יוכל לאכול דבר מלבד מרק עד הסתיו. היא קפצה את אגרופיה המיוזעים.

בין הייפחות התחיל וֶטְלֶה להתנועע באורח מסוכן. הִירְקָה פסעה כמה צעדים החלטיים קדימה. ענף נשבר תחת סוליית נעלה והיא נרתעה לאחור. זרועותיה החלו להתנופף כאילו היה להן רצון משלהן והבינו שהיא צריכה עזרה לפני שידעה בעצמה. היא השיבה לעצמה את שיווי משקלה. הדופק הלם כפטיש בגרונה. ברכיה רעדו.

‘את מפחדת, חסרת־זנב?!’

הצעקה של קוֹלְגְרִים לוותה במקהלה הצפויה של צהלות בוז. ההד צלצל בין חומות האבן של מעמקי־עד. חסרת־זנב! חסרת־זנב! חסרת־זנב!

הִירְקָה הזדקפה. היא לא יכולה להניח להם לעצבן אותה. עדיין לא.

וֶטְלֶה היה מבועת. הוא ישב ויילל בין שלדי הענפים שמזמן איבדו את מחטיהם. את פניו טמן בזרועותיו, כאילו אם יהיה עיוור למצבו זה יעזור לו. בידו לפת סוס עץ קטן.

‘וֶטְלֶה, זו הִירְקָה. אתה יכול להסתכל עלי?’

היבבות פסקו. הוא שלח מבט חטוף מעל המרפק. חיוך התפשט על פניו הסמוקים. הִירְקָה הבינה לפתע את הטעות שביצעה. וֶטְלֶה זינק על רגליו והסתער עליה בזרועות פשוטות.

‘וֶטְלֶה! חכה!’

מאוחר מדי. הוא זרק את עצמו עליה והיא איבדה את מדרך רגלה. הִירְקָה סבה על עקביה תוך כדי נפילה וכרכה את זרועותיה סביב הגזע. וֶטְלֶה נחת בכבדות על גבה והאוויר נפלט מריאותיה. סוס העץ שלו שרט את לחיה. כמה חריקות מבשרות רעות נשמעו מהגזע.

עורבים התעופפו מצמרות העצים ונעלמו בצרחות למעבה היער. בליל צעקות חשף שקוֹלְגְרִים וחבורתו מיהרו לנוס על נפשם. כולם נעלמו, כאילו הבינו שהמצב מתדרדר ישר לשְׁלוֹקְנָה. הִירְקָה צעקה בכעס.

‘אתה שפן, קוֹלְגְרִים! אתה שומע?!’

התחוור לה שאיש מהם לא יספר מה קרה. היא וּוֶטְלֶה פשוט ייעלמו ללא עקבות מהכפר.

‘שפן מת!’ הוסיפה, בתקווה שתינתן לה ההזדמנות לממש את האיום.

הִירְקָה חשה צביטה קרה בבטנה. הגזע התחיל לשקוע. חלקו העליון נשבר והאשוח נטה מטה ושפשף את המצוק מהעבר השני, נעשה תלול יותר ויותר.

נו? את רוצה לחיות או למות?

‘רוץ, וֶטְלֶה! עכשיו!’

בדרך נס הבין וֶטְלֶה את חומרת המצב ונאבק לקום על רגליו. ברכיו חבטו ללא רחם בין שכמותיה, אך לבסוף התרומם לפניה ועט במעלה הגזע. הִירְקָה נאחזה בכל כוחה. היא עצמה את עיניה בחוזקה והמתינה להתרסקות הצפויה. השורשים נקרעו מהאדמה והצליפו כמיתרי קשת. רגבי אדמה ואבנים קטנות ניתזו עליה. לפתע הכול קפא באחת, באותה פתאומיות שבה התחיל.

היא פקחה את עיניה. ראשית אחת, לבדוק אם יש טעם לפקוח את השנייה. השורשים החזיקו מעמד. היא התנודדה מול המצוק. וֶטְלֶה צעק מעליה.

‘יוּמַר!’

סוס העץ שלו חלף על פניה בדרכו מטה אל התהום. הסוס סיים את ימיו בנתז עמום בנהר־המדון. אבל וֶטְלֶה עמד על אדמה יציבה. הוא העפיל לשפת המצוק. נס הנביא, חשבה הִירְקָה בפרץ נדיר של אמונה.

היא נשאה את מבטה בזהירות. השורש נתלה מעליה כפיו הפעור של טרול. בלתי עביר. דם זלג מכף ידה ומטה לאורך האמה. היא חייבת לפעול במהירות, לפני שתתחיל לחוש בכאב.

היא שלפה את הסכין שלה, נעצה אותו בעץ ומשכה את עצמה מעלה עד שהגיעה לשורש. אדמה יבשה ניתזה על פניה. היא ניערה את ראשה ופלבלה בעיניה. היא שמעה את עצמה צוחקת.

לפחות לא יכול להיות גרוע יותר.

