המאבק הליברלי בישראל

הספר שבידך מאגד מאמרים שנכתבו על ידי חברי הפורום הרעיוני של התנועה הליברלית החדשה והתפרסמו במיטב העיתונים ואתרי החדשות בין השנים 2017-2013. במאמרים אלה ניתן למצוא פתרונות ברוח הליברליזם הקלאסי לבעיות הבוערות שמטרידות את אזרחי מדינת ישראל. לא רק בנושאים שהועלו במחאה החברתית הגדולה כמו יוקר המחיה, העוני, מצוקת הדיור, המגזר הציבורי הכושל ותחלואי מדינת הרווחה, אלא גם התייחסות מעמיקה לשאלות כגון תקשורת והשידור הציבורי, פטרנליזם וחירות אישית, ועתיד "צבא העם" אל מול החלופה של צבא מקצועי.

מקט: 001-3370-001

מסת"ב: 978-965-92710-0-9

הספר שבידך מאגד מאמרים שנכתבו על ידי חברי הפורום הרעיוני של התנועה הליברלית החדשה והתפרסמו במיטב העיתונים ואתרי החדשות בין […]

---

הקדמה: שורש כל הטוב

המחאה החברתית הגדולה של 2011 (הידועה בכינוי “מחאת האוהלים”) הכתה גלים ברחבי המדינה. פעולות מחאה והפגנות רבות שנערכו באותה תקופה נשאו מסר חריף בגנות יוקר המחיה והפערים החברתיים בישראל. הדרישה מממשלת ישראל הייתה ברורה: על המדינה לקחת אחריות על רווחת תושביה, “מהעריסה ועד הקבר”. “העם דורש צדק חברתי” זעקו ההמונים, ו”צוות המומחים” שהוקם מטעם מארגני המחאה הבהיר שמשמעות הסלוגן הפופולרי הוא “הגברת מעורבותה של המדינה בניהול הכלכלה והחברה תוך הפגנת אחריותה לרווחת האזרחים”.

דרישות המוחים היו רבות ומגוונות, וכללו הרחבה מאסיבית של השירותים הציבוריים שמספקת המדינה לאזרחיה, כולל בתחומי החינוך, הבריאות, הרווחה, הדיור והתחבורה. הדרישות נגעו גם בצמצום ממדי אי־השוויון באמצעות העלאת המיסוי והעמקתו, וכן חקיקה “חברתית” מקיפה בכל הנוגע לדיני עבודה, הרחבת רשת הביטחון הסוציאלי, העלאה משמעותית של שכר המינימום, חיזוק שירותי הבריאות הציבוריים, והשקעה גדולה בפרוייקטי דיור ציבורי. נשמעו גם קריאות ברורות להפסקת תהליכי ה”הפרטה” ובמקומם להפניית משאבים גדולה יותר למגזר הציבורי.

אבל באותה תקופה סוערת נשמעו גם קולות אחרים. המחאה החברתית הגדולה היוותה הזדמנות פז להציע אלטרנטיבה לאידיאולוגיה הכלכלית־חברתית הברורה שנשבה בהפגנות. קבוצה של פעילים ליברלים זיהו את התעוררות העניין במחאת הקוטג’ והקימו בעקבותיה את “התנועה הליברלית החדשה”, תנועה על־מפלגתית אשר מציעה פתרונות אחרים בתכלית לבעיות הממשיות שהוצגו על ידי המוחים. בניגוד למסרים הסוציאליסטיים של מנהיגי המחאה המתגברת, התנועה הליברלית החדשה דוגלת בשיפור רמת ואיכות החיים לא על ידי הגדלת המעורבות הממשלתית בחיי אזרחיה, אלא על ידי צמצומה והגבלתה.

התנועה אימצה משנה ליברלית־קלאסית סדורה, ובחזונה מצוין כי מטרתה לפעול “להגדלת חירותם של אזרחי ישראל בתחום האזרחי והכלכלי ברוח הליברליזם. חירות הפרט היא תנאי היסוד לקידומה החברתי והכלכלי של ישראל. רק חברה חופשית וסובלנית, שבה זכויות הפרט של כל אדם מכובדות וכל אזרח רשאי להתוות את דרכו כרצונו ומבלי לפגוע בזכותו הדומה של האחר, יכולה להיות משגשגת ואיתנה”.

