הפייק ניוז של משרד החינוך – ואיך משנים

הקדמה

מי אינו רוצה שינוי בחינוך? רבים מאד – מנהלים, מורים, הורים, תלמידים, חוקרי חינוך ובעלי עניין נוספים – מבקשים שינוי גדול במערכת החינוך. הם אינם יודעים בדיוק מה ואיך, ואין ביניהם תמימות דעים, אבל הם מאוחדים במחשבה, שהיש אינו עונה על הצרכים: לא של התקופה ולא שלהם-עצמם. חוסר שביעות הרצון הולך וגובר והוא בעיקר פרי העשור האחרון. מי שעקב אחר התקשורת לקראת פתיחת שנת הלימודים תשע'ט יכול היה להיווכח באמצעותה, בעוצמת העמדות השליליות הרווחות בציבור כלפי מערכת החינוך.

ולמרות זאת, ציבור רחב מאד שחש מתוסכל, אינו מצליח להשיג את השינוי המיוחל. הספר הנוכחי מבקש להציג את 'ילקוט הכזבים' של בכירי המשרד, ולהסביר כיצד באמצעות פייק ניוז שורדת המערכת כמעט מבלי להשתנות. בחלקו השני מציע הספר דרכים להתארגנות שתאפשר שינוי. הפסקאות הבאות מבקשות להסביר מדוע זה דחוף.

די מהר עולֶה בתקשורת, בתקופה האחרונה, מספרן של אמירות בנושא שיש בו עניין ציבורי רב: תנאי קבלה חדשים לעבודה בארגונים, חברות והיי-טק. אמירה לדוגמא בכיוון זה היתה בכתבתו של איתי אילנאי מ'ידיעות אחרונות', שעסקה תחילה ב'חדרי בריחה' מתוחכמים כדרך למיון עובדים, ובחלקה השני בראיונות עם עינב בוינפלד מאתר 'AllJobs', שהיא מנהלת התוכן והמחקר שלו, ועם מנהלות כוח אדם של חברות אחרות. ב'אולג'ובס' מזהים נתק של השנים האחרונות בין שוק העבודה לבין האקדמיה. לדברי בוינפלד, המוסדות האקדמאיים מציעים תארים שלא נותנים יתרון בשוק, ומצד שני השוק זקוק למקצועות שהאקדמיה לא מכשירה אליהם. בסקר שערכו בחברה ענו למעלה מ-60% מהמשיבים, כי עבודתם אינה קשורה לתחום הלימודים שלהם. ינאי יצחקי מחברת 'לכל אדם יש שביל' אומרת בכתבה, שאם בעבר המסלול המקצועי היה היררכי, כלומר, עבר לרוב באוניברסיטה, היום הוא מתפצל לאינסוף דרכים.

בל נהיה מופתעים: עקיפת האקדמיה ההולכת ומתרחבת בדרך אל מקומות העבודה, תשליך די מהר על בתי הספר, וזה יתחיל בכיתות הגבוהות. תלמידים שיבינו שאין צורך במסלול אקדמי לעבודה מתגמלת, יבינו גם שאין צורך בבגרות מייגעת, שאולי לא תוביל לשום מקום. אתר e-limudim (הכְוונה וייעוץ לימודים בישראל), אתר Coursim ואתרים נוספים, מציעים מידע על הכשרה לתחומים שונים, כולל היי-טק, ללא בגרות ובקורסים קצרי-טווח של חודשים אחדים עד שנה. הסימנים שישנם כבר היום לנשירה יזומה מבתי ספר, עלולים להפוך לשיטפון. השיטפון הזה – שלבטח יבוא אם לא יחול שינוי עמוק בהתנהלות מערכת החינוך – הוא מסוכן, כיוון שבתי הספר במבנה שכן תואם את המאה ה-21, הם עדיין מוסד רב חשיבות לסוציאליזציה של הילדים. בעיקרון, בתהליך הסוציאליזציה אפשר לסמוך על חלק מן ההורים, אבל אי-אפשר לסמוך על אחרים; בית הספר הוא המקום היחידי אליו מגיעים כולם, ואם הוא מעניק להם את מה שדרוש, הוא רלוונטי, מסקרן ומשתף – אזי אין אפשרות להגזים בחשיבותו.

בתי הספר במצבם הנוכחי אינם כאלה. הם אינם מדברים אל התלמידים, ולולא האינרציה הקיימת, רבים היו עוזבים כבר עתה. זה מעמיד אותנו בפני סוג של תחרות מה יקרה קודם: האם הסכר ייפרץ והעזיבה של בתי הספר תהיה רחבה, או ההתעשתות החינוכית של מדינת ישראל תקדים את המכה ואת ההתפרקות. הסיכוי הגדול הוא, שאם נגיע למצב של נשירה יזומה רבה בכיתות הגבוהות – יהיה קשה אחר-כך, ואולי בלתי אפשרי, להחזיר את המצב לקדמותו.

אי-לכך אנחנו בצומת קריטי: עקיפת האקדמיה תשפיע בתוך זמן קצר על בתי הספר, ובזמן הקצר הזה – שנים בודדות – או שבתי הספר ישתנו או שיינטשו. מה שצריך לעשות הוא, להפוך את בית הספר למקום פתוח, שעוסק באחת הגרסאות של כישורי המאה ה-21, מבטל את הסטנדרטיזציה לסוגיה, מאפשר לתלמידים לעשות דברים גם מחוץ לכותלי המוסד, מטפל הרבה בפרט ובצרכיו האישיים-רגשיים ומלמד ללמוד באופן עצמאי.

דרושה לכך הרבה מאד אוטונומיה בית ספרית, וזו כנראה אינה תואמת את האינטרס הפוליטי של שרי החינוך. המשרד אינו טורח להסביר לנו שהזמן דוחק – אולי הוא גם אינו חושב שזה המצב – ויחד עם ה'עסקים כרגיל' ו'הכול טוב' הוא מעביר אלינו מסרים מבלבלים ומטעים רבים, כמו למשל המסר של שר החינוך נפתלי בנט בעניין 'מידת החשיבות הלאומית הקריטית' של בחינות המתמטיקה ברמה של 5 יחידות. ישנה זעקה ציבורית מתרחבת לנוכח מצבו העגום של החינוך, אבל נראה שעדיין לא ירד האסימון בעניין מידת הדחיפות של השינוי הגדול הנדרש.

החלק הראשון של הספר יתייחס למושגים ועניינים שבאמצעותם מנסה משרד החינוך לזרות חול בעינינו, ודי מצליח, ומכאן יתקדם אל החלק השני: איך עושים שינוי.