היא לפתה את הגזע בירכיה והשיבה את הסכין לנדן. לאחר מכן התמתחה ומשכה את עצמו במעלה השורש. היא חייבת למצוא נקודת אחיזה, משהו שתוכל לתפוס.

אגרוף חזק לפת את ידה.

‘סימון אחד עבורי אם אני מרים אותך?’

הִירְקָה כמעט הרפתה מאחיזתה. היא חולמת? הקול הזה… היא הכירה את הקול הזה! אולי היא חטפה מכה בראש?

סימון אחד עבורי? זה לא יכול להיות מישהו אחר.

רִימֶה חזר!

אמנם לא שמעה את קולו כבר שלושה קיצים, והקול היה עמוק משזכרה, אך זה היה הוא. לא היה ספק. הִירְקָה היססה לענות. ייתכן שהדמיון שלה מתעתע בה. אנשים אומרים שזה לא מאורע יוצא דופן, אבל הם אומרים עליה הרבה דברים מוזרים.

מה בשם שְׁלוֹקְנָה הוא עושה פה?

אחיזתו של רִימֶה סביב ידה הייתה חמה וחזקה. בעל כורחה התחוור לה שכבר העבירה אליו חלק גדול ממשקלה.

‘הגעת להחלטה?’ אמר בקרירות משפת המצוק מעליה.

‘אני לא צריכה עזרה!’ ענתה.

‘אז את עדיין מאמינה שאת יכולה לעוף? או שיש לך אסטרטגיה חלופית לצאת מזה?’

היא שמעה אותו רוקע ברגלו בשורש ורגבי אדמה נוספים נפלו על פניה. היא הפנתה את ראשה וירקה רוק שחור. הוא חשב שניצח. בוגד מפונק! היא סיכנה את חייה למען וֶטְלֶה, ואז הוא שועט לאסוף סימונים, ברגע של משבר. זה היה ילדותי להחריד. זה היה דוחה! אבל הוא זכר…

הִירְקָה נשכה את שפתה התחתונה להחניק חיוך, אף על פי שאיש לא יכול היה לראות אותה מהמקום שבו הייתה תלויה. כתפיה שרפו. היא שנאה להודות בזה, אבל היא לא הייתה מסוגלת לעלות ללא עזרה.

‘הייתי מסתדרת אם לא היית מבזבז את זמני. אתה יכול לקבל חצי.’

הוא צחק. צחוק עמוק וצורמני שעורר בה פרץ זיכרונות מזמנים שהכול היה פשוט יותר. בעל כורחה עלה גוש בגרונה.

‘את תמיד מנסה לשנות את החוקים באמצע המשחק. סימון אחד או כלום,’ אמר רִימֶה.

‘בסדר…’ סיננה במאמץ. ‘סימון אחד עבורך אם תמשוך אותי למעלה.’

בקושי סיימה את המשפט כשגופה נקרע מגזע העץ. לרגע התנופפה בחוסר אונים מעל שפת המצוק, ואז הונפה היישר מעלה לאדמה יציבה. רִימֶה הרפה ממנה והיא פסעה כמה צעדים מהוססים כדי לוודא שהיא עדיין יכולה לעמוד זקוף. חששותיה התבדו.

וֶטְלֶה ישב כמי שאבד עליו הכלח ונבר בפיזור נפש בקרע בשרוול חולצתו. רִימֶה עמד לפניה כאילו מעולם לא נסע.

‘איפה כואב לך?’ שאל.

הוא נראה כבעבר. תמיד פנה היישר לנקודת התורפה. כמו חיית טרף שחייבת להפגין את כוחה. להראות שהיא בלתי מנוצחת.

‘לא כואב לי,’ ענתה והסתירה את ידה מאחורי גבה. היא בטח נראית כמו פגר.

רִימֶה הרים את וֶטְלֶה על רגליו. הילד משך באפו. זנבו היה שרוע על הקרקע כחיה שחוטה. הִירְקָה העיפה מבט חטוף ברִימֶה שעה שידיו עברו על צווארו ומפרקיו של וֶטְלֶה בחיפוש אחר פציעות.

שיערו היה ארוך משזכרה, אך לבן כשלג כבעבר. השיער צנח מטה בין שכמותיו ונקשר ברצועות עור. קווצות שיער חופשיות נפלו מטה משני צדי פניו, שהיו צרים מבעבר, עם תווים בולטים יותר. אבל היה משהו נוסף… משהו שלא הצליחה להניח עליו את האצבע. הוא התנועע אחרת.

והוא נשא כלי נשק.

מבטה חלף על פני שתי חרבות בנדנים שחורים. הן היו צרות וכרוכות בחגורה רחבה סביב מותניו. הוא היה לבוש כלוחם. טוניקה בהירה שסועה משני צדיה עם צווארון גבוה. רצועות עור עבות הוצלבו על חזהו שתי וערב. הוא בלט כנמר שלג בין העצים.

הִירְקָה הסבה את מבטה. אידיוט. מה הטעם לבוא לכאן בבגדים כאלה? ללא ספק יכלו להאכיל חצי מאֶלְבֶרוּאָה במהלך החורף.