הספר שבידך מאגד מאמרים שנכתבו על ידי חברי הפורום הרעיוני של התנועה הליברלית החדשה והתפרסמו במיטב העיתונים ואתרי החדשות בין השנים 2017-2013. במאמרים אלה ניתן למצוא פתרונות ברוח הליברליזם הקלאסי לבעיות הבוערות שמטרידות את אזרחי מדינת ישראל. לא רק בנושאים שהועלו במחאה החברתית הגדולה כמו יוקר המחיה, העוני, מצוקת הדיור, המגזר הציבורי הכושל ותחלואי מדינת הרווחה, אלא גם התייחסות מעמיקה לשאלות כגון תקשורת והשידור הציבורי, פטרנליזם וחירות אישית, ועתיד “צבא העם” אל מול החלופה של צבא מקצועי.

מעבר להתייחסויות הפרטניות לעיל, אסופת המאמרים הזו מציגה כתב הגנה לאידאולוגיה שלמרות מעלותיה ותרומתה חסרת התקדים לאנושות בכלל ולאזרחי מדינת ישראל בפרט, ממשיכה לספוג מהלומות והשמצות חסרות ביסוס: הקפיטליזם. במילותיה של הפילוסופית והסופרת האמריקאית איין ראנד: “קפיטליזם הוא שיטה חברתית שביסודה הכרה בזכויות הפרט וזכויות הקניין בכללן, שבה כל הרכוש מצוי בבעלות פרטית”.

כפי שציינה ראנד, “מעולם לא הוכיחה שיטה פוליטית־כלכלית את ערכה באופן כה משכנע, ולא העניקה תועלת כה רבה למין האנושי, כפי שעשה זאת הקפיטליזם, ואף שיטה אחרת לא הוכפשה בפראות כזו, ברשעות כזו ובעיוורון כזה. ההתקדמות המפוארת שהשיג הקפיטליזם בפרק זמן קצר – השיפור המופלא בתנאי הקיום של האדם עלי אדמות – מתועדת בספרי ההיסטוריה. תעמולת אויבי הקפיטליזם כולה לא תוכל להסתירה, להתחמק מלהכיר בה או לתרץ אותה”. קפיטליזם, במילים אחרות, הוא שורש כל הטוב בחברה המודרנית.

החלק הראשון של הספר עוסק בנטל המסים ובנזקיו הרבים, וכן במחיר הכבד של מדיניות רווחה שמבוססת על התערבות ממשלתית במקום על אחריות אישית וקהילתית. כותרתו של חלק זה לקוחה מתוך ספרו הקלאסי של הכלכלן והפילוסוף הפוליטי אדם סמית “עושר העמים”: “מעבר לנקודה מסוימת, מסים על הצריכה כמוהם כקללה הגורמת לאדמה שלא לתת את יבולה”.

החלק השני של הספר חושף את ערוותה של מדינת הרווחה המודרנית, שבמהותה פועלת להבטחת טובות הנאה למגזרים שונים על חשבון הציבור בכללותו. בנוסף, חלק זה כולל מאמרים המצביעים על האשמים המרכזיים ביוקר המחיה בישראל: מגזר ציבורי מנופח, בזבזני ולא יעיל, חקיקה כלכלית פרוטקציוניסטית שמיטיבה עם יצרנים מקומיים על חשבון הצרכנים, ועודף רגולציה – חוקים, תקנות, כללים, צווים והוראות – אשר מקשה על תעשיות ועסקים שבסופו של דבר מגלגלים את עלויותיה לצרכנים. חלק זה מסתיים בביקורת על הדיווחים המגמתיים והמסולפים בדבר ממדי העוני בישראל, דיווחים אשר כל מטרתם היא להביא למעורבות ממשלתית גוברת בכלכלה.