הוא סב לעברה, והיא ראתה את העיטור על הצד השמאלי של חזהו. העורב. עם הכנפיים המוכרות פשוטות מעלה. סמל המועצה. סמל הנביא.

חרדה לפתה את חזה, פתאומית ועמוקה כטופר חיה.

הנביא… הטקס!

היא קפאה כשהבינה מדוע הוא כאן.

לא! עדיין מוקדם! עדיין קיץ!

עיניו הירוקות־בהירות פגשו את עיניה. היא זקרה את סנטרה ולא הסבה את מבטה, אף לא קמעה. הוא הטה את ראשו ובחן אותה בסקרנות משועשעת, כאילו הייתה בעל חיים שמעולם לא ראה.

‘לא היה לך שיער אדום?’ שאל.

הִירְקָה פרעה את שערותיה וחול ניתז מטה. היא ניסתה לגרוף אותו אך אצבעותיה נתקעו בסבך האדום. עיניו נצצו כגושי קרח. הבעת פנים שהכירה עד כאב. קריאת תיגר ילדותית. נדמה שאינה במקומה לאור הבגדים שלבש, אך בן־רגע שבו פניו והרצינו. הוא נמלך בדעתו. הוא נזכר מי הוא.

בואו של רִימֶה התריע על סכנה, היא ידעה זאת בכל נימי גופה. היא חשבה שמראהו העלה בה ניצוץ היכרות, אך היה זה רק זיכרון. הגבר שלפניה לא היה יריב במשחק ילדים, לא היה חבר. הוא היה נצר למשפחתו החזקה. רִימֶה אַן־אֶלְדֵרִין. משושלת חברי המועצה.

עד כה לא הייתה לכך חשיבות.

‘לא באתי להישאר. אני מלווה את אִילוּמֶה אל מַנְפַלַה,’ אמר, במתן אישור למרחק הפעור ביניהם.

הִירְקָה שילבה את זרועותיה על חזה. ‘אנשים רגילים קוראים לסבתא שלהם סבתא. כך הייתי עושה אם הייתה לי סבתא.’ זו הייתה עקיצה אומללה, אך היא לא הצליחה להעלות בדעתה אחרת. מחשבותיה הפכו לעיסה.

‘לא אם הייתה זו אִילוּמֶה,’ השיב.

הִירְקָה השפילה את מבטה.

רִימֶה התקרב שני צעדים. בגדיו הדיפו ריח נקי של מרווה. מאחוריו ראתה את וֶטְלֶה מותח את צווארו ובוהה בתהום שבלעה את סוס העץ.

‘יש הרבה הכנות לפני הטקס. הוא נערך גם השנה, נכון?’ אמר רִימֶה.

הִירְקָה נדה קצרות בראשה. זמנה הלך ואזל, והיא חשה שעולה בה בחילה. השנה היו כמה בני חמש עשרה באֶלְבֶרוּאָה. האחרים מנו את הימים מאז השנה שעברה. תפרו מחלצות. חישלו טבעות זנב מזהב וכסף. תכננו את המסע שעל כולם לבצע פעם בחיים. כולל הִירְקָה. ההבדל היה שהיא הייתה נותנת הכול כדי להשתחרר מהמסע.

רִימֶה שלח את ידו לעבר מותניה. היא קפצה לאחור כשידה על הסכין, אך זה כבר לא היה במקומו. הוא הופיע בידו של רִימֶה. הִירְקָה בלעה את רוקה ונסוגה מהפלדה. לרגע קט חשבה שקרא את מחשבותיה ורצה להרוג אותה כדי לחסוך למועצה את הטרחה, אך הוא פסע לעבר הגזע.

‘אני לוקח את וֶטְלֶה הביתה,’ אמר וכרת את מעט השורשים שעדיין החזיקו מעמד. האשוח צנח למעמקי־עד ברעם אדיר. כל שנותר היה הצלקת בקרקע וענן אבק שנצץ ברסיסי המים מנהר־המדון. מעמקי־עד נדמו רחבים יותר. שני המצוקים ניצבו חשופים משני צדי התהום.

‘תבקשי מאבא שלך שיסתכל לך על היד,’ אמר רִימֶה.

היא פלטה נחרה. ‘אני תופרת גברים מאז גיל שבע!’

הוא התקרב, והיא נאבקה בדחף לסגת. הוא היה גבוה ממנה כמעט בראש. שריון העור שלו חרק כשרכן לעברה והשיב את הסכין שלה לנדן.

‘יוּמַר…’ שמעה את קינתו של וֶטְלֶה והזדהתה עמו. ייתכן שימצא צעצוע חדש, אך לא תהיה לכך חשיבות גם אם יהיה עשוי זהב טהור. יוּמַר לא קיים יותר.

הִירְקָה סבה על עקביה והתרחקה. עלתה בה התחושה שהיא מתרחקת ממשהו חשוב, אך היא לא הסתובבה.