החלק השלישי של הספר עוסק בין היתר בשוק התקשורת בישראל, הכבול על ידי אחיזה רגולטורית נוקשה, ובנזקים של המעורבות הממשלתית בתקשורת לחופש הביטוי ולפלורליזם הרעיוני. המאמרים בחלק זה קוראים להפרדת המדינה מהתקשורת, קרי לסגירת סוכנויות השידור הממשלתיות למיניהן ופתיחת שוק התקשורת לתחרות חופשית, הוגנת ונגישה שתאפשר חופש ביטוי מלא. חלק זה מסתיים בתחלואי מערכת החינוך הממלכתית בישראל, ובצורך לרפורמות שיאפשרו גם למערכת זו ליהנות מפירות התחרות והיוזמה החופשית. כותרתו של חלק זה לקוחה מתוך ספרו הידוע של ג’ורג’ אורוול “1984”, “מי ששולט על העבר שולט על העתיד. מי ששולט על ההווה שולט על העבר”, אמרה שמסמלת את החזון הטוטליטארי האולטימטיבי של שליטה בידע שמועבר לאזרחים על מנת למנוע מהם לפתח עצמאות מחשבתית.

החלק הרביעי של הספר עוסק בפטרנליזם: התפיסה שבהיבטים שונים של החיים על המדינה לפגוע באוטונומיה של הפרט וביכולתו לקבל החלטות כאדם חופשי, וזאת מתוך ההנחה שאין לסמוך על יכלתם של מבוגרים לפעול באחריות. המאמרים בחלק זה קוראים ללגליזציה של “עבירות ללא קורבן” – פעולות אשר למרות שנקבעו כבלתי חוקיות אינן מאיימות על זכויותיו של אדם אחר – כגון הימורים, צריכת סמים וזנות. מאמרים נוספים עוסקים בביקורת על חוקים האוסרים על אפליה במוצרים ושירותים, אשר למרות כוונותיהם הטובות נזקיהם גדולים מתועלתם.

רוב החלק החמישי של הספר כולל מאמרים שמבקרים בחריפות את מודל צבא החובה שנהוג בישראל משחר היווסדה. הכותבים בחלק זה טוענים שגיוס החובה לא רק מהווה פגיעה קשה בזכויות הפרט ובראשן בזכות לחיים, אלא הוא גם בזבזני, לא יעיל ומונע מצה”ל למצות את הפוטנציאל הטמון בו ולעמוד ביעדים ראויים. האלטרנטיבה המוצעת כאן היא צבא מקצועי, אשר מבוסס על שאיפה למצוינות ועל כן מתגמל כראוי את חייליו. מכיוון שחלק זה נוגע לחובתה של המדינה להגן על אזרחיה ללא פגיעה בזכויות היסוד שלהם, הוא מסתיים בקריאה לאפשר לאזרחי המדינה לשאת נשק להגנה עצמית.

החלק השישי והאחרון קרוי על שם אמרתו הידועה של ראש ממשלת בריטניה לשעבר, סר וינסטון צ’רצ’יל: “הסוציאליזם הוא פילוסופיית הכישלון, דת הבורות וזמרת הקנאה”, והוא עוסק במאבק הרעיוני בין הליברליזם הקלאסי אשר מעלה על נס את הקפיטליזם והאינדיבידואליזם, לבין הדוקטרינות הקולקטיביסטיות ובראשן הסוציאליזם והקומוניזם. למרות זוועות הקולקטיביזם, הוא עדיין פופולארי בקרב חוגים רחבים בחברה במערבית. חלק זה בא להזכיר לנו את טיבו ההרסני האמיתי, אל מול הקדמה וההישגים הכבירים של הקפיטליזם.

האידאולוגיה, העמדות והצעדים המוצעים בספר זה עלולים להיראות תלושים, קיצוניים ו”לא רגישים” לחלק מהקוראים, בעיקר לאור המסרים הקולקטיביסטיים המודגשים במערכת החינוך הממלכתית ובאקדמיה, ולאור העובדה שמדינת ישראל נוסדה על יסודות סוציאליסטיים. אך כאן ראוי ליישם דווקא את משפט המפתח של מייסד חסידות חב”ד: “מוח שליט על הלב”. במילים אחרות: בואו נשים בצד את הרגשות ונחשוב עם הראש. ניתוח מדוקדק ומושכל של הסוגיות המופיעות בספר מוביל למסקנה הבלתי נמנעת כי יש לפעול למען מדינה אינדיבידואלית יותר וקולקטיביסטית פחות.

המאמרים בספר מלווים באיורים הסאטיריים של צוות “האיזם” – איתמר גוטמן ונמרוד וינברג.

אנו מאחלים לכם קריאה נעימה ומועילה!

אמיר שני ובועז ארד

תל אביב-יפו

פברואר 